פסוק א:ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. הנה נראה לבאר הסמיכות הפרשה דסיים באוב וידעוני ואח"כ מתחיל אמור אל הכהנים כי מדרכי האומות לשאול עתידות אצל כהניהם וכומרי עכו"ם שלהם והם הגידו להם כי דרשו אל המתים באוב וידעוני ולכך הבדיל הקב"ה ונתן לכהן הגדול אורים ותומים שעל ידם הוא מגיד עתידות ע"י רוה"ק באורים ותומים רק יש לחוש למראית העין שיאמרו שעיקר הגדתו הוא ג"כ כדורש אל המתים לכך עשאה התורה הרחקה יתירה בכהנים לבלתי קרוב אל המתים ובכ"ג ביותר ובזה יובחן כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו וזהו סמיכת הפרשיות איתא במדרש אמור ואמרת בלחישה והטעם דבלחישה כי כבר נודע מ"ש במדרש כי משה שאל אם נטמא במה יהיה טהרתו ולא השיב לו הקב"ה ונתכרכמו פניו של משה עד שהגיע לזאת חקת התורה אשר בזה יהיה טהרתו והענין הוא דשאל על הכהנים לבד במה יתטהרו ולא על ישראל דודאי לענין טהרה כהן וישראל שוים הם נראה דידע משה מטהרת פרה אדומה רק חשב כמו שכתב רש"י דפרה מכפרת עון עגל ובזה מטהר אבל כהנים בני לוי שלא היה להם עסק בעגל וא"כ טומאתם מצד חטא אדה"ר ואם כן במה יהיה טהרתם דודאי אינו מענין פרה ולכך שאל עליהם לבד וכאשר לא השיבו ה' נתכרכמו פניו כי חשב שאהרן חטא בעגל ועון זה שמור לזרעו ולכך נטמאו וכפרתם כפרה עד שהגיע לזאת חוקת התורה שהוא חוק ואין הטעם משום עגל ובזה נח דעתו ולכך נאמר אל הכהנים בני אהרן כי לא מיבעי אהרן שיש בו צד טומאה מעגל אבל בניו שהם אינם בכלל חטא ה"א שלא יהיה בם טומאה מ"מ הזהיר אותם לבל יטמאו וי"ל ג"כ דלכך הזהירן על הטומאה כי הטומאה נסתעף מעגל והיה בסיבת אהרן לכך הם יותר עלולים להתדבק בהן רוח מסאבא ומזכרת עון משארי אנשים ואמרה התורה הכהנים בני אהרן אדרבא הם זכו לכהונה מחמת אהרן אביהם לכסות עינים שהוא מנוקה מחטא ואמנם להמוני עם יהיה זאת לפתחון פה וטעות ולכך הזהירן בלחישה גם אמרו בגמרא רבים שתו לימא רבים ישתו לא לימא וא"כ איך פה קדוש יאמר לנפש מת ולכך נאמר בלחישה והבן:
פסוק א:ונאמר אל הכהנים בני אהרן כי אף שמשה היה כהן מ"מ הואיל ולא היה מבני אהרן לא נצטווה על הטומאה ולכך נענש שנתעצל במעשה זמרי אף שהיה מוכרח לטמא עצמו וכן פנחס אף שהיה מבני אהרן הואיל ולא היה כהן כי לא נתכהן עד אחר מעשה זמרי היה יכול לטמאות לזמרי ולכך דייקא הכהנים אבל לא פנחס בני אהרן אבל לא משה שהוא לא נצטוה על הטומאה אף שהיה כהן כיון שלא היה מבני אהרן:
פסוק א:ונאמר אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים כי בשאר מצוה בא דיבור ואמירה במצוה אחת כמו בפרשת ציצית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וכאן לא נזכר דיבור כלל כי דיבור לשון קשה ולקטנים צריך בלשון רכה ולכך נאמר דבר באמירה וגם דיבור קשה הוא שאם לא יציית מפרישין אותו בע"כ אבל קטן אין ב"ד מצווין להפרישו לכך לא נאמר רק לשון רכה אזהרה גרידא לנפש לא יטמא בעמיו כי לכך ישראל מטמאין ולא עכו"ם כי בישראל נשאר נפש קראוהו המקובלים הבלי דגרמי ובזה נתדבקו חיצונים כי סביב רשעים יתהלכון להתדבק בקדושה ולכך כחות הטומאה גורמים טומאה וזהו בישראל ולא בעכו"ם כי בעכו"ם נסע רוחו ואין שיור בגוף רק כעצמות ואין בהם התדבקות כחות הטומאה כלל ולכך דייק לנפש שישראל יש ו נפש וגם אמר בעמיו להורות אף ע"פ ששבט לוי לא חטאו בעגל וא"כ אין לכהנים משפט טומאה מ"מ הואיל בעם ישראל נעשה זאת וכל העם כאחד ולכך לא יטמא:
פסוק ב:כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו'. כבר כתבנו בפרשת חיי שרה במדרש על פני מתו כי אלו הקרובים יש לנשמה עמם דביקות גדול ולכך במותם גם לו יקרה שבירה ומיתה במקצת ולכך הותר לו לטמא להם כי הוא עצם אחד כי יש לו עמם דביקות:
פסוק ג:ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. כבר אמרנו מענין מעשה בראשית כי צלם ודמות האמור היינו זכר ונקיבה שהוא דו פרצופים וזהו בריאת האדם כי זכר בלי נקבה פלג בריאה ושלימות הוא ומזה תבין דברי המדרש דכתב עד שת ואנוש היה צלם ודמות אלהים כי ודאי כאן ליכא לפרש צלם ודמות כפשוטו על צלם אלהים כי זרע קין שהיו רשעים א"א לומר עליהם צלם ודמות אלהים אבל הענין הוא שעד אנוש לא נאמר ויולד בנים ובנות ולא יתכן שלא הולידו ג"כ בנות דאם כן מאין יהיה להם נשים רק דכך היה דעד אנוש כשנולד זכר נולד עמו נקבה כי הוא הצלם והדמות ולא נזכר לידת הנקבה בפרטות כי היא בכלל הזכר אבל אחר שת נפרד הצלם והדמות ונולד זכר בפני עצמו בלי נקבה וכן להיפוך נקבה בלי זכר ולכך אמר הכתוב מאז ויולד בנים ובנות וזהו ברור ומזה תבין ג"כ איך נולד ממש כל העולם מעריות האח ואחות ואם כי עולם חסד יבנה היד ה' תקצר לברוא נקבה אבל אדרבה למה שכתבתי זהו שלימות הבריאה להיות זכר ונקבה ביחד אח ואחות צלם ודמות רק אח"כ נאסר כמ"ש הרמב"ם הטעם בספר המורה לבל יהיו קשורים ככלב ולכך אסור ליקח אח את אחותו אבל מתחלה כך היה רצונו של הקב"ה למלאות פני תבל וזהו חסד ה' הוא כי לא תוהו בראה וא"כ ראוי להיות צלם ודמות כאחד ולכך נאמר אחותו הבתולה הקרובה אליו דייקא כי הוא דמות וצלם אחד בעצם אחד אתו אשר לא היתה לאיש כי אז היתה לבשר אחד עם בעלה אבל קודם לזה היא קרובה אליו בצלם ודמות ולכך יטמא לה כי היא כגופו:
פסוק ד:לא יטמא בעל בעמיו להחלו. בעל ר"ל ראש כמ"ש הרמב"ן והיינו ת"ח מרביץ תורה וכל המלמד לבן חבירו תורה כאלו ילדו וא"כ ה"א דקרוי בן ויש לרבו הכהן לטמא לו ואמרה התורה דלא יטמא כי הוא חלולין לו כי האב והבן דבוקים בנפש ושם מקום טומאה וטהרה כמש"ל אבל רב ותלמיד דבוקים בנשמה ושם אין מקום טומאה והבן:
פסוק ה:לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. הטעם הוא כי כל כחות הטומאה אוחזין בשער ע"כ עשו היה איש שער ויעקב שכולו קודש היה איש חלק ולכך מצורע שנתדבקו בו חלקי טומאה צריך להעביר שער וכן לוים כשהיו נכנסים לשרת היו צריכים להעביר כל השערות ולכך גוים קדמונים במות להם מת עשו קרחה לבל יתדבקו כחות חיצונים בשערות כי אם בגופם כדי שיהיה המת בא אצלם לקסום קסם ולדרוש למתים וישראל מצווים בשביל כך שלא לקרח קרחה ובאמת יש לכחות המת אחיזה באבל ולכך שלשים יום לא ישלחו פרע שיהיה כחות המת נאחזים בשערו ולא בגופו וה"א כהן המתקדש ביותר אף בשערו לא יתאחזו ויקרחו קרחה קמ"ל דג"כ אסור וכן זקנם לא יגלחו דלא תימא לגלח לבל יאחזו כחות הטומאה והא בכהנים אשתרי כמו שהותר מתחלה בעת חינוך לוים ללוים:
פסוק ה:וגם לא ישרטו שרטת כי העובדי כוכבים ומזלות כדי להיות מחשבתם תמיד דבוק במת ויתחזק מדי יום ביומו כח דמיונם החזק עד שיראו במחשבתם צורת המת כנודע לכת ההוא אשר יפעלו בכח המדמה דשרטו בשרטת על גופם ובידם לזכרון המת תמיד כי זהו לא יתרפא לעולם ובזה דמיונם הולך ומתחזק ולכך נאסר דבר זה לישראל אמנם הכהנים שראוי להיות תמיד לבם חלול בקרבם מבלי פגיעת המנוול היצה"ר וא"כ ה"א שישרטו בבשרם כדי שיזכרו תמיד יום המיתה וישבר לבם כאמרם אם רואה שמתגבר עליו היצה"ר יזכור לו יום המיתה לכך הזהירה התורה אף לכהנים שנית:
פסוק ו:קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש. הנה בפרשת קדושים בישראל נאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' היינו מדת הרחמים אבל בכהנים קדושה יתירה יש בהם למדת הדין שצריך שמירה וטהרה ופרישות ביותר וזהו אמרו קדושים יהיו לאלהיהם דייקא והנה דרשו במדרש אל אלהינו כי ירבה לסלוח זהו עשירית האיפה והוא תמוה אבל נראה כי בכל הקרבנות לא נאמר רק ה' מדת הרחמים כי אין מדת הדין מסכים בכפרות קרבנות אבל עני המקריב עשירית האיפה אף מדת הדין מסכים כי בלא"ה חשוב כמת ולכך נאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה וזה ואל אלהינו כי ירבה לסלוח שהוא מדת הדין וזהו אינו בסתם קרבנות ולכך דרש ליה על מנחת עשירית האיפה וזה מאמר הכתוב את אשי ה' היינו שאר קרבנות שהם לשם הויה מדת הרחמים אבל לחם אלהיהם היינו מנחות שהם לחם הוא למדת הדין נקרא אלקים הם מקריבים ולכך והיו קודש צריכין להיות קודש אף למדת הדין:
פסוק ז:אשה זונה וחללה לא יקחו וגו'. (אבל) אומר גרושה מאישה כי לא מיבעי גרושה ע"פ ב"ד שנמצא בה דבר ערוה פשיטא דאין לכהן ללקחה אבל אם היא גרושה רק מאישה שלא מצאה חן בעיניו מ"מ לא יקחו והנה ידוע שראוי לכהן להיות שלם והשרוי בלא אשה פלג גופא הוא כי היא עצם מעצמיו ואמרו שר' יוסי הגלילי זן את אשתו הגרושה באמרו מבשרך אל תתעלם הורה לנו כי אף ע"פ שנתגרשה ממנו מ"מ נשארת בשר מבשרו וא"כ בלקחה כהן אין כאן גוף שלם עדיין כי היא בשר אחרת ואם כן יש כאן תערובות במטה ולכהן ראוי להיות שיהיה בכל דבר בשלימות בגדר קדושה וזה דייק הפסוק גרושה מאישה שאע"פ שהיא רק גרושה מאישה שלא היתה לו עוד לאשה אבל עדיין נשארת בשר מבשרו ולכך אין כהן ראוי ללקחה:
פסוק ח:וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב וגו'. שלא תאמר כהנים שלוחי דידן נינהו וא"כ מה יתרון יש לשליח ממשלחו ולכך אמר כי לא כן הוא כי שלוחי דרחמנא הם את לחם ה' אלהיך הוא מקריב ולכך קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם כי תאמר בלבבך הלא גם אני קדוש כי כל העדה כולם קדושים ובמה מעלת הכהן יותר ממני וזה היתה טענת קרח אבל באמת הענין הוא כי קדושת ישראל מה' הוא ע"י כהנים והם שלוחים ואמצעיים לזה ועל ידם מגיע אלינו שפע הקדושה וזהו כוונת הפסוק כי קדוש ר"ל ע"י קדושתו אני ה' מקדשכם:
פסוק ט:ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת. כי אין לתלות זנותה בסיבת האם כי הלא אסרתי עליו ליקח נשים שיש לכהן בהם שמץ פסול ע"כ אין לתלות רק באביה גם אמרו כי יהושע בן יהוצדק שהיה לבוש בגדים צואים הואיל ובניו לא הוו מעליא וזנו אחרי בנות הארץ ומכ"ש נקבה כי תלה הכתוב נקבות בזכרים ולכך אביה היא מחללת כי נקבה נתלה בזכרים ואם כן לבוש בגדי צואים וכהן ראוי ללבוש בגדי יקר לכבוד ולתפארת ולכך אביה היא מחללת וגם ענין הכהן להזהיר העם להיות גדורי' בעריות בגדר קדושה ובזה יבוש כשזנתה בתו כי יאמרו לו טול קורה מבין עיניך הנסה דבר אליך תלאה ולכך אביה היא מחללת ולהיות כי כנגד ארבע יסודות הם כלל האומה הישראלי' הכהנים הם כנגד מים חיים ולוים הם כנגד אש וישראל כנגד אויר כלול משתיהם וגרים כנגד עפר ולכך אברהם שהיה ראש לגרים אמר אנכי עפר ואפר והיא חללה הכהונה ונשאר ביסוד לוי אש ולכך באש תשרף וכן היה אהרן בחינת לוי אש והשליך עגל לתוך האש אבל משה הזיר על פני המים:
פסוק י:והכהן הגדול מאחיו. רמז לנו שאחיו הכהנים יבחרו אותו לפי גדולתו מהם ולא ע"י מלך כמו שהיה בבית שני:
פסוק י:את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. כי גם בישראל ברגל אין אבילות כי יראה לפני ה' כל זכורן ואין לבוא לפני המלך מתוך צער של אבילות רק צריך להיות הכל בשמחה והכהן הגדול תמיד דבוק בו קדושת השכינה ולכך אצלו כל השנה כרגל דמי לכך אין לעשות אבילות כלל רק צריך להיות תמיד בשמחה:
פסוק יא:ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו לאמו לא יטמא. כי ע"י אהרן נזדרזו הלוים בעגל אשר אמרו לאביו ולאמו לא ראיתיו ולכך נאמר וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ותומיך ואוריך הוא אהרן שעל ידו אמרו שבט לוי לאביו ולאמו לא ראיתיו ולכך שכרו שאפי' לאביו ולאמו לא יטמא וגם יש לפרש ע"פ המדרש ואעשה אותך לגוי גדול מלמד שעשאהו בריה חדשה וגם דרשו ואעשה אותך לגוי גדול לכה"ג היינו כי ע"י שמן המשחה נעשה בריה חדשה כמ"ש בדוד דשמן המשחה היה מגדלו והיה נעשה בריה חדשה שהיה יכול ללבוש בגדי שאול ולכך הוא הוא מה שדרשו באברהם בריה חדשה וכה"ג הכל חדא הוא וזהו שכהן הגדול לאביו ולאמו לא יטמא כי נעשה ע"י שמן המשחה בריה חדשה ואין לו שייכות עם אביו ואמו ולכך לא יטמא ולכך אמר ג"כ לאביו ולאמו לא ראיתיו:
פסוק יג:והוא אשה בבתוליה יקח אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח ולא יחלל זרעו בעמיו. כדי שלא יכשל בזונה וכדומה וגם כדי שיהיה שלם והיה לבשר אחד ואין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ולכך יקח בתולה כדי שתהיה שלם עמו באהבתו ויהיו לבשר אחד וגם לא יקח אלמנה ובעולה כי הרוח בה מבועלה הראשון א"כ הזרע נכלל משניהם וכמ"ש ביבם ובכהן הגדול ראוי להיות זרעו כולו משלו וזהו מה שכתוב ולא יחלל זרעו בעמיו שיהיה בו תערובות מאחרים וגם אמרו בבעילה הרבה דעות במטה וא"כ הזרע מחולל אם דעתה לאחר ולכך לא יחלל זרעו בעמיו ולכך אף הוא אסור ליקח ב' נשים כדי שלא יתן עינו בכוס זה וישתה בכוס אחר והזרע מחולל ודוק:
