א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃ ב כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃ ג וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃ ד לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃ ה לֹֽא־יקרחה (יִקְרְח֤וּ) קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃ ו קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃ ז אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃ ח וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ ט וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ י וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲ‍ֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃ יא וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃ יב וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יג וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃ יד אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃ טו וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ׃ טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃ יח כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃ יט א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃ כ אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃ כא כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃ כב לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃ כג אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ כד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
אמור אל הכהנים, רש"י להזהיר גדולים על קטנים. ער"מ פ"ג הי"ב מאבלות, גדולים מוזהרים שלא יטמאו, ואם באו לטמאות מעצמם אין ב"ד מצוון להפרישם, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה, וכ"מ הביא מקורו מרש"י כאן, ובאמת מקורו מיבמות (קי"ד.), ועי' יו"ד סי' שע"ג ס"א, ואו"ח סי' שמ"ג ס"א. ובעל מום מוזהר מליטמא, אבל חלל וכהנת מותרים ליטמא ע"ש, והוא מרש"י כאן. וברא"ם הק' מ"ש. מנבלה דאין ב"ד מצוון להפרישו ולמה בטומאת כהנים מצוון, ובס' זרע יצחק שבת פט"ז מ"ז תי', דבשאר איסורים כיון שאינו בר עונשין אין מצוון להפרישו, משא"כ בטומאה אף שאינו בר עונשין מ"מ בטמאתו קיימא עד שיגדול ויטבול ושמא ישכח הדבר, ועי' ס' הליכות אלי' מהגר"ש אלגזי סי' תקפ"ז, וכנה"ג או"ח בנמוקי הר"ם, וס' שושנים לדוד על משניות זבים פ"ב מ"א, ונדפס במשניות ווילנא סוף טהרות (דף ז'.) בזה: ובפתחי תשובה יו"ד סי' שע"ג סק"א הביא שו"ת ושב הכהן סי' נ"ו שנסתפק, לר"מ בפ"ב ה"ה מאבל דטומאת כהן לקרובי' הוא משום אבלות, וכל היכי שאין מתאבל אסור לטמאות, לפ"ז בקטן צ"ע אי מותר להטמא לקרובי' דקטן א"ח להתאבל, וא"כ יהי' קטן חמור מגדול בזה, או י"ל שהר"מ כ' שאביו חייב להפרישו לחנכו, וחינוך הוא שיזהיר לקיים המצוה כשיגדיל, ובגדלות מטמא לקרובי' והניח בצ"ע: [ובענין חינוך, מספרים מהגה"ק מסוכוטשוב ז"ל בער אב"נ בקטנותו כשאכל ביוה"כ. שאל אותו אביו אם עשה קידוש. והשיב קידוש קטן רק משום חינוך. ובזה ל"ש חינוך. דביום כפור כשיגדיל לא יהי' צריך לעשות קידוש]: וע' בנמוקי יוסף ברי"ף ריש הלכות קטנות בתחלת הל' טומאה בכל עניני טומאה כאן, וע"ע בס' פלפולי חריפתא ביבמות אריכות ברש"י כאן בני אהרן. ובס' ברכות מרדכי על ברכות ד"ג, ובס' מילי דאבות אות ט"ז כ', עפמ"ש ביבמות (ע"ד.) כל הטמאים לא יאכלו בתרומה מנ"ל א"ק איש איש מזרע אהרן וכו', איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן, פרש"י בזכרים ונקבות, זה תרומה, ואימא בחזה ושוק, אינה בחוזרת. תרומה נמי אינה בחללה, חללה לאו זרע דאהרן הוא, וז"ש בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים. וק' ע"ז לא לכתוב בני אהרן רק זרע אהרן וחללה לאו זרע דאהרן הוא ול"ל הכהנים, ואין לתרץ דס"ד אף בע"מ, לזה קאמר הלא אף בני אהרן בע"מ משמע, ומתרץ בני אהרן ולא בנות אהרן, אבל מזרע אהרן הוי משמע השוה בזרע של אהרן ואף בנות אהרן במשמע, להכי כ' בני אהרן והוי ס"ד אפי' חללים ת"ל הכהנים: וברש"י ולא בנות אהרן. עי' ברא"ם, וגו"א כ' דלענין כהנות ל"ש השוה וכו'. ופלא שביבמות (פ"ד:) שגם בכהנת שייך השוה. ועי' פנ"י קידושין ל"ו במשנה, ויד מלאכי כלל ה' אות ר"ז, ושטמ"ק כריתות (ג') ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה ל"ה: וע"ע תי"ט כתובות פ"ד מי"א דבנות בכלל בנים, וראי' מדכ' בעצב תלדו בנים ועוד, ועי' קומץ למנחה מ' רס"ג, ובס' מקיץ נרדמים (דף כ"ו.) בזה לענין חינוך בנות, ובפרד"י ח"א (דף ל"ג.), וח"ב במלואים (דף תי"ח.): ודיני טומאת כהנים: שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים, המת מטמא במגע ומשא ואהל, ושיגע האדם בטומאה בין ביד או ברגל, והרמב"ם כ' אף נגיעה בצפורן או בשיניים וטומאת משא אע"פ שלא יגע בה, והיסט בכלל משא כגון שיש בראש קורה טומאה והניד בצד השני, וטומאת בית הסתרים, מטמא משום נושא, ורק האדם מטמא במשא בלא נגיעה, וטומאת אהל רק בטומאת המת, והנפלים אע"פ שלא נתקשרו אבריהם מטמאין, (ועי' תיב"ע חקת י"ט י"ג כל די יקרב בשכיבא ובוולדא בר תשעה ירחין, וצ"ע וכתבתי בזה בפרד"י שם ה' יזכני להוציא לאורה), וכ"ה בר"מ פ"ב ה"א מהט"מ, וע"ש במל"מ דקודם מ' יום אינו מטמא, ועתי"ט פ"ב מ"א מאהלות - וכזית בשר ממת או אבר שלם אע"פ שאין בו כזית מטמאין במגע ומשא ואהל, ואבר נקרא א' מרמ"ח אברים שבאדם, ובאשה יש רנ"א אברים – וגם רביעית דם מטמא, וגם רביעית דם תבוסה, היינו דיוצא ממנו סמוך למיתה בעודו חי חצי רביעית ולאח"מ חצי רביעית, אהלות פ"ב מ"ב, וזה רק מדרבנן, וער"מ וכ"מ פ"ב הי"ב מטו"מ, ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' ע' ד"ה מיהו, השיג על הכ"מ שנתחלף לו בין תמצית דם ובין דם התמצית והוא פלא גדול: ובכלים פ"ז מ"ג כל שבמת טמא חוץ מן השניים שער וצפורן. ובשעת חבורו הכל טמא, וערשב"ם ב"ב (קט"ז:) דין גרמא דעשיראה ביר, הביא משנה זו דשן במת אינו מטמא, וע"סעליות אליהו בהגהות אות ט"ז, והעיר מרש"י ברכות (ה':), ועי' תי"ט כלים פ"א מ"ה: וידוע דספק טומאה ברה"י טמא ובר"ה טהור, ואפי' כמה ספקות ברה"י טמא, ובאיסורין אין נ"מ בין רה"י לרה"ר, וגם ס"ס שרי, ובמנ"ח מ' רס"ג אות י"א נסתפק אם נטמא בס' טומאה ברה"י מה דינו לענין איסור לאו, אי לוקה אי נימא דרק לטומאה טמא בספק רה"י, אבל לענין לאו אפשר דאין לוקה דהוי כשאר איסורין, וכן בס"ס ברה"י אפשר דאפי' לכתחלה מותר לטמאות דס"ס שרי, וכן להיפך בס"ט ברה"ר דטהור אי מותר לטמאת עצמו לכתחלה בס' מת בר"ה כעל כל ספיקא דרבנן לקולא, או לענין הלאו ה"ה כשאר איסורין, וסד"א לחומרא עש"ה, ועי' שב שמעתתא ש"א פי"ב, ובשו"ת טוב טעם ודעת ח"ג סי' רל"ג הביא ג"כ בשם הצל"ח דלענין טומאת כהנים למת הוי כשאר איסור, וע"ע בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' ל"ט, ובשו"ת בנין דוד לש"ב הגאבד"ק אוהל שליט"א סי' א' אות ו': וראיתי בשו"ת זרע אברהם סי' ו' אות י"ד שהביא ירושלמי פסחים ורי"ט אלגזי דאין נזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י, ולפ"ז גם כהן אינו מצווה, דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין הכהן מצווה עלי', וה"נ בס"ט ברה"י אי נימא דאין הנזיר מגלח אין הכהן מצווה, וכ"כ בשו"ת אור המאיר להג' מלובלין ז"ל סי' א' אות ה' ע"ש ועשו"ת נובי"ת יו"ד סי' ק"כ בענין נדה לבעלה, אין שייך דיני טומאה וטהרה לענין ספק ברה"י ורה"ר, וע"ע מ"ש בזה בחלקת יואב קמא יו"ד סי' כ"ט, ואתוון דאורייתא כלל כ"א ע"ש היטב ובמנ"ח שם אות י"ד דהמטמא את הגדול חייב אבל לקטן א"ח, וצריך קרא להזהיר גדולים על קטנים ואין לוקין ע"ש, ומוכח דקטן לאו בר מצות, לא משום שאינו בר דעת אלא שאינו מצווה כלל, ועי' בזה בפמ"ג בפתיחה או"ח ח"ב אות ג' שכ', דבל"ת קטן חייב רק שאין בו דעת, ועי' מזה בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ז' שתמה בזה על הפמ"ג, דלא ידע לחלק בין קטן לחרש ושוטה דבשלשתן אמרי' דפטירו משום דלאו בני דיעה נינהו: ובבאר היטב יו"ד סי' שס"ט סק"א בשם בית הלל בטומאת נבלות ושרצים אין הכהן מוזהר מליגע בהן, וע"ס ד' חנוך על יו"ד שהביא מיומא (פ':) רש"י ד"ה ולא, כהנים מוזהרים ולא ישראל, משמע דכהנים מוזהרים אף בטומאת נבלות ושרצים, ובגליון הש"ס מרע"א תמה על רש"י בזה, דכהנים רק על טומאת מת מוזהרים, ועי' בכורות (כ"ט.) פרש"י כגון נבלות ושרצים שאינו מוזהר עליהם מליגע ע"ש, הרי בהדי' דאין כהן מוזהר על שאר טומאה. וע"ע חולין (ל"ה.) רש"י ד"ה דליכא וק"ל וכו', והא מוזהר מלפסול את גופו וכו', והא שם מיירי בשאר טומאות, וער"מ פט"ז ה"י מטומאת אוכלין שאף כהנים מותרים, להתטמא בשאר טומאות חוץ מטומאות מת:
פסוק א:
שם) לנפש לא יטמא בעמיו. פרש"י יצא מת מצוה, וק' למה צריך לכתוב כאן כיון דכ' בכ"ג בפסוק י"א, לאביו ולאמו לא יטמא לאשמעי' דלמ"מ מותר לטמאות, כ"ש לכה"ד מותר בטומאת מת מצוה וכה"ק ברא"ם, ועי' ס' ברוך טעם עדל"ת פרק ח' מ"ש בזה, ובפשיטות י"ל דבעמיו איצטריך לדרשא אחריתא, אם הוא כהן וצריך לעשות מצוה אחרת דהיינו מילה או עבודה, אפ"ה יטמא למ"מ, וכהאי גוונא בנזיר אי' כן במגילה (ג':) ברש"י ד"ה ולאחותו, ובברכות (י"ט:) ועוד:
פסוק ב:
כי אם לשארו רש"י אין שארו אלא אשתו. ובת"כ שנ' שאר אביך הוא, ופלא שזה כ' באחות אב בפ' אחרי (י"ח י"ב), וברשב"ם ב"ב (ק"ט:) שכ' והיו לבשר אחד, וכ' נמי שארה כסותה ועונתה וכ"כ בשאלתות, ועי' בהכתב והקבלה, ובתי"ט ב"ב רפ"ח נשאר בצע"ג, וע"ע במהרש"א עה"ת, ובתורה תמימה אות י' כ' דמצינו שאר לא קורבת אישות, ובכתובות (מ"ז:) שארה זו עונה, וכאן כ' לשארו הקרוב אליו, ואין יותר קירוב באישות, מאישות העולם אשה לבעלה, ואלה שחשבו דכוונת הגמ' דשארו פי' אשתו ממש, ובאמת לא כן אלא שחרו פי' קרבת אישות בכלל ע"ש:
פסוק ב:
שם) רשב"ם לא יטמא להם ולא נאמר להם, וקשה דכאן לא נאמר פסוק זה רק בנשא (ו' ז'), ובפשט ג"כ צ"ע:
פסוק ב:
שם) הקרוב, בת"כ למעט ארוסה, אליו, למעט גרושה, ועי' יבמות (כ"ט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, וערש"י שישראל מוזהרין על הטומאה מנבלתם לא תגעו, משמע דגם נשים מחויבות לטהר ברגל, ועמ"ש בפ' שמיני (י"א ח'), ובתורת תמימה אות י"א הביא ב"ח יו"ד סי' שע"ה דמי שגירש אשתו על תנאי אם ימות יהי' גט אינה מתאבלת עליו ע"ש, ויש להעיר ממ"ש בש"ב (י"א כ"ו) בבת שבע שהיתה מתאבלת על אורי' אע"פ שאי' בשבת (נ"ו.) כלהיוצא למלחמת בית דוד כותב גט לאשתו וכ' תוס' דהגט הי' על תנאי, ואע"פ שכ' הב"ח טעם שלא להוציא לעז על הגט, בכ"ז צ"ע לחדש דבר ע"פ סברא אם מצינו סתירה בכתוב וביש"ש גיטין פ"ב סי' ד' מי שנתן עיניו לגרש ובתוך כך מתה אין מתאבל עליה, מגיטין (י"ט.) כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות, ויש להביא ראי' מב"ב (קמ"ו.) מעשה באדם א' וכו', וכ' רשב"ם הואיל ולא נכנס אלא לבודקה ולגרשה שוב אינו יורשה, ודעת הר"מ בטעם שאיש מטמא לאשתו, כיון דיורשה ולא אחר הוי כמת מצוה, וכיון דחושב לגרשה שוב אינו יורשה בטלה הסבה שיטמא לה, ובמו"ק (כ':) כל שכהן מטמא מתאבלין עליהם, וכ' הר"מ פ"ב ה"ל מאבל, דמצות אבל היא מצות טומאה, וכיון שאינו מטמא לכן גם אינו מתאבל עליה - ובחינוך מ' רס"ד לה יטמא מצוה, לא רצה מטמאין אותו בע"כ, ואין זה רשות אלא מצוה ע"ש והוא בסוטה (ג'.) ועתו"ס, ועי' שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' קל"ב בזה, וששה מתים מפורשים בתורה, אביו אמו בנו בתו אחיו ואחותו מאביו, ודוקא אם לא היתה לאיש, ואשתו אינו מפורש רק בגמ' דרשו לשארו זה אשתו, והר"מ פ"ב ה"ב מאבל כ' דרק מד"ס דעשהו כמת מצוה, ועמנ"ח מ' רע"א: ובר"מ שם הט"ז, טומאת קרובים דיחוי ולא הותרה, לפיכך אסור לכהן בעת שמתטמא לקרובו להתטמא ג"כ במת אחר, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני כו', ובמנ"ח מ' רס"ד אות א' תמה דמשמע דאם הי' הותרה הי' רשאי לטמא למת אחר, ולא שמענו זה אם תורה התירה דבר א' יעשה דבר אחר אשר התורה אסרתו, ובשבת דהותרה בקרבנות וכי יותר להבעיר אז אש אחר עש"ה, ובחלקת יואב ח"א או"ח סי' כ"ה תמה ג"כ בזה, דפשוט דאסור לכהן לכנוס לבית שיש בו ב' מתים א' קרוב וא' אינו קרוב ע"ש וד' רש"י ברכות (כ'.) דטומאת קרובים הותרה דהלאו לא נכתב על הקרובים, ובתוס' שם הק' עליו, ועי' יומא (מ"ו:) ובלימודי ה' סי' קל"א, ואסיפת זקנים ברכות שם - ואי מותר לטמא שלא לצורך תלי' בהותרה או הודחה, ועיו"ד סי' שע"ג בזה, ובמנ"ח כ' עוד חילוק בין הותרה לדחי', לפמ"ש בר"ן פ"ב דביצה דביו"ט ריבוי שיעורין מותר, כיון שהותר אוכל נפש, אף התוספות אף שא"צ לו, מ"מ כיון דמלאכה א' הוא שרי, אבל בשבת בפק"נ אם אמדוהו לב' גרוגרות, ויש ב' בעוקץ א' ויש ג' בעוקץ א' אסור מדאו' לחתוך מה שא"צ לו ע"ש - ואם מונח בבית קרובו ואינו קרובו אסור לכתחלה לכנוס לאותו בית, והוי ריבוי שלא לצורך אי אמרי' דיחוי, אבל אם הותרה מותר בב"א עש"ה, וע' חמדת ישראל ח"א מ"ע ל"ז, ובתורה תמימה אות כ"ז בענין דחוי':
פסוק ב:
שם) אוה"ח הביא ת"כ אלו לא נאמר לאביו הו"א מה אמו ודאי אף אביו ודאי אביו חזקה מנין ת"ל לאביו, ובדעת זקנים הביא ג"כ בכה"ד כ' יטמא לא מבעי' לאמו ודאית, אלא אפי' אביו יטמא, ובכ"ג לא מבעי' לאביו אלא אפי' לאמו ודאית לא יטמא, ועי' בכלי יקר, וק' אם נימא לאו אביו א"כ אינו כהן ומותר לטמאות, והתירוץ שמשכחת שא' מוחזק בכהן וא' מוחזק שהוא אביו, וא"כ אף אי לא אביו, הוא מהשני והוא ג"כ כהן, וכבר כ' כל זה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' כ"ז, וכ' דאתי הפסוק שמטמאין בע"כ וכ"כ באוה"ח, ובזית רענן על הילקוט תמה מיבמות (ק':) שהק' כקו' זו, וכל התירוצים שייכי הכא, א', כגון כהן שבא על אשה בזנות, ויש לחוש שזינתה ג"כ מאחר ואסור לטמא לו קמ"ל דאזלי' בתר חזקה, עוד כגון שקדש ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא נדרים, שאפי' בנה מורכב על כתיפה יוצאת בלא גט, וא"כ אף אם זינתה עם כהן אחר בנה כשר, וע"ש בקרבן אהרן, וי"ל דבפ' תצוה (כ"ח א') כ' ואתה הקרב את אהרן ואת בניו לכהנו לי, חזינן דאלעזר ואיתמר לא נעשו כהנים מכח ירושת אביהם רק נתקדשו ונמשחו כהונתם מצד עצמם, ול"ק דאם לאו אביו אינו כהן, ז"א דנתקדשו מצד עצמן, וכ"כ ברמב"ן כאן בבני אהרן ב' קדושות, א' מכח האבות, וב' מצד עצמם כהנים, ובכל"ח אות א' האריך בזה, ובחמדת ישראל ח"א דף כ"ג ע"ג הביא מאב"נ ז"ל טעם דכה"ד מטמא לקרובים ולא כ"ג, דכה"ד הוא מפאת שהוא מזרעו של אהרן ושייך קירבה. אבל כ"ג מפאת המעלות, לכך ל"ש קירבה עש"ה, ועשו"ת צפנת פענח סי' פ', וקול תורה חו"ג סי' ל"ט, ופרד"י ח"ב (דף כ"ט.) מהג' מדראהביטש שליט"א - ובשו"ת בשמים ראש סי' רנ"ד תי' דמשכחת בעיר שכולה כהנים, דאי נמי אחר בא עלי' הוי כהן גמור, ואל תתמה על דוחק זה, דחז"ל אמרו כעין זה בב"ב (כ"ג:) בפ' עגלה ערופה ביושבת בין ההרים, ובחולין (י"א:) חבושין בבית האסורים, ואל תשיבנו דאי' שם אין אפטרופוס לעריות, וא"כ אף בעיר שכולה כהנים אפשר דעבר שם לא כהן, ז"א דלא ניחושלקולא למיעוטא, וגם לא תקשה דא"כ עיר שכולה כהנים, איך הוחזקה, י"ל שהוחזקה ע"י נביא, וחידוש לי שלא אמרו זה בש"ס ע"ש עוד: ובשו"ת בית שלמה אה"ע סי' ו' הביא קו' הנ"ל, ולכאו"ק דהא אפשר לאוקמי' דמיירי שזינתה כשהי' פני' עם הכהן, ונשאת בתוך ג"ח לכהן אחר, כרמ"א אה"ע סוס"ג, ומכח רוב בעילות אחרי הבעל נדע דבר בתרא הוא דאינו רשאי לטמאות קמ"ל קרא, אבל ניחא לב"ש בסקט"ז, דכאן ל"ש רו"ב אחרי הבעל כיון דזינתה קודם הנשואין, והעלה כשי' החמ"ח דבזינתה ואח"כ נשאת תולין הולד בב', מטעם דאשה מזנה מתהפכת יפה, וכ"כ בישועות יעקב ובישרש יעקב, ושפיר הדק"ל דהא בכה"ג ל"ה שום חזקה דהוי כידוע ול"ב קרא עש"ה, ובשואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' קל"ב כ', דיש לחוש שמא נתעברה באמבטי מאיש אחר שהוא כהן, וממזר לא הוי דהא לא בא עלי' אחר, ונתערבה מש"ז של אחר, והבן כשר אף להיות כ"ג ע"ש אריכות גדול, ובתבת גמא להפמ"ג, גנת וורדים בפתיחה, שו"ת מקום שמואל סי' פ"ו, חת"ס יו"ד סי' של"ח ד"ה והך, מנ"ח מ' רס"ד, כל"ח דף פ"ז ע"ד, ס' גן יוסף עדן דוד על יבמות (דף כ"ה:), וקובץ דרושים חוברת ז' סי' י"ז ומ"ג, ומגודל אריכות לא העתקתי ע"ש היטב ומענין נולד באמבטי עמ"ש בפרד"י וארא (נ"א:) ומשל"מ אישות פט"ו ה"ד בשם מהרי"ל, דבן סירא הי' בן ירמיה שנולד מבתו באמבטי, ועי' חמ"ח אה"ע סי' א' סק"ח והגהות שי למורה, וטו"ז יו"ד סי' קצ"ה סק"ז וחכ"צ בליקוטי' י"ז דקיים פו"ר, ועי' מנ"ח מצוה א', ושו"ת מחזה אברהם סי' קמ"ה, ואם בכה"ג הוי מעוברת חבירו עי' ברכ"י סי' י"ג אות י"ד, ופת"ש שם סקי"ב ומענין אביו מצד רוב, וקריאת שמות אחרי אם בחולה, עמ"ש הרבה חדשות בפרד"י ח"א (קצ"ח. וח"ב תל"ו.):
פסוק ב:
שם) לאמו ולאביו, ובראב"ע כ' דלכן הקדימה אם לאב דע"פ רוב זכרים חיים יותר מנקבות, וא"כ אמו מתה קודם לאביו, ומקשין העולם דמה יענה למ"ש לקמן בכ"ג, לאביו ולאמו לא יטמא והי' צריך ג"כ להקדים אמו, והתי' בזה דכ"ג הוא בירושה, וסתם כ"ג הוא בן כ"ג וא"כ כשאביו קיים אין הוא כ"ג, וא"כ אם אמו תמות מקודם אין הוא כ"ג דאביו הרי חי, וכ"ג רק בשכבר מת אביו ונעשה הוא כ"ג לכן כ' מקודם אביו ואח"כ אמו - וגם בגיטין (ס') ח' פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן, וא' טומאת הכהנים, ובמדבר בשעת הציווי ל"ה כהנים רק אהרן אלעזר ואיתמר דאביו ואמו, של אהרן כבר מתו, וע"כ הי' ציווי דפ' טמאים רק לאלעזר ואיתמר, ואחר מיתת אהרן נתכהן אלעזר לכ"ג ול"ה יכול לצוות להם לאמו קודם, דאי תמות אמו קודם לאביו עדיין מותר לטמאות לה דעדיין ל"ה כ"ג, לכן כ' לאביו קודם, דתיכף כשמת אהרן הי' אלעזר כ"ג, עי' בס' אמרי בינה עה"ת, וס', חוט של חסד, ובכל"ח כאן (דפ"ח:) ובפרד"י בראשית (דף כ"ה:) ועי' (כתובות פ"ג:) תד"ה מיתה, דמיתה בנשים שכיח, דרוב פעמים מסתכנת בלידה, ועל ג' דברים נשים מתות בלידתן שבת (ל"א:), וביומא מ"ז. הביא רש"י ירושלמי אשה צנועה ראוי' לצאת ממנה כ"ג, ולהכי אם יש לה בן כ"ג סימן שהיא צנועה, ול"ש בה מיתה שכיח ואינה מסתכנת בלידה ולכן לא נאמר בכ"ג אמו תחלה וגם ממכות (י"א:) אמותיהם של כ"ג מספקות מזון שלא יתפללו על בניהן שימותו, משמע דכל כהנים גדולים לא הי' להם אבות ורק אמהות, והיו כהנים גדולים אחר אביהן, ועי' בס' דברי חנוך כאן:
פסוק ג:
לה יטמא, בס' פועל צדק מהש"ך עשין ק"ה על תרי"ג מצות, רבים הק' על רש"י שכ' מצוה, הא פלוג' בזבחים (ק'. וסוטה ג'.) ר"י רשות ור"ע חובה ולמה ס"ל לרש"י כר"ע ע"ש, וגם תמוה על החינוך מ' רס"ד שבמח"כ לא זכר שהוא מחלוקת ר"י ור"ע, וצ"ע - ורש"י פי' שארו אשתו, וראב"ע פי' לשארו כלל כמו איש אל שאר בשרו, ואח"כ פרט לאביו ולאמו, ולפ"ז מנ"ל לא"ע שמותר לטמאות לאשתו, ואי"ל דס"ל דאסור, דכמאן ס"ל דפליגו רק אי רשות או חובה, ולר"ע מותר לטמאות לאשתו, וי"ל שלמד מהדיוק שמותר שכ' לא יטמא בעל בעמיו לאשתו פסולה, מוכח שכשרה מותרת, א"כ למה צריך שארו זו אשתו הא נלמד מהדיוק, לכך כ' שארה חובה, לפ"ז פליגי רש"י וא"ע בפלוג' ר"י ור"ע רש"י כר"ע דחוב, דשארו אין לו פי' אחר אלא אשתו, וק' הלא נלמד מהדיוק, אלא ודאי לחיוב, וא"ע פי' דשארו כלל על קרובים, ונלמד רק מדיוק, ורק רשות:
פסוק ה:
קרחה עי' מהרש"א עה"ת, וס' אור חדש על קידושין דל"ו. ד"ה מנלן, ובמכות (כ"א.) יכול אפי' במספרים כו' ובהכתב והקבלה במספרים י"א דמותר לגמרי, וי"א מחסידות אסור מחשש הרואים, עי' ריטב"א שם, ופסקי תוס' סי' כ"זכ"ח, ויו"ד סי' קפ"א ס"ט, ושו"ת חת"ס יו"ד סי' קל"ט דאסור מה"ת במספרים. ובית הלל ורעק"א ביו"ד שם דבמספרים מה"ת אית בי' משום חוקותיהם ל"ת, והיינו למ"ש בס' המצות סי' מ"ד, ומורה נבוכים ח"ג פל"ז שגלוח הזקן הוא קשוט ותיקון לגלחי עכו"ם וכומריהם, וכמ"ש הב"ח, אבל במלקות ליכא רק בתער אף בכהנים, עי' כריתות (ה':) זקן אהרן דשקיל במזי', וע"ס לחם הפנים סי' קפ"א דיש חילוק בין חו"ל לא"י, ובזהר תרומה (ל"ה:) אינון שתי טיפות יהבית לי וכד איעבר מורה על דיקנא וכו' - ובמו"ק (כ"ו:) שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו מ"ט ארנב"י לפי שאינן בתוספת, והוא מושלל הבנה, ועי' בתוס' שהקשו ע"ז, והגאבד"ק מיקוליטשין נ"י כתב לי דשאני אח ואחות בן ובת דאפשר בתוספות שאפי' אם מתו, אפשר שיתוספו לו עוד אח ואחות או בן ובת, משא"כ אב ואם, אם מתו אינן בתוספת שא"א שיתוסף ויולדו לו מחדש אב או אם, ע"כ אין מוסיפין על קריעתו לפי שאינן בתוספת:
פסוק ו:
קדושים וגו' בירושלמי מין שאל כ' "כי אלקים קדושים הוא" (יהושע כ"ד י"ט) בל' רבים, וראי' שב' רשוית יש, והשיבו לו דלא כ' אלקים קדושים הם, רק "הוא" והפי' השי"ת מישראל שהם קדשים, וי"ל זה רק אם באמת קדושים הם, ואל"כ ישאר הקו' מהמין, וז"ש קדושים יהי' לאלקיכם, שיהיו באמת קדושים שנוכל לפרש "אלקים קדושים הוא" שהוא ה' מקדושים, ואז ממילא "ולא יחללו שם אלקיכם" לא יהי' חילול השם (ראיתי) – ובת"כ ורש"י בע"כ יקדישם ב"ד בכך, ובפ"ח פרש"י שאם לא רצה לגרש הלקהו וכו', ועי' שפ"ח הא דפרש"י בע"כ היינו לענין שלא יטמא למתים ויי הב"ד להפרישו בע"כ, וקדשתו מיירי בנשים פסולות דבע"כ מפרישין אותו, וסותר עצמו מיבמות (פ"ח.) מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתם בע"כ, ופרש"י שאם ל"ר כהן להתקדש מן טומאה ומנשים פסולות, כן תמה בבאר שבע הוריות (י"ב:), ועוד תמה מה שפרש"י על קדוש יהי' לך לפתוח ראשון, והוא בש"ם (גיטין נ"ט: מו"ק כ"ח: ונדרים ס"ב:), ולפי' זה מוקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו', ושמא י"ל דתרתי משמע מקרא וקדשתו, או מקרא קדוש יהי' לך וצ"ע עכת"ד בקיצור, ועשו"ת בנימין זאב סי' רמ"ג:
פסוק ז:
זונה רש"י ח"כ או נתין או ממזר ביבמות (פ"א.) ודעת ר"מ פי"א ה"א מאס"ב דזונה הראת גם מחייבי עשה ול"ת, אבל הראב"ד ותוס' ורא"ש ס"ל דאין זונה הפסולה לכהונה רק בנבעלת לח"כ ומיתת ב"ד שאין קידושין תופסין בהם, ועי' הה"מ שם, וע"ע יבמות (נ"ג: וכתובות י"ג.) דמפורש כרש"י ור"מ דנבעלת לחייבי לאווין פסולה לכהונה וצ"ע ועי' בזה בתו"ת – וכן הבא על נדה לא עשאה זונה שתפסל לכהונה, וטעם כ' הר"מ בפי"ח ה"א מאס"ב מפני שאינה אסורה להנשא לו ועי' הה"מ, ובאמת מפורש כן בתמורה (כ"ט:) דנדה לאו זונה היא - ובס' מר שמואל מהגאבד"ק אמדור ז"ל בסנהד' (נ"א.), הקשה מזה אגמ' דיכול אפי' פנוי' הא לזנות כ' ע"ש, ומרש"י כאן משמע דאף בפנוי' שייך לשון זנות ע"ש ומהאריכות לא העתקתי – ועמנ"ח מ' רס"ו אות ה' שנסתפק לפמ"ש שם דממזר אינו כהן. אם כהן בא על ספק ערוה, וספק ממזר התירה התורה לבוא בקהל כודאי כשר. אבל לענין כהונה הוא ס' כהן ככל הספיקות, א"ד כיון דעיקר שאתה רוצה לפסלו מכהונה דילמא ממזר, וזה כיון דרשאי לבוא בקהל הוא בכלל בני ישראל הכשרים ע"ש, ובאמת ההיפך מבואר בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף ר"א, ובענין זונה עמנ"ח שם ומצוה רס"ו ורס"ז אריכות גדול ע"ש היטב: ובשו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב סי' קע"ד הביא, שהי' מעשה שגביר כהן רצה ליקח גרושה שהב"ד כפאו לבעלה הראשון שלא התנהג כשורה. והי' מהאנשים שכופין אותו להוציא [בכתובות ע"ז.] והכהן הב' הי' מקורב למלכות. ותבע לדין הרבנים שלא הרשוהו ליקח הגרושה. ואמר דכל הטעם שכהן אסור בגרושה. דאם יגרשנה בטח היא אינה מנשים כשרות. דלא יאות לכהן שיקח אותה. דכהן הוא מקודש משאר אנשים ולא לפי כבודו ליקח מה שאחר גרש מביתו. אבל כאן הוא להיפך היא גירשה אותו. ובא הדבר לדין ערכאות. והשיב החת"ס להם. בתורה לא נאמר הדין דנוכל לכופו שיגרשנה. ורק חכמים אח"כ חקם לטובתה ולתקנתה. אבל אם הכהן הב' הזה לא ירצה לחשוב עצמו לחכמים ז"ל ולציית אותם. באמרם שאין מבחינים בין גרושה מבעלה ובין מגורשת שהיא גרשה אותו שהי' מאנשים שכופין אותו להוציא ובכל אופנים גרושה אסורה לכהן. והוא יאמין רק מה שכתוב בתורה שבכתב. א"כ שוב מן התורה אינה כלל גרושה מבעלה הראשון ועדיין היא אשת איש ע"ש באריכות:
פסוק ח:
וקדשתו, ערש"י ויבמות (פ"ח:) מנין לכהן שנשא פסולה ולא רצה לגרשו דפנו ובתורה תמימה כ' בלשון יוני באורו הכאה, עד יציאת דם מהגוף, ובגיטין (ל"ד.) ד"ה משום ופרש"י מכין וחובטין אותו, ובב"מ (ק"ז:) דפנוהו וב"ש אה"ע סי' ו' סקי"ג שגם ישראל שנשא אשה בעבירה צריך לנהוג בו עניני כפיות עד שיגרשנה, וכך כתוב בתנא דב"א ח"א פט"ו וז"ל לא לכהנים לבד ניתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל, וביבמות (כ'.) איסור קדושה לכ"ג ממזרת ונתינה לישראל:
פסוק ח:
שם) קדוש יהי' לך רש"י לפתוח ראשון, להר"מ בסה"מ מ"ע ל"ב, דרשה גמורה ומה"ת, וכ"כ ריב"ש סי' צ"ד בשם סמ"ג, אבל תוס' חולין (פ"ז.) ד"ה וחייבו כ' דאסמכתא היא ועי' מג"א סי' ר"א סק"ד, וקרבן נתנאל פ' הנזיקין אות מ"ג, וס' שארית יעקב בפ' צו דף ו'. ושד"ח ח"ב מער' ו' כלל כ"ט - ואם לוי קודם לישראל ע"ש במג"א, וכל זה להקדים לכבוד, אבל לצדקה עי' יו"ד סי' רנ"א ס"ט דלוי קודם לישראל ומצינו הרבה שנקטו חז"ל מדאורייתא ולא הוי רק אסמכתא, רק לפי שיש לה רמז בתורה, עי' תוס' ע"ז (כ"ב.) ד"ה תיפוק, וב"ב (קמ"ז.) ד"ה מנין, וברכות (י"ט:), וב"י או"ח סי' תי"ח סוד"ה ויחיד, ויו"ד ר"ס קפ"ד ד"ה ובשעת, ואה"ע ר"ס קכ"ב, וש"ך חו"מ סי' כ"ח סקי"ד, וכן מצינו עובר בעשה אף דלא הוי רק מדרבנן, עי' רא"ש מו"ק פ"ג ובק"נ אות י"א, תוס' שבת (ס"ח.) ד"ה ואלו, בכורות (ל"ד.) ד"ה ומי, תמורה (י"ח:) ד"ה תני, וחולין (צ"ט:) ד"ה שאני, ומצינו שהרמב"ם הביא להלכה פסיקה, בהל' דיעות פ"ב ה"ד השח שיחה בטילה עובר בלאו, שלפ"ז אם הכל באבק לה"ר (ב"ב קס"ה.) כ"ש בשיחה בטילה, א"כ יהי' הכל פסולין לעדות, אתמהא, ועי' באו"ח ר"ס ש"ז, שבשבת אין לשיח שיחה בטילה מוכח דבחול רק מדת חסידות, ולפיכך מצינו שנקטו מדבריהם על דבר שהוא מדאו', אך שאינו מפורש במקרא, ער"מ פ"ב ה"ח מגניבה, ובכ"מ פ"ב ה"א משחיטה, ופהמ"ש כלים פי"ז מ"ב, ותי"ט עירובין פ"א מ"ב, טהרות פ"ד מ"ז, ותבואות שור סי' י"ג סק"ב, ומ"ש בס' נפ"ח או"ח סי' ר"א. ועמנ"ח מ' רס"ט אות ב' שהביא תוס' גיטין (נ"ט) ד"ה וליטול דדוקא בצדקה ומעשר, אבל בשותפות אי' בפסחים דהנותן עיניו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה, ועי' בהגהות הגרי"פ שם לעיין בתוס' מו"ק (כ"ח:) ישראל מחויב ליתן חלק יפה, רק הוא לא יטול ע"ש, וע"ש במהר"ם שיף שהק' דליטול מנה יפה ראשון אינו דבר שבקדושה, וע"ש בתוס' בחברים המסובין בסעודה, ובס' הדוה"ע כ' כוונתו על סעודת מצוה והוי בגדר דבר שבקדושה, עפמ"ג או"ח סי' קל"ה מ"ז סק"א, וחוות יאיר סי' ע', ופמ"ג סי' תמ"ד מ"ז סק"ט, ועפרד"י ח"ב בהערות מאדמו"ר מגור שליט"א אות ט"ז מעניני סעודות מצוה עש"ה, ועפמ"ג סי' קל"ה סק"א אי כהן בעל מום קורא ראשון, ועשו"ת אבני חפץ סי' ע"א אי בבעל מום שייך עשה וקדשתו, וס' שערי חיים שער א' סקל"ד: וברש"י נדרים (ס"ב:) כ' שחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים, וזה הוי דבר שבקדושה, אבל תמו' דזה הי' חלוקה רק בין הכהנים, ועי' באר שבע הוריות (י"ב:), וס' נדרי זריזין בנדרים שם, וכ' דרש"י סובר כר"ן מגילה פ"ד, דוקדשתו קאי על כ"ג וכשנוטל חלק בלחה"פ, נוטל חלק בראש, ובמהרש"א נדרים כ' דמיירי בת"ח שנקרא ג"כ כהן, וכהן שהוא ג"כ ת"ח קודם, ועי' או"ח סי' קס"ז סי"ד, ור"א ס"ב ובמג"א ונו"כ שם מענין כיבוד בסעודה: ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ה, אסור לשמש בכהן והמשתמש בו מעל ע"ש, ואם הכהן מקבל שכר בעד השימוש אפשר לו למחול, כי השכר שמקבל הוי כעין פדיון קדשים, ומצינו לחכמי תלמוד שהיו מחזיקים משרתים כהנים בעד שכר בחולין (קל"ג.), וגם בהנאה רוחניות מותר להשתמש בב"ק (כ'.) שהראה לר"ח הלכה בתנאי שישמש אותו, ור' חסדא הי' כהן, בשבת (י':), ועי' בתו"ת ותוספת ברכה - וגם אסור לשמש בת"ח כאבות פ"א מ"ז ודאשתמש בתגא חלף, ובמגילה (כ"ח:) אסור לשמש במי ששונה הלכות, ומתבאר שם דגם אם יש להמשמש נחת רוח בשימושו ג"כ נחשב כמו שכר, ואפשר לצרף זה גם לשמוש בכהן, אכן זה שייך בת"ח ולא לאיש סתם. ובקידושין (ל"ג:) דגם המתעסק במעשים טובים דינו כת"ח, וגם יש לצרף שבזה"ז אין כהנים מיוחסים: ויש שרצו להביא ראי' ממה דקיי"ל עבד כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום, בכורות (ל"ז:), הרי דיש עבד כהן, אבל ז"א דרציעת אוזן רק בעבד שמכרוהו ב"ד, ובשכר שמקבל משלמים להנגנב, אבל מוכר עצמו אינו נרצע, וא"כ איירי בגנב שחילל כהונתו, ובכנה"ג או"ח בהגהות ב"י אות ל"א כ' שהנסיון הורה שהמשתמש בכהן אינו רואה סימן ברכה בעניניו:
פסוק ח:
שם) הדין בכהן המקריב ונודע שהוא בן גרושה או ב"ח עבודתו כשרה דכ' ופועל ידיו תרצה, עי' תרומות פ"ח מ"א, פסחים (ע"ב:, יבמות ל"ד:, מכות י"א:, וקידושין ס"ו:), ודעת הר"מ בפ"ו ה"י מביאת מקדש, דחלל אפי' אחר שנולד פסולו עבודתו כשרה, ובמל"מ הביא תוס' תענית (י"ז,) ד"ה דבר, וכ' שם דאינו אוכל בקדשים, ועי' פנ"מ על ירושלמי תרומות שם דאינו אוכל בקדשים, והאריך בזה דחלל אסור באכילת קדשים, ונעלם ממנו תוס' תענית הנ"ל,ועי' גבורות ארי להשאג"א שם בתענית, ובפמ"ג או"ח סי' קכ"ח מ"ז סקל"ט הא דחלל כשר רק בשנודע אח"כ שפסול, אבל אם בתחלת לידתו הי' נודע שהוא חלל, שלא הי' עליו שם כהן מעולם י"ל דפסול, ועי' בזה בס' אמבוהא דספרי קרח (דף ר"א.) - ובהפלאה כתובות (כ"ג. וכ"ו.) חידש דאף דעבודת חלל כשר, מ"מ לכ"ג פסול ומחלל ע"ש, ותמהו עליו ממכות (י"א:) בנמצא כ"ג חלל אי מתה אי בטלה כהונה, עכ"פ מבואר דגם לכ"ג כשר, ועי' קידושין (י"ב:) תד"ה אם, ובהגהות יעב"ץ ורש"ש מ"ש שם, ושער המלך פ"י מביהמ"ק, ועי' קומץ מנחה במנ"ח מצוה קפ"ה, ושו"ת בית יצחק ו"ח סי' י"ד, וקובץ בינה לעתים חוברת א' סי' ח':
פסוק ח:
שם) בשבת (קי"ח:) א"ר יוסי מעולם לא עברתי על דברי חבירי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה, וכ' תוס' לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה, ותמוה מכתובות (כ"ה:) בזר הנושא את כפיו עובר בעשה, וגם ק' איך לא חשו חביריו המציעים לו לעלות לדוכן לאיסור עשה, וי"ל דאנו רגילים לקרוא את השם "דוכן" למקום שכהנים נושאים כפיהם, ושם דוכן ממלא שם "אצטבא" המורה על מקום גבוה, ולא דוקא כהנים דגם מצינו, ולוים בדוכנם במגילה (ג'.), יען שהיו משוררים במקדש במקום גבוה, ובסוטה (מ'.) שהי' עושין בימה גבוה להמלך שיקריא משם לפני העם, וכ"א בירושלמי יבמות סוף פי"ב, ובהקדמת רבינו ירוחם הביא גי' אחרת, יודע אני בעצמי שאיני "בכדאי" - ומכל זה ראי' דלא לענין נשיאת כפים אמר, רק ענין הצעה. מחביריו של ר"י שיעלה לדוכן למקום גבוה לדרוש ותו לא, ואף שאיני כדאי אעפ"כ אם יאמרו לי חבירי עלה לדרוש אני עולה, וז"ש "יודע אני בעצמי" יען כי זולתו יחשבו אותו לכדאי והגון לכך, אבל הוא בעצמו יודע שאינו כדאי, כ"כ הגר"ב עפשטיין נ"י בדגל התורה ש"א סי' י"א, ובספרו מקור ברוך דף תשכ"א ובעיקר הדבר עי' ברמ"א או"ח סי' קכ"ח ס"א, וט"ז ומג"א וגר"א ופר"ח ופמ"ג, ומהרי"ט ח"א סי' קמ"ט, וישועות יעקב, ומגן גבורים, ושו"ת בית אפרים או"ח סי' ו', ומנ"ח מ' שע"ח, ושו"ת עונג יו"ט, ונובי"ק או"ח סי' ו', ועמ"ש בפ' שמיני (ט' י"ז), ובענין שימוש בכהן קטן עמ"ש זקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' ב', והבאתי בפרד"י משפטים (קצ"ד.), ושם בשו"ת הרד"ד סי' נ"ז מאביו ז"ל, ובחמדת ישראל מ"ע ל"ב, ובשו"ת מנחת שמואל או"ח סי' מ': ובשו"ת חת"ס ח"ו סי' י"ב דכהן הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה מדאו' כדעת הרא"ם, ולא כמג"א סי' קכ"ח סקנ"ד ע"ש ובפמ"ג, ועשו"ת בנין ציון סי' ו', ובשו"ת יהודה יעלה או"ח סי' מ"ז ויו"ד סי' נ"א, דהביא ראי' לח"ס מרמב"ן ראה (י"ד א'), ועבודתו מחוללת ע"ש, ומזה דן ג"כ בנושא נשים בעבירה דפסול לעבודה מה"ת ע"ש, אך ד' רמב"ן תמוהין מאוד כמו שתמה המנ"ח בקומץ מנחה מ' תס"ז, דלא מצינו זה בגמ' ורמב"ם דעבודתו מחוללת, דהרי שיעור קרחה למת להר"ם בגריס כמו שפסק בה' עכו"ם פי"ב הט"ו, ולרא"ש חייב בב' שערות, וזה לא הוי מום, דהא אפי' קרח בכל ראשו דמבואר במשנה בכורות (מ"ג.), אינו מחלל עבודה כמבואר בגמ' מה איכא בין מומא לבין אינו שוה בזרעו של אהרן, מומא מחיל עבודה, שאינו שוה בזרעו של אהרן אינו מחיל עבודה, וכן בשורט על המת דחייב אף בכ"ש אין זה מום ולמה יחלל עבודה, והוי כמו שעובר על שאר איסורי תורה דאינו פסול לעבודה וצע"ג - וראיתי בס' ענפי יהודה ביאור על ס' והזהיר, להקדמון מר חפץ אלוף ז"ל, בפ' במדבר שהק' ג"כ על רמב"ן מזבחים (י"ז.) אימא תנוהו ענין לקרח קרחה ולמשחית פאת הזקן וכו', מבואר להדי' דקרא ולא יחללו לא קאי על מקורח ומגודד אלא על טבול יום, ולמה כ' רמב"ן דמקורח ומגודד עבודתו מחוללת, ותי' עפמ"ש ביראים סי' שמ"ט, הזהיר ה' לכ"ג לשמור כל מ"ש בפרשה, ואם לא עשה כן נקרא מחלל מקדש ה', שנ' ולא יחלל את מקדש אלקיו, ואע"ג דדרשי' לכ"ג שאם עבד אונן אינו מחלל מ"מ אינו יוצא מידי פשוטו עכ"ל, כמו כן י"ל בד' רמב"ן דהדרשא מפרש קרא ולא יחללו על טבול יום, אבל פשוטו של קרא יש לפרש למה דסליק דמקורח ומגודד מחלל עבודה, וממילא מיושב קו' מנ"ח דלא מטעם מום פוסל רמב"ן רק מטעם חילול וכפשוטו של קרא:
פסוק ט:
ובת איש כהן וגו' יש רשעים שהרע משורש שלהם בירושה, ויש שהם בעצמם הרשיעו, ובשבת (ק"ה:) כך דרכו של יצה"ר היום א"ל כך ומחר כך, בתחלה מסיתו לעבירה קטנה, ומי שהוא רע בירושה משורש מאבותיו, עושה תיכף עבירות חמורות, דאצלו ל"צ היצה"ר להתחיל בעבירותקטנות במדרגה ולמעלה, וז"ש ובת איש כהן כי תחל לזנות, תיכף בהתחלה עשתה עבירה גדולה, ראי' שלא מיצה"ר של עצמה, ורק משורש אבותיה, וא"כ ממילא את אביה היא מחללת, ועי' אמרי שפר ובדברי שאול כ' בסנהד' (נ"ב.) ארור שזה ילד רשיעא בר רשיעא, וק' דשם (בדף נ"א.) קרא לאפוקי מדרבא מדגלי רחמנא בבת כהן ולא בבת ישראל וערש"י, וצ"ע דאם זינתה מאבי' מה שייך את אביה היא מתחללת, והא האב חילל עצמו שזינה עם בתו, והרי הוא רשע בפ"ע ול"צ לבתו שיקראו רשיעא בר רשיעא, ועתו"ס (ד"נ:) ד"ה כשהוא ומהרש"א וצ"ע ובסה"מ ל"ת שמ"ז ב"כ בשריפה והוא בחנק וכו', ועי' בדיני דחיי עשין צ"ט, ובהגהות על סה"מ מהגר"ח העללער נ"י:
פסוק י:
והכהן הגדול וגו' בזמן בית שני ל"ה שמן משחה, וכ"ג הי' רק "מרובה בגדים" אבל קדושה שלו הי' כמו נמשח בשה"מ בבית ראשון, לפי ששה"מ מבית ראשון נתנה שפע קדושה גם על כ"ג של אח"כ, והי' מחויבים באותם הדינים של כ"ג משיחים, וז"ש "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שה"מ", הכהן שנמשח, "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים" יתן כח וימלא הכ"ג שאינו רק מרובה בגדים, שיהי' לו אותו הקדושה כמוהו, "כי נזר שה"מ אלקיו עליו", הגם שלא נמשח בעצמו, יש עליו מקדושת משיחה מכ"ג בבית ראשון, לפי "אני ה'" קדושת היא עולמות גם על דורות שאח"כ, עי' במלא העומר:
פסוק י:
שם) ראשו לא יפרע, ערש"י גידול פרע יותר מל' יום, ובסנהד' (כ"ב:) כ"ג מסתפר מע"ש לע"ש ונהגו כן ברצותם להתנאות ביותר, אבל מצד הדין ל' יום, ועי' נדרים (ל"א.) ור"מ פ"א ה"י מביאת מקדש:
פסוק י:
שם) ומלא את ידו, ע"ל ויקרא (א' ג') וסמך ידו, ובשו"ת אמרי דוד סי' כ"ח:
פסוק יא:
לא יטמא בשפ"ח הא דכ"ג מטמא למת מצוה, דוקא לאביו כשהוא מ"מ, אבל לשאר אדם אפי' למת מצוה אינו מטמא ע"ש, ופשוט הוא להיפך דמטמא למ"מ בכל אנשים, ועי' נזיר (מ"ז:, ותוס' יבמות פ"ט:) ד"ה כיון, וכן מפורש בספרי זוטא פ' נשא דמטמא אף לרחוקים וצ"ע, וע"ש באמבוהא דספרי (דף פ"ג.): בר"מ פ"ה ה"ז מכלי מקדש, כ"ג צריך להיות תמיד בירושלים ואינו רשאי לצאת משם לעולם, וק' איך משכחת בכ"ג מת מצוה וכי אפשר דבירושלים יהי' מת שאין לו קוברין, ויצטרך הכ"ג בעצמו להתעסק בקבורתו, ועשו"ת אבני חפץ סי' ס"ט בשם בית יצחק אה"ע ח"א סי' קמ"ג דלצורך גדול מותר לצאת וכיומא (ס"ט.) ששמעון הצדיק יצא לקראת אלכסנדר ע"ש, ועי' ס' טוב עין על ירושלמי יבמות (דף ס"ו:) בזה הרבה:
פסוק יא:
שם) בכ"מ פ"ז ה"ו מאבל כ"ג חייב באבלות, ונו"כ לא הביאו מקורו, ועי' במס' שמחות פ"ד אונן ומתאבל ואינו מטמא, ומקשים על הר"מ ממו"ק (ט"ו:) דגבי כ"ג כולא שתא כרגל דמי, והא אין אבילות ברגל, וכה"ק במנ"ח מ' רס"ד, וי"ל דבמו"ק (י"ז:) הא דאין אבילות ברגל דאתי עשה דרגל דהוי עשה דרבים ודחי אבילות דהוי עשה דיחיד ע"ש בתוס' וריטב"א, וא"ש בכ"ג נהי דהוי כרגל מ"מ כיון דגבי כ"ג הוי רק עשה דיחיד שוב אינו דוחה לאבילות, ועחת"ס יו"ד סי' שמ"ו, ועי' בכל הנ"ל באריכות בקובץ דרושים חו"ג סי' כ"ט, וחו"ט סי' ל"ז, וקול תורה ש"ב סי' י"ז, וש"ג סי' י"א י"ב: וראיתי דבר נפלא מהגה"ק מסוכוטשוב ז"ל האב"נ, בהא דיומא (כ"ח.) קיים א"א אפי' ערובי תבשולין, והק' בתו"י למה נקט האי אמאי קילא טפי מכלהו, דהא דצריך ע"ת משום דאין יו"ט מכין לשבת דכרבה קיי"ל בפסחים (מ"ו:), וק' למה אין יו"ט מכין לשבת הא יו"ט קדושה קלה דמותר מלאכה אוכל נפש, ושבת חמורה, ולמה לא יהי' מותר להכין מקדושה קלה לחמורה, וצ"ל ע"פ תוס' פסחים (ק"ב:) ד"ה רב, אמאי ביו"ט לא תיקנו בשמים, ואם נאמר דביו"ט ליכא נשמה יתירה א"כ אם יום ראשון הוא יו"ט ליתקנו בשמים במוצ"ש שהוא יו"ט, ותי' הרמב"ן דבאמת גם ביו"ט איכא נשמה יתרה רק במוצ"ש אמרי' כיון ששבת וי אבדה נפש, אבל במוצאי יו"ט אין נאבד הנפש ונשאר אצלו, דקדושה שה' נותן על זמן בכלות הזמן נאבד הקדושה אבל קדושה שישראל בעצמם נוטלין נשאר אצלם, ושבת קביעה וקיימה, משא"כ יו"ט ב"ד מקדשים ולכן נשאר, וא"ש במוצי"ט לא תיקנו בשמים שאין הנפש נאבד, ובמו"ש שהוא יו"ט ג"כ לא תיקנו בשמים כיון דגם ביו"ט איכא נשמה יתירה, ובנזיר פ"ז מ"א כהן ונזיר שמצאו מת מצוה יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, משא"כ כהן קדושתו קדושת עולם, ואף שקדושת נזיר חמור מקדושת כהן, אעפ"כ חשוב קדושת כהן חמור בזה שקדושתוקדושת עולם, וא"ש שאין יו"ט מכין לשבת אף שיו"ט קיל, רק כיון דקדושתו קדושת עולם יו"ט חמור, אבל אברהם קיים כל התורה עד שלא נתנה א"כ גם קדושת שבת נטל לעצמו, וממילא נשאר אצלו גם קדושת שבת לעולם, והי' מותר לו הכין מיו"ט לשבת דלדידי' קדושת יו"ט קלה, רק כיון שחכמים תיקנו ע"ת קיים גם זה, והוי רבותא דקיים גם ע"ת ודפח"ח, ועי' ס' תורת אהרן תולדות, וס' שיח שרפי קודש ח"ד אות מ"ג וקכ"ד, ובפרד"י ח"א (דף קפ"ה: ורס"ח: וח"ב תמ"ה.):
פסוק יב:
ומן המקדש לא יצא, עי' ס' המצות שורש ה' וברמב"ן ונו"כ שם, ועשו"ת נוב"י קמא חו"מ בסופו בקו' הר"ר יעקבקא ז"ל שם, ומ"ש בהכתב והקבלה דלק"מ דלהר"ם און אזהרה מהן הקריבו, אלא מומן המקדש לא יצא ע"ש היטב, ומ"ש רמב"ן הא דסנהד' (י"ח.) ור"י אומר דאינו יוצא מן המקדש כלל משום שנ' ומן המקדש לא יצא זה רק לאסמכתא בעלמא, וכ"ה הכ"מ פ"ה ה"ז מכלי מקדש, ובמשנת חסידים ה' עכו"ם סי' י"א הביא ראי' לס' הליכות עולם דהיכי דאי' בש"ס שנאמר היינו מפשטא דקרא ילפי' כן, ומשום שנאמר, רק לאסמכתא בעלמא, דכאן ג"כ כ' במשנה משום שנאמר, וכ"מ בגיטין (כ"ו.) הכותב טופסי גיטין וכו', שנאמר וכתב לה, ובגמ' אלא אימא משום שנאמר, ופרש"י לא תימא שנאמר דמינה יליף וכו', ועי' פסחים (כ"ח.) חמץ של נכרי כו', שנאמר ולא יראה לך ומציין רש"י משום שנאמר כו', בגמ' מפרש משום קנסא ולכאו' למה מוסיף רש"י משום, וע"כ דבא לומר דרק מדרבנן משום קנסא, ולהכי מוסיף משום, והאריך בסוגי' דשבת (קמ"ט.) ודיוקני עצמה אף בחול אסור משום שנ' אל תפנו עש"ה, ובענין פרועי ראש וקרועי בגדים, עי' אריכות בקול הרמ"ז פ"ט מ"ו דסנהדרין והובא ג"כ במשניות דפוס ווילנא:
פסוק יג:
והוא אשה בבתולי' יקח, ובת"כ וירושלמי הוריות פ"ג ה"ב הוא ולא המלך ונזיר, ויבמות (נ"ט.) אחת ולא שתים, ובר"מ פי"ז הי"ג מאס"ב כ"ג אינו נושא ב' נשים, וביומא (י"ג) כ"ג ביו"כ וכפר בעדו ובעד ביתו ולא שתים, והראב"ד השיג מדהי"ב (כ"ד ג) ונשא לו יהודע נשים שתים והי' כ"ג, ותי' שנשא השני' לאחר שמתה ראשונה או לאחר שגירשה, או שזה הי' קודם שנתמנה לכ"ג, וע"ש בהה"מ ותוס' ישינים יומא (י"ג:), והאמת שהפשט דיהודע השיא ליואש שתי נשים ומצינו ותקח לו אמו אשה (בראשית כ"א כ"א) וקאי לישמעאל, וכ"כ בתולדות אדם להגר"ז מווילנא ח"א פ"ב, ומצאתי בברכי יוסף אה"ט סי' ל"א אות ז' שכ' זה בשם אחד, והוא השיב ע"ז דלא נעלם גם זה מראב"ד והה"מ ותו"י, וברור להם דקאי על יהודע דאל"כ הכי אתא הקרא להודיעני שעשה זה יהודע ליואש, ותו דמלך לוקח י"ח נשים ולמה לקח למלך ב', ועוד הול"ל וישיא לו, ועוד כ' שם ויתחזק אביהו וישא נשים י"ד, והתם ודאי פי' שאביו נשא נשים י"ד ה"נ כן ע"ש באריכות, ועמנ"ח מ' רע"ב אות ד', ותורה תמימה אות ע"ט - והגה"ק מאסטראווצא ז"ל אמר המילוי מן תיבת "הוא" שהם ע"פ חשבון שם ס"ג "י' א"ו ל"פ" עולה קכ"ז כמנין ולא מלך, ובס' פרפראות לחכמה הנספח לנחלת עזריאל כ' בזה הא דאמר דוד (תהלים כ"ה ט"ו) עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא כו' דרך הלצה, דהי' תירץ לדוד על בת שבע דגט כותב לאשתו, אך עדיין הי' עביד איסור, אם הי' מוזהר אבתולה, דהיא היתה בעולה, ואע"ג דאינו חייב מיתה משום א"א, מ"מ הי' נלכד ברשת מצודת איסור, לז"א עיני תמיד אפי' באותו פעם אל ה', כי הוא יוצאנו מרשת תיבת "הוא" למעט מלך שאינו מצווה על הבתולה: והחת"ס בתורת משה כ', הרמב"ם מונה זה למ"ע שיקח בתולה, ויש להסתפק אם לקח הכ"ג בתולה כשהי' כהן הדיוט ונעשה כ"ג אי מחויב אז ליקח שוב בתולה, וממילא לדעת הרמב"ם דסובר דבכל השנה ג"כ אסור כ"ג בב' נשים הי' צריך לגרש הראשונה וליקח בתולה מחדש וצ"ע עכ"ל, אבל ק' מיומא (י"ח.) דמרתא בת בייתות שנתנה תרקבא דדינרא לינאי מלכא, על מה דאוקמי' ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ופרש"י שכבר קידשה, ומה תועלת הי' לה הא מוכרח לגרשה כשנעשה כ"ג, ועוד ק' דהא הר"מ בפי"ז הי"ב מא"ב פסק דבאירס אלמנה ונתמנה לכ"ג הרי זה יכנס לאחר שנתמנה, והיאך נימא דצריך לגרש את האשה כשהי' לו כשהי' כה הדיוט, ועי' הוריות (י"א:) וצע"ג - וע"ע בחי' רע"א או"ח סי' קפ"ו בקטן שעשה מצות ונתגדל אי צריך לעשות המצוה, מחדש, עי' טורי אבן ר"ה (כ"ח.) ד"ה למימרא, וכנסת חכמי ישראל סי' קי"ד, וקע"א אות ה' - וע"ע בשערי תורה ח"ג סי' ט"ו וכ"ו, קובץ דרושים חוב' ט' סי' כ"ה,קובץ קהילת אשר סי' כ"ב, שו"ת משיב דבר סי' י"ח, ושו"ת ארץ צבי או"ח סי' ו':
פסוק יג:
שם) ברמב"ן דמצ"ע ליקח בתולה ומוזהר על הבעולה, נשמע מדבריו דמ"ע עליו ליקח בתולה, אבל מתוס' ישינים יומא (פ"ג.) ד"ה ומצוה נראה דליכא מ"ע כלל, ואם אינו נושא בעולה אינו מוטל עליו לישא בתולה, ועי' סה"מ מל"ת ל"ח, ומר"מ פי"ז ה"ג מא"ב נראה כרמב"ן, וע"ע בחמדת ישראל ח"א מ"ע ל"ח בענין זה, ובשואל ומשיב רביעאה ח"א סי' ל"א בענין בתולה ובעולה אריכות, ובענין כהן משיח אי בעי בתולה עי' אמבוהי דספרי (דף ר"ס.), וע"ע שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קל"ה, וגבעת שאול סי' ס"ט, ובשו"ת רדב"ז ב' אלפים ש', והרוצה יעיין בכל המקומות ויראה בזה חדשות, ומגודל אריכות לא העתקתי דבריהם:
פסוק יד:
חללה רש"י מפסולי כהונה, עמל"מ פי"ח סה"ב מא"ב ד"ה ודע, וגנת וורדים פתיחה די"א אריכות, ומנ"ח מ' רע"ג:
פסוק יד:
שם) אלמנה בזה"ק משפטים (ק"ב:) אסור ליקח אלמנה ובנפשו הוא, ועשו"ת חדות יעקב אה"ע סי' ד' אות ז' בזה, ובס' מעבר יבק מאמר שפת אמת סי' ט':
פסוק יז:
מום הטעם שבע"מ לא יקריב לפי שאצל ה' ידוע איזה נשמה אינה ראוי' להקריב קרבנות, ועושה אותה בע"מ שלא יהי' יוכל להקריב, וז"ש איש אשר בו מום אם תראה איש שיש לו מום, סימן "לא יקריב" שבעצם מצד נשמה שלו אינו ראוי להקריב קרבנות - ובקידושין (ס"ו:) כשהוא שלם ולא כשהוא חסר מכאן לבעל מום שפסול לעבודה, וק' למה רמז כאן שבע"מ פסול לעבודה הא מפורש באמור (כ"א י"ז), ושמעתי דהי' סברא דדוקא אם כהנים שליחי דידן פסול, שלא נאה לשלוח שליח להשי"ת בע"מ, דהקריבהו נא לפחתך (מלאכי א' ח'), אבל אי שלוחי דרחמנא יכול להיות גם בע"מ, ופנחס זכה לכהונה, "תחת אשר קנא לאלקיו" הוא שלוחו של השי"ת, ממילא הי' יכול להיות כהונתו אפי' כשהוא בע"מ, וצריכה תורה לרמז עוד הפעם בע"מ פסול אפי' אי שלוחי דרחמנא:
פסוק יח:
כי וגו' בזבחים (כ"ו.) אפי' שערו מבחוץ פסול דבעי כל כהן בפנים, ועתו"ס ד"ה חתך, וזה הטעם דבע"מ פסול דאותו אבר הנפגם לא נכנס כולו ובעי כילו כהן, וז"פ דמשו"ה בע"מ פסול כי "כל" איש אשר בו מום לא יקרב, דכל איש לא יקרב ונחסר ממנו קצת, ובדברי שאול חי' הכפל דפסוק א' מדבר במום בתולדה ופסוק שני בנולד אח"כ - ובגליון הש"ס לרע"א שבת (כ"א.) אין מדליקין מ"ט לפי שאין מדליקין, כעין זה בעירובין (ל"ו., מו"ק כ"ו, גיטין ס'., נדה ס'.), וכן בלשון התורה אשר יהי' בו מום לא יקרב, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, ועי' ריטב"א קידושין (ו':). וע"ע בגיטין (י"ד.) ג'. מילי הלכתא בלא טעמא, ושבועות (ט"ז.) ע"פ נביא נאכלת כו' ואין טעם בדבר, ועי' באמרי שפר ומקרא מפורש ותוספת ברכה:
פסוק יח:
שם) רמב"ן בפי' ת"כ דצריך קרא בכ"ג, כי בעבור שהותר לו באנינות אולי יתיר לו מום וצרעת, עי' בזה בס' חמדת ישראל ח"א דף כ"ג ע"ג ומענין ש"צ בעל מום עי' מג"א סי' נ"ג סק"ח בע"מ פגום ופסול לעבודה, וכן בש"צ יש ליזהר, ועי' זה"ק יתרו (פ"ו:) דדיורא דמלכא בהני מנא תבירא, ובנצוצי אורות שם מחוות יאיר סי' קע"א, ושו"ת מהר"י מברונא סי' כ"ה:
פסוק יח:
שם) לא יקרב יש הבדל בין קרב ובין נגש, שהקריבה היא בשנים שווים, והגשה הוא בקטן לפני גדול, ובכ"מ שיש טורח או מורא, "ומקריב מגיש" שגבי קרבן מובדלים,. במה שמקריב מורה על קרבן קבוע, ומגיש על קרבן בלתי קבוע, תוה"מ שמיני סי' ה' וי"ח, ואילת השחר סי' תל"ד:
פסוק יח:
שרוע עי' רי"ט אלגזי בכורות פ"ו אות נ"ז מ"ש אי דוקא עינו א' גדולה וא' קטנה מקרי שרוע, או דגם בכל אברים א' גדול וא' קטן הוי מום והביא רש"י כאן, ורש"י בכורות (ל"ו:) ועי' לקמן (כ"ב כ"ג):
פסוק יח:
שם) פסח קפיצה, ובש"ב (ט' י"ג) פסח בשתי רגליו, משמע דסתם פסח אפי' ברגל א' כמ"ש בת"כ, וישעי' (ל"ה ו') ידלג כאיל פסת, וש"ב (ה' ח') העורים והפסחים, כי בהליכו נראה כדולג:
פסוק כא:
מום בו רש"י מת"כ עבר מומו כשר, ובשפתי צדיק אות י"ג למ"ד בעלי חיים נדחין מובן ההו"א, אבל למ"ד בע"ח אין נדחין למה צריך הכתוב ע"ש, ואדמו"ר מגור שליט"א כתב לא נמצא שיהי' בע"ח נדחין רק בקרבנות לא באנשים, והרי למ"ד דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, כל כהן שהי' בקטנותו נדחה יהי' דחוי מאין יהי' לנו כהנים עכלה"ק, ובהגהותמהגרי"מ בידרמאן שליט"א כ' ג"כ דלא נמצא דיחוי באנשים, וכ"מ בזבחים (י"ב:) דוקא בהפריש קרבן והמיר או שנשחטה חשוב דיחוי ולא קודם הפרשת קרבן, אבל בספרי אגדה מצינו שהקשו איך מועיל תשובה למ"ד בע"ח נדחין, ומכהן בקטנותו אין ראי' דהוי כמחוסר זמן. שאין מחוסר מעשה בגופו כתוס' יומא (ס"ד.) ד"ה התם: ובתוס' ברכה הביא, מום נקרא בגוף או באבר, ויש גם חסרון רוחני שוטה ושיכור, בכורות (מ"ה: ובמגילה כ"ט.) האי מאן דיהיר בע"מ הוא, ובקידושין (ע':) כל הפוסל במומו פוסל, ובב"מ (נ"ט:) מום שבך אל תאמר לחברך, ויבמות (ע"ו:) ממזר מום-זר, ופסחים (קי"ב.) אל תעש מום בעצמך, ובפ' האזינו (ל"ב ה') שחת לו לא בנים מומם, ומוסב על חסרונות מוסריות:
פסוק כב:
לחם ערש"י והגדת ריח דודאים בהא לחמא דבר נכון, והבאתיו בפרד"י וירא (קי"א:):