פסוק א:פירש״י ז״ל אמר ואמרת להזהיר וכו׳. לכאורה משמע דר״ל דאע״ג דבשלמא בכל איסורין שבתורה קי״ל קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין להפרישו שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך מפרשים מרבוייא דקרא שמצווים להזהיר ולהפריש קטניהם מליטמאות אבל ממ״ש רש״י בפ׳ אחרי מות גבי אזהרת דם כל נפש מכם להזהיר גדולים על הקטנים ש״מ דאין הפרש בין טומאת כהנים לשאר איסורין וגם הוא ז״ל סבר כמ״ש הרמב״ם והסמ״ג דאזהרה זו אינה אלא דלא לטמויינו בידים אבל אין מצווין להפרישם וכן הדין בכל האיסורין. והכי איתא בהדיא ביבמות פ׳ חרש ע״ש. וילפינן לכל שאר איסורין מתלתא דכתיב׳ בהו רבוייא במה הצד הנך תרתי דאמרן ושרצים דכתיב לאו יתירא לא תאכלום להזהיר וכו׳ כדאיתא התם בש״ס ולא הוו ג׳ כתובים הבאין כא׳ דלכ״ע אין מלמדין דכלהו צריכי כדאמרינן התם דמדם לחוד ליכא למילף דאיכא למיפרך שכן חייב כרת ובשרצים איכא למפרך שכן במשהו. ובטומאת כהנים שכן ריבה להם מצות. אמנם הק׳ הרא״ם ז״ל דלכתוב רחמנא דם וטומאה וליתו שרצים מינייהו דכי פרכת מה לדם שכן כרת טומאה תוכיח. וכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה וכו׳ דם יוכיח וחזר הדין וכו׳ הצד השוה שבהן שהן באזהרה וכו׳ ונלע״ד דכיון דבטומאה נמי איכא כרת כגון אם אכלו קדש או נכנסו למקדש א״כ איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת. והר״ב ק״א תי׳ בד״א ע״ע:
פסוק א:בני אהרן יכול חללים וכו׳. ק׳ דהא בת״כ פ׳ ויקרא דרשי׳ על פ׳ וערכו בני אהרן הכהנים יכול חללים ת״ל הכהנים אוציא חללים ולא אוציא ב״מ ת״ל בני אהרן ש״מ דממשמעות בני אהרן מידרש למעט ב״מ לפי שאינה שוה לאהרן והיכי קאמר הכא איפכא בני אהרן אף ב״מ במשמע ותו ק׳ בלישניה דהול״ל בני אהרן לרבות ב״מ ומאי במשמע דקאמר. ונ״ל דה״פ דהא ודאי ממשמעות הכהנים ליכא למילף למעט ב״מ שהרי כהנים נינהו דחולקים ואוכלים אלא שאין מקריבין בעוד מומם בם אבל ממשמעות בני אהרן איכא למילף שפיר למעט ב״מ לפי שאינו דומה לאהרן וממשמעו׳ הכהנים איכא למעט חללים לפי שנתחללה קדוש׳ כהונתם. ומיהו לענין עבודה אשכחן בפ״ח דתרומו׳ במתניתין דחלל עבודתו כשירה בדיעבד וב״מ עבודתו פסולה אפילו בדיעבד וכדמוכחים בקראי בפ״ג דקדושין והשתא התם בויקרא דמיירי בענין עבודה א״ש דצריכי תרי מיעוטי לפי שאינם שוין בדין דמבני אהרן ממעטינן לב״מ דאפילו דיעבד פסול ומהכהנים ממעטינן לחלל דלכתחלה דוקא הוא שלא יעבוד. וה״ט נמי דכתיב בני אהרן ברישא למעט ב״מ לגמרי והדר כתיב הכהנים למעוטי החלל לכתחלה אבל כאן שהלימוד והדין שוה לשניהם הואיל וכתב הכהנים דממעטינן מיניה חללים ממילא אימעוט נמי ב״מ מק״ו ומה חלל דעבודתו כשירה אינו מוזהר על הטומאה ב״מ לא כ״ש ואע״ג דאין מזהירין מן הדין כה״ג אינו אלא גילוי מלתא בעלמא. וכ״ת אדרבא ב״מ עדיף שחולק ואוכל הרי איכא בכל חד קולא וחומרא אם כן שוין נינהו ואתו שפיר זה מזה במה מצינו וכיון דממעט קרא לחלל הו״ל כאילו מיעט נמי ב״מ בהדיא. ומעתה מאי דהדר מעטיה קרא לב״מ כאומרו בני אהרן הו״ל לגבי ב״מ מיעוט אחר מיעוט והוא לרבות והיינו דקאמר בני אהרן אף ב״מ במשמע כלומר לאו למימרא דבני אהרן בא לרבות ב״מ דאדרבא מבני אהרן ליכא למילף אלא מיעוטא ואלא מיהא מהך מעוטא משתמע ריבוייא כן נלע״ד. והרא״ם ובק״א פי׳ בדרך אחר והמעיין יבחר. ומ״ש רש״י אח״כ ולא בנות אהרן היינו מדלא כתיב בית אהרן. ואע״ג דבת״כ דרשו בני אהרן אף הקטנים בודאי דאאמור ואמרת סמיך. והיינו דרש״י היפך סדר הכתוב ותחלה ביאר ואמרת להזהיר גדולים וכו׳. ואח״כ פי׳ בני אהרן כי היכי דלא תיקשי עליה דבני אהרן אצטריך לדרשה אחריתי לכך הקדים דע״כ אידך דרשה מואמרת דרשי׳ לה וכדמוכח מל׳ הברייתא דשנוייה ביבמות:
פסוק א:לא יטמא בעמיו בעוד וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל דל״ל בעמיו תיפוק לי בק״ו ומכ״ג שקדושתו חמורה ואפ״ה מיטמא למת מצוה כמ״ש רש״י לקמן ובמס׳ נזיר דעביד צריכותא מכ״ג ונזיר אמאי לא פריך מכהן הדיוט דלא לכתוב רחמנא כלל. והניח בצ״ע והר״ב ק״א תירץ דאי לא הוה כתיב בעמיו בכ״ה הוה אמינא דמת מצוה דשרי רחמנא בכ״ג אינו ר״ל שאין לו קוברין אלא מת סתם שמכוין לשם מצוה ולא בא איסור טומאה אלא כשאינו מכוין לשם מצוה ע״ש. ואחר המחילה רבה אינו נראה דהיכי הוה סלקא אדעתין לשלול מלאביו ולאמו דכתיב בכ״ג כשאינו מכוין לשם מצוה ומה שייך לומר לאביו ולאמו הוא דלא יטמא אבל במכוון לש׳ מצוה יטמא דאטו משמעות לאביו ולאמו הוא שאינו מכוין לשם מצוה. ואמנם לעיקר קושיות הרא״ם נלע״ד עם מ״ש רש״י לקמן לה יטמא מצוה הרי שהוצרכו בכ״ה תרי קראי לטומאת קרובים חד להתיר הטומאה וחד לחייב דאי לא הוה אלא חד ה״א רשות א״כ הה״נ במת מצוה אה״נ דאיכא למילף כ״ה בכ״ג אלא דאי לא כתיב אלא בכ״ג ה״א רשות קמ״ל הך קרא יתירא דכתו׳ בכ״ה דמצוה וחובה ליטמא למת מצוה וצריכותא דנזיר כבר איתמר בגמ׳ ומיהו יש ליישב תירוץ הק״א דהוה ס״ד לפרושי קרא דכ״ג הכי לאביו הוא דלא יטמא כלו׳ דוקא כשמכוין ליטמא לפי שהוא קרובו אז הוא דלא יטמא אבל כשמכוין לשם מצוה יטמא:
פסוק ב:כי אם וכו׳ אין שארו וכו׳. דליכא למימר שזהו כלל על מה שבא אחרי לאמו ולאביו וכו׳ ונכתב לדרש בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט דא״כ הול״ל לכל שארו כדכתיב איש איש אל כל שאר בשרו אלא ע״כ אין שארו אלא אשתו ולכך נקט רש״י בל׳ שלילה. וא״ת הקרוב אליו למה לי. וי״ל שבא למעט ארוסתו שעדיין אין לה קירוב בשר עמו. אך ק׳ דא״כ הו״ל לכתוב וי״ו באמו דבתר הכי ולכתוב ולאמו וכו׳ וניחא לי עם מ״ש הרמב״ם בפ״ב מה׳ אבל אשתו של כהן מיטמא לה ואינו מיטמא אלא מדברי סופרים (דכל מה שאינו מפורש בתורה אקרי לה רמב״ם מד״ס כמ״ש גבי קדושי כסף וכ״כ שם מרן הכ״מ) עשאוה כמת מצוה שאין לה יורש אלא היא לא תמצא מי שיתעסק בה ע״כ. וצ״ל דטעמא דקרא קא דריש והיינו דקמ״ל קרא במה שהפריש שארו מאידך ולא אסמכינהו בוי״ו לומר דלא דמו דאביו ואמו וכו׳ הוא מיטמא להם מכח שהם ממשפחתו אבל אשתו אינו מיטמא אלא לצד היותה כמת מצוה והיינו נמי דיוק דקרא לא יטמא בעמיו כי אם לשארו דאפילו בעמיו חשיבא כאלו אינה בעמיו:
פסוק ג:הקרובה לרבות וכו׳ הכי תניא בת״כ וקי״ל סתם ספרא ר״י ולשטתיה אזיל כדתניא בפרק הבא על יבמתו אחותו ארוסה ר״מ ור״י אומרים מיטמא לה רבי יוסי ור״ש אומרים אינו מטמא לה ואמרינן דטעמא דר״מ ור״י הקרובה לרבות את הארוסה דאכתי קרובה בבית אצל אחיה כל זמן שלא נשאת ור״י ור״ש סברי אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה ופסקו הפוסקים כר׳ יוסי ור״ש ע׳ בהרמב״ם פ״ב מה׳ אבל וכן בדין דרבי יוסי נימוקו עמו. ומ״מ רש״י ז״ל נסיב לה אליבא דר״מ ור״י משום דמשמעות ל׳ המקרא באמרו הקרובה משמע כוותייהו דלדרשת ר״י ור״ש הול״ל שנתקרבה דהיינו אחר שנתרחקה ע״י אירוסין חזרה ונתקרבה ע״י הגירושין ודע דבין למר ובין למר אליו דכתיב בקרא מדרש לרבות את הבוגרת וה״ט דלא נקט רש״י הכא אלא הקרובה לרבות הארוסה ולא קאמר הקרובה אליו משום דאליו מיבעי לן לדרשה אחריתי ואלא מיהא מאחר שאינו מוכרח בפשט המקרא שתיק רב ורמוזה רמוזי במה שלא הזכיר תיבת אליו:
פסוק ג:לה יטמא מצוה. וא״ת א״כ לא הול״ל אלא יטמא בלבד ולא לכתוב לה ואין לומר דבאחותו לבד הוא דאיכא מצוה דממעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בע״פ וטמאוהו על כרחו מוכח דבכלהו קאמר וכן הדין מבואר. וא״כ לה דכתב רחמנא למה לי. וי״ל דאה״נ דמיטמא בלחוד נפקא לן הך דרשה ותיבת לה מיבעי לן לאידך דבת״כ לה יטמא אינו מיטמא לאחרים עמה וכו׳ ע״ש. ורש״י השמיטו לפי שאינו מוכרח ע״פ פשוטו:
פסוק ד:לא יטמא וכו׳ בתוך עמיו וכו׳. וא״ת ואמאי אצטריך למכתב הכא בעמיו להוציא כשאינה בתוך עמיו הא פשיטא דכבר נכתב לנפש לא יטמא בעמיו להוציא מת מצוה ומאי שנא זו וי״ל דאי לא כתיב ה״א דשאני ושאני דכיון שהוא נתחלל בה לא יהיה חייב לקוברה אפילו היא מת מצוה קמ״ל. ואי כתב רחמנא הכא לא אתו כל מתו דעלמא מינה דאיכא למימר אדרבא זו הואיל וסוף סוף אשתו היא חייב ליטמא לה כשאין לה קוברין אבל מתים דעלמא לא משו״ה צריכי תרווייהו ומ״מ בת״כ דרשינן הך בעמיו דהכא לדרשה אחריתי בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו ע״כ ולפי דרשת הת״כ צריך לפ׳ דבעמיו אינו נקשר עם לא יטמא בעל אלא מלתא באפי נפשה היא ואעיקר דינא דהיתר טומאת קרובים קאי וכמו שביאר שם הק״א. וכיון שאין זה קרוב לפשט המקרא לא נקטי׳ רש״י הכא:
פסוק ה:לא יקרחו וכו׳. פירוש דק״ל הכפל יקרחו קרחה שהיל״ל לא יקרחו ואיני יודע שהיא קרחה לכך פירש דאה״נ שתיבה זו יתירה היא לדרוש בג״ש נאמר כאן קרחה ונאמר בישראל קרחה דהתם נמי קרחה יתירה דהול״ל לא תקרחו מאי לא תשימו קרחה הו״ל מופנה מב׳ צדדין ולכך למדין ואין משיבין אע״ג דאיכא למפרך מה לכהנים שכן ריבה בהן וכו׳. אך ק׳ דתיבה זו דקרחה אצטריך למאי דדרשינן בת״כ ואיתיה בש״ס פ״ג דקדושין ובפ״ג דמכות לחייב על כל קרחה וקרחה והדר הו״ל מופנה מצד א׳ לבד. והניחא למ״ד אין משיבין אבל למ״ד משיבין מאי איכא למימר וי״ל דמ״מ ה׳ דקרחה יתירה כדאיתא התם בקדושין דהו״מ למימר קרח ולימוד זה נמי הדר ילפינן מכח ג״ש לחייב אף בישראל על כל קרחה וקרחה. אך ק׳ לרש״י אמאי לא מייתי נמי הך ילפותא כי היכי דקפיד לאתויי לקמן בשריטה וי״ל דבש״ס דמכות פריך עלה היכי דמי אילימא בזה אחר זה וה׳ התראות פשיטא. ואלא בחדא התראה מי מיחייב והתנן נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא א׳ וכו׳ לא צריכא דסך ה׳ אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דהויא ליה התראה לכל א׳ ואחד וכיון דהו״ל מציאו׳ ומלתא דלא שכיחא לא חש רש״י להביאו אבל לקמן בשריטות שהוא מציאות ברור ששרט בחמש צפרני אצבעותיו בבת א׳ בחמש מקומות משו״ה הביא הלימוד שם וסמך דה״ה לקרחות כשיהיה במציאות דומיא דשריטות דמלתא דפשיטא הוא דמאי שנא. ועל מ״ש רש״י מה כאן כל הראש וכו׳ ק׳ דנימא איפכא מה להלן בין העינים אף כאן בין העיני׳ דבהכי לא מפקא תיבת בראשם מפשטא דהא מקום יש בראש שהוא בין העינים אבל בענין דכתב רש״י נמצא דמפקי׳ קרא דבין העינים מפשטיה לגמרי ולמאי אתא. וקו׳ זו הק׳ הרא״ם ז״ל והכריח הקו׳ דהא מהך טעמא גופה דרשי׳ לקולא מה להלן על מת דוקא אף כאן ולא אמרינן איפכא דא״כ למת דהתם למאי אתא ה״נ הול״ל הכי והניחה בצ״ע. וי״ל דבין עיניכם דהתם מיבעי ליה לדרשה אחריתי ללמד בג״ש על מקום הנחת התפילין שהוא במקום שיער דשייך ביה קרחה. ושוב מצאתי כן בק״א. ועי״ל דעל כרחך בין עינים דהתם לאו דוקא דהא כיון דמריבוייא דקרחה ילפי׳ לקורה חמש קרחות ולא משכחת לה אלא בבת א׳ דסך ה׳ אצבעתי׳ נשא וכו׳ וכדלעיל א״כ לא משכחת לה כלהו חמשה בין העינים אלא מוכח דבראשם דוקא ועל כל הראש חייב ובין עיניכם דהתם מיבעי לן כדלעיל:
פסוק ה:ופאת וכולי אלא על וכו׳. פירוש דילפינן מג״ש דפאת פאת וליכא למפרך כדלעיל דה״נ הו״ל מופנה משני צדדין כדאיתא בסוגייא דקדושין דהומ״ל ואת שבזקנם התם נמי הול״ל את שבזקנך:
פסוק ו:קדושים יהיו על כרחם וכו׳. איברא דהכי איתא בת״כ מיהו לא ידענא הכרח לזה כי מ״ש הרא״ם ז״ל מדלא כתיב קדושים הם. קשה דקדושים הם לא משמע ציוי לכך מוכרח לכתוב יהיו ולעולם נימא שהצווי לכהנים עצמם כמו קדושים תהיו דבפ׳ דלעיל שהוא צווי לישראל עצמם. ומה שכתוב כאן שלא לנוכח שכן לשון כל הפרשה לא יקרחו וכו׳ הן אמת שיש כפל לשון בכתוב דמסיים והיו קדש. ומ״מ בההוא דסיפא דיתיר התם הי״ל לדרוש להזהיר לב״ד שיקדישום והך דרישא לכהנים עצמם. ותו דוהיו קדש נמי כבר נדרש בת״כ לרבות בעלי מומין. ומה שתירץ הש״ח בשם הד״ד דלא דמו לדלעיל דהתם תחלה אמר קדושים תהיו ואחר כך מפרש במה יהיו קדושים משא״כ הכא שכבר הזהיר תחלה אזהרות של כהנים ומה בא להוסיף באמרו אחר כך קדושים יהיו א״ו אזהרה לב״ד עכ״ל בהא נמי קשה דאדרבא קרא דקדושים תהיו דלעיל נמי אחר האזהרות כתיב דקאי אעריות דבפ׳ אח״מ כדכתיבנא התם והכי נמי והתקדשתם שבפ׳ דלעיל שהוא פרישות מע״ז כמ״ש רש״י שם נכתב אחר האזהרה והכי יאה כדפרישנא התם באופן דהך מלתא אכתי צריכא רבא. ואפשר לי לומר שאם הוא אזהרה לכהנים עצמם הרי הכתוב מהופך דתחלה הול״ל ולא יחללו וכו׳ והדר קדושים יהיו וכו׳ דהכי שפיר למכתב בתחלה השלילה דהיינו בחי׳ סור מרע ואחר כך החיוב דהיינו בחי׳ עשה טוב. א״ו קדושים יהיו קאי אב״ד ולא יחללו וכו׳ קאי לכהנים גופייהו:
פסוק ח:וקדשתו וכו׳ הלקהו וייסרהו וכו׳. כלומר הלקהו על העבר לפי שנשא הפסולה וייסרהו על העתיד וכאן לא שייך מלקות קצוב אלא ייסרהו עד שירצה לגרש שהרי בעל כרחו א״א דלא מהני גיטא. אך באופן זה דהו״ל גט מעושה בישראל כשר שמיסרין אותו עד שיאמר רוצה אני:
פסוק יב:ומן המקדש וכו׳. אינו הולך וכו׳. דק״ל שא״א לפ׳ כפשוטו דמעולם אינו יוצא מן המקדש שהרי אכילה ושינה א״א להיות במקדש לכך פי׳ דקאי אדלעיל ופי׳ מן המקדש כלומר מקדושתו לא יצא שאם הולך אחר המטה דילמא אגב מרירותיה נגע ונמצא מחלל קדושתו וזהו ולא יחלל וכו׳ ומשום דלפי׳ זה ק׳ דהול״ל ומקדושתו לא יצא משו״ה ביאר ועוד מכאן למדו רבותינו וכו׳ גם פי׳ זה דחוק דהול״ל מן הקדשים וכו׳:
פסוק יד:חללה שנולדה וכו׳. ק׳ שהרי כבר פירש זה לעיל בכהן הדיוט ולא עוד אלא דהתם פירש עוד פירוש שני שנתחללה ע״י ביאת פסולין לכהונה כגון אלמנה לכ״ג או גרושה לכהן הדיוט. ומ״ש דהכא לא נקט אלא חדא מתרתי ואין לומר דהכא לא שייך אותו הפירוש דא״כ מאי ארייא משום חללה תיפוק ליה לפי שאינה בתולה דמ״מ שייך שפיר לעבור עליה בשני איסורין דאל״כ לעיל בכ״ה נמי תיפוק ליה משום גרושה א״ו לעבור בתרתי וה״נ לא שנא. ותו דהכא נמי הא כתיב בהדיא זונה ועל כרחך לעבור בתרתי שהרי דבר ברור דזונה אינה בתולה וא״כ ה״נ נימא בחללה. ונראה דרש״י דייק בלישניה דקרא מאי שנא דהנך תלתא אלמנה וגרושה וחללה כתבם להדדי בוי״ו החיבור משא״כ זונה דכתיבא בתר הכי ומכח דיוק זה מפרש דהנך תלתא קאי אקרא דלעיל והוא אשה בבתוליה יקח ועליה קא מסיים קרא אלמנה וכו׳ לא יקח כלומר אלמנה והיא בתולה וכן גרושה דהיינו שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דמקרא דלעיל בכ״ה היה אפשר לפרש דוקא מן הנישואין משו״ה אתא הך קרא וה״נ חללה הואיל וסמוכה עמהן בוי״ו העטף ניחא ליה לפרש הכי שבא לרבות חללה שנולדה מפסולי כהונה ולעולם בתולה היא דאילו מחללה דלעיל בכ״ה ה״א דלא מיירי אלא במתחללה בביאתה דומיא דזונה דגבי הדדי כתיבי משו״ה אהני הך קרא לרבות לחללה שנולדה כך מן הבטן ומ״ש רש״י לעיל תרי מיני חללה אהך קרא סמיך ושם גילה האמת דתרי מיני חללה איכא ולעולם מהכא שמעינן וכדאמרן. אבל זונה דעל כרחך לא הויא בתולה דאפילו בתולה דנבעלה שלא כדרכה אסורה לכ״ג כאילו נבעלה כדרכה כמבואר בגמרא וכ״פ הרמב״ם משו״ה אפסקה קרא ולא כתבה בוי״ו דליכא למימר זונה והיא בתולה כמו אינך. ואע״ג דמן הש״ס דקדושין לא משמע הכי רש״י ז״ל פירש בדרך קרוב לפשט ולפי הנראה מדיוק הכתוב:
פסוק יז:לחם אלהיו מאכל וכו׳. אצטריך דלא תימא דוקא המנחות שהן מיני לחמים והן קדשי קדשים הוא דפסול להקריב אבל קדשים קלים שרי. א״נ דלא תימא דוקא קרבן התמיד שקרוי לחמי כדאיתא בת״כ:
פסוק יח:חרם וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל ואיני יודע מי הכריחו לרש״י ז״ל לפרש אליבא דאבא יוסי דאמר דוקא הכוחל ב׳ עיניו כא׳ והלא כבר א״ל חכמים הפלגת כלומר שא״צ שקוע כ״כ וכו׳ ע״ש. ותמהני מחכמתו הנפלאה איך לא השגיח דמשנה ערוכה סתם לן תנא בפ״ז דבכורות משנה ג׳ כוותיה דאבא יוסי איזהו חרום שכוחל וכו׳. ותו׳ דפשטא דמלתא מתיבת חרום כוותיה משמע כמ״ש התי״ט שם דחרום ענין חרבן שניטל חוטמו ונשא׳ חרב מהדרת פנים ומ״מ הרמב״ם בפ״ח מה׳ ב״מ פ׳ כרבנן דברייתא וכבר תמה עליו מרן הכ״מ שם דקי״ל סתמא במתני׳ ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני׳. וע״ש מה שנדחק ליישב אליביה:
פסוק יח:שרוע וכו׳ עינו א׳ וכו׳. איברא דהכי תנן בפרק אלו מומין משנה י׳ עינו א׳ גדולה ועינו א׳ קטנה ומפרשינן בגמרא רפ״ק דדוקא כה״ג שא׳ גדולה וא׳ קטנה אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום דהויין או מחמת בריאותא יתירתא או מחמת כחישותא יתירתא ומיהו התם אמרינן דהיינו דוקא בבהמה אבל באדם אף בששתיהן שוות דהיינו גדולות או קטנות פסול וא״כ ק׳ היכי כתב רש״י כאן באדם עינו א׳ גדולה וא׳ קטנה דמשמע דוקא הכי אבל שתיהן גדולות לא. ואמנם לא ק׳ מידי דהא דפסלינן התם באדם אפילו שתיהן שוות היינו דוקא גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז כמבואר במתניתין ד׳ רפ״ז אבל בגדולות קצת משיעורן או קטנות קצת משיעורן לא הוי מום. אבל עינו א׳ קצת גדולה וא׳ קצת קטנה אה״נ דהוי מום והיינו זגדוס דתנן התם במשנה ג׳ כל זוגא דלא שוו להדדי. וז״ל הרמב״ם בפ״ז עינו אחת שחורה ואחת כעין התכלת א׳ גדולה וא׳ קטנה ע״ש. ורש״י ז״ל סבר דהך מומא הואיל ודמי לשחול דהתם בפ״ז שאמרו בגמרא שנשמטה יריכו ופירש״י שם שאחד מירכותיו גדולה מחברתה עיין שם. והוא שרוע האמור בתורה וכדתניא בת״כ וכ״פ הרמב״ם בפ״ז ע״ש א״כ הך זגדוס דהכא נמי דהיינו גם כן זוגא דלא שוו להדדי הוא בכלל שרוע האמור בתורה. ובזה מתורץ גם כן מה שהקשה הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק כ:או גבן וכו׳. שערן ארוך וכו׳. בפ׳ אלו מומין תנן אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד זהו גבן האמור בתורה ר׳ דוסא אומר כל שגביניו שוכבין. ואין להקשות אמאי פירש כר׳ דוסא ולא כרבנן. דהרי אמרינן התם בגמרא דרבנן מודו בדר׳ דוסא שהוא עיקר גבן האמור בתורה דלשון גבן הכי משמע ומלהון דרבנן מדרש מאו גבן דממילת או מרבו להו. ור׳ דוסא לא דריש או ולכך לא נקט רש״י אלא מה שמוכרח בפשט הכתוב:
פסוק כ:או תבלול וכו׳ חלזון וכו׳. פיר׳ בגמרא פ׳ הנזכר דחלזון ונחש אחת הוא דקרו ליה הכי והכי ועינב הוא דבר אחר דהיינו שיש בשחור של עינו כגרגיר של ענבה. ונראה דהך חלזון ונחש אתי מאו תבלול. ועינב מאו דק דתבלול היינו דבר המבלבל דהיינו שנמשך חוט מהלבן עצמו ופוסק בסירה וכו׳ ומריבוייא דאו תבלול דרשינן חלזון שהוא בשר נוסף הנמסך וחופה קצת מן השחור. (כן פיר׳ הר״ב שם במשנ׳) ורק היינו קרום משוקע בשחור שבעין ומריבוייה דאו דק מרבינן עינב שהוא גם כן בשחור והיינו דמייתי להו רש״י הכא ברמיזה דאו או קא דריש ובת״כ תניא דק זהו הדוק חלזון נחש עינב מנין ת״ל או דק תבלול לבן הנכנס בשחור וכו׳. ונראה דחסר בברייתא מלת או וכצ״ל ת״ל או דק או תבלול כלומר דמהנך תרי או אתו חלזון נחש ועינב. והדר מפרש עיקר תבלול דהיינו לבן הנכנס וכו׳. ובהכי מתורץ כל מה שהק׳ הרא״ם על רבינו דלמה הזכיר פה העינב שהוא מום בפני עצמו ועוד דבת״כ מוכח דחלזון פירו׳ של דק הוא ולא של תבלול ע״ש. ולע״ד דמוכרח כדכתיב והשכל נותן כך דחלזון בכלל תבלול הוא ולא בכלל דק שכן הוא משמעות תבלול דבר המבלבל והך חלזון דבר המבלבל הוא ועינב שאינו דבר המבלבל הוא דאתו מאו דק כדאמרן:
פסוק כא:לחם וכו׳ כל מאכל וכו׳. אף על גב דכבר פירש כן לעיל הדר אצטריך למימריה הכא גבי מום עובר לומר דאפילו במום עובר אסור בכל דלא תימא דוקא במנחה שהיא קדש קדשים וכדלעיל:
פסוק כב:מקדשי הקדשים וכו׳ שאכל משה וכו׳. אף על גב דבפ׳ טבול יום דף ק״א מסיק דלאו ממשה גמרינן אלא מבמה שהיחיד היה אוכל קדשי קדשים כמ״ד יש מנחה בבמה אבל חזה ושוק לא היה נוהג שם מ״מ לא אמרו כן אלא לתרץ אליביה דרב דסבר כי״א דברייתא דהתם דמשה רבינו עליו השלום כ״ג היה וחולק בקדשי שמים והילכך ליכא למילף מיניה. אבל רש״י נסיב לה אליבא דרבנן דברייתא דסברי לא נתכהן משה אלא ז׳ ימי המילואים בלבד ואין הכוונה לומר שאותן הימים מיהא הוה כהן אלא כלומר שהותר לו לשמש כאילו היה כהן אבל לעולם זר הוה ושפיר ילפינן מיניה:
פסוק כג:אך אל הפרוכת להזות וכו׳. דאל״כ ל״ל להזכיר פרוכת כלל הוה ל״ל אל אהל מועד לא יבוא דבפרוכת גופיה לא שייך ביאה לכך פי׳ דאתא למימר דלהזות הוא דאסור לבא לאפוקי לתקון הבית וכיוצא דשרי אם אין נמצאים תמימים ראוין לעשות אותה מלאכה כדאיתא בגמרא דעירובין ובת״כ:
פסוק כג:ואל המזבח החיצון ושניהם הוצרכו וכו׳. היינו שאם נאמר פרוכת הייתי אומר דוקא פרוכת שהוא בפני׳. ואם נאמר מזבח הייתי אומר דוקא מזבח הכשר לעבודת הקרבנות אסור לאפוקי פרוכת דליכא אלא הזאת דמי׳. משו״ה צריכי תרווייהו. ומיהו איכא למידק מנ״ל דמזבח דקרא איירי בחיצון דילמא בפנימי דוקא והרא״ם ז״ל כתב לפי שמזבח הזהב גם הוא בפנים כמו הפרוכת וכשנאסר בפרוכת נאסר ממילא גם בו ע״ש ולע״ד ק׳ דדילמא לעולם בפנימי ולא אתי ממילא מאיסור הפרוכת דפרוכת לפנים טפי והוא בין הקדש ובין קה״ק ומצינו שכשהולך מהפרוכת למזבח הזהב כתיב ביה ל׳ יציאה ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ וכו׳ וא״כ סד״א דוקא בפרוכת איתסר אבל לא במתנות שעל מזבח הזהב. וכ״ת א״כ לכתוב מזבח ולא בעי פרוכת. אכתי איכא למימר דומיא דמאי דאמרינן במזבח החיצון והיינו דסד״א דדוקא במזבח הזהב נאסר שראוי לעבודת הקטורת גם כן מה שאין כן הפרוכת שאינו אלא להזאת דמים משו״ה אצטריך נמי פרוכת אלא נראה דמה שמכריח הרב לפ׳ בחיצון דאל״כ לא הו״ל למכתב המזבח סתם דאיכא למימר דבחיצון איירי בפרט שהוא הנקרא מזבח סתם בכל מקום. ועי״ל דמדלא כתיב ביה לישנא דביאה כמו בפרוכת אלא לא יגש ש״מ דלאו בפנימי משתעי:
