אמור ואמרת להזהי' גדולים על הקטנים. ביבמות פרק חרש ופרש"י שתי חמורות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים דאע"ג דגבי דבר ואמרת דרשו במכילתא דבר ותחזור ותאמר להם כל פרק ופרק הני מילי בשהאחד בלשון דבור והאחר בלשון אמירה שהלימוד של פעם ראשונה מקריא בלשון דבור והלימוד של פעם שנית נקרא בלשון אמירה אבל כששניהם בלשון אמירה אי אפשר לומר אמור ותחזור ותאמר להם דאם כן דבר ואמרת מיבעי ליה אי נמי האי תנא דאמר דאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ס"ל דלשון דבור מורה על הכללות ולשון אמירה מורה על הפרטו' לפרש הדבור המורה על הכללות אי זהו מן דבור הוא ולכן בכל מקום מלת לאמר אחר וידבר ומלת ואמרת אחר דבר כדי להודיע ולפרש מה מין דבור הוא אבל אמור ואמר' ששניהם מורין על הדבור הפרטי עכ"ל שאין שתי האמירות הללו של משה אלא האמירה הראשונה של משה שיאמר לכהנים והב' של כהנים שיאמרו לבניהם כאילו אמר אמור אל הכהנים בני אהרן אמרו לבניכם לנפש לא יטמא בעמיו שפירושו כל אחד מכם אמור לבניך שהם בני אהרן הנזכרים כל אחד מכם לנפש לא יטמא בעמיו שהמובן ממנו הוא שהגדול יזהיר את הקטן שלא יטמא וזהו הנראה גם מדברי רז"ל שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים שפירושו שבאותה אזהרה עצמה שהוזהרו הגדולי' לעצמם הוזהרו גם על הקטנים שיפרישום מן הטומאה וכן כתב גם בעל הטורים כשם שהכהן מוזהר שלא ליטמא כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מלטמא שכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ומה שכתב בהלכות שבת דאפילו באיסור דאוריתא נמי אין ב"ד מוזהרין להפרישם אינו אלא בשאר איסורים של תורה אבל באיסור טומאת כהנים בית דין מצווין להפרישם דשאני כהנים שריבה להן הכתוב מצות יתירות וכן כתוב בנימוקי יוסף בפירוש הלכות טומאה של הרב ז"ל דמרובוי הכתוב שאמר אמור וחזר ואמר ואמרת דהוה סגי בחד דרשו שהאב מוזהר שלא יניח בנו להטמא למתי' אף על גב דבשאר אסורין אין האב מוזהר על הבן כדתנן כותים שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה וקטן הבא לכבות שאומרי' לו אל תכבה ומוקמינן לה בקטן העושה על דעת אביו הא לאו הכי לא אמרינן ליה אבל בטומאה מוזהר מריבויא דקרא וכן כתב גם רבינו הלל בפי' ת"כ דתניא בני אהרן אף הקטני' דמדכתי' בני אהרן משמע נמי קטנים שלא יטמאו במה דהוזהרו גדולים על הקטנים להפרישן שלא יטמאו למת אבל הרמב"ן והרמב"ם והסמ"ג ורבי' ישעיה הראשון כולם פירשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטני' דלא לטמויינהו בידים אבל אין גדולים מוזהרין להפרישן דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וראייתם מההיא דפר' חרש רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא בר"ה אתא לקמיה דרבי פדת א"ל זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ופריך מדתניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תטמו ומשני לא דלא לטמויינהו בידי' ואף על גב דאזהרתן של גדולי' הוא שלא להטמאת אזהרת גדולים על הקטני' אינה אלא דלא לטמויינהו בידים ואע"פ שלא הוזכר זה בכתוב מ"מ מרבוי האזהרות של אמור ואמרת שפירושו תזהיר ותחזור ותזהיר למדנו שהיא אזהרה חמורה וצריך להחמיר בה שיהיו מוזהרין אף כל קטניהם ומפני שא"א לפרש הרבוי הזה רק על היותר קרוב שהוא דלא לטמויינהו פירשו אותו הן דלא לטמויינהו בידים אלא שאין זו ראיה גמורה דדילמא דחויי בעלמא הוא דקא מדחו ליה אבל אמור ואמרת אינו אלא לאפרושינהו שכן משמע הלשון של אמור ואמרת שפירושו אמור אל הכהנים כל אחד מכם תאמר ותזהיר לבניכם שכל אחד מכם לנפש לא יטמא ולאו מרבויא דשתי אמירות הוא דדרשי רז"ל להזהיר גדולים על הקטנים עד שא"א לפרש הרבוי הזה אלא על היותר קרוב ברבוי שהוא דלא לטמויינהו בידים כדלעיל והא דקא משני דלא לטמויינהו בידים ולא קא משני שאני כהנים שריבה להם הכתוב מצות יתירות הוא כי היכי דלהוי האי שנויא דומיא דשנויי דדם ושרצי' דהתם א"א לתרץ אלא דלא ליספו להו דהיינו דלא לטמויינהו ורש"י ז"ל לא גלה דעתו פה במאי קמיירי אי בלא לטמיינהו אי בלא פרושינהו אלא הביא הברייתא בצורתה כמו שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים וא"ת למה לי אמור ואמרת תיתי במה מצינו מדם ושרצים דגבי דם כתיב קרא יתירה כל נפש מכם לא תאכל דם ותניא להזהיר גדולים על הקטנים וגבי שרצים כתיב קרא יתירא לא תאכלו' כי שקץ הם ותניא להזהיר גדולים על הקטנים כבר תרצו בגמרא משום דאיכא למפרך מה להנך שכן אסורן שוה בכל אבל טומא' אימא לא קמ"ל וא"ת אי הכי למה לי קרא יתירי דדם ושרצים ליתו מטומאה כבר תרצו גם זה ואמרו משום דאיכא למיפרך מה לכהני' שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות אבל דם ושרצים אימא לא צריכא א"ק אם כן לכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות איכא למימר דם יוכיח וכי פרכת מה לדם שכן כרת איכא למימר טומאה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן באזהרה והוזהרו בה גדולים על הקטנים אף שרצים ושאר כל איסורין שבתורה שהן באזהרה יהיו גדולים מוזהרין על הקטנים וצ"ע והא דתניא בת"כ בני אהרן אף הקטני' נ"ל דלאו מבני אהרן נפקא דמ"ל הא דילמ' בני אהרן ולא בנות אהרן אלא משום דמאמור ואמרת דרשו להזהיר גדולים על הקטנים יחוייב מזה שבני אהרן אף הקטנים בכלל אבל בלקוטי הרא"ש ז"ל כתוב שינה הלשון כאן שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן להזהיר את הכהנים על בניהם:
בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים בני אהרן אף בעלי מומין במשמע בני אהרן ולא בנות אהרן. בת"כ הכי פירושא אצטריך למכתב הכהנים ואצטריך למכתב בני אהרן דאי מבני אהרן ה"א אף חללים במשמע ת"ל הכהנים למעוטי חללי' ואי מהכהנים ה"א אף כהנות בכלל כל התורה כולה אע"פ שנכתבה בלשון זכר גם הנשים בכלל מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מדרב יהודה מאיש או אשה ולכל דינין שבתורה מדברי ר' אליעזר מאשר תשים לפניהם ולכל מיתות שבתורה מדברי חזקיה מוהמית איש או אשה אלא דנקט לשון זכר משום דעדיף טפי כתב בני אהרן יתירא לדרוש בני' ולא בנות והשת' לא שייך לומר מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אף הבנות בכלל דאם כן קרא יתירא דבני אהרן למה לי והא דקאמר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולא קאמר כהנים אף בעלי מומין משום דתנא אבני אהרן קאי וקאמר יכול אף חללים ת"ל כהנים יצאו חללים והדר אמר ומנין לרבות בעלי מומין ת"ל בני אהרן כלומר דלא אתא שום מיעוטא למעוטינהו כמו שבא מיעוט הכהנים למעט חללים ונשאר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע וליכא למימר אדרבה נימא איפכא דהוי לחומרא הכהנים יכול ולא חללים ת"ל בני אהרן אף חללים במשמע דאם כן הא דקאמר קרא הכהני' דמשמע כהנים דוקא ולא חללים במאי מוקמת לה וא"ת כיון דמבני לא מתמעטי בנות מדהשוה הכתוב אשה לאיש אלא נקט בנים והוא הדין בנות והכא דדרשי בני ולא בנות אינו אלא משום דהוי יתירא ועל כרחך לא אתא אלא למעט בנות אם כן הא דממעטי מקרא דולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם והא דממעטי גבי הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקו' וההזאות והקבלות שאמרו בני ולא בנות היכי דרשי להו למיעוטא הא לא הוו יתירי נינהו וכי היכי דכתיב בני ישראל בכל התורה כולה ולא ממעטינן בנות אלא בני וה"ה בנות משום דהשוה הכתוב אשה לאיש הכא נמי נימא הכי י"ל משום דכל הני לא שייך בהו דרשא דהשוה הכתוב אשה לאיש משום דהשוה אשה לאיש אינו אלא להשוות המצווי' שכמו שהאיש מצווה כך האשה מצווה ופירוש ולמדת' אותם את בניכם אין בניכם המצוו' אלא אבותיהם ואם בניכם בכלל השוה הכתוב אשה לאיש ואם כן נשאר בנים כמשמעותו בניכם ולא בנותיכם וכן גבי תנופות וסמיכות וכו' דאי אפשר לפרשם בני' וה"ה בנות לחייבן בסמיכות והתנופות משום דהני מצות עשה שהזמן גרמא הוא והנשים פטורות ונשאר בניכם:
לא יטמא בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה. בת"כ דאל"כ בעמיו למה לי ומת מצוה הוא כל שקורא ואין אחרים עונים אותו ויש לתמוה למה לי בעמיו תיפוק לי מנזיר דכתיב ביה כל ימי הזירו ליי' על נפש מת לא יבא וסמוך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא ותניא בספרי ומייתי לה במסכת נזיר בפר' כהן גדול לאביו פרט למת מצוה לאמו ללמד שאם היה נזיר זה כהן הדיוט דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל למת מצוה מטמא וכל שכן כהן לבד דאין לו אלא קדושה אחת ועוד ליתי מק"ו דכהן גדול ומה כ"ג שקדושתו חמורה אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא ודרשו רז"ל בתורת כהנים לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה כהן הדיוט לא כל שכן וכי מפני שנעשה כהן גדול גרע טפי להיות אתה מטמא למת מצוה ולא קודם לכן אך לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכו' אבלו' כהן שפנע במת מצוה בדרך הרי זה מיטמא לו אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו ודבר זה הלכה מפי הקבלה ובהלכו' נזיר כתיב הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ודברי' אלו דברי קבלה הן לא קשיא ולא מידי דלדידיה כל הני קראי דכהן הדיוט וכהן גדול ודנזיר אינו אלא אסמכתא בעלמא א"ק דא"כ הא דמסכת נזיר בפרק כהן גדול דקתני לאביו ולאמו הוא דאינו מממא אבל מטמא הוא למת מצוה ופריך עלה עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כ"ג שקדושתו קדושת עולם מטמא למת מצוה נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שמטמא למת מצוה ומשני לא אם אמרת בכ"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו תאמר בנזי' שמביא קרב' על טומאתו הואיל ומביא קרבן על טומאתו לא יטמא למת מצוה ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה הוה ליה למימר הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו ולא קשיא ולא מידי וצ"ע:
אין שארו אלא אשתו. בתורת כהנים ופי' אין שארו האמור כאן אלא אשתו לא שמלת שאר בכל מקום הוא אשתו שהרי כתוב איש איש אל כל שאר בשרו וכולל כל הקרובים וכתיב באחות אביו שאר אביך היא ובאחות אמו שאר אמך היא ואין לעעון אם שארו זו היא אשתו היה ראוי להיות ולאמו בוי"ו כי מצאנו רבים שבאו בחסרון וי"ו ויהיה גם זה כמו הם אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אבלות אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה אמו ואביו בנו ובתו ואתיו ואחותו מאביו ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה וכתב עוד אשתו של כהן מעמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מד"ס עשאוה כמת מצוה שאין לו קוברין שכיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה ואלו היה פי' שארו אשתו היה מיטמא לה מן התורה ומתאבל עליה ולא מד"ס אלא עכ"ל שזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא דרך אסמכתא על דבריהם כמו ערובי תבשילין שהן מדבריהם ואסמכוה אקרא דזכור את יום השבת וכיוצא בהן הרבה אך יש לתמוה על דבריו ז"ל שאם אשתו הנשואה אינו מתאבל עליה אלא מד"ס א"כ הא דתניא כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו ה"ל למיתני נמי אשתו הנשואה בהדייהו כיון שגם היא מד"ס ושמא יש לומר שבנוסחא שלו היה כתוב בה גם אשתו אבל הסמ"ג וההגהות המימוניות והטור הביאו הברייתא הזאת ואין בה אלא הוסיפו עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו ותו לא לכן נראה לי שהרמב"ם ז"ל סובר שכיון שהסמיכו את אשתו על שארו הכתוב בפרשת כהנים על דרך אסמכתא הרי היא בכלל כל האמור בפרשת כהנים ולפיכך לא הזכירוה בכלל הנוספים:
הקרובה לרבות את הארוסה. בת"כ ומייתי לה בפרק הבא על יבמתו ופרש"י לרבות את הארוסה אצטריך לרבויי דלא תימא אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהיתה לאיש דהויה לשון קדושין משמע לפיכך כתב הקרובה לרבות את הארוסה והשתא ע"כ לפרש קרא דאשר לא היתה לאיש למשכב ולא להוית קדושין והיינו דמסיים בה אשר לא היתה לאיש למשכב למעט נשואה אבל מוכת עץ אף על גב דמקרא דהבתולה משמע למעוטי כל שאינה בתולה אפילו מוכת עץ מכל מקום מקרא דאשר לא היתה לאיש שפירושו למשכב לא אימעיט אלא מי שהוייתה ע"י איש אבל מוכת עץ לא וקרא דהבתולה למעוטי אנוסה ומפותה הוא דאתא וזהו ששנינו בת"כ ובפרק הבא על יבמתו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת"ל אשר לא היתה לאיש שהוייתה ע"י איש יצא זו שאין הוייתה ע"י איש ומסיים בה הקרובה לרבות את הארוסה ורש"י ז"ל פירש מקודם הקרובה לרבות את הארוסה כדי לפרש אחר זה אשר לא היתה לאיש למשכב ולא להוייות קדושין ותנא דריש ברישא קרא דאשר לא היתה לאיש משום דמקרא דהבתולה דכתיב ברישא משמע למעוטי מוכת עץ ולפיכך הוצרך לפרש דמתרבייא מאשר לא היתה לאיש כדכתבו התוספות וא"ת מאי שנא גבי הקרובה אליו דרשו לרבות את הארוסה ולגבי שארו הקרוב אליו דרשו ולא הארוסה י"ל משום דלגבי בעל אין האשה קרובה לו אלא הנשואה שכל זמן שהיא ארוסה היא אצל אביה ואחיה דרשו הקרוב אליו ולא הארוסה שאינה קרובה לו ולגבי אח שאין אחותו קרובה לו אלא בהיותה פנויה או ארוסה דרשו הקרובה אליו לרבות את הארוסה והכי איתא בירושלמי מחלפא שיטתייהו דרבנן תמן אינון אמרין הקרוב לא ארוסה והכא אינון אמרין לרבות את הארוסה ומשני אחותו לעולם בפנים עד שתצא בחוץ ארוס לעולם בחוץ עד שתנשא לו:
לה יטמא מצוה. דאי רשות מכי אם לשארו כו' נפקא לה יטמא למה לי אלא לחובה ואם לא רצה להטמא לה מטמאין אותו בעל כרחו ולא באחותו בלבד אמרו אלא אף כל האמורים בפרשה וחד מנייהו נקט וה"ה השאר כדתניא בת"כ לא רצה להטמא לה מטמאין אותו בעל כרחו מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו אלמא לא באחותו בלבד אמרו דאם כן באשתו אמאי טמאוהו בעל כרחו:
לא יטמא בעל בעמיו לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. נראה לי שזה אינו לא על פי מדרשו ולא על פי פשוטו אלא תקון המדרש והימשכו על פי משמעות המקרא ופשוטו בלבד שהרי בת"כ ובפרק האשה רבה לא דרשו לאשתו פסולה אלא מכח קושית המקראות כדתניא לא יטמא בעי מת"ל לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו שמיטמא הוא להם בין כשרים בין פסולין יכול אף לאשתו יטמא בין כשרה בין פסולה ת"ל לא יטמא בעל יש בעל שהוא מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשר ואינו מיטמ' לאשתו פסולה פי' מדכתיב לא יטמא בעל משמע אשתו כאלו אמר לא יטמא הבעל לאשתו וכתיב לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו שאין שארו אלא אשתו אלמא מיטמא הוא לאשתו ומשני לפי שנאמר לאמו ולאביו וגו' שמיטמא הוא להם בין כשרים בין פסולים כגון אם נשאו נשים בעבירה דאמרינן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ואם מתו אע"פ שלא הדור הנאה הוא מיטמא להם ה"א אף לאשתו מיטמא הוא לה אף על פי שהוא פסולה ת"ל לא יטמא בעל הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה וכך אמרו בפרק האשה רבה במתניתי' דלא זה וזה מיטמא לה מנ"ל דכתיב כי אם לשארו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא בעל יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה לא שממלת להחלו הוציאו זה כדכתב רש"י לא יטמא הבעל לאשתו שהוא מחולל בה בעודה עמו שזהו פי' להחלו וזהו שכתב אחר זה וכן פשוטו של מקרא כו' שהמשיך המדרש של המקרא הזה על לשון הכתוב אבל לפי פשוטו של מקרא אין הבעל הזה בעל האשה אלא כתרגומו וא"ת למה נכתבו כל הקרובים הללו יאמר לאמו וכל שכן לאביו ומה אמו שהיא מתחללת אם נבעלה לפסול לה הוא מיטמא לה אביו שאינו מחולל אלא בעוד שאשתו פסולה עמו לא כל שכן כבר תרצו זה בת"כ אילו לא נאמר לאביו ה"א מה אמו בידוע שהיא אמו אף אביו בידוע שהוא אביו כגון שהיו שניהם חבושין בבית האסורין אבל אביו בחזקה מנין ת"ל ולאביו ואילו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו ה"א מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינו מתחללת אמו שנתחללה מניין תלמוד לומר ולאמו וא"ת לישתוק מאמו ומאביו וליתו בק"ו מבנו ובתו ומה בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מיטמא להם אביו ואמו שחייב בכבודם לא כל שכן כבר תרצו גם בזה שאילו כן ה"א לבנו ולבתו אפילו נפלים תלמוד לומר לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים וא"ת אם כן לכתוב חד מינייהו או בנו או בתו וליתו אינך מיניה אביו ואמו במכ"ש ובנו ובתו חד מחבריה כבר תרצו גם בזה לפי שיש בבן מה שאין בבת ויש בבת מה שאין בבן שהבן חייב אביו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה מש"כ בבת והבת אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר' נדרים מש"כ בבן וכיון שכן לא מצי יליף חד מחברי' לפיכך הוצרכו שניהם וא"ת יאמר לאחיו ולאחותו וליתו בנו ובתו מינייהו במכ"ש ומה אחיו ואחותו שאינו חייב בהן מצות מטמא להם בנו ובתו שחייב בהן מצות לכ"ש כבר תרצו גם בזה שאילו כן ה"א אף לאחיו ולאחותו מאמו ת"ל לבנו ולבתו מה בנו ובחו שהוא יורשן אף אחיו ואחותו שהוא יורשן יצאו אחיו ואחותו מאמו וא"ת יאמר לאחיו ולא יאמר לאחותו כבר תרצו גם בזה שאילו כן הוה אמינא מה אחיו בין קטן בין גדול אף אחותו בין גדולה בין קטנה ת"ל ולאחותו הבתולה הקטנה לא הגדולה פירוש כל זמן שלא נשאת וסומכת על שלחן אביה קרויה כאן קטנה אף על פי שהיא גדולה בשנים ואם נשאת ואינה סומכת על שלחן אביה קרויה כאן גדולה אף על פי שהיא קטנה בשנים דומיא דמציאת בנו ובתו הקטנים דפרק שנים אוחזין בטלית ואילו נאמר לאחותו הוה אמינא מה אחותו קטנה לא גדולה אף אחיו קטן ולא גדול תלמוד לומר לאחיו בין קטן בין גדול וא"ת למה לי כולהו קראי דלנפש לא יטמא דכתיב בכהן הדיוט ועל כל נפשות מת לא יבא דכתיב בכ"ג ואל נפש מת לא יבא דכתיב בנזיר לכתוב חד מנייהו וליתו אינך מיניה יש לומר מצרך צריכי דאי כתב בכהן הדיוט הוה אמינא מה כהן הדיוט מותר בקרובים אף כהן גדול מותר בקרובים ואי כתב בכהן גדול הוה אמינא דוקא כהן גדול אבל כהן הדיוט מותר אף ברחוקים ואי כתב כהן גדול וכהן הדיוט הוה אמינא דוקא הני שקדושתן קדושת עולם אבל נזיר שקדושתו קדושת שעה אימא לא ואי כתב נזיר הוה אמינא דוקא נזיר שמביא קרבן על טומאתו אבל כהן גדול וכהן הדיוט שאינן מביאים קרבן על טומאתן אימא לא קמ"ל:
לא יקרחו קרחה בראשם על מת. דיליף גזרה שוה קרחה קרחה מישראל מה להלן על מת אף כאן על מת כדלקמי' אבל בלא גזרה שוה לא מצו כהנים למילף מקרא דלא תשימו קרחה בין עיניכם למת האמור בישראל משום דהוה אמינא אף על גב דישראל לא הוזהרו אלא על מת כהנים הוזהרו אף בלא על מת דשאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות כדתניא בתורת כהנים יכול הכהנים שריבה בהם הכחוב מצות יתירות חייבין על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתירות לא יהו חייבין אלא אחת ולא יהו חייבין אלא על בין העינים בלבד תלמוד לומר קרחה קרחה גזרה שוה כו' ומה קרחה האמורה בישראל אין חייבין אלא על המת אף קרחה האמורה בכהנים לא יהו חייבין אלא על המת:
והלא אף ישראל הוזהרו על כך. וכל שכן כהנים שריבה להם הכתוב מצות יתירות ולמה חזר וכתב זה בכהנים אלא לפי שנאמר בישראל בין עיניכם דמשמע בין עיניכם ולא בשאר הראש חזר וכתבו פה כדי שיאמר בראשם לחייב על כל הראש:
וילמדו ישראל מכהנים בגזרה שוה כו' מה כאן כל הראש. אין זו תשובת שאלת והלא אף ישראל הוזהרו ע"כ אלא אגב גררא שהשיב שלכך חזר וכתב זה פה כדי שיאמר בראשם לחייב על כל הראש סיים ואמר שאף ישראל חייבין על כל הראש אע"פ שלא נאמר שם ולא בין עיניכם מפני שלמדו בג"ש מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש ואגב הג"ש הזאת סיים ואמר שלמדו מזאת גם הכהנים מישראלים מה להלן על מת אף כאן על מת ואי קשיא היכי מצו רז"ל לדרוש לפי שנאמר לא תשימו קרחה בין עיניכם אין לי אלא על בין העינים מניין לרבות כל הראש ת"ל בראשם והא בין עיניכם כתיב אם בראשם בא לרבות כל הראש קרא דבין עיניכם היכי מיתוקמא ואדרבה הוה להו למדרש איפכ' לפי שנאמר לא יקרחו קרחה בראשם שומע אני כל הראש ת"ל בין עיניכם לא אמרתי אלא על בין העינים בלבד דהשתא ליכא לאקשויי והא בראשם כתיב דבין העינים נמי ראשם הוא שאפילו מקצת ראשם ראשם מיקרי והא דהדר כתביה גבי כהנים אינו אלא משום קרחה יתירא דאית ביה לחייב על כל קרחה וקרחה כדתניא בת"כ לא יקרחו יכול על חמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרחה לחייב על כל קרחה יכול הכהנים שריבה להם הכתוב מצות יתירות חייבין על כל קרחה וקרחה אבל ישראל לא יהו חייבין אלא אחת ת"ל קרחה קרחה לגזרה שוה מה קרחה האמורה בכהנים חייבין על כל קרחה וקרחה אף קרחה האמורה בישראל חייבין על כל קרחה ולמה לגבי חיוב הקרחה אם היא על מת דוקא אם לא אמרו יכול דוקא מת אבל בלח מת לא ת"ל לא יקרחו סתם מ"מ אבל לא אמרו ההיפך לפי שנאמר לא יקרחו יכול אפי' בלא מת ת"ל למת משום דקשיא להו והא למת כתיב ולמדו קרחה קרחה גזרה שוה מה בישראל על מת אף בכהנים על מת כדתני' בת"כ ואלו לגבי חיוב הקרחה בכל הראש או בין העינים בלבד אמרו אין לי אלא בין העינים מניין לרבות את כל הראש ת"ל בראשם לרבות את כל הראש ולא חששו מקושיית והא בין עיניכם כתיב וליכא למימר משום דכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומר' לחומרא דרשינן לקולא לא דרשינן דה"מ בשאין שם הכרח אבל הכא איכ' הכרח מקושיית והא בין עיניכם כתיב והראיה על זה שהרי לגבי חיוב הקרחה אם הוא על מת דוקא או בכל מקום דרשו אותו לקולא ואמרו על מת דוקא משום קושיית והרי על מת כתיב וצ"ע:
ופאת זקנם לא יגלחו לפי שנאמר בישראל לא תשחית יכול לקטו במלקט וברהיטני לכך נאמר לא יגלחו שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער. וגמרי ישראל מהכהנים במכל שכן ומה כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות אינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה ישראל לא כל שכן אבל גבי קרחה שהחמיר על הכהנים לחייב על כל הראש לא מצו ישראל למגמר מכהנים דאיכא למימר שאני כהנים שריבה להן הכתוב מצות יתירות ולפיכך אתיא גזרה שוה דקרחה קרחה ללמד מה כהנים על כל הראש אף ישראל על כל הראש:
ובבשרם לא ישרטו שרטת לפי שגמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו בבשרכ' יכול שרט ה' שריטו' לא יהא חייב אלא אח' ת"ל לא ישרטו שרטת לחייב על כל שריטה ושריטה כו'. וגמרי ישראל מכהנים בגזרה שוה דשרטת שרטת מה כהנים חייבין על כל שריטה ושרישה אף ישראל חייבים על כל שריטה ושריטה אבל בלאו גזרה שוה הוה אמינא שאני כהנים דריבה להם הכתוב מצות יתירות וכן שנינו בת"כ ובבשרם לא ישרטו יכול על חמש שריטות לא יהא חייבין אלא אחת ת"ל שרטת לחייב על כל שריטה ושריטה יכול הכהנים שהרבה בהן הכתוב מצות יתירות חייבין על כל שריטה ושריטה אבל ישראל לא יהו חייבין אלא אחת ת"ל שריטה שריטה לגזרה שוה מה שריטה האמורה בכהנים חייבים על כל שריטה ושריטה אף שריטה האמורה בישראל חייבים על כל שריטה ושריטה ורש"י ז"ל הזכיר הג"ש הזאת בקרחה ולא הזכירה בשריטה והזכיר ענין החמש שריטו' שחייבים על כל אחת ואחת בשריטה ולא הזכירה בקרחה אע"פ שבתורת כהנים שנינו בקרחה ענין החמש קרחות שחייבין בכל אחת ואחת כמו ששנינו בשריטה ובשריטה שנינו הגזרה שוה של שריטה ושריטה כמו ששנינו אותה בקרחה מפני שסמך במה שאמר בקרחה שהוא אמר אף בשריטה ומה שאמו' בשריטה שהוא אמור אף בקרחה ולא חשש להאריך:
קדושים יהיו על כרחם יקדישום בית דין על כך. פירוש אדלעיל קאי שם רצו להטמא למתים לחלל את קדושתם ב"ד מצווין להכריחם שלא יטמאו מדכתיב קדושים יהיו ולא כתיב קדושים הם משמע על ידי אחרים שבית דין יקדשום על כך וכך שנינו בת"כ קדושים יהיו לאלהיהם על כרחם שפירושו על ידי בית דין:
זונה שנבעלה בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתו' או נתין או ממזר. כדתנן בפרק הבא על יבמתו וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ופירש רש"י גיורת ומשוחררת דביאת כותי ועבד פסלה ושנבעלה בעילת זנות שנבעלה לפסול לה כגון אחת מכל העריות וכגון בת ישראל לנתין וממזר. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון שאין זונה אלא מחייבי כריתות וכותי ועבד שאין להם קדושין בה וזו היא שהכהן לוקה עליה משום זונה אבל מחייבי לאוין כנון ממזר וגר עמוני ומואבי אינה זונה ואינה לוקה עליה אלא שנפסלה מן התרומה ומן הכהינה דכתב כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסולה ומחייבי לאוין שבכהונה נעשת חללה וכן כתבו התוספות בפרק הבא על יבמתו ושנבע' בעילת זנות פי' בקונטרס ישראלית שנבעלה לפסול לה וא"א לומר כן דמחייבי לאוין דתפשי בה קדושין לא הויא זונה אלא מחייבי כריתות כדמפרש בהחולץ וכ"כ הסמ"ג שהכהן אסור לישא חללה וזונה ולפי' אסור בגיורת ומשוחררת ובנבעלה לחייבי כריתות וכ"כ גם הרא"ש ז"ל מפני שכולם סוברים דבתפיש' קדושין תלוי שם הזנות כדכתבו התוספות בפרק החולץ גבי הכל מודין הבא על חייבי כריתות הולד פגום מקל וחומר מאלמנה לכהן גדול כל שכן שכיון שנבעלה לחייבי כרת עשאה זונה ודייקי מינה דמכאן משמע דס"ל לר' יהושע דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות דבתפישת קדושין תלוי שם הזנות כדמשמע בפ' כל האסורין אבל היכא דתפשי בה קדושין אין שם זנות כלל אבל רש"י והרמב"ם ורבינו ישעיה סוברים שבנבעלת לפסול לה לא שנא חייבי כריתות וכותי ועבד שאין קדושין תופשין בם ל"ש חייבי לאוין וחייבי עשה שקדושין תופשין בהן הרי היא הזונה שהזהיר בה הכתוב בלא יקח וכהן הבא עליה לוקה משום זונה מדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ודרז"ל בפרק אלמנה לכהן גדול כיון שנבעלה לפסול לה שהוא זר לה מעיקרא פסולה אם כהנת היא מן התרומה דבי נשא ומן הכהונה ואם לויה וישראלית היא מן הכהונה שלא להנשא לכהן וכיון דבעילתה זאת פוסלתה לכהונה למדנו שזו היא הזונה שהזהיר בה הכתוב בסתם אשה זונה מכיון שאין איסור הזונה אלא מצד בעילה לפסול לה כדתנן בפרק הבא על יבמתו וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות שבעילת זנות סתם כולל כל בעילת האיש הפסול לה שאינה יכולה להיות לשם אישות לא שנא לחייבי כריתות לא שנא לחייבי לאוין ולחייבי עשה ואם כוונת חכמים פה היתה בעד בעילת החייבי כריתו' שאין קדושין תופשין בהן וכיוצ' בהן לא היה להם לסתום אלא לפרש ולומר ושנבעלה למי שאין קדושין תופשין בה והראיה שהביאו התוספות והסמ"ג מההיא דתמורה בפ' כל האסורין דאמרי' מה עריות דלא תפשי קדושין אף זונה תמהני מאד מה ראיה מביאים משם אדרבה כל ההיפך משמע שהרי בין לאביי בין לרבא כהן הבא על זונה בת ישראל אע"פ שלא נבעלה אלא למי שקדושין תופשין בה לוקה עליה משום זונה כדאית' התם בהדי' וגזרה שוה דתועבה תועבה שאין זונה אלא הנבעלת לאותן דלא תפשי בהו קדושין אינו אלא לאתננה דאביי אמר זונה כותית וכן זונה ישראלית שנבעלה למי שאין קדושין תופשין בה אתננה אסור אבל ישראלית שנבעלה למי שקדושין תופשין בה אתננה מות' ורבא אמר בין זונה כותית בין זונה ישראלית אפילו נבעלה למי שקדושין תופשין בה אתננה אסור דגמרי מהדדי מה זונה כותית אתננה אסור אף זונה ישראלית אתננה אסור ומה זונה ישראלית כהן הבא עליה לוקה משום זונה אף זונה כותית כהן הבא עליה לוקה משום זונה וצ"ע:
חללה שנלדה מן הפסולין שבכהונה כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט וכן שנתחללה מן הכהונה ע"י ביאת אחד מן הפסולין לכהונה. ואע"פ שבת"כ לא שנו אלא שנולדה מן הפסולין כבר הקשו על זה בפרק עשרה יוחסין נולדה אין לא נולדה לא הרי אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט שלא נולדה ונעשת חללה בביאתו וכן זונה שבא עליה כהן הדיוט נקראת חללה ללקות עליה משום חללה ותרצו הכי קאמר אי זו היא חללה שעקרה מד"ת ואין צריכין לפרש מדברי סופרים כל שנולדה מפסולי כהונה דסתם חלל היינו ולד פסול לכהונה מדכתיב ולא יחלל זרעו אבל חללה הנעשית חללה על ידי ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות כגון זו שהיתה כשרה ונתחללה:
וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש. וכך שנינו בתורת כהנים מניין אם אינו רוצה לגרש דפנו חלמוד לומר וקדשתו פירש דפנו הלקהו ואם תאמר למה לי וקדשתי והא לעיל מיניה כתיב קדושים יהיו על כרחם ופירש רש"י על כרחם יקדשם ב"ד על כך יש לומר דההוא בטומאה דלעיל מיניה קאי שאם רצו להטמא למתים בית דין מצווה להכריחן שלא יטמאו אבל וקדשתו אפסולות לכהונה קאי שאם נשאו נשים פסילות בית דין מצווים להכריחם לגרשן וכן פירש רבינו ישעיה הראשון ז"ל אי נמי הראשון בדברים והשני בשוטים וכן נראה מפירש רש"י ז"ל שפירש בפרק האשה רבה דמייתי התם ברייתא דתורת כהנים דקתני מניין שאם לא רצה דפנו תלמוד לומר וקדשתו ופירש רש"י ז"ל מניין שאם לא רצה כהן להתקדש מטומאה ומפסלות דפנו תלמוד לומר וקדשתו בעל כרחו:
קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה. דאם לא כן למה לי הרי כבר נאמר קדושים יהיה וגם וקדשתו ודרשו בם רז"ל שבית דין יכריחום לקדשם בעל כרחם אך קשה שרז"ל לא דרשו המדרש הזה אלא מקרא דוקדשתו כדאיתא בגיטין פרק הניזקין ובמועד קטן פרק אלו מגלחין ושמא יש לומר שאף על פי כן הוציא אותו רש"י ז"ל מקרא דקדוש יהיה לך משום דקרא דוקדשתו לפי פשוטו של מקרא אינו מורה אלא על שיקדשוהו ב"ד בעל כרחו על פסלות נשים דכתיבי לעיל מיניה ולא לפתוח ראשון אבל מקרא דקדוש יהיה לך דקרא יתירא הוא מצינן למדרש שפיר וכל שכן שהברייתא של ת"כ הוא לעזרו:
כי תחל לזנות כשתתחלל ע"י זנות שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן הארוסין או מן הנשואין ורבותינו נחלקו בדבר והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה. מאמרו כשתתחלל הודיענו שפירוש תחל מענין חלול לא מענין תחלה וכן שנינו בבריתא בפ"ד מיתות כי תחל יכול אפילו חללה את השבת ת"ל לזנות בחלול שבזנות הכתוב מדבר ואמרו כשתתחלל אינו ר"ל שהוא מבנין התפעל כי אין שום אחד מן המפרשים שפירש כן רק קצתם אמרו שהוא מבנין הפעיל והתי"ו ראויה להפתח וקצתם אמרו שהוא מבנין נפעל והחי"ת ראויה להפתח וכונת' בפירוש כשתתחלל אינו אלא להוציאו מבנין הפעיל ואמר על ידי זנות הוא לאפוקי חלול דבר אחר כדתניא יכול אם חללה את השבת תדון בשרפה ת"ל כי תחל לזנות כשחללה בזנות ולא שחללה בדבר אחר ואמרו שהיתה בה זיקת בעל הוא לאפוקי פנויה כדתניא יכול אם זנתה פנויה תדון בשריפה תלמוד לומר כאן אביה ולהלן נאמר אביה מה אביה האמור להלן בזנות עם זיקת הבעל אף אביה האמור כאן בזנות ע"י זיקת הבעל ואמרו מן הארוסין או מן הנשואין הוא אליבא דרבי עקיבא דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן בית אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל אמר לו רבי ישמעאל אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה אמר ליה בת ובת אני דורש ואהני ג"ש למעוטי פנויה ואהני בת ובת לרבות נערה והיא נשואה בוגרת והיא ארוסה בוגרת והיא נשואה ואפילו הזקינה רבי ישמעאל אומר בארוסה הכתוב מדבר או אינו אלא אפילו נשואה ת"ל ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הכל הוי בכלל הנואף והנואפ' הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשרפה מה כשהוציא בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן לשריפה ארוסה ולא נשואה:
את אביה היא מחללת חללה ובזתה את כבודו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל. כדתניא בפ"ד מיתות היה רבי ירמיה אומר מת"ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון אומרים ארור שזו ילד ארור שזו גדל ואמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא:
לא יפרע לא יגדל פרע על אבל. כדתניא בת"כ ר"מ אומר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן וההיא דפרק הנשרפין ושלהי פרק כ"ג ששנו פרועי ראש ששמשו במיתה דמשמע דמיירי בשעת עבודה ולא על מתו מקרא דופרע לא ישלחו דאיתקש פרועי ראש לשתויי יין הוא דמפיק לה מה שתויי יין אין הכהנים מוזהרין אלא בשעת ביאה לקמדש אף פרועי ראש אינן אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש וכ"ג אסור לגדל פרע ולפרום את בגדיו לעולם שהרי הוא תמיד במקדש ולפיכך קרא דאת ראשו לא יפרע דכהן גדול אע"פ שמצד אבלות אינו אסור אלא על מתו בלבד מצד ביאתו למקדש אסור לעולם בין אבילותו בין בביאתו למקדש שהרי הוא שם לעולם אבל הכהנים ההדיוטים שאינן במקדש לעולם אינן אסורין בפריעות ראש אלא על מתיהן או בעת ביאתן למקדש:
ועל כל נפשות מת לא יבא באהל המת דאין ביאה אלא במקום שיש בו תוך כמו אהל או בית או מערה וכיוצא בהם. בת"כ לא יבא ולא יטמא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא פי' מוזהר שלא יבא באהל המת אף על פי שלא יגע במת ומוזהר שלא יגע במת אפילו במקום שאין בו תוך כגון בקעה וכיוצא בה אין לי אלא כ"ג כהן הדיוט מנין ת"ל לא יטמא לא יטמא לגזרה שוה מה בכהן גדול חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא אף בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא:
נפשות מת להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל. משום דברביעית דם תלויה נפשו של אדם וקרא הרביעית דם נפש וכאלו אמר ועל כל רביעית דם שיצא מן המת לא יבא באהל שהוא שם מפני שהדם הוא חשוב כמת עצמו לענין טומאת אהל ואע"פ שכתוב נפשות בלשון רבים נפשת כתיב בלא וי"ו וסבירא להו לרבנן יש אם למסורת כדאיתא בסנהדרין והקשו בתוספות למה לי קרא דהכא תפוק לי מקרא דהנוגע במת בנפש האדם שדרשו בו זו רביעית הדם הבא מן המת והביאו רש"י ז"ל בפירושו שם נראה לי שאין זו קושיא דאיכא למימר איצטריכו תרוויהו חד לטומאת מגע דכתיב ביה כל הנוגע וחד לטומאת אהל דכתיב ביה לא יבא שפירושו באהל אבל רבי עקיבא אומר מניין לרביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל אף על גב דליכא שיעור רביעית דם ממת אחד ת"ל ועל כל נפשות מת לא יבא משתי נפשות מת אחד קורא המת נפש והרביעית דם מת מפני שבו תלוי המות וכאילו אמר ועל כל שני מתים שיצא מהם רביעית דם לא יבא באהל שהוא שם דאם לא כן ועל כל נפש מת מיבעי ליה:
לאביו ולאמו לא יטמא לא בא אלא להתיר לו מת מצוה. בת"כ דקרא דלאביו ולאמו קרא יתירא הוא דבכלל על כל נפשו' הוא מה ת"ל לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דאינו מטמא הא למת מצוה מטמא ותניא נמי במסכת נזיר בפרק כהן גדול על כל נפשות מת לא יבא במה הכתוב מדבר אי ברחוקים קל וחומר הוא ומה כהן הדיוט שהוא מטמא לקרובים אינו מטמא לרחוקים כהן גדול שאינו מטמא לקרובים אינו דין שאינו מטמא לרחוקים אלא בקרובים הכתוב מדבר ומה ת"ל לאביו לאביו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וא"ת אי הכי לאמו למה לי מלאביו נפקא כבר תרצו זה בפרק כהן גדול ואמרו ולאמו מופנה נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכהן גדול מה אמו האמורה בנזיר כתיב בה במותם ודרז"ל במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם דאם לא כן במותם למה לי הא לעיל מיניה כתיב על נפש מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו אף אמו האמורה בכהן גדול במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם וא"ת כיון דפירוש על כל נפשות מת ברביעית דם שיצא מן המת קמיירי כדלעיל אם כן קרא דלאביו לא יטמא לאו יתירא הוא ולמדרש מיניה לאביו הוא דאינו מטמא אבל למת מצוה מטמא י"ל דרז"ל סבירא להו דקרא דעל כל נפשות מת במתים ממש קמיירי כדמשמע מברייתא דלעיל במה הכתוב מדבר אי ברחוקים קל וחומר הוא אלא בקרובים והא דדרשי מיניה לרביעית דם כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טומאת מת טומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי יראה לי שכלן טומאתן אינו דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שבארנו בהלכות נזירות ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינו דין תורה אלא מדרבנן וסמכו דבריהם על המקראות בדרך אסמכתא ולפי זה הא דהקשו התוספ' לרבנן למה לי קרא דעל כל נפשות מת תיפוק לי מקרא דכל הנוגע במת בנפש האדם לא קשיא ולא מידי וא"ת אכתי קרא דלאביו לא יטמא לאו יתירא הוא דהא אזהרת לאביו ולאמו הוא בלא יטמא דמיירי במגע המת ואזהרת על כל נפשות מת היא בלא יבא דמיירי באהל המת י"ל מדהוה ליה למכתב ועל כל נפשות מת לא יבא ולא יטמא ואין צריך לומר לאביו ולאמו אייתר ליה קרא דלאביו למדרש מיניה הא למת מצוה מטמא:
ומן המקדש לא יצא אינו הולך אחר המטה. כדתנן בסנהדרין פרק כהן גדול מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה נכסין והוא נגלה ויצא עד פתח העיר דברי רבי מאיר פי' אינו יוצא עמהן אחר המטה סמוך לו דילמא אתי למנגע אבל יוצא אחריהן כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין במבוי אחר ונכנסין ממבוי שאינו רואה אותן הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון והן נכנסין למבוי השני וכן בכל מבוי ומבוי עד שיצא עד פתח העיר דהאי קרא בכהן גדול אונן קמיירי כדכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא ופירוש ומן המקדש לא יצא מקדושתן לא יצא כלומר יתרחק מן הכעור שלא יבא לידי טומאה ודלא כרבי יהודה דאמר ומן המקדש לא יצא מן המקדש ממש שאינו יוצא מתוכו כלל אבל ממה שאמרו בגמרא שפיר קאמר רבי יהודה ותרצו אמר לך רבי מאיר לביתיה הכי נמי דלא אזיל אלא מאי ומן המקדש לא יצא שלא יצא מקדושתו וכיון דאית ליה הכרא לא אתי למנגע ואמרו אחר כך ורבי יהודה זימנין דאגב מרירותיה מיקרי דאזיל ונגע דמשמע דסבירא ליה לרבי יהודה דפירש מן המקדש לא יצא הוא שלא יצא מתוך המקדש ללכת אחר המטה בין עמהם יחד בין בהן נכסין והוא נגלה משום דזימנין דאגב מרירותיה מיקרי דאזיל ונגע אבל שלא אחר המטה שאין שם דילמא אתי למנגע יוצא שלא בשעת העבודה והולך לביתו כשאר בני אדם מצינן לפרושי מילתיה דרש"י ז"ל אליבא דרבי יהודה ופירוש אינו הולך אחר המטה אינו רוצה לומר סמוך למטה דומיא דמתניתין דקתני מת לו מת אינו יוצא אחר המטה דהתם פירש אחריו מיד אלא הן נכסין והוא נגלה כו' אבל רש"י ז"ל שכתב סתם אינו הולך אחר המטה דמשמע לא שנא עמהם לא שנא אחריהן כשהן נכסין והוא נגלה אתא כרבי יהודה וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב בהלכות אבלות אסור לכהן גדול לצאת אחר המטה ולא חלק לומר בד"א עמהם אבל יוצא אחריהן כשהן נכסין והוא נגלה עד פתח העיר ומדלא חלק שמע מינה כרבי יהודה סבירא ליה דאמר אינו יוצא כל עיקר שרוצה לומר אינו יוצא אחר המטה כל עיקר בין עמהן בין לאחריהן כשהן נכסין והוא נגלה וכבר כתב בפירוש בהלכות כלי המקדש מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש כו' ואין לתמוה ממה שכתב בהלכות ביאת מקדש בפרק שני כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כו' וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא אם כן מפני מה נשנת אזהרה זו בכהן גדול שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל בו אף על פי שאינו יוצא מן המקדש אינו עובד מפני שהוא אונן ואם עבד והוא אונן של תורה חלל עבודתו בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר ישב ויעבוד עבודתו שהיה עוסק בה ואינה מתחללת שמהמדרש הראשון משמע דקרא דמן המקדש לא יצא באחר המטה קמיירי לא שנא בשעת עבודה ל"ש שלא בשעת עבודה ומזה המדרש משמע שאינו אלא בשעת עבודה בלבד ופירושו שלא יניח עבודתו ויצא דיש לומר שהמדרש הראשון אינו אלא אסמכתא בעלמא אבל עיקר המקרא אינו אלא שלא יניח עבודתו ויצא ולכן באבלות כתב אסור לכהן גדול לצאת אסורא בעלמא ובהלכות ביאת מקדש כתב שלא יניח עבודתו ויצא לשאת אותם אבל ממה שכתב רש"י ז"ל ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן וכן משמעו אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה ולא יחלל את מקדשו שאינו מחלל העבודה בכך שהתיר לו הכתוב הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל יש לתמוה היאך אפשר שיהיו שני המדרשות הללו נופלות שתיהן על המקרא הזה שלפי המדרש האחד יחוייב שיפורש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ולפי המדרש האחר יחוייב שיפורש בשעת עבודה בלבד ועוד שלפי המדרש הראשון יהיה המקרא הזה אזהרה שלא יורשה לצאת ללכת אחר המטה ולפי המדרש הזה יהיה המקרא הזה שלילה ולא אזהרה ושמא יש לומר דקרא דומן המקדש לא יצא סתם בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה קמיירי ולשון אזהרה הוא ופירושו שאינו רשאי לצאת מן המקדש ללכת אחרי המטה בין בשעת העבודה בין שלא בשעת העבודה והדרש שדרשו שאינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה ולא יחלל שאינו מחלל העבודה בכך מקרא דלא יחלל הוא דדרשי ליה הכי דמה טעם לקרא דלא יחלל הכא אלא ה"ק אינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו אלא עובד ולא יחלל שאינו מחלל העבודה בכך וכן מה שדרשו בפרק שני דזבחים ובפרק אלו הן הנשרפים אונן מנ"ל שאם עבד חלל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל אקרא דלא יחלל קאי ופירושו הוא אינו מחלל הא אחר שלא יצא ועבד חלל אבל קרא דומן המקדש לא יצא במדרשו הראשון הוא עומד שלא יורשה לצאת מן המקדש ללכת אחר המטה אי נמי האי אינו צורך פירושו אינו רשאי והוא אזהרה שלא יורשה לצאת להניח עבודתו אע"פ שהוא אונן אלא עובד עבודתו ואינו מחלל והא דנקט אינו צריך אעבוד' קאי שאינו צריך להניח עבודתו מפני האנינות לצאת מן המקדש שאינה מתחללת בכך כי המקרא הזה כולל שני ענינים שלא יורשה לצאת מן המקדש ללכת אחר המטה ושאינו רשאי להניח עבודתו מפני האנינות שהעבודה אינה מתחללת בכך. והרמב"ן ז"ל טען על רש"י ז"ל ואמר ושני המדרשים האלו חלוקים זה על זה שאם הכתוב הזה התיר לכהן גדול שאינו צריך לצאת מי המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן אם כן אין כאן אזהרה על שלא יצא אחר המטה ונראה לי שאין מזה טענה כלל כי כבר פירשתי שהמדרש של לא ילך אחר המטה שהוא אזהרה מפיק לה מקרא דמן המקדש לא יצא ומיירי בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה והמדרש של לא יצא ולא יחלל הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל מפיק לה מקרא דלא יחלל ומיירי בשעת עבודה בלבד וה"ק אם שמע שמת לו מת בעודו עומד במקדש לא יצא מן המקדש ללכת אחר המטה ואם היתה אז שעת עבודה לא יחלל כלו' אין חלול אם יעבוד זה אע"פ שהוא אונן הא כהן הדיוע שעבד אונן חלל ואף את"ל ששני המדרשי' מקרא דמן המקד' לא יצא נפקי כדמשמע מבריי' דקתני מן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה דמשמע דקרא דומן המקדש לא יצא אינו נדרש בשעת עבודה אלא בהדבקו עם ולא יחלל ומשמע שבהיותו בלתי דבק עם ולא יחלל הבא אחריו הוא נדרש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה כמדרש רבי מאיר ורבי יהודה דפרק כ"ג וכדמשמע גם מדברי רש"י ז"ל ממאמר ועוד מכאן למדו אכתי ל"ק ולא מידי משום דמדרש פרק כהן גדול דפליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה אסמכתא בעלמא הוא ואין בה אזהרה כלל מן התורה ולכן לא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אבלות בזה אלא אסור לכ"ג לצאת אחר המטה וכן משמע נמי מהא דקאמר רבי מאיר דילמא אתי למנגע ורבי יהודה אמר זמנין דאגב מרירותיה מיקרי דאזיל ונגע שאלה הגזרות אינן נעשין אלא במילי דרבנן לא במילי דאורייתא והמדרש של ת"כ ושל פ' הנשרפים ושל פרק שני דזבחים שדרשו אותו באזהרה שלא יניח עבודתו ויצא ואם יצא הוא בחיוב מיתה הוא דרשא גמורה שהוא בשעת עבודה בלבד כדמשמע מלא יצא ולא יחלל אימתי הוי אומר בשעת עבודה מסמיכות לא יצא עם לא יחלל וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ביאת מקדש כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה כו' ומנה אותו בכלל הלאוין ולפי זה יתפרשו גם דברי רש"י ז"ל על פי הדרך הזאת ולא קשיא ולא מידי וכן מה שטען עוד ואמר וכן לא יחלל את מקדש אלהיו כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת ללמד שההדיוט שעבד אונן חלל אם כן הכתוב הזה הוא שלילות ולא אזהרה ובעלי הלכות מנו אותו בלאוין בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות ועוד שכבר כתבתי הברייתא שהיא שנויה בתורת כהנים ומפורש בה שהוא לאו גמור כדקתני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה וקתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מניין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו' והרי הוא לאו גמור אזהרה שלא יניח עבודה ויצא עכ"ד. ונראה לי שאינה טענה כי בעל ההלכות הפסוקות והגדולות אינן נזהרין במנין המצות מלמנות השלילו'. והרמב"ם ז"ל כתב בשורש השלישי מחבור ספר המצות שאין ראוי למנות שלילת החיוב עם האזהרות כו' ואחר כך כתב וכאשר היה זה כן אין ראוי שימנה הלאוין שהן שלילה במצות לא תעשה בשום פנים וזה ענין מופתי לא יצטרך עליו ראיה וכבר נעלם מזולתינו זה עד שמנו לא תצא כצאת העבדים בכלל הלאוין ולא ידע כי זה שלילה לא אזהרה ומה שטען עוד מברייתא השנויה בתורת כהנים שמפורש בה שהוא לאו גמור אינה טענה כי אין משם ראיה שהוא לאו גמור רק על הלאו דמן המקדש לא יצא לא על הלאו דלא יחלל וכב' השיבונו על זה במה שקדם וכן מה שכתב עוד דמההיא דפרק שני דזבחים דאמרו אונן מנ"ל דמחלל עבודה ותנא קמא מפיק לה מדכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ורבי אליעזר מפיק לה מדכתיב הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרבוה שפיר אשתריף ואמרו שם ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מומן המקדש לא יצא אמר לך כי כתיב הא אחר שלא יצא חלל יש להביא ראיה מזה שאינו רשות להתיר העבודה לכהן גדול ולהודיענו שאין עבודתו מחוללת בכך כי הוא יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה עכ"ד. אינו יודע איך יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה כשיעבוד והלא אפשר הוא לומר שהתיר לכהן גדול לעבוד עבודתו כשהוא אונן והוא הדין לכהן הדיוט ומפני זה אמרו ורבי אלעזר אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל ופי' רש"י ז"ל דילמא אחר נמי לא חלל ובדידיה אצטריך למשרי דלא תימא מתוך חשיבותו וקדושתו היתרה הוא דפסול אונן:
חללה שנולדה מפסולי כהונה. הוצרך לפרש אותה פה ולא סמך במה שפירש אותה בכהן הדיוט כמו שסמך בזונה במה שפירש בכהן הדיוט דלא תימא פירוש חללה דכהן גדול כפירוש חללה דכהן הדיוט מה להלן שנולדה מפסולי כהונה או שנתחללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין לכהונה אף כאן כן וזה אי אפשר שהרי כתיב ביה והוא אשה בבתוליה יקח ואי אפשר שישא חללה שנבעלה לאחר לפיכך פירש פה שהחללה הזאת אינה אלא שנולדה מפסולי כהונה אבל זונה שאין הפרש בינה ובין זונה דכהן הדיוט סמך במה שפירש לעיל:
ולא יחלל זרעו הא אם נשא אחד מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה. הרמב"ם ז"ל טען ואמר פירשו הרב לשלילו' בלבד את אלה לא יקח שלא יתחלל זרעו ועל דעת רבותינו ז"ל הוא לאו שני וכן אמרו קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל והנה שני לאוין ונדרש להם ג"כ בטעם קדש ולא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל א"כ פירושו את אלה לא יקח כי אני מזהירו שלא יחלל זרעו ומאלה נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל עכ"ד. ולא ידעתי מהיכן ידע שהרב פירש אותו לשלילות ולא לאזהרה אם מפני הדוקיא שהוציא ממנו הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל ואילו היה סובר שלא יחלל הוא אזהרה לא היה צריך לדוקיא זו מאחר שהכתוב הזהיר בפירוש שלא יורשה לחלל זרעו אין מזה ראיה דאפילו אם תמצי לומר דסבירא ליה שהוא אזהרה אכתי לא שמעינן מינה שאם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנו חלל אלא ממה שתלה הכתוב אזהרת את אלה לא יקח באזהרת לא יחלל זרעו כדאמר רבא בפרק עשרה יוחסין מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכמו שהוצרך הוא עצמו להוסיף מלת כי על ולא יחלל כדי שיתלה זה בזה כדרבא דהשתא צריך לדוקיא הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל אבל אילו לא תלה הכתוב אזהרת לא יקח באזהרת לא יחלל הוה אמינא דכל חדא וחדא מינייהו אזהרה בפני עצמה היא שהזהיר אותו שלא יקח מאלה הנשים הפסולות וגם שלא יחלל זרעו ולא ידענו החלול הזה אם הוא מצד ביאתו או מצד אחר שאינו תלוי בביאתו ואם תאמר אי הכי לאביי דסבירא ליה דכל חדא וחדא מינייהו אזהרה בפני עצמה היא ומפני זה אמר קדש לוקה משום לא יקח אף על פי שלא בעל מנ"ל דחלול זרעו מצד ביאתו הוא דילמא מצד אחר שאינו תלוי בביאתו הוא יש לומר אף על פי שלא תלה הכתוב זה בזה בפירוש מכל מקום סבירא ליה דמדסמך אזהרת חלול לאזהרת את אלה לא יקח משמע דאזהרת חלול מצד ביאת הנשים שהזהיר בלא יקח הוא וכן נראה גם מדברי רש"י ז"ל שפירש שם גבי ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא ופירש רש"י ז"ל ומודה אביי אף על גב דמחייב מלקות אקדושין באיסור כהונה הכא הוא דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה הוא שלא תלה הכתוב זה בזה בפירוש אבל ישראל המחזיר גרושתו משנשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אף על גב דכתיב לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו אזהרה שלא יקדשנה מודה הוא דאינו לוקה עד שיבעול דבהדיא תלה רחמנא קדושין בביאה לקחתה להיות לו לאשה דכיון דקיחה הוא קדושין להיות לו לאשה אישות של ביאה קאמר ואם נפשך לומר שאין לשון הא נופל אלא אם יהיה לא יחלל שלילה אבל לא אם הוא אזהרה יתפרש לשון הא דהכא לשון הרי ולא לשון דוקיא כאילו אמר הרי לך מכאן שאם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל שהלשון הזה נהוג בכמה מקומות והוצרך לומר זה פה אף על פי שהוא מבואר מן הכתוב מפני שכתב למעלה חללה שנולדה מפסולי כהונה ולא הביא ראיה מהיכן למדו זה הוצרך פה להודיע שמכאן למדוהו ואם תאמר למה נכתב כל הנשים הפסולות לכתוב אלמנה לחודה וליתו אינך מינה בקל וחומר ומה אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט אסורה לכהן גדול גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט אינו דין שתהא אסורה לכ"ג וליכא למימר משום דאין מזהירין מן הדין דאטו מגרע גרע מפני שנעשה כהן גדול נתמעטה קדושתו שבהדיוטותו נאסרה עליו ובגדולתו תהיה מותרת לו כבר תרצו בת"כ אילו כן הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו ממנה חללין גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט זרעו ממנה ממזרים תלמוד לומר וגרושה ולא יחלל זרעו וא"ת אי הכי לשתוק מזונה ותיתי מקל וחומר מאלמנה דאטו מגרע גרע כדלעיל דהשתא ליכא למימר אילו כן הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו ממנה חללין זונה שהיא אסורה לכהן הדיוט זרעו ממנו ממזרין דאיכא למימר גרושה תוכיח שאסורה לכהן הדיוט וזרעו ממנה חללין אף אני אביא זונה אף על פי שהיא אסורה לכהן הדיוט זרעו ממנה חללין כבר תרצו בת"כ זונה מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא כהן גדול שנעשה זרעו מן הפסולות חולין מניין לכהן הדיוט שנעשה זרעו מן הפסולות חולין תלמוד לומר זונה זונה לגזרה שוה מה זונה האמורה בכהן גדול נעשה זרעו מן הפסולות חולין אף זונה האמורה בכהן גדול נעשה זרעו מן הפסולות חולין ואם תאמר אם כן לשתוק קרא מחללה ותיתי מקל וחומר מאלמנה דאטו מגר' גרע כדלעיל כבר תרצו בפרק עשרה יוחסין לומר לך שאין חללה אלא מאיסורי כהונה דקרא יתירא הוא ודרשינן מיניה דלהכי כתבה לומר שתלמוד מסדר האמור בה שנכתבה חללה אחר אלמנה וגרושה לומר לך שאין איסורן נוהג אלא בכהנים ולפיכך לא כתב' אחר זונה מפני שמצינו שם זנות פוסל בישראל למדנו שאינה נקראת חללה אלא מביאת פסולי כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל:
לחם אלהיו מאכל אלהיו כל הסעודה קרויה לחם כמו עבד לחם רב. פי' כל הסעוד' בכללה הלחם והבשר ושאר כל מיני המאכל קרוי לחם כמו עבד לחם רב שאין פירושו הלחם לבדו רק כל הסעודה בכללה:
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך. פירוש האי לא יקרב תנינא אין פירושו כפירוש לא יקרב להקריב דלעיל שהוא אזהרה דא"כ תרתי למה לי ועוד דלשון כי כל איש משמע שהוא נתינת טעם על האזהרה למה לא יקרב להקריב כי אינו ראוי שיקרב שכמו שאין ראוי שיהיה הקרבן בעל מום מטעם הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך כן אין ראוי שיהיה המקריב בעל מום מזה הטעם עצמו:
שכוחל שתי עיניו באחת. פירוש שחוטמו סמוך לעיניו הוא שקוע לגמרי עד שכשרוצ' לכחול שתי עיניו אין חוטמו מעכב מלכחול שתיהן יחד בכחילה אחת ואיני יודע מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרשו אליבא דאבא יוסי דאמר אי זהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת והלא כבר אמרו לו חכמים הפלג' על דבריך יותר מדאי שאין אנו צריכין שיהא שקוע כל כך אלא שיראה משונה משאר בני אדם אע"פ שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת כדתניא בתורת כהנים:
שרוע שאחת מאבריו גדולה מחברתה עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה או שוקו אחת ארוכה מחברתה. כי שרוע מלשון ייתור ויש לתמוה שבפרק על אלו מומין שנינו עינו אחת גדולה ולא קתני לה גבי שרוע ושרוע מפרש במתניתין שנשתרבב' ירכו שמע מינה אין שרוע אלא ברגל ואם תאמר כששוקו אחת ארוכה מחברתה היינו פסח דפסח הוי בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת כדתני' בתורת כהנים יש לומר שהפסח הוא כשרגלו אחת קטועה או קצרה משעור הרגל והאחר הוא כמנהג אבל מי שנשתרבבה יריכו יותר משיעור הרגל אין זה פסח אלא שרוע:
או דק שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א כמו הנוטה כדוק. פירשו בבכורות בפרק על אלו מומין שהוא מום משוקע בשחור שבעין וקרי ליה דק על שם דוקין שבעין פי' ענן כמין קרום דק פרוס על העין וכל דבר הפרוס יקר' דוק כמו הנוטה כדוק שמים ואם היה משוקע בעין שלא היה גבוה מן העין אלא שוקע אז הוי מום קבוע:
וכן כנוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב. ומפרש בפ' אלו מומין חלזון זה מום קבוע הוא וזהו נחש ששנו חכמים ששניהם אחד אלא שיש שקורין אותו חלזון מפני שהוא עשוי כתולע' שהוא ארוך ויש שקורין אותו נחש שגם זה מורה על האורך אבל עינב מום בפני עצמו הוא וי"מ שיש בשחור עינו לבן עגול כגרעינה של עינב ויש גורסין חלזון נחש בעיניו ופירושו שיש בשחו' עיניו חוט לבן ארוך כחלזון וכנחש וזה נכון בעיני שאם כפירוש הראשון למה הזכיר פה העינב שהוא מום בפ"ע אך על שני הפירושים קשיא דהא חלזון פירושו של דק הוא ולא של תבלול כדתניא בת"כ דק זהו הדוק חלזון נחש עינב מניין ת"ל או דק תבלול לבן הנכנס בשחור ושחור בלבן רבי יוסי אומר אי זהו תבלול לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור אלמא חלזון פירושו של דק הוא ולא של תבלול:
גרב וילפת מיני שחין הם גרב זו החרס שהוא שחין יבש מבפנים ומבחוץ ילפת הוא חזזית המצרית ולמה נקראת ילפת שמלפפתו והולכת עד יום המיתה והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים שנ' ובגרב ובחרס כשסמך גרב אצל ילפת קור' לחרס גרב וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב בפ' על אלו מומין. פי' גבי מומין כתיב או גרב או ילפת ותני' בתורת כהנים גרב זה החרס שהו' יבש כחרס מבפנים ומבחוץ ילפת זו חזזית המצרית שהיא מכת השחין שהביא הקב"ה על המצרים במצרים שהיה לח מבחוץ ויב' מבפנים שנ' ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה ולמה נקרא שמה ילפת שמלפפתו והולכת עד יום המיתה וכתיב ובגרב ובחרס אלמא גרב לח מבחוץ ויבש מבפנים הוא לא קשיא כשהגרב סמוך אצל החר' שהוא יבש מבפנים ומבחוץ נקראת הילפת שהיא לחה מבחוץ ויבשה מבפנים גרב וכשהגרב סמוך אצל הילפת שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים נקרא החרס שהוא יבש מבחוץ ומבפנים גרב מפני ששם גרב נופל על היבש מבפנים ומבחוץ ועל היבש מבפנים ולח מבחוץ ושם החרס אינו נופל רק על היבש מבפנים ומבחוץ בלבד ושם ילפת נופל על הלח מבחוץ ומבפנים כילפת דמתניתין דתנן ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל גרב ובעל ילפת ובעל חזזית דאוקימנ' דמיירי בלח מבחוץ ומבפנים שהוא עתיד להרפא ומום עובר הוא ולפיכך אין שוחטין עליהן ועל הלח מבחוץ ויבש מבפנים כילפת דמומין שלא יוכל להרפא כדכתיב יככה ה' ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא ומדחרס יבש מבפנים ומבחוץ מכלל דגרב לח מבחוץ ויבש מבפנים וכתיב אשר לא תוכל להרפא אלמא מום קבוע הוא ופוסל במומין הוא וא"כ כשסמך הכתוב גרב אצל חרס ע"כ לומר שגרב אז מורה על היבש מבפנים ולח מבחוץ וכשסמך הגרב אצל ילפת יהיה הגרב אז מורה בהכר' על היבש מבפנים ומבחוץ מאחר שהילפת אז מורה על הלח מבחוץ ויבש מבפנים דאילו הלח מבפנים ומבחוץ מום עובר הוא כדתנן במתניתין דלעיל:
מרוח אשך לפי התרגום מריס פחדין שפחדיו מרוססין שבצים שלו כתותין פחדיו כמו גידי פחדיו ישורגו. פי' מריס מרוסס כי תרגום ומעוך ודמריס ופחדיו הם הבצים בלשון ארמי לא שמלת מריס הוא מרוסס כי מרוסם שרשו רסס ומריס שרשו מרס רק טעמו מרוסס שהוא המעוך וזהו אליבא דרבי ישמעאל ואף על פי שיש לטעון עליו אי הכי ממורח מיבעי לי בשני ממי"ן מכל מקום יותר יש לטעון על רבי עקיבא שאמר לשון רוח הוא כלומר שהרוח באשכיו דא"כ רוח באשך מיבעי ליה אבל אין לפרש כרבי חנניה שאמר כל שמראו חשוך ולא כתנא קמא שאמר חסר בצים דאי לתנא קמא חסר אשך מיבעי ליה ואי לרבי חנניה צריך לומר דקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין פירוש שגורעין האל"ף מאשך והחי"ת ממרוח ומוסיפין האל"ף על מרוח אחר שגרעת ממנו החי"ת ויהיה מראו ומוסיפי' החי"ת על אשך אחר שגרעת ממנו האל"ף ויהיה חשך והוה ליה כאילו כתוב ומראו חשך וזה רחוק מאד מפשוטו של מקרא כל זה מבואר בפרק אלו מומין באר היטב ואם תאמר למה לי תלתא מומין בעין עור ודק ותבלול כבר תרצו בגמרא בפרק מומין אלו צריכי דאי כתב רחמנא עור הוה אמינא דוקא עור משום דליתנהו ולא חזי בהו כלל אבל מחסורתא שחסרה מראיתו אבל חזי קצת אימא לא כתב רחמנא דק שמחסר המראה ואינו נוטלו כלו ואי כתב רחמנא דק הוה אמינא משום דמחסרן אבל בלבוליתא שהוא הלובן הפוסק הסירה ונכנס בשחור שאינו מחסר המראות כלל אימא לא כתב רחמנא תבלול:
כל אשר בו מום לרבות שאר מומין. בתורת כהנים דאם לא כן כל איש אשר בו מום שנית למה לי הא לעיל מיניה כתי' איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב אבל ממה שהשמיט מלת איש וכתב כל אשר בו מום לרבות שאר מומין וחפשתי בכמה ספרים ובכלם כתוב בהם כל אשר בו מום לרבות שאר מומין נראה דמרבויא דכל הוא דמרבה שאר מומין ולא מיתורא דקרא: לחם אלהיו כל מאכל קרוי לחם. לא שמעתי טעם נכון בפירוש הזה פה פעם שנית כי מאחר שפי' למעלה בסמוך לחם אלהיו מאכל אלהיו כל הסעודה קרויה לחם מה טעם לכתבו פה שנית ושמא יש לומר שהוצרך לפרשו פה פעם שנית מפני שהראשון מורה על התמידין וזה על שאר הקרבנות כדתניא בת"כ לחם אלהיו אין לי אלא תמידין שהן קרוין לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר קרבנות הצבור מניין תלמוד לומר שוב לחם וזהו שכתב בתחלה לחם אלהיו מאכל אלהיו ופה כתב כל מאכל קרוי לחם כלומר לא התמידין בלבד אלא אף שאר הקרבנות קרוין לחם:
ואם נאמרו קדשי קדשים למה נאמרו קדשים קלים אם לא נאמרו הייתי אומר בקדשי קדשים יאכל בעל מום שמצינו שהותרו לזר שאכל משה מבשר המלואים אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל שלא מצינו זר אוכל בהם לכך נאמרו קדשים קלים. כך שנו בתורת כהני' ובמסכת זבחי' בפ' כל התמיד ומה שאמר אבל בחזה ושוק של קדשים קלים שלא מצינו זר חולק בהם מפורש בזבחים בפרק טבול יום אבל מה שאמר בקדשי קדשי' שהותרו לזר קשי' מההיא דפרק טבול יום דאמר רב מרע"ה כהן גדול היה וחולק בקדשי שמים שנאמר מאיל המלואים למשה היה למנה: אך אל הפרכת להזות שבע הזאות שעל הפרוכת. דאל"כ מה לו ולפרוכת עד שיזהירנו שלא לבא שם:
אל המזבח החיצון. לא אל מזבח הזהב שגם הוא בפנים כמו הפרוכת וכשנאסר בפרכת נאסר גם במזבח הזהב ואם תאמר אי הכי אל הפרוכת למה לי השתא בעבודת חוץ פסול בעבודת פני' מיבעיא כבר תרצו בתורת כהנים שאילו נאמר אל הפרוכת ולא נאמר אל המזבח הייתי אומר אל הפרוכת שהוא בפנים יהא פסול ואל המזבח שאינו בפנים לא יהא פסול ואילו נאמר אל המזבח ולא נאמר אל הפרוכת הייתי אומר אל המזבח שהוא כשר לעבודת הקרבנות יהא פסול ואל הפרוכת שאינה כשרה לעבודה אלא בזריקת דמי' ותו לא לא יהא פסול לפיכך צריך לומר אל הפרכת וצריך לומר אל המזבח:
ולא יחלל את מקדשי שאם עבד עבודתו מחוללת ליפסל. שפירוש מקדשי עבודתי כי שם המקדש נאמר על המקדש ממש ועל העבודה של גבוה וכן דרשו למעלה גבי ולא יחלל את מקדש אלהיו שאינו מחלל בכך את העבודה:
וידבר משה המצוה הזאת. והוא מקרא קצר כאילו אמר וידבר משה את כל אשר צוה יי':
ואל כל בני ישראל להזהיר בית דין על הכהנים. בת"כ פי' שיזהירו בית דין של ישראל את הכהנים הבעלי מומין להפרישם מן העבודה דאל"כ מה ענין בני ישראל באזהרה זו של בעלי מומין בעבודה ואע"פ שדרשו עוד בת"כ הזהיר את אהרן על ידי הבנים דאי איכ' בעלי מומין מבני אהרן הוא מוזהר להפריש' שלא ישמשו בעבודה לא הביא רש"י ז"ל אלא אזהרת ישראל על הכהנים שהוא קרוב לפשוטו של מקרא דאל"כ מה ענין ישראל באזהרה זו אבל אזהרת אהרן ע"י הבנים להפרישן אין בזה הכרח מפשוטו של מקרא מפני שגם הם בכלל האזהרה הזאת כמו אהרן ולפיכך לא הביא בפירושו:
