פסוק א:לך רש"י להנאתך ולטובתך. עי' ר"ה דט"ז ב. די"א אף שינוי מקום קורעת גז"ד ויליף מכאן, ואידך ההוא זכותא דא"י, ופי' המהרש"א מדכ' לך לך ואח"כ ואעשה אותך לגוי גדול משמע שהליכה מארצך הוא כדי לעשות לגוי גדול, ועי' להתבו"ש בבכור שור שם די"א ס"ל כמדרש לך לך תרי זימנא היינו תרי יציאות א' מארם נהרים דהוא מעיר כשדים עי' יפ"ת שם וא' מארם נחור. דהיינו מחרן, ולפיכך הזכיר יציאת עיר כשדים כאן לאשמעינן דמיציאה ראשון נקרע הגז"ד משום שינוי מקום. ולא משום זכותא דא"י, אבל ר"י לא ס"ל כמד'. ומפרש ב' זימני לך כרש"י להנאתך ולטובתך. ואגב אפרש המשך הפסוקים ע"פ רש"י אתה זוכה לבנים. ואודיע טבעך בעולם דלכאו"ק מאי איכפת לאברהם אם יודיע טבעו בעולם שאין מדת צדיקים להקפיד ע"ז, ויבואר עפמ"ש בסנהדרין דע"א פזור לצדיקים רע להם ולעולם, כנוסם הנאה להם ולעולם, עפמ"ש בספ"ק דקידושין דעולם נידן אחר רובו ורשעים רובא נינהו כמ"ש ביומא ל"ח ב'. ראה ה' שהצדיקים מועטים. ולכן כנוס לצדיקים שהם קבועים ויושבים במקומם. וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי. ואז הנאה להם ולעולם כמ"ש בקידושין אשרי שהכריע עצמו וכל העולם לזכות, אבל פיזור לצדיקים ואינם קבועין הרי מוכרעים הם כל העולם לחוב מחמת רוב רשעים:
והנה רש"י כ' ולטובתך וק' מה הטובה, הלא אחד הי' אברהם ואוה"ע כולם רשעים ועד עתה שהי' קבוע הי' העולם נידן כמחצה ע"מ. וכשצוהו להיות נודד יהי' רע לו ולעולם, לזה בשרו ואעשך לגוי גדול עפמ"ש בר"ה דל"ב ב' דשרה כיון דרבים אתיא מינה כרבים דמי', וה"נ כל דאתי מאברהם עד סוף העולם כרבים דמי, אבל הגוים דרחמנא אפקרי' לזרעם אינם נחשבים עמהם. וא"כ אברהם רוב העולם, ומ"ש שאודיע טבעך הוא עפמ"ש ביבמות דל"א לא ישא במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת דשמא אח נושא אחותו. ונראה דל"ד נקט. וה"ה אם הולך עם אשתו למדינה אחרת ויוליד שם ויש לו כאן בנות איכא חשש וכמובן, ויתכן שהי' לאברהם ושרה כאן אחיות כמ"ש בקרא, וה' צוה שילכו למדינה אחרת, וק' דאסור דאפי' לב"נ אסורים עריות מאם לכ"ע, ואפי' מאב לר"א בפ' ד' מיתות, וע"ז א"ל ה' שיודיע טבעו לפמ"ש שם ברב שאמר מאן הוא ליומי', ואיך נשא ומשני רב דפקיע שמי', שהם מפורסמים ול"ח לתקלה, וה"נ שיודיע טבעו בעולם וליכא חששא:
ועי' בס' שם משמואל להגאבד"ק לבוב ז"ל דפרש"י צ"ב דל' לך יהי' משמע הנאה וטובה. ועו"ק למה לא כ' כסדר דדרך הליכה תחילה מביתו ואח"כ ממשפחתו ואח"כ מארצו, ועוד דכאן משמע דעדיין לא הלך ובסו"פ נח כ' ויצאו כו' משמע דכבר יצאו. ועי' בכלי יקר בהעלותך (י' כ"ט) נוסעים אנחנו כו' לכה אתנו כו' וקשה דהול"ל הולכים אנחנו או נסע אתנו, ונראה דל' הליכה נופל על תנועת רגלים לבד אבל יכול להיות שעדיין מחשבתו קשורה למקום אשר הלך משם, אבל ל' נסיעה כוללת לגופו ולמחשבתו, וז"ש משה נוסעים אנחנו דאצלינו נקרא נסיעה כי אין לנו שם נחלה ומשפחה. אבל אצלך חובב יקרא הליכה ע"ש, וכן כאן באמת כבר יצא אברהם משם קודם הדבור רק שעדיין הי' מחשבתו קשור לארץ מולדתו, א"ל ה' לך. ואי' ברש"י ר"פ שלח לך לדעתך אני איני מצוה, אם תרצה שלח משמע דלך פי' לדעתך, וכן א"ל ה' אע"פ שכבר יצאת משם אבל דעתך עדיין לשם, אבל אני מצוה לך לך כלומר שאף דעתך ומחשבתך תיעקר משם. וא"ש דכ' כסדר דבשלמא בהליכה הולך מקודם מבית אביו ואח"כ ממשפחתו, אבל בהליכת המחשבה להיפך בתחלה שוכח את ארצו ואח"כ משפחתו ואח"כ בית אביו. וע"ע בס' מגדנות אליעזר להגר"א חרל"פ ז"ל די"ג אריכות ובס' יבין שמועה כ' דע"פ רוב בארץ אשר אדם נתגדל אינם מקבלים מרות ממנו מרוב הרגל בו וביותר קרובים שרגילים עמו וביותר בית אבותיו. וה' רצה לגדל אברהם עד שבאמת נעשה מלך ויצא לו מוניטין בעולם לכך א' לך מארצך:
ועי' ראב"ע שמות (ב' ג') דלכן סבב ה' שיגדל משה בבית המלך ואח"כ יברח על זמן רב שלא יתגדל בין אחיו, ועי"ז לא יחשבוהו כאחד מהם ויראו ממנו ע"ש וזה"פ בקהלת ט' וחכמת המסכן בזויה מל' רגילות כמו בפ' בלק (כ"ב ל') ההסכן הסכנתי, ור"ל זה שאנשי עירו רגילים עמו הנה חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעין, לא כן הבא ממקום רחוק אף שהוא קטן במעלה ממנו דבריו נשמעין ביותר. ועי' בס' עץ הדעת טוב על כתובות ברמזי תורה, דבזה"ק לך לך בגימט' ק', ורמז בן ק' כאלו מת ועבר ובטל מן העולם, וזה לך לך מארצך שלאחר ק' כאלו מת וכבר הלך מארצו ובס' שיח שרפי קדש ח"א אות צ"ו בשם הרה"ק ר"ר חנוך מאלכסנדר ז"ל דאיתא בגמרא בכורות ל"ז א' טבח שמכר בשר טרפה א"צ לשלם דאע"פ שיש לו הנאת הגוף אבל אינו הנאה לנשמתו, ונפשו של אדם חותה מאיסור וכ"ה בש"ע חו"מ סי' רל"ד. וז"ש רש"י להנאתך ואל תאמר שלא יהי' לו יותר מהנאת הגוף לי"א ולטובתך לעבודת ה', ועי' בינה לעתים דרוש ל"ט:
ועוד יש לפרש רש"י, עפמ"ש בשל"ה עה"פ וזכרתי את בריתי יעקב שכ' בתוכחה כי זה שייך להקללות להגדיל העונש, כי יותר יוגדל עונשו אשר אבותיו הי' צדיקים ולא למד מהם, מאיש אשר אבותיו רשעים, והוא כתינוק הנשבה בין עכו"ם, וכן אם אדם דר במקום חכמים ולא למד ממעשיהם הטובים ענשו גדול מאיש אשר נתגדל במקום רשעים, וז"ש וזכרתי א"ב יעקב, וגם והארץ אזכור ארץ הקדושה אשר אוירה מחכים והוא ארץ אשר עיני ה' בה, ועכ"ז ישר העוית ולזה ויספתי ליסרה אתכם, וע"כ ביקש יעקב ובקהלם אל תחד כבודי שלא להזכיר את שמו בחטאם למען יקטן העונש, וכשברך את בני יוסף אמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי כוונתו שילכו בדרך הטוב ואז שמי יזכר עליהם לטובתם. וכן אברהם שגר בארץ טמאה ונתגדל בבית תרח סמל הרשע כמה קשה הי' לפניו שלא להתחבר בדרכיהם, ולמען הקל עליו ללכת בדרך הישרה צוה ה' לך מארצך ומבית אביך וזה יהי' להנאתך ולטובתך. ועי' בקובץ דרושים חוברת חמישית סי' כ"ד מ"ש בזה ש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א בקו' אמרי כהן. וע"ע בארצות השלום דרוש ד':
ובב"ב דט"ז ב' מרגליות טובה הי' תלוי בצואר א"א וכל חולה נתרפאה בה, ולאחר מותו תלאו בגלגל חמה, י"ל בימיו החל הנגע צרעת מינות שיש ב' רשויות פועל טוב ופועל רע, ואברהם הי' מכריז בצוארו וגרונו וכל אחד נתרפא מחליו וטעותו, ולאח"מ תלאו בגלגל חמה כמו דשמש מאיר, אבל למי שעיניו כהות אור השמש יזיק לו וכי נוכל לומר דהשמש הוא סם המזיק וע"כ תלוי רק בהמקבל אם עיניו חלושות. כן ברעה שיגיע לאדם רק מעשי איש גרמו וכמ"ש בישעי' (ג' י"א) אוי לרשע כי גמול ידיו יעשה לו, וזה"פ (האזינו ל"ב ה') שחת לו לא בניו מומם, כי קודם לזה הודיע להוציא מלב המינים דיש ב' רשויות הצור "תמים" פעלו, תמים הטוב והרע, ואם תשאל איך אפשר שמעצם טוב יהי' רע? אמר צדיק וישר הכל רק טוב וישר, ושחת לו, לא, מאתו לא יצא רע אך בניו מומם תלוי בהמקבל הם גרמו, וז"פ תלאו בגלגל חמה, וחלוש א"י להביט בשמש, וראי' שה' אחד ורק שנתהפך בהמקבל לרע:
פסוק ב:רש"י הדרך ממעטת כו'. וכ' בס' מעשה בצלאל על הריקאנטי סי' ל"ה דיש לכוון זה בנוסח תפלת הדרך, ותצילנו מכף כל אויב הוא נגד הסכנה, ותשלח ברכה במעשה ידינו נגד מיעוט הממון, ותתננו לחן ולחסד נגד מיעוט השם, וחן י"ל שאיתא במדרש במדבר פי"א בברכת כהנים ויחנך יחון אותך בבנים. כמה דתימא הילדים אשר חנן וכו', וע"ע בס' הפלאה כתובות דק"י ד"ה שכל הדר מ"ש בזה, ובס' לחמי תודה מבנו בפתיחה ד"ח ע"ב, ובס' עפר יעקב מהג"ר יעקב נוניס:
והנה נעיין מעט דלכאורה דברי רש"י מוקשים שההבדל בין איש פשוט בשבתו בעירו תופס איזה מקום חשוב בסביביו, או פחות או יותר קצת. אבל בצאתו חוץ לתחומו שם תתבטל ישותו כי אין לו חומר להראות חכמתו, לא כן אדם הגדול הוא להיפך במקום שיושב בקביעות ונתגדל, שם אין חולקין לו כבוד הראוי לו, דלפעמים גם החכם יסכיל, אבל אם בא לעיר אחרת שם תרב גדולתו ועל כפים ישאוהו, כי שם לא נשמע את חסרונותיו רק מעלותיו, וא"א הי' הראשון שהאיר כל העולם בחכמתו ושמו נתפרסם עד למרחוק וא"כ יקשה אמאי הדרך מיעט את שמו אבל אם נעמיק בדבר יובן כי איש הגדול הנוסע בנסיעה פרטית יקבל תהלתו בכל מקום, אבל אם יסע לשם איזה מטרה, להפיץ רעיונותיו הנעלים, והוא נוגע במפלגות שונות ופוגע באנשים שונים, ועורך מלחמה כנגדם אשר יפריעו מזימותיו, אז ירדפוהו ויבזוהו ויחרפוהו. ונסיעה זו הי' של א"א בשעה שלא הי' כוכב ונגה ואור בעולם, והוא החל להפיץ האידיאל שלו הרם וכמ"ש במורה נבוכים ח"ג פכ"ט דערכו מלחמה כנגדו וגזרו ששום איש לא יהי' עמו שום מגע ומשא, ונמרוד לקח ממנו כל רכושו שיהי' חכמת מסכן בזוי', ועשו שמו מנואץ לאלה ולקללה עבור כי הפיץ אמונה חדשה, וכגון דא יפה אמרו שדרך ממעט השם, לכן הבטיחו ה' שיגדל את שמו אף במרחקים ולא יועיל לשונאיו תחבולותיהם כי חכמתו הי' עד בלי די וע"כ הודו לו לרעיונותיו ואידעאלים הרמים שלו, וא"ש ליודעי בינה ועי' בקובץ כנסת חכמי ישראל מהגאבד"ק אדעסא ז"ל בסי' ע"ג שהאריך מאד בענין זה:
פסוק ב:ואגדלה שמך רש"י עד עתה הברכות הי' בידו ומעתה אתה תברך, ובאלשיך שבתחלה נקרא אברם ואח"כ נתגדל שמו לאברהם, ובס' וחשב לו הכהן בדכ"ט הביא זה"ק שנשמה נקרא אברם, ונשלחה לעוה"ז שלא תהי' אוכלת נהמא דכסופא, ועיקר תולדות צדיקים מעשים טובים, וז"פ ויאמר ה' אל אברם, הנשמה, לך מעולם העליון אל הארץ עוה"ז ואעשך לגוי גדול כשהיית במרום לא זכית לבנים שהמה מצות אבל כשתלך למטה שם תעשה מצות ויבראו מלאכים, ואגדלה שמך אברם חסר ה' ואברהם רמ"ח כנגד מ"ע, וז"פ ואברהם זקן בא בימים ר"ל ואברהם רמ"ח מ"ע זקן זה שקנה חכמה, וחכמה טוב שבקנינים שמוכר לא יפסיד ולוקח קונה בא בימים כלו' שבא לידו ל"ת שהם כנגד ימים, ואעפ"כ לא עבר עליהם, וגם שעברו רוב שנותיו ולא חטא ושוב לא יחטא עש"ה:
פסוק ב:רש"י ז"ש אלקי אברהם בך חותמין ולא בהם עי' בפסחים דקי"ז ב' ומהרש"א ובאור חדש בשם זקנו הפמ"א כ' דק' איך מרומז דוהי' ברכה קאי על אברהם דילמא על מה דסיים ואגדלה שמך זה יעקב. ורק דאי' בברכות ד"מ ב' דכל ברכה שא"ב מלכות אינה ברכה, וכ' בתד"ה אמר, דברכות שמ"ע א"ב מלכות רק ברכה ראשונה די"ב פתיחה וחתימה משום דאלקי אברהם הוי מלכות דאברהם המליך להקב"ה והודיע מלכותו, וא"כ ה"פ והיה ברכה ע"י אברהם נעשה ברכה שהודיע מלכותו בעולם והוי אלקי אברהם כמו מלכות וראוי גם לסיים בחתימה כיון שהוא ברכה וז"פ בך חותמין שאתה גורם החתימה, וכ"ה בכת"א. ובשם הגר"ש מאוסטראפאלי ז"ל איתא דק' למה לא אמרי' אלקי ישראל ורק דצריך להיות י"ג אותיות כמנין אחד, אברהם יצחק יעקב, אבל כשיאמר ישראל יהי' י"ד אותיות, וכשיאמרו אברם ולא אברהם לא יהי' י"ג, רק כשיאמר אברם ויאמר ישראל יהי' י"ג, א"כ זה תלוי בזה או שיאמר אברם וישראל או אברהם יעקב, וזה אגדלה שמך פי' שגדולה יתנו בשמך בזה שיאמרו אלקי יעקב ולא ישראל אז יתגדל שמך אות יותר, וא"ש הגמ' ברכות י"ג הקורא אברם עובר בעשה, ומק' אלא מעתה הקורא יעקב ה"נ, והק' המפו' דילמא ה"נ דעובר, ולהנ"ל א"ש דמוכרח לקרא אלקי אברהם דאל"כ יעבור אעשה, ולפי"ז מוכרח אלקי יעקב ולא ישראל, וא"א שוב לומר דיעבור אעשה אם יקרא יעקב דהא בהא תליא אם אברהם ע"כ אלקי יעקב ודפח"ח, ועי' בס' מצודת דוד עה"ת. ובאגרת הטיול כ' אברהם יצחק יעקב י"ג אותיות כמנין אהבה וכן שרה רבקה רחל לאה, ויחד כ"ו כמנין שם הוי', וזה וזכור לנו ברית שלש עשרה, ובס' אמונה ובטחון לרמב"ן כ' דלכן הוסיף לאברם ה"א כדי שיהי' י"ג אותיות כמספר אמהות, א"כ אם יעקב נקרא ישראל אז צריך להקרא אברם, וז"פ ואגדלה שמך להוסיף אות ואז יהי' נקרא יעקב ולא ישראל, וז"ש לולי ה' שהי' לנו יאמר נא ישראל, עי' בס' רזין דאורייתא. ועשו"ת מהרי"א אסאד או"ח סי' יו"ד. ובס' משיב נפש פ' וארא. ובתולדות נח דרוש ג' הקשה אהא יכול יהי' חותמין בכולם וכי קפיד אברהם על כך הלא אין מתקנא בבנו ותלמידו, ועוד למ"ל ג"פ אלקי הול"ל אלקי אברהם יצחק ויעקב, וי"ל דכל אחד מאבות מיוחד על זמן, מאברהם עד מ"ת הי' קיום העולם רק בכח אמונה שהשריש א"א וזה ואעשך לגוי גדול ז"ש אלקי אברהם שהשריש אמונה בקרב גוים רבים, ומזמן מ"ת שישראל ישבו במנוחה ובימי הצלחה נקרא אלקי יצחק שגם הוא ל"ה יוצא חו"ל, וכ' ויזרע יצחק וימצא מאה שערים ויברכהו ה', ואלקי יעקב מיוחד על עת שגלו ישראל ותנחומם בשמו ית' כמ"ש יענך ה' ביום צרה, וכ' בשוח"ט ישגבך שם אלקי יעקב ולא אלקי אברהם יצחק, וז"ש ואגדלה שמך ז"ש אלקי יעקב, דע"י שמך לא יתיאשו הגאולה, ואם הי' חתימ' בגאולה בזכות כולם היא רק לישראל לבד שהם יוצאי ירכיהם, והשי"ת רצה לזכות כל העולם, והם רק זכותם במה שיתיחסו שהם בנים לאברהם ולכן החתימה רק בו ע"ש, ובדרוש ט"ז:
ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ט נשאל ג"כ בזה למה לא אומרים אלקי אברהם יצחק ויעקב והשיב כי עיקר להשיג אלקות מצד חקירה שכליית כמ"ש במו"נ ויצחק ויעקב מלבד האמונה שהי' להם בקבלה מאברהם לא סמכו ע"ז וחקרו בעצמם לכן כ' אלקי בכל אחד דהוא אלוקי בפ"ע ולא מצד קבלתו מאברהם ע"ש, ובדברי שאול. ובס' בניות רמה פ"א דאבות כ' על הא דוזכרתי את בריתי יעקב כו' בהפוך ולא אברהם מקודם דיעקב הוא עמוד התורה, יצחק עבודה שנתקדש לעולה תמימה ואברהם גמ"ח שעשה גמ"ח וחשב כסדר העמודים תורה ועבודה וגמ"ח ע"ש. ומצאתי זה בזוה"ק ר"פ ויצא דקמ"ו ב' בסתרי תורה ע"ש. ועי' בקובץ דרושים ח"ב כרך א' סי' כ"ג שכ' לפ' הפסוק והי' חייך תלואים לך מנגד דעל ג' דברים העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח, ובעוה"ר אין לנו עבודה ורק ונשלמה פרים שפתינו, וגם עמוד התורה נתמעט ורק נשאר לנו גמ"ח. ובשבת ק"ד. א"ב אלוף בינה, ג"ד, גמול דלים, וזהו והיו חייך תלואים לך מן-גד שכל חיינו ברכות גמול דלים, וז"פ ג"פ יראה כו' דג' רגלים נגד ג' עמודים שבועות תורה, פסח, עבודה קרבן פסח, סוכות גמ"ח כמ"ש רח"ו דנהג לחלק צדקה בערב סוכות, וזה ג"פ יראה בזכות ג' עמודים זוכין לראות פני השכינה, אך כעת עכ"פ ולא יראה פני ה' ריקם איש כמתנת ידו בכח גמ"ח דזה ישאר לעד, וז"ש ואעשך לגוי גדול בזכות אברהם עמוד גמ"ח, ואברכך בזכות עבודה ז"ש אלקי יצחק ואגדלה שמך בזכות התורה ז"ש אלקי יעקב, יכול יהי' חותמין בכולן שההכרח לקיים כל ג' עמודים ואבדה ח"ו תקותינו בגלות, ואמר בך חותמין רק בעמוד גמ"ח, ועי' רעיון זה בתולדות נח, ובקובץ דרושים חוברת ד' סי' ה' מ"ש בזה הגר"ח ברלין ז"ל דרוש נעים:
ועל דקדוק הנ"ל למה כ' וזכרתי א"ב יעקב מקודם כ' באוהל יעקב פ' בחוקותי, כמו קונה אגוזים מוסיף המוכר להילד הקונה איזה אגוזים, ונער א' נצב וראה איך זה נותן לו בחנם אגוזים, וביקש שיתן לו ג"כ, וא"ל המוכר: שוטה! הוא קנה אצלי הוספתי לו, לא כן אתה, כן אם הי' נכתב א"ב אברהם יצחק הי' באים גם בני ישמעאל ועשו שהמה ג"כ מבניהם לכן עשה עיקר מיעקב, ואז אוסיף ג"כ יצחק ואברהם, ועשו וישמעאל אין להם העיקר אין להם התוספות. ועוד י"ל ע"פ משל לב' גנבים שנתפסו והשופט התחיל לדרוש מי הם א' הי' בן גנב והב' הי' בן הרב וזקנו ג"כ מיוחס, ויצא המשפט להקל בדין הא' ולהחמיר בב' והי' פלא שבגניבה א' לא ישפטו בשוה, ואמר השופט שלהא' אין להענישו כ"כ שהוא בן גנב ולא ראה מילדותו דרך ישר, אבל הב' נתגדל על ברכי צדיקים ולא למד ממעשיהם ראוי לעונש חמור, כן וזכרתי א"ב יעקב אני אזכור את אביכם הצדיק וגם יצחק אזכור וגם זקנו אברהם כמה יקר הגזע, וגם והארץ אזכור שחטאתם נגד הארץ הקדושה לכן והארץ תעזב מהם כו', והוא כמ"ש השל"ה שהבאתי לעיל:
ובב"ק דצ"ז ב' על ואעשך לגוי גדול מטבע של א"א זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מצ"א וכ' תוס' ודריש בב"ר על פ' ואגדלה שמך זאת. וברש"י פי' בו"ב יצחק ורבקה, זקן וזקנה אברהם ושרה, ובמהרש"א כ' דאחר שנעשו זקנים חזרו לימי נעוריהם ונעשו בחור ובתולה, ועי' בכתנות אור מ"ש בזה. והנה קשה על רש"י דכשנשא יצחק לרבקה לא היתה עוד בתולה ואיך נכתב עלי' שם בתולה, וי"ל דכוונת אברהם הי' להרבות כבוד ה', דנס גדול הי' דזקנים הי' להם בנים, וחשש דברבות הימים ישכח הדבר וכן למקומות הרחוקות לא תדענה כלל לכן הוצא מטבע שלא ישכח, אך דבר א' הי' לו לשטן כי ליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה, ומה תתן המטבע אות שיצחק מאברהם, אך לא ארכו הימים וה' ברך אברהם בכל בבת. ושוב לא לוקחה שרה לאבימלך או לאחר רק דרו בביתם והולידה בת, ומזה ראי' שגם יצחק מאברהם וצייר על מטבע זו"ז מצ"א ומצד ב' בו"ב שהולידו בו"ב "יצחק" ואת "בכל" כי מבתו "בכל" נתברר שגם יצחק ממנו ונתכבד שם שמים. וע"ע בעיון יעקב על הע"י, ובס' חדושי גאונים שם בדפוס ווילנא ומגודל אריכות לא העתקתי:
ועי"ל דחיי אברהם וחיי עמו במשך גלותו הי' שלשלת ארוכה של נסים ממושך וממורט מורדף מכל, עד כי מרחוק יראה הרואה כי כבר כשל כחו וישראל סבא נפל שדוד תחת משאי. ולפתאום זה שכבר צפה על יציאת נשמתו, יחלוף כח ישאוף חיים חדשים וישוב לימי בחרות, וז"ש מטבע של א"א טבעו של עם ישראל בשעה שאנו חושבים שתש כחו אשר המות יחכה עלי' רואים "בו"ב מצ"א" ימי זקנותו עברו ויבואו לו ימי בחרות ועוד כח במתניו לשאת עול ובלב מלא עלומות יחכה על ימים טובים מאלה:
עוי"ל בו"ב סמל מהירות, זקן וזקנה להיפך מתינות והתרשלות, ומטבע של א"א להחזיק בשתיהן, כשאדם הולך לקיים מ"ע לאחוז במדת זריזות וילדות, ובל"ת צריך להיות מתון וכמ"ש באהבת יהונתן בהפטרה דברים דברי ישעי' א' צדק ילין בה ועתה מרצחים, ר"ל מעשה הצדק יעשו במתינות, וילינו מעשה הצדק בלך ושוב ומעשה רצח עושים בזריזות "עתה" מרצחים. מספרים מרב א' צדיק אשר בני בליעל הרבו לצער אותו והוא הי' מהנעלבים ואינם עולבים וב"ב שלו ספרו לו מה שידברו עליו כדי לעורר כעסו עליהם והוא הלך בחדר הנה והנה, וחפש בספרים כמו איש מעיין בהלכה עמוקה ואמר אם יבואו לפני בעניני טריפות אני זהיר לעיין בספרים שלא אכשל בהלכה, ומה טריפות שרק איסור לאו כן, עאכו"כ להיות מתון בעניני כעס שחמור יותר מטריפות דהוי כעובד ע"ז וממילא עלי לעיין אי מותר לי לכעוס וממילא יכולים אנו לתאר גודל הכעס שבא לו אחר ישוב הדעת גדול כזה. עוד ראיתי דתאות מתחלפות בילדות אינם מבקשים כבוד, רק תאות משגל, ובזקנות יש תאות כבוד, אבל תאות ממון עד יום המיתה, וצוה א"א לעשות חותם במטבע זו"ז מצ"א ובו"ב מצד השני להראות שבזה כולם שווים. וכל אחד ירחיק מהם:
פסוק ג:ואברכה מברכיך ומקללך אאור. דקדקו דאצל מברכיך כ' תחלה ואברכה, ובמקללך כ' אח"כ אאור, ואמר הגר"א מווילנא ז"ל דברכה של עשיר מרובה משל עני, וקללה של עני מרובה משל עשיר, לכן במברכיך אמר תחלה ואברכה שיהי' עשיר בעת שיברך אותך ויהי' ברכתו מרובה ובקללה להיפך ע"ש. ובאמת כבר כ' כן בכל"י. ובפשוט י"ל דהמתפלל על חבירו הוא נענה תחלה לכן אברך מחחלה את המברכים שלך דגם הם צריכים לברכה, ובס' שש"ק ח"ד אות רל"ו הביא דשאל א' מבני' הקטנים להגה"ק מגור זצ"ל בעל השפ"א הא דכ' ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה, אם כל המשפחות נברכו באברהם מי הי' מן המקללים והשיב, למה הדבר דומה לאיש ההמוני שמקלל את החסידים אעפ"כ רוצה שיהי' בניו כחסידים, כמו כן כאן עכ"ל ופח"ח. וכן יש לומר הפשט בהאזינו (ל"ב ב') שחת לו לא בניו מומם, אף הגרוע שבישראל רוצה שבניו יהיו טובים וישרים, וזה"פ שחת לו מה שהוא עצמו נשחת בעבירות לא' זה אינו בעיניו כלום, אבל בבניו מומם" מה שבניו אינם הולכים בדרך הישר זה הוא מום לו, ורוצה שיהיו כשרים ונאמנים:
פסוק ד:וילך עי' אוה"ח. לא בשביל הברכות הלך עי' בס' בנין יהושע בדרוש לקבלת התורה דנ"ו:
פסוק ה:ויקח וגו' ואת כל רכושם, בס' בעלי ברית אברם דקדק וכי היוצא מעיר לעיר צריך לפרש שהלך עם אשתו וקנינו וכי יעלה על הדעת שיהי' מניח אשתו ונכסיו וילך, ורק הכוונה לפי שמדרך העולם שאדם שירצה לנסוע למרחוק מקודם ילך לבדו לתור לו המקום אם ישר בעיניו ואח"כ מביא אשתו ורכושו, וא"א כשא"ל ה' לך כו' מיד ויקח כל אשר לו כאלו כבר הי' שם וישר בעיניו כך הי' בטחונו בה'. ועיי"ש בפ' וירא (כ' א'):
פסוק ה:ואת הנפש רש"י גרים, וראיתי בשם הרה"ק רח"ה מאלכסנדר ז"ל דהיכן מצינו זרע של הגרים שגייר א"א כמו גרים יתרו ועוד, ואמר דאחר שנפטר א"א, ל"ה רוצים הגרים ללמוד מיצחק של"ה חושבים אותו כאברהם וישבו בביתם ונתקררו עד שחזרו לסורם, וראי' מזה שלא יאמר שצדיק שבימיו איננו גדול כל כך כמו הראשונים, רק מוכרח ליסע לצדיק שבימיו:
פסוק ו:ויעבר. רש"י להתפלל בשכם והראהו הר גריזים. וק' מה ענין זל"ז, וכ' בס' שמן ששון להמג"א ז"ל הנספח לזית רענן על הילקוט, דכ' בזה"ק ויקח אברם לקחה בדברים טובים דאסור לאיש להוציא אשתו לארץ אחרת אם לא מדעתה, וק' דאי' בסוף כתו' הכל מעלין לא"י, וצ"ל כמ"ש תוס' דעכשיו אין כופין דאיכא סכנת דרכים וא"כ אמר ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען, ויעבור פי' שכבר הי' בארץ כנען ואברהם הלך משם להלן עד שכם, וע"ז ל"ה יכול לכופה, א"נ והכנעני אז בארץ שהי' הולך וכובש מזרעו של שם א"כ הי' הדרכים מסוכנים וא"י לכופה. עי"ל דז' מצות נצטוו ב"נ ור' מנשה מפיק ד"ך (דינים כלאים) ועייל ס"ך (סירוס כלאים), ובגביהה בן פסיסא שישראל זכו בארץ כנען מפני שכנען הי' עבד ומה שק"ע ק"ר, ובסנהד' שכנען נתקלל לעבד לפי שסירס לאביו וכ' רמב"ן (ל"ד י"ג) בשם רמב"ם ב"נ נצטוו על דינים, ראה א' שעבר עבירה ולא דנו' ה"ז נהרג הרואה ומשו"ה נתחייבו כל עיר שכם הריגה דלא דנו את שכם, ורמב"ן דשלא כדין הרגו ולכן כעס יעקב עליהם ע"ש, וא"כ בל"ז הו"א ב"נ נצטוו על דינים וכדין הרגו ול"ה אברהם צריך להתפלל עליהם אבל עכשיו והכנעני יושב בארץ, ויאמר ה' לזרעך אתן כו' וק' למה, אלא שכנען עבד שסירס אביו ומוכח דקיי"ל כמנשה דעייל ס"ך א"כ שלא כדין הרגו עיר שכם וא"כ צריך להתפלל עליהם ובשבת פ"ח מודעא והק' רשב"א למה גלו ישראל, ותי' דניתן א"י ע"ת שיקיימו התורה, ותוס' הק' אע"פ שקבלו תורה בהר גריזים מ"מ הוי כבע"כ כיון שהי' ע"פ הדבור, וע"כ הפי' עכשיו שראו שזכו בארץ כנען מפני שעבד שלו הוא וא"כ כשחטאו למה נטלו מהם, בשלמא אי הי' מתנה י"ל ע"ת כנ"ל אבל כשזכו מן הדין למה נטלה מהם, וא"ת שחטאו הלא אנוסים הי' לז"א הראה הר גריזים ששם קבלו התורה מדעתם ולא מחמת אונם, ולא כתי' התוס':
ואגב אעלה ח"ש בקונטרסי "בונה ירושלים" על עניני ישוב א"י. ברמב"ן אחרי (י"ח כ"ה) ותקא הארץ את ישבי', א"י אינה מקיימת עוברי עבירה, ובספרי שקולה א"י ככל מצות שבתורה, וכ"ה בתוספתא דע"ז ע"ש, וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' קצ"ד, וכ"כ ברמב"ן תולדות (כ"ו ה'), וערמב"ן על ס' המצות במ"ע ששכח הרמב"ם מצוה ד'. ובס' מגלת אסתר כ' דזה דוקא בזמן שביהמ"ק קיים, אבל עכשיו אין לדור בה, וכ"כ תוס' כתובות וראי' מהא דכל העולה מבבל לא"י עובר בעשה ואם המצוה בכל הדורות הא אין הנביא רשאי לחדש וכ"ש לסתור ע"ש. וכ"כ בתשב"ץ ח"ג סי' ע"ב ור"א, ורשב"ש סי' ב', והובא בס' פאת השלחן ה' ישיבת א"י סי' א' אות י"ד. ובמנחת חינוך בסופו בחי' על רמב"ן. ובתוספתא פ"ה מע"ז ישיבת א"י שקולה ככל המצות והקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח ובתוס' כתובות דק"י ב' ד"ה הוא בשם ר' חיים דעכשיו אין מצוה לדור בא"י, דיש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם. ועי' בפסקי מהרא"י להתה"ד סי' פ"ח הגם כי מצוה גדולה היא אך כי המזונות דחוקים וגם גודל רשעת הישמעאלים לכן כל איש ישער בעצמו אם יוכל לעמוד בכל אלה ע"ש:
ובשו"ת מבי"ט ח"ב ס' קל"א כ' דבזמן הר"ח הכהן הי' מחלוקת במלכות ישמעאל ואדום וכמ"ש המהרש"א ב"ב דע"ג ב' אתא תנינא כו' אבל בזמנינו אין פרץ וצוחה ברחובותינו לקיים מצות דירת א"י, וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל י"ב, וע' רד"ק תהלים (קמ"ו ג') שיסבב גאולת ישראל ע"י מלכי העמים שיעיר את רוחם. ועי' של"ה שער אותיות אות ק' דדברי ר"ח הם דברי יחיד ואין להשגיח בדברי' ומצוה גדולה הוא, ודוקא העולה מבבל לא"י עובר בעשה אבל לא משאר ארצות. ועי' ס' חרדים ד"ס, דהאריך בזה ומביא מדרש שה' אמר לאברהם שילך לא"י ויראנה ויחזור ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור לא"י עד ה' שנים והי' משתוקק לחזור ואמר מי יתן אבר כיונה אעופה כו' מוטב ללון במדברות א"י מללון בפלטריות של חו"ל. ועשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ו בשם מהרי"ט סי' כ"ח ובחי' לכתובות דמ"ש תוס' בשם ר"ח כהן איזה תלמיד טועה כ' כן על שמו ולא דסמכי נינהו. ומ"ש תוס' דיש סכנה בודאי במקום סכנה אף בזמן הבית ל"ה כופין לעלות לא"י. ובענין סכנה לקטנים בטורח הנסיעה הרי הקטנים בטבעם קלי התנועה כמ"ש בתשו' הר"ם מרוטענבערג סי' ר"ג אבל הנוסעים וצריכים לקבל שם צדקה ובחו"ל הי' מתפרנסים ממעשי ידיהם לא טוב עושים. ועי' בפתחי תשובה אה"ע סי' ע"ה סק"ו. ובנוב"י מ"ת יו"ד סי' ר"ה ר"ו. ועי' בסידור בית יעקב לדו"ז הגר"י עמדין בקונ' סולם בית אל שהאריך מאד בזה. ובשו"ת הרשב"ש כ' שמצות ישיבת א"י רק לנטוע ולהתפרנס מחנה. ובמד"ר ויקרא פכ"ה בפ' קדושים. כשתכנסו לא"י לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד כי תבואו אל הארץ ונטעתם. ע"י גליותינו גרם שרק אל המסחר עינינו נשואות, אין לו מעמד ובסים נכון לחיי עמנו. בנס הוא עומד וקיים ובנס הוא מתפרנס וכבר קצנו בחיים כאלה, שואפים אנו לשוב לארצנו לחיות מאדמותינו. אבל לדאבונינו כל כך נעשית נפש אומתנו מסחרית, עד שגם כשאנו חולמים חלום שיבת ישראל לארצנו, יש שרואים בזה עתיד מסחרי. אבל אנשי המעלה יודעים כי עיקר מצות ישיבת א"י רק בנין בתים ונטיעת אילנות, עמרי זכה למלכות מפני שהוסיף כרך אחד בא"י סנהד' ק"ב ב', מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, מד"ר ויקרא שם. וזה הפי' כי תבואו אל הארץ ונטעתם ביאת ארץ ותכליתו רק להחיות האדמה:
ובמד"ר אחרי פכ"ב ואוהב בהמון לא תבואה, כל מי שהומה אחר חמון, וקרקע אין לו מה הנאה יש לו, הן ישראל עם הספר, נעשה עם המסחר, לבש צורה גשמיות. ובעד נזיד עדשים לחם צר ומים לחץ מוכר נשמתו תורתו ואידעאליו:
אין ליהודי יסוד חזק בחיים אומלל היהודי מכל גויי הארצות, כל עם ועם עובד בארצו וממנו לחמו הרי שקעה ספינתו בים ויש לו קרקע יעמד, ואם אין לו קרקע אין לך הבל גדול מזה" (במד"ר אחרי שם), כל זמן שלא ישוב ישראל לארצו ולא ישב תחת גפנו ותאנתו הבל הבלים עשרו ומסחרו. ועי' בס' שלום ירושלים מהרה"ק מהר"י ז"ל האדמו"ר מקאצק הנדפס מחדש סי' ז' שהאריך ג"כ בזה. ובשו"ת אבני נזר יו"ד ח"ב סי' תנ"ד, ובסי' תנ"ה תשובה להנ"ל ובסי' תנ"ז מהגה"ק בעל שם משמואל ז"ל ובקנטריס הארכתי מאד בזה ואכ"מ:
פסוק ו:והכנעני רש"י שבחלקו של שם נפלה והק' המפו' א"כ האיך באו הכנענים לדין עם ישראל דארץ כנען שלהם. אדרבה הם גזלו מישראל ובס' באר שבע סנהד' צ"א הביא הלבוש דודאי בחלקו של שם נפלה, אבל נח לא חלק רק הארץ ר"ל שדותי' וכרמים ומדבריות. לא עיירות בנויות, שמי בנאן ואח"כ הלך כנען בציווי אבי' חם וכבש ארצו של שם בעודו מדבריות כי גם חם בעצמו הי' חי בימי אברהם כמו שם שהי' חי והי' זקן מאד, וכנען בנו הלך וכבש ארצות של שם בנו בלתי בנוית אבל לא כבש אותם לעצמו רק הי' שליח ושר צבא לאביו, וז"פ והכנעני אז בארץ שכבשו לחם אביו ואח"כ בנה חם צוען למצרים בנו וחברון וכל הארץ נתן לכנען בנו ובנה לו עיירות וכרמים. וא"ש הא דסוף כתו' ופ' אלו נאמרין ורש"י שלח (י"ג כ"ב) וחברון ז' שנים נבנתה לפני צוען מצרים אפשר שבנה חם חברון לכנען הקטן קודם שיבנה צוען למצרים בנו הגדול, וא"ש דאגדות חלוקות הן. ואכתי ק' היאך באו הכנענים לדון לפני אלכסנדר מוקדן, והא הוא בעצמו כבש כל המלכות בדד"ד דכל דאלים גבר, ועוד הי' כובשין המלכים זא"ז בדין כל דאלים גבר וי"ל שבאו בטענה חזקה מאחר שאנחנו אומרים שיש לנו תורת אלקית אין לנו ללסטית בטענת כל דאלים גבר שהוא דינא דנימוסית. וע"ע בשו"ת זכרון יצח"ק בח"ת בזה. ובפר"ד דרוש ז'. ובס' טעם מן כ' דתמו' א' הא דכפל ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען, ב' למה להזכיר כלל הליכה שהי' עד כנען ואח"כ אמר שהי' הולך עד מקום שכם, והיל"ל רק ויבואו שכמה. ונקדים מחז"ל ב"ב ד' ק' ע"א קום התהלך צוה לאברהם שיהי' דייש אמיצרא ולקנותה בהילוך, לפ"ז אף דמצינו באבות דהלכו ע"י קפיצה ואפי' אליעזר הלך בקפיצה אפ"ה הליכת אברהם בכנען ל"ה בקפיצה כדי שיהי' הולך בכל ארץ כנען ויהי' נח לכבוש לבני'. וזה ל"ש רק בכנען שעתיד ליתן לזרעו, אבל שאר הארצות הי' יכול לילך בקפיצה וז"פ ויצאו ללכת ארצה כנען ולא כ' וילכו משום דלא הלכו כלל מארם נהרים עד כנען רק ויצאו ללכת כמו שפרש"י בפ' ויצא וילך חרנה יצאו ללכת לחרן. ושם הי' ע"י קפיצה כמ"ש בפג"ה, ה"נ ויצאו רק ללכת ויבואו ארצה כנען, וזה הקפיצה ל"ה רק עד כנען ולא בכנען, וז"ש ויעבר אברם בארץ ההוא עד מקום שכם, ומפרש הטעם למה כך הי' וקאמר והכנעני אז בארץ שהי' הולך וכובש מזרעו של שם, ויאמר ה' לזרעך אתן הארץ לכך הי' אברהם צריך לילך בכנען בלא קפיצה:
פסוק ו:רמב"ן כל גזירת עירין כאשר תצא לפועל דמיון תהי' הגזירה מתקיימת. עי' צל"ח ברכות ד"ז שכ' דאפי' החטא לא יגרום לבטל הגזירה, לכך הוצרך שכבר עשאה הגזירה פועל דמיון ובזה אין דבריו סותרים לגמ' כאן שאף בלי שום פועל דמיון אינה חוזרת שהיינו בלי גרמת חטא ובזה אנו צריכים להכותב בע"י סי' ל"ד. וע' בזה באיי הים ברכות דנ"ה והובא ג"כ בעץ יוסף בע"י דפוס ווילנא. ובזית רענן מהגרי"ל מלאסק. ובמגילת סתרים על אסתר (ג' ט') על השקל שנתקשה משה ע"ש. והענין הוא דוגמא לאור הנר שאינו דולק בעצמו כ"א כשנאחז על הפתילה, ושלהבת בעצמה אינה דולק כ"א כשקשורה בגחלת, דיסוד אש דבר דק רוחני ואין לו חלות רק כשנתפס בגשמי כן הנשמה צריך לבוש הגוף בעוה"ז, וכן נבואה רוחני צריך פועל דמיון. ועי' באמת ליעקב בפ' ראוהו ב"ד שזה טעם שופר וצריך פשוטה לפני' ולאחרי' שיתרבה חסד על הדין, תרועה גנוחי או יללה הוא דין ותקיעה חסד ושמחה כמ"ש וביום שמחתכם ומועדיכם ותקעתם ע"ש, ובנחלת יעקב ויצא (ל' ל"ח) ועי' לקמן בפ' שמות (א' כ"ב) בשם מעשה נסים, וע"ע שם ד"ה על אחת כו"כ, ועי' בהקדמה לס' אהבת אברהם. ונפלאות מתורת השי"ת פע"ט. וס' יד הקטנה שער הגאולה האחרונה פרק י', וס' מנחת יהודה חאו"ח סי' כ"א אות ל"ב:
פסוק ו:עי' בר"ה די"ג א' בתד"ה ולא שכ' ומ"מ דחי הראשונים, ועפר"ד דרוש ז' התם שפיר משום אשירות שמדורות כ"ו, ובהגהות מצפה איתן בש"ס ווילנא כ' בשם הט"א הא אדרבה אשירות מדורות ראשונים קודם שניתן לאברהם הי' יכולין לאסור ומה מקשה אאאדש"ש, ובקו"א פי' דכוונת תוס' מאותן אשירות שניתן לאברהם וכו' וגם ז"א דהוי אילן שנטעו ולבסוף עבדו דמותר, ול"נ דגם קודם שניתן לאברהם ל"ה הארץ של הכנענים כמ"ש בת"כ אחרי דבחלקו של שם נפלו וכ"כ רש"י לך. וכשנטלוהו הכנענים ל"ה יכולין לאסור בעבודתן שהי' נטועין מבני שם, וכן כוונת הגמ' ירושה להם מאבותיהם לא מאברהם כפרש"י אלא של נח שחלק א"י לשם וקאי אליבא דרב והוא חיבר הת"כ ואזיל לשיטתי'. ובפדר"א פכ"ד שהנחיל לשם כל ארץ נושבת ולהם חוף הים וליפת מדבר ושדות ועי' ברבה קהלת בפ' את הכל עשה יפה בעתו שהי' אילנות זקנים מימי נח ובאותן מ' שנה קצצו הכנענים הישנות ונטיעות חדשות וכ"ה ברבה בשלח. ומזה ק' על תוס' דא"כ ל"ה אשרות מדורות ראשונים, ועי' מכילתא בשלח הובא בילקוט של"ה רשות לכנענים לקלקל הנטיעות כיון שניתן לא"א. ולפי"ז י"ל קו' תוס' דבע"ז פריך שפיר אאאדש"ש דמה"ד אין לכנענים חלק במה שנטעו עתה כיון שקלקלו וקצצו הישנות הי' מחויבין לנטוע אחרים, וא"כ במה שנטעו אין להם חלק רק במה שזרעו יש להם חלק דל"ש טעם דגבי נטיעה, וא"ש דלא תקשי סוגי' דידן אסוגי' דע"ו וא"ל לאוקמי' בפלוגתא כמ"ש בט"א דתלי' בברירה אלא דק"ל דגם במה שזרעו אמאי יש להם חלק הא הן עבדים לישראל ומה שקנה עבד קנה רבו, וכר"פ חלק, וי"ל דשייך נמי לשאר בני שם. וע"ע בדרשות מהר"י מינץ דרוש ח', ונפלאות מתורת השי"ת פע"ט:
פסוק ח:אהלה רש"י בתחלה נטע אהל אשתו ערא"ם דדרשו יש אם למקרא ולמסרת ואע"ג דלא אשכחן למידרש קדימה ואיחור שא"ה דצריך לכבד אשתו יותר מגופו כמ"ש בפ' כיסוי הדם (וכוונתו לדפ"ד ב', וק' דטפי ה"ל להביא גמ' יבמות ס"ב ב' דלהדי' מפורש הלשון דצריך לכבד אשתו יותר מגופו). ובס' הליכות אלי סי' תקנ"ב כ' די"ל דתלי' ברש"י ותוס' ריש חגיגה ד"ה יראה וז"ל ועוד דדריש המסרת קודם הו"ל למידרש המקרא קודם, הרי דלרש"י הכלל לידרש מסורת קודם ואח"כ מקרא ולתוס' איפכא ושקטה קושייתו ואפשר שנתלה רש"י ותוס' בהא דסנהד' (כ' ע"א) ויבא העם להברות דוד כ' להכרות וקורין להברות בתחלה להכרות, רש"י ס"ל דהכי גרסי' התם כ' להכרות בכ"ף וקרי' להברות, ובהא כי משני דריש המסרת קודם בתחלה להכרית, ולתוס' הכי גרסי' כ' להברות בב' ולהתו' דריש מקרא קודם, ורד"ק כ' ורז"ל אמרו להכרות בכ"ף וקרי' להברות וכ"כ ר' מנחם בן סרוק וא"ש קו' הרא"ם דאשכחן קדימה ואיחור, ובמנחות פ"ט ב' גרסי' כ' ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחות דוחי' דנסכו דיין הרי שדרשו מסרת קודם למקרא. ובס' בית האוצר ח"א כלל קפ"ג, אות י"ב הביא הרא"ם וגו"א דהיכי דדרשי' לתרוויי' אז יש אל המסרת קדימה, ונ' דזה ג"כ תלי' בפלוגתא אי יש אם למקרא או למסרת דנהי דהיכי דמצינן למידרש תרוויי' ולא סתרי אהדדי דרשי' תרוויי', עכ"ז למ"ד יש אם למקרא היכי דסתרי א"כ המקרא אצלו עיקר כיון שדוחה המסרת, גם היכי דדרשי' תרוויי' עכ"ז יש אם למקרא משפט הקדימה, ועוד דלענין הקדימה הרי גם עתה סתרי אהדדי שהרי א"א לתת הקדימה לשניהם רק לא' והיכי דסתרי שוב ס"ל יש אם למקרא ולמ"ד למסרת אזי להיפך:
פסוק י:ויהי רעב ערמב"ן, ובהגהות הרש"ש פיה מ"ג דאבות כ'. הרב חשב בנסיון ג' ויהי רעב והוא מרמב"ם וכ"ה בפדר"א פכ"ו בנסיון הד', והרמב"ן חשבוהו לו אדרבה לחטא שיצא מהארץ שנצטוה עלי' מתחלה מפני הרעב כי אלקים ברעב יפדנו ממות, וכ' עוד וע"ז נגזר על זרעו הגלות במצרים מקום המשפט שמה הרשע, ושנ' דה' צוהו על ב' דברים א' שילך מארצו ב' אנה ילך והוא אמרו אל הארץ אשר אראך, ואברהם קיים מיד מצות ה' וילך אברם כאשר דבר אליו ה', אך יען שלא הראהו עדיין הארץ אשר יבא לשם לכן הלך כאשר יתהלך כדכ' אל מקום שכם עד אלון מורה כו', ובדרך כלל אמר ויסע אברם הלך ונסוע, ובהיות הרעב בא"י וירד אברם מצרימה עד שא"ל ה' שא נא עיניך וראה, אז ויבא וישב באלוני ממרא, ור"ל דנתיישב שמה ולא נסע עוד, ומה שהלך תחלה לכנען לא מפני שנצטוה עלי' כרמב"ן רק כמו תרח אבי' לקחו מתחלה ללכת כנענה:
ובשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' ב', הק' לדעת תוס' שבת ד"י ב' ד"ה ושל דבברית בין הבתרים הי' אברם בן ע' שנה ואז נגזר עליהם ובצאתו מחרן הי' בן ע"ה וכבר נגזרה עליהם. וצ"ל דרמב"ן קאי בשיטת המפו' דבברית בין הבתרים הי' בן ע"ה וא"כ ל"ק מה שהק' עלי' המעשה ה' מר' פנחס דדריש אמר ה' לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני כו', דר"פ בשיטת הסדר עולם הובא בתוס' הנ"ל דכבר נגזרה הגזרה בעת שהי' אברהם ע' שנה. ובהקדמה לס' תפארת מנחם על כתובות כ' דבר חדוד על המד' לא נתקררה דעתו של דוד עד שהגיע לפ' בתולה נשאת, דאי' בכתובות ד"ט אורי' כ' גט ע"ת אם ימות וכשמת חל הגט למפרע ולא חטא דוד, וזה אי אזלי' בתר מעשה בפועל, אבל אי אזלי' בתר מחשבה יש חטא דבשעת מעשה לא ידע אי מגורשת שמא לא ימות, ובמגילה י"ב נתחייבו ישראל כליי' שנהנו מסעודת אחשורוש וק' הרי קבלת תורה הי' באונס, וע"כ דבד"ש אזלי' בתר מעשה ובפועל הוי קבלה, וא"כ לא חטא דוד, אך ז"א דב"נ ששבת ח"מ, וי"ל דאזלי' בתר מחשבה ומ"מ נענשו בממ"נ אי יחזרו מקבה"ת יהיו חייבים מיתה מחמת שמירת שבת. וזה תלי' בפלוג' הראשונים אי אבות יצאו מכלל ב"נ ואי יצאו מוכח דאזלי' בתר מעשה, דאל"ה למה נענשו דיכולים לחזור בהם ומ"מ אין דינם כב"נ. וברמב"ן פ' לך דאברהם חטא כו' ואי יש להם דין ישראל לא חטא דבפ' הבע"י ס"ד ב' אי' דשרה איילונית היתה וקיי"ל דהוי מקח טעות והיא פנויה, אך הא הטעם משום דקידשה ע"מ שאינה איילונית. ובגמ' פריך איך מהני תנאי בביאה הא א"א ע"י שליח ומשני דאיתקש הוויות להדדי, וכיון דיכול לקיים עי"ש בכסף ושטר מהני ג"כ בביאה. ובב"נ דל"מ כו"ש רק ביאה כמ"ש בסנהד'. שוב ל"מ תנאי וא"כ אי נימא דהוי כב"נ שפיר הוי קידושין וחטא אברהם וע"כ דדינם כישראל, ומוכח דאזלי' בתר מעשה ולא חטא דוד אך לשי' ר"ת כתובות ד"ג:
דבביאת עכו"ם ליכא חיוב מיתה דהוי כביאת בהמה, שפיר י"ל דדינם כב"נ ומ"מ לא חטא אך ממשנה דבתולה נשאת מוכח דביאת עכו"ם ג"כ חשוב ביאה דתוס' הק' דלמה תקנו דתנשא בד' הא איכא ס"ם ותי' דתיקנו משום אשת כהן ופחותה מג' דליכא רק ספק א', ולר"ת אכתי איכא ס"ס שמא מעכו"ם וע"כ דביאת עכו"ם ג"כ אוסר, וממילא הוי קידושי טעות דדינן כישראל ולמה נענשו בימי המן וע"כ דאזלי' בתר מעשה ולא בתר מחשבה ולא חטא דוד, וז"ש המד' דלא נתקררה דעתו עד שהגיע לפ' ב"נ דמשם יש הוכחה דאזלי' בתר מעשה עכת"ד בקיצור. ועי' בפתיחה לפני יהושע כתובות מ"ש בזה:
פסוק יא:ידעתי רש"י עד עכשיו לא ידע עשו"ת נודע ביהודא מ"ת או"ח סי' כ"ד שנשאל על הגמ' דמגילה ט"ו ד' נשים יפיפיות, למה חשבו זאת, והשיב אף דאין לעמוד על סודם, אעפ"כ יש תועלת בכל א', מה שחשבו שרה להודיע כמה צנוע וקדוש הי' אברהם כיון דהיתה יפ"ת ודאי היתה מפורסמת בדורה, ועכ"ז לא הסתכל בה כמ"ש רש"י בפ' לך, ועי' בזית רענן מהמג"א, ובפרדס דוד:
פסוק יב:והרגו אותי ואותך יחיו, הק' המפו' למה הוסיף ואותך יחיו דמשמע דאם הי' הורגין אותה הי' מפויס, ועו"ק ממ"נ אי מקיימין ז' מצות לא יעברו על שפ"ד אף אי תאמר שאשתו היא ואי אינם מקיימין למה יהרגו אותו בחנם, ובכל"ח כ' ע"פ הפר"ד דלכך אברהם הפיל עצמו בכבשן האש אע"פ דבב"נ לא אמרי' יהרג ואל יעבור, משום דלחומרא הי' חושש כישראל ומצווה על קה"ש. וא"א הכיר בשרה שגם היא תהרג ולא תרצה לעבור בעריות, וז"ש והי' כי יראו אותך וירצו לבעול אותך ואתה לא תרצה ותמסר עצמך למיתה, ויאמרו הטעם שא"א את ובשביל זה לא תרצה לשמוע להם, ולא יהי' להם עצה רק להרוג אותי ועיד"ז אותך יחיו ותבעל להם ברצון, וא"ש דמצדם לא יצרכו להרגני ממ"נ כנ"ל רק שיעשו זאת בשביל לחיות את שרה שהיא לא תמסור נפשה לבעול בלא"ה. ובס' ארץ חמדה להמלבי"ם כ' דאנשי אוה"ע הקודמים אם ראו א' מופלג על בני דורו הי' משתחוים לפניו וקוראים לו אלוה, ופרעה עשה עצמו לאלוה, והי' חוק אצלם שאסור להדיוט להשתמש בשרביט אלהית וחייב מיתה, וחשש אברהם כשיראו שרה מופלגת ביפיה יחשבוה לאלוה ויתחייב אברהם מיתה על שהיא אשתו דאסור להדיוט להשתמש בשרביט אלהית, ועז"א ויהללו אותה אל פרעה שראוי' למלך ולא לאחר. ועי' בפרדס דוד שתי' דגבי שפ"ד יש חד איסור, ובא"א עוברים על כל בעילה עפמ"ש הר"ן בסוגי' דמי שאחזו בולמוס ע"ש פלפול גדול, ובאו"ח הנספח לכת"א פ' וישב ובאו"ח קידושין די"ד, ובס' מגדנות אליעזר בדף ו', ומרוב אריכות לא העתקתי:
פסוק יב:ואותך יחיו. מקשים העולם דמה פריך בקידושין י"ג ב' דמיתת הבעל מנלן שמתירה לינשא, נילף מאברהם שאמר ואותך יחיו כדי שיקחו אותך לאשה הא כיון דמיתת הבעל אינו מתיר מה יועיל שיהרגו לאברהם אע"כ דמתיר, דב"נ מצווין על עריות. וכ' בס' פלפולא חריפתא בקידושין, דבתוס' שם תמהו למה לא ילפינן שתתיר מיתה מק"ו מגט, מה גט שאינו מתיר ליבם מתיר לעלמא, מיתה שמתיר ליבם כשאין לה בנים אינו דין שמתיר לעלמא ע"ש, ובאמת א"ש דאי הוי ילפי' מק"ו הו"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מהיכי קא מייתי לה ממיתה שמתירה ליבם, וע"כ כשאין לה בנים והק"ו הוא טוב, וקו' הגמ' כשיש לה בנים תהיה אסורה לעלמא וע"ש במהרש"א בשם ר"י בן לב, ובהמקנה. וא"כ א"ש דכל קו' הגמ' מנ"ל דמיתה מתיר רק כשיש לה בנים, ואברהם עדיין לא היה לו בנים ובלא"ה מותרת מכח הק"ו דגמ' ע"ש:
ובני הרה"ח מו"ה דוד נ"י תירץ עפי"ז מה שהקשה אמאי לא יליף בגמ' דמיתה מתיר מקרא מפורש, אמור (כ"ב י"ג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל ואי נימא דמיתה אינו מתיר הרי לא שבה אל בית אביה ועדיין מקרי נשואה לישראל ולמה תאכל, ואי"ל דמ"מ תחת בעלה אינה, אבל ז"א דביבמות ס"ז ב', דרשו ושבה אל אבי' פרט לשומרת יבם דאגידא בי'. וגם כאן אגידא בי', ודוחק לחלק בין אגידא דבעל שמת לאגידא דיבם, דמה נפק"מ דסו"ס לא מקרי שבה לבית אביה דעדיין זקוקה לבעל, וע"כ דמיתה מתיר. והיא קו' מושכלת, ויש להוסיף דאי נימא דמזונות אשה מה"ת, עי' כתובות מ"ז ב' ואי מיתה אינה מתיר לעלמא בודאי ניזונת משל בעלה, ולא שייך מלחם אביה תאכל. ולהנ"ל א"ש דקו' הגמ' הוי רק דמיתה יתיר היכי דיש לה בנים וא"כ לא הי' יכול לילף מבת כהן, דהא ב"כ לא היתה לה בנים, דאם יש לה בנים אינה שבה לאביה לאכול בתרומה:
ובני שיחי' הקשה קושיתו להגאון המובהק מדווינסק שליט"א והשיב לו בקיצור וז"ל:
הנה הא דמיתה לא מתרת לא משום שהיא ברשותו רק דלא מהני ליפטור לעלמא וזה לא נקרא שהיא ברשות ישראל, וע' בגיטין דפ"ה ע"א חוץ מתרומתך מהו ע"ש ברש"י ותוס' ולא פירשו כה"ג אם אביה כהן שלא תאכל וע"כ דזה בודאי שיור באישות, ועי' ביבמות נ"ח ב' ואכמ"ל, גם משכחת אם נפלה לפני יבם וחלץ לה דמותרת לכל, כ"ד הדו"ש יוסף ראזין רב דפה דווינסק:
ובס' בית יהודה תי' קו' הנ"ל עפמ"ש ברמב"ם פ"ט ה"ח ממלכים, אימתי תהי' בב"נ שגרשה, משיוציאנה מביתו או משתצא מרשותו ואין להם גירושין בכתב וכשירצו לפרוש זמ"ז פורשין ע"ש, ולפי"ז ב"נ לא צריך כתיבת הגט ורק בשילחה מביתו סגי, א"כ מיתה אין שילוח גדול מזה לכך אין ראי' מאברהם דשם לא משום מיתה אלא משום גירושין, דאם ימות אברהם הרי נשתלחה שרה ממנו, אבל בישראל מנלן דמיתה מתיר לעלמא ע"ש:
והנה הפני יהושע שם בקידושין חידש דאפילו להמסקנא דבישראל איכא קרא דמיתה מתיר אפ"ה בב"נ אסור מעשה דודבק, וא"ש בזה הא דאמר יהודה הוציאוה ותשרף דתמר בת כהן היתה וק' דהא היתה פנוי' דער ואונן מתו. אבל אי בב"נ אין מיתת בעל מתיר א"ש, אבל לאחר שאמר יהודה צדקה ממני, ונזכר והכיר בה שהיא בתולה דער ואונן של"כ שמשו ובב"נ לא הוי בעילת בעל רק בכדרכה, וקידושין נמי בב"נ ל"מ, והיינו דקאמר צדקה ממני ע"ש. אבל מאוד תמוהים דברי הפנ"י מגמ' מפורשת סנהדרין נ"ח א' ודילמא לאח"מ וברמב"ם פ"ט ה"ה ממלכים ובכ"מ שם, ובכתבי הגה"צ ר' צבי הערש הכהן ז"ל אבד"ק זגיערש ראיתי שהק' על הרמב"ם הנ"ל דמיתת הבעל מתיר בב"נ. הא קרא ואיש אחר יקחנה דילפינן דאלמנה מותרת לא מיירי בב"נ וליכא למימר מי איכא מידי כו' לפמ"ש תוס' חולין ל"ג א' ד"ה אחד דהיכי דבלא"ה אסור לישראל משום דבר אחר ל"ש מא"מ כו' וה"נ בלא"ה אסורה לישראל משום נכרית. ועכצ"ל דזה מצד הסברא לפי הרמב"ם הנ"ל דבב"נ דליכא בעולת בעל מיפרשו זמ"ז בשילוח בלבד בלא כתיבת גט, א"כ מיתת הבעל לא גרע משילוח בעלמא ועי' בנמ"י פ' נושאין על האנוסה, והובא בקיצור ברמ"א יו"ד סי' רס"ט סעי' ט' דגר שנתגייר ואשתו עמו אם אינו רוצה לקיימה יוצאת בלא גט ע"ש היטב בנמ"י, וע"ע בתבת גמא פ' שופטים ותצא, ובקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קס"א מ"ש בזה הגאון מהרש"ם ז"ל מברעזאן. והנה גם בלא דברי הפנ"י קשה על הגמ' דפריך ודילמא לכ"ג בלאו ולכ"ע בעשה ופירשו התוס' משום עשה דודבק באשתו הא ע"כ צ"ל דעשה ודבק אינו לאחר מיתה דאל"ה למ"ל א"א גבי ב"נ היינו א"א ע"ש וצ"ע. ונוכל לומר דתלי' הא דמיתת הבעל מתיר ולב"נ אסור, מהיכי ילפינן דמיתת בעל מתיר, אי ילפי' מהא דאו כי ימות האיש האחרון ואיתקש מיתה לגירושין, ממילא לב"נ דאין קידושין מתיר גם מיתת הבעל אינו מתיר, אבל אי ילפינן מהך פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ממילא לב"נ נמי מתיר מטעם אי איכא מידי:
ועיקר קו' הנ"ל מבת כהן מצאתי שהעיר בזה בשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' ל"ו ונשאר בצע"ג. וי"ל בזה דהגמ' מסופק מנ"ל דמיתת בעל מתיר ואין ראי' מדאוכלת בתרומה דהיא רק בלא הניח בן ואפי' בני בנים פוסלין אותה מתרומה עי' יבמות ד"ע ע"א ובכה"ג דלא הניח בן הרי נאסרה באיסור יבמה לשוק וזקוקה ליבום ושוב לא שמעינן מהדא דמיתת הבעל מתיר לשוק. אבל עדיפא מיני' נוכל להקשות דנלמוד דמיתת הבעל מתיר מהא גופי' דאם מת הבעל בלא בנים דזקוקה ליבום, ואולם בחיי בעלה אפי' לאחר גירושין דמותרת לעלמא אבל לאחיו אסורה משום אשת אח, הרי בהדי' דמיתת הבעל מתיר מקורבת אשת אח, וה"ה בהניח בנים מיתת הבעל מתיר לשוק, דכה"ג פרכינן בקידושין ס"ז ב' דגמרינן שם דאין קידושין בא"א מאחות אשה ופריך מה להנך שאין לה היתר בחיי אוסרתה דאפילו נתגרשה מבעלה ג"כ אסורה לקרובים ונאסרת עליהם מקודם רק לאחר מיתת הבעל מותרת משא"כ א"א יש לה היתר בחיי אוסרה ע"י גירושין ע"ש הרי בהדיא דלאחר מיתת בעלה נלקח ממנה שם אשות מבעלה הראשון, וממילא נשמעינן מהדא דמיתת הבעל מתיר. ועוד יש להקשות דמסברא ידעינן דמיתת הבעל מתיר דהרי הא דאין קידושין תופסין בא"א, באמת נוכל ללמוד מתחילת קידושין דהתורה אמרה כי יקח איש אשה ואשה לבי תרי לא חזי' דהוי חצי אשה בקידושין ד"ז א', וממילא גם בא"א דאין קידושין תופסין בה נוכל ללמוד מינה, דמה לי אם שניהם מקדשים בב"א, או אם אחד מקדשה בתחילה, ואחר קידושין דראשון בא השני וקידשה לעצמו סו"ס אשה לבי תרי לא חזיא, וממילא במת בעלה, בכה"ג שפיר ידעינן מצד סברא דמותרת לשוק דהרי לאחר מיתת בעלה לא הוי חצי אשה לגבי מי שנתקדשה לו דהרי אישות דבעלה הראשון אזדא לי' כיון דמת ואינו לפנינו וכמובן. ויש להאריך בכל זה ועי' מה שכתבתי בפ' שמות (ב' א') בשם תשו' מי באר, ובמטות (ל"ב כ"א) באריכות ה' יזכני להוציא לאור:
פסוק יג:אחותי וגו' וחיתה נפשי בגללך, ותמהו דנראה דרק טובת עצמו דרש, ובס' ארץ חמדה כ' ע"פ הר"ם בה' מלכים דב"נ אי משלח אשתו מביתו אם יוצאת ואומרת שאינה עוד אשתו ה"ז גירושין וא"צ גט, וידוע דברי רמב"ן דאבות לא קש מצות רק בא"י ולא בחו"ל רק ז' מצות ב"נ בתולדות (כ"ו ה') וא"א ירא שהמצרים יקחו שרה ויעברו על איסור א"א, וכ"מ שחבירו נענש ע"י אין מכניסין במחיצת הקב"ה והי' עצתו שתאמר שאינה אשתו וממילא היא מגורשת בדין ב"נ ולא יענשו על ידו. וז"ש למען ייטב לי בעבורך שלא אענש על ידך עש"ה. ולא ביאר הדברים היטב שעדיין ק' אמאי נגע ה' לפרעה לפי דברי' שלא היתה א"א דהיא מגורשת. אבל באמת נכונים הדברים שלא מצינו בתורה רק שאברהם אמר לה שתאמר שאחותו היא אבל היא לא אמרה כלל, וא"כ היא עדיין א"א ושפיר נענשו. ועדיין ק' אמאי לא פייס פרעה לאברהם ותיכף שלח אותו מביתו, וגם לא מצינו כששאלו פרעה למה לא הגדת לי כי אשתך לא ענה אותו דבר, ולאבימלך השיב ועמ"ש בזה בדברי שאול פ' וירא. ובני הרה"ח מו"ה דוד נ"י אמר בזה ע"פ הרמב"ן כאן דפרעה לא שאל אותו מדוע רק אמר לו בספק מה זאת עשית לי להוציא מפיו האמת אם אשתו או אחותו היא לראות מה טוב לו, ואברהם שתק ולא השיב לו כלל מרוב פחדו, אז הבין כי אשתו היא ע"ש, נמצא דהי' ספק אצל פרעה אבל באבימלך הי' ודאי שאשתו כמ"ש לו ה' בחלום, וא"ש דאבימלך פייס לאברהם דידע שהי' אשתו אבל פרעה דהי' בספק למ"ל לבזות עצמו בחנם. ומה שראה שבא עליו יסורים דילמא לא הם בשביל שרה שהי' אשת אברהם, רק שהיא אחותו וא"א מאיש אחר והוא במדה"י כמ"ש בשפ"ח. וא"ש מה לפרעה לא ענה אותו דבאבימלך דידע שהיא אשתו ושאל אותו בבירור מדוע לא הגדת לי שאשתך הי' צריך לענות אותו אבל בפרעה דלא ידע בבירור לא חש להשיב לו וחישב אי יברר פרעה שהיא אשתו אז יענה אותו:
ובגו"א הק' איך אמר אברהם שתאמר אחותו היא נהי דאצלו רק לפ"ע אבל אצלה ג"ע וקיי"ל יהרג ואל יעבור והיא א"א באמת ע"ש, ובירחון קול תורה הי"ל פה פאביאניץ שנה א' סי' יו"ד הק' הא דעת תוס' סנהדרין ע"ה ורמב"ם פ"ו ה"ו ממלכים דאיפשטא איבעי' אי ב"נ מצווה על קד"ה, דאינו מצווה וא"כ א"צ למסור עצמה ע"ש, ועו"ק דאשה קרקע' עולם היא כמ"ש על אסתר, ועי' בריש כתו' ובתוס' שם. אך לק"מ כמ"ש לעיל בשם הפר"ד דאברהם הפיל עצמו לאש והחמיר על עצמו וכמו כן חשב אברהם ששרה בודאי לא תרצה להבעל ותמסור עצמה למיתה, ועוי"ל לפמ"ש בשטמ"ק ריש כתיבות בשם המאירי דבאסתר הוי קרקעית עולם לפי שמוליכין אותה בע"כ, אבל אי אומרים לאשה לכי מעצמך ליבעל ואם לאו אנו הורגים אותך הוי מעשה ותהרג ואל תעבור ע"ש וכאן נמי אם תאמר אחותו אני הוי ג"כ מעשה דעקימת שפתי' הוי מעשה וכמ"ש בב"ק ד"ד שאני עדים זוממין דבדיבורא קא עבדו מעשה, וא"כ ל"ה קרקעית עולם ושפיר הק' הגו"א. וע"ע בקול תורה חוברת ג' סי' מ"ה בזה שציין הרב הגאון האב"ד דפה שליט"א דבאמת דעת הרמב"ן כן שלא קיבלה שרה על עצמה לומר אחותו ורק שתקה וע"ש בלבוש האורה, ובאמת במד"ר פמ"א סי' ב'. איתא שהיתה אומרת אח"כ א"א אני ולא ה' פורש, וז"ש על דבר שרה, ועי' בחדושי הרד"ל במ"ר דפוס ווילנא שהביא בשם זוה"ק תזריע (נ"ב א') דעשר פעמים הכהו המלאך נגד עשר מכות ורמז לדבר שרי אשת אברם עשרה אותיות: ובס' זרע חיים מהגאון ר' חיים ברודא ז"ל בדף ל' הביא בשם הר"ר העשיל ז"ל, הא דפרעה לא נענש אע"פ שאמרה לו א"א אני ורק בנגעים ומדוע באבימלך א"ל ה' הנך מת על האשה, דאיתא בריקנטי שלא שימש אברהם עם שרה בעוד שהי' ערלתו בו כי לא קבלה אותה הצדיקת טיפה מערלה, וא"ש דלגבי פרעה עדיין ל"ה בעולת בעל ול"ה חייב אפי' אם שוכב עמה דבב"נ רק בעולת בעל אסור. וכלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה לא נאסרה להם, ואעפ"כ ענש אותו ה' בנגעים שהרי היא אמרה לו א"א אני אע"פ שבאמת ל"ה א"א והוא לא ידע שלא נבעלה, אבל באבימלך אמר ה' הנך מת על בעולת בעל שהי' אחרי מילת אברהם וכבר נבעלה לאברהם. ולכך אמר הנך מת ולא סגי בנגעים ופח"ח. וראיתי בדברי שאול שהק' דהא אסור להתרפאות בגילוי עריות אף לפק"נ דבכל מתרפאין חוץ מג"ע ואין מצילין בה ג"כ, ועי' ג"כ בנוב"י מ"ת יו"ד סי' קס"א שהשיב על תשו' בית יעקב שכ' דכמו דאין מתרפאין בג' עבירות כך אין מצילין בהם נפשות, והא דאונס שריא בקרקעית עולם דוקא באנוסה על גוף הביאה, אבל היכי שאינה אנוסה על גוף הביאה ורק שהיא משתדלת עי"ז להציל נפשות לא מקרי קרקעית עולם, ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור ואסתר שאני שהי' להצלת כלל ישראל מנער עד זקן והי' בהוראות מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקדש ע"ש:
וע"ע בשו"ת עטרת חכמים אה"ע סי' ל'. ובהגהות ממנו בנוב"י שהביא דלכך הוי קרקע עולם שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ, ובכי הא אין למסור עצמה למיתה שהרי אפשר שאפי' תמסור עצמה יכופו אותה לעבירה ובכה"ג שרי אפי' בג' עבירות ע"ש בשם הר"ן ומלחמות פ' בן סורר—ומכל הנ"ל יקשה איך התירה עצמה שרה להבעל לפרעה דאין מצילין בג"ע, אך הדבר נכון דרק אסור אם לא יתרפא בזה לא יבא לידי ג"ע ואסור להציל עצמו בזה. אבל כאן חשש אברהם שיהי' בלא"ה ג"ע ויקחו אותה בע"כ ורק דאם לא תאמר אחותו יהי' שפ"ד ג"כ ובזה שוב מותר להציל עצמו, וז"ש אמרי אחותי את למען ייטב לי בעבורך:
פסוק טו:ויהללו רש"י הללוה ביניהם שראוי' לפרעה, עי' דרשות הראנ"ח דהול"ל וישלח פרעה ויקחה כמ"ש באבימלך אע"כ שהללוה ביניהם לבין עצמם, ולא המתינו עד יצא דבר מלכות רק מיד הוליכה לבית פרעה, וא"ש ותקח האשה בית פרעה ע"ש ועי' כנסת הגדולה או"ח דקמ"ו האריך מאד ובכל ענין הפרשה, ומגודל אריכות לא העתקתי. וע"ע בשו"ת גור אריה יהודה אה"ע סי' מ':
פסוק כ:ויצו פרעה, עי' סוטה מ"ו ב' בזכות זה זכה וע"ש במהרש"א: