פסוק א:אמור אל הכהנים בני אהרן.
תו״כ, פרשה א, א: ומנין לרבות בעלי מומין, ת״ל ׳בני אהרן׳. עי׳ סנהדרין דף נ״א ע״ב.
פסוק א:שם. ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו.
שם שם, ג: מנין לרבות כל הטומאות הפורשות ממנו מן המת, ת״ל ׳ואמרת אליהם׳. נזיר דף מ״ג ע״ב.
פסוק ב:כי אם לשארו הקרוב אליו. עי׳ ברמב״ם, והגדר כך, לדידן דקיי״ל כרבא (לר״ע) [אליבא דר׳ עקיבא] דסנהדרין דף ע״ו ע״ב דלאחר מיתה רק בכרת או באיסור, חזינן דקיי״ל כהך שיטה ביבמות דף נ״ה ע״ב [ד]לאחר מיתה פקע שאירות, ע״ש בתוס׳, ומ״מ חיוב חל בשעת מיתה, עמ״ש ב״ב דף קל״ז ע״א, ורק לאח״כ יהיה בגדר נקטע ראשו, עי׳ נזיר דף מ״ג לאביו בזמן שהוא שלם [וכו׳], רק מת מצוה כמבואר בנזיר שם, וזה ר״ל ג״כ הרמב״ם ז״ל. וא״ש הך דזבחים דף ק׳ דשם לר״ע, אך זה אמר אביי, והוא לא ס״ל הך דרבא סנהדרין דף ע״ו ע״ב. ועי׳ ב״ב דף קי״א ע״ב ע״ש בגמ׳ בזה.
פסוק ב:שם. לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו.
תו״כ, פרשה א, ד: יאמר ׳לאמו׳, מה ת״ל ׳לאביו׳ וכו׳, אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקה מנין, תלמוד לומר ׳ולאביו׳. ר״ל כגון הך דיבמות דף ס״ט ע״ב דף כ״ב ודף ק׳ ע״ב, ור״ל דיש חיוב.
פסוק ב:(ור״ל דילמא נתחלף האב ואין זה האב, משא״כ באם משכחת כרוכים כמו [הך] דקדושין דף ע״ט ע״ב ע״ש ושם … ועי׳ בירוש׳ יבמות פי״א ורש״י שם דף נ״ד ע״ש).
פסוק ב:תו״כ, שם, ה: או אילו נאמר ׳לאביו׳ ולא נאמר ׳לאמו׳ הייתי אומר מה אביו שהוא חזקה, וכו׳. נזיר דף מ״ט.
פסוק ב:תו״כ שם, ו: יכול לבנו ולבתו הנפלים, ת״ל ׳לאמו ולאביו׳. מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא. עי׳ בירוש׳ [נזיר פ״ז] דהוה כמת שחסר, וגם אין עליו שם [בן]. ואף למ״ד ביבמות דף פ׳ ע״ש דעד כ׳ [יכול לחיות], מ״מ אינו מוליד והוה כ[סריס] לענין זה. ועי׳ שבת דף קל״ו [ושם] ר״ל ג״כ דאף [דהוא חי] מ״מ אין צריך למולו [משום דאין] עליו שם זכר … וכדומה. ועי׳ נדה דף כ״ד ותוס׳ שם דף מ״ג ע״ש, ורפ״א דערכין ותוס׳ סנהדרין דף פ״ד ע״ב ומ״ש הרמב״ם פ״א מהל׳ אבל. וכן נ״מ לגבי לפטור מן היבום, וזה תליא אם זה ממילא או פטור, ונחלה שייך גבי נפל כמ״ש הרמב״ם בהל׳ נחלות, ועי׳ ביבמות יבום בנחלה תליא. ועי׳ נזיר דף י״ג וגם זה ר״ל ר״ש דמדחזינן דצריך לפדות…
פסוק ב:מה דקיי״ל לגבי נפלים דאסור לטמא להם, כמבואר בתו״כ ועי׳ תוס׳ פסחים דף ט׳ וכ״מ, ר״ל בגדר קרובים, וזהו דאמרינן בנדה דף נ״ז ע״א דאין לו נחלה, ואין שייך לומר עליו שם קרוב, ועי׳ בירוש׳ כאן (נזיר) פ״ז ה״ג דאמר שם דנפלים הוה כמת שחסר למ״ד באהלות פ״ב דאין דמן מטמא בפחות מרביעית דלא הוה בריה ע״ש, ולכך לא בעי קבורה בגדר חיוב קרובים רק קבורה בעלמא. ולכך ס״ל לרשב״ג בסנהדרין דף מ״ח דאין לו תפיסה משום דהוה כהרוג וכמו מת שחסר וכו׳, וכן באהלות ספט״ז מדמה נפלים להרוגים, אבל מ״מ גדר מת מצוה י״ל דיש גם על נפל וכמו מת שחסר.
פסוק ג:ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו׳, לה יטמא.
תו״כ, שם, יג: ׳לה יטמא׳; מטמא הוא על הודאי, ואינו מטמא על הספק. הנה הארכתי בזה בירוש׳ פי״א דיבמות גבי אביו ודאי ולא ספק, דר״ל דאז פטור בודאי, לא מחמת ספק וכן הדין בשבת דף קל״ה גבי ספק מילה ע״ש בתוס׳, ר״ל דאז אין דוחה שבת בגדר ודאי, והוה מחלל שבת. וכן הגדר גבי ספק נפשות להקל, ר״ל בגדר ודאי, וכן גבי טומאת כהן, עי׳ תו״כ ובירוש׳ יבמות דממעט ספק, ר״ל דכהן לוקה אם נטמא לספק. וכה״ג כ׳ הרשב״ם ב״ב דף קכ״ו ע״ב גבי ספק בכור יכיר.
פסוק ד:לא יטמא בעל בעמיו להחלו.
תו״כ, שם, טז: ׳בעמיו׳, בזמן שעושים כמעשה עמיו, לא בזמן שפרשו מדרכי צבור. ׳להחלו׳; נהג מנהג זה הרי הוא חולים. ר״ל שאז הם פסולים לעבודה. עמ״ש הרמב״ם בפהמ״ש סוטה פ״ג ע״ש.
פסוק ד:כן סבירא לרבנו בפהמ״ש ספ״ג דסוטה דכהן שיש לו אשה פסולה ג״כ כל זמן שהיא תחתיו פסול לעבודה, לא בגדר קנס. וכן י״ל דס״ל לרבנו בחיבורו כן, רק דיעבד עבודתו כשרה כמו בחלל. ועי׳ באבל רבתי פ״ד ה״ד דאיתא שם דאלמנה לכה״ג אינו מטמא, והוא תמוה, הא בלאו הכי אין כה״ג מטמא לאשתו, אך הגדר דלשיטת רבנו א״ש, דכיון שנשאה נעשה בגדר פסול מן התורה וכו׳, וכיון שנעשה בגדר חלל שוב אין עליו שם כה״ג עד שיגרשנה וימנו אותו עוד, ולכך נקט דמ״מ אין מטמא לה כיון שנתחללה ופסולה עכשיו גם לכהן הדיוט וכו׳, ובתו״כ פ׳ אמור משמע כדברי רבנו בפי׳ המשניות.
פסוק ו:קדושים יהיו וגו׳, כי את אשי ד׳ לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש.
תו״כ, פרק א, ו: קדושים יהיו לאל׳; על כורחם. ׳לחם אל׳ הם מקריבים והיו קודש׳; להגיד מה גרם.
יש דבר שצריך כהן ויש דבר שפסול זר וכו׳. ונ״מ לגבי בעל מום דיש עליו שם כהן, ושם זרות, והיכא דפסול זר פסול, והיכא דבעי כהן כשר. ועי׳ יומא דף כ״ג ע״ב גבי הוצאת הדשן וכו׳, וכ״כ בזה בהל׳ סוטה פ״ד ה״ט במה דמבואר בספרי פ׳ שופטים דכהנים בעלי מום כשרים בעגלה ערופה, ועי׳ סנהדרין דף נ״א ע״ב דצריך קרא לבעל מום שאסור ליטמא וכו׳, והנה בתו״כ פ׳ אמור אמר שם על קרא דלחם וכו׳ להגיד מה גרם. ונראה דקאי אמה דמרבה שם מקרא דוקדשתו דאם אינו רוצה דפנו, ומוקי ביבמות דף פ״ח ע״ב דקאי אהיכא דאינן פסולות רק מחמת מעלה של כהונה, וס״ל דבבעל מום לא גזרו על זה.
פסוק ז:ואשה גרושה מאישה לא יקחו.
שם שם, ט: ׳גרושה׳; אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין. ודין הוא, ומה אם גרושה שהיא מותרת למגרש, פסולה מן הכהונה, חלוצה שהיא אסורה לחזור לחולץ, אינו דין שתהא פסולה מן הכהונה. צרה תוכיח, שהיא אסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה. הפרש גרושה עשה בה מעשה חלוצה עשה בה מעשה, ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה. ואם נפשך לומר ׳ואשה׳ לרבות את החלוצה. יכול אף הצרה וכו׳, ת״ל ׳ואשה גרושה מאישה׳, שגירושיה ביד אישה ולא שגירושיה ביד אשה.
עי׳ מ״ש רבנו בפהמ״ש בפ״ה דיבמות דלר״ע לכך ס״ל דאין קידושין תופסין בחלוצתו, משום דלאחר החליצה חזרה להיות ערוה כמו שהיתה קודם מיתת האח. ועיי״ש דף י׳ ע״ב דאמר שם מחמת חייבי לאוין. והנה ר׳ עקיבא ס״ל ביבמות דף מ״ד דאחות חלוצתו אין קידושין תופסין בה משום דהכתוב קראו ביתו. חזינן דלר״ע החליצה פעלה פעולה בהחלוצה. והנה נ״מ במאי דפליגי ר׳ יוחנן ור״ל אם החליצה פעלה גם בחצרה פעולה או רק פטור עיי״ש ובירוש׳ שם, ונ״מ לאחות צרת חלוצתו דלדידן מותרת, כמבואר [יבמות] דף מ׳ ע״ב, לר״ע מאי, ועי׳ בתו״כ פ׳ אמור מה דמרבה שם דחלוצה אסורה לכהן כמו גרושה מקל וחומר, דהא גרושה מותרת לחזור לו וחלוצה אסורה לחזור לו. ואמר שם דא״כ צרת חלוצה נמי תהא אסורה לכהן, ואמר דצרה לא נעשה בה מעשה, משא״כ בגרושה וחלוצה נעשה בהן מעשה. אך זה רק לריש לקיש דס״ל דהצרה נשארה כמו בתחילה, אבל לר׳ יוחנן [הא] ס״ל דגם הצרה נשתנה ע״י החליצה, ומסיק דמה שפוסל בכהן הוא מחמת שנעשה בה מעשה ע״י בעלה, משא״כ צרה, אף שלגבה פעלה החליצה ג״כ, מ״מ הוי רק ע״י אשה ולא ע״י איש.
פסוק ח:דקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב.
שם, שם, יג: ומנין אם אינו רוצה דפנו, ת״ל ׳וקדשתו׳ בעל כרחו. ואף דכבר ריבה י״ל שם קאי אכהן הדיוט וכאן אכהן גדול. וכן מוכח בתוספתא פ״ג דסנהדרין ׳וקדשתו׳ אכהן גדול.
פסוק י:והכהן הגדול מאחיו.
שם, פרשה ב, א: ׳והכהן׳ וגו׳, שיהא גדול מאחיו בנוי בעושר וכו׳. אמרו עליו על פינחס איש חבתה שעלה גורלו להיות כה״ג. עי׳ נדה דף ח׳ בתוס׳ ד״ה והא.
פסוק יב:ומן המקדש לא יצא ולא יחלל.
שם שם, ו: ומנין אם עבד עבודתו כשרה, ת״ל ׳ולא יחלל את מקדש אלקיו׳. הא כהן הדיוט שעבד אונן, עבודתו פסולה. עי׳ בהוריות דף י״א ע״ב ומש״כ שם. ועי׳ ביומא דף י״ג ע״ב ע״ש דמדרבנן, וברש״י נדרים… ובר״ן פ״ד דסנהדרין.
פסוק יד:אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח. ר״ל כך, דעי׳ בתוס׳ שבועות דף ל״ח וזבחים דף ל׳ ע״ב ותוס׳ שבת דף ס״ט ומנחות דף צ״א ודף כ״ב וברמב״ם בהל׳ זכיה ומתנה פי״א ותוספתא ב״ב פ״ט ע״ש בזה. וכאן זונה נקט בלא ״ו״ משום דזונה לא שייך רק לאיסור כהונה, משא״כ חללה, כמבואר בקידושין דף ע״ז ע״ב ע״ש בזה.
פסוק יד:שם. אלמנה וגרושה וגו׳ את אלה לא יקח. עי׳ באבן עזרא, ור״ל כך, עי׳ בקידושין דף ע״ח ע״ש, וברמב״ם בהל׳ איסורי ביאה, והא״ע ס״ל כך דכהן גדול גם בגרושה חייב על ביאה לבדה בלא קידושין דגם גרושה …
פסוק יד:שם. אלמנה וגו׳, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה.
תו״כ, פרק ב, ו: ׳כי אם בתולה׳, מלמד שהוא מצווה על הבתולה. ר״ל בגדר עבירה, ועי׳ במה דס״ל להרמב״ם ז״ל דבלא קידושין ליכא שום גדר עבירה בכהן גדול, וגם גבי קטנה מבואר ברמב״ם דרק בגדר של [מצוה] ע״ש.
פסוק כד:וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל.
שם פרק ג, יב: הזהיר את אהרן ע״י הבנים, ואת הבנים ע״י ישראל, ואת הבנים זה על ידי זה. וי״ל דר״ל [דרק] ב״ד של כהנים. ועי׳ בספרי פ׳ קרח, ור״ל הנך דפוצעין [את] מוחו בגיזרין. עי׳ סנהדרין דף פ״א ע״ב ובתוספתא כלים הובא בתוס׳ דף פ״ג וביומא דף ה׳ וכ״מ בזה. וזה רק … ולכהן, אבל זר אין כהנים יכולים לעשות זה.
