פסוק א:אמור ואמרת. לפי הפשט הוא כמו דבר ואמרת. היינו תחלה אמר הפ׳ כמו שהיא ואחר כך הביאור כך פי׳ אמור ואמרת. אך באשר דמשונה הלשון אמור ואמרת. פי׳ חז״ל דשניהם על ביאור. היינו לעצמן ולהזהיר על בניהם:
פסוק א:אל הכהנים בני אהרן. באשר כתוב לא יטמא בעל בעמיו דמשמעו אדם גדול כמו בעלי יריחו וכן הרבה והיה ס״ד דה״ה ישראל שהוא גדול בעירו ומיקרי כהן כמו ובני דוד כהנים היו מש״ה פירש הכתוב דוקא בני אהרן מוזהרים:
פסוק א:לנפש. ע׳ ספר במדבר י״ט י״ג:
פסוק א:בעמיו. קיבוץ אנשים במנהג מיוחד נקרא עם כמש״כ בספר בראשית כ״ח ג׳ ותחת כהן נטפלים כמה קיבוצי עם ולכל אופן לא יטמא:
פסוק ג:הקרובה אליו. שכך היה מנהגם שאחות יתומה תלויה בדעת אחיה עד שנותנים אותה לאיש מש״ה היא קרובה אליו שמא ימות האב:
פסוק ד:לא יטמא בעל בעמיו. דכהן הוא גדול בקרב ישראל ואמר הכתוב שאע״ג שראוי לכל גדול לנהוג קלות בעצמו בקבורת מי מעמיו בין למי שראוי לנהוג בו כבוד בחייו בין לעם הדיוט שתחת משרתו. מכ״מ אינו ראוי להטמא באופן שיגיע להחלו שמתחלל מכהונתו עי״ז. וכדתניא בת״כ להחלו נהג מנהג כזה ה״ה חולין כו׳ פירש ה״ה בקדושתו. היינו שפירש ממנהגו חזר לקדושתו. וזהו דתנן בבכורות פ״ז המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים. [כן פי׳ הרמב״ם ברייתא דת״כ והכי פי׳ הר״ש משאנז ז״ל בת״כ] זהו פשט המקרא והדרש ידוע:
פסוק ה:לא יקרחו וגו׳. כבר נתבאר לעיל י״ט דאע״ג דדין א׳ לכהן ולישראל בזה מכ״מ בלשון האזהרה נשתנו והחמיר הכתוב בכהן מבישראל מש״ה בישראל כתיב בספר דברים י״ד א׳ לא תשימו קרחה בין עיניכם למת. משמעות שימה תיקון בשום לב לעשות עי״ז זכר למת מש״ה בין עיניכם למת. ובכהנים כתיב בראשם. דאפילו מקום שלא יהא ניכר כ״כ הוא מוזהר בפירוש בתורה:
פסוק ה:ופאת זקנם לא יגלחו. בישראל כתיב לא תשחית וגו׳ דמשמעו השחתה לגמרי כדרך עבדים ובכהנים מפורש דגלוח כ״ש היינו שתי שערות אסור שהוא נגיעה בכבוד המעלה:
פסוק ה:ובבשרם לא ישרטו שרטת. ביארנו שם הפרש במפורש בין ישראל לכהן. אבל כ״ז אינו אלא לענין עונשי שמים אבל לדין בא הקבלה להשוות ישראל לכהן בדינים אלו:
פסוק ו:קדשים יהיו לאלהיהם. קדושה הוא פרישות מאנשים לשם ה׳. בכל ענין שמתקדש ש״ש עי״ז שנוהגים כך היינו שיהיו מצוינים במדות טובות ובצניעות וכדומה לאפוקי שלא יהיו מובדלים מאנשים בדבר שאין בזה קידוש ש״ש ואין זה אלא גאוה והתרברבות :
פסוק ו:ולא יחללו וגו׳. אם לא יתנהגו במדות מצוינות כפי הראוי לכהנים אע״ג שאינו עון באמת וכדאי׳ ביומא דפ״ו א׳ היכי דמי חה״ש כו׳. כן הוא בכהן יהיה חילול ש״ש בדבר:
פסוק ו:כי את אשי ה׳ לחם אלהיהם הם מקריבים. מש״ה נקרא שם ה׳ עליהם ביותר. והנה שתי פעמים מכונה בפ׳ זו הקרבן בשם לחם אלהים. בזה המקרא ובסמוך וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. והענין הוא דבס׳ במדבר כ״ח ב׳ במקרא את קרבני לחמי. הסברנו פי׳ לחמי שהוא בשתי משמעות. א׳ שהוא כ״י מתחבר עם בני אדם המוכשרים לזה. ב׳ לחם שמפרנס עולמו ואת ישראל ביחוד יע״ש. מעתה מתפרש זה המקרא דלהכי הוא חילול ש״ש דהקרבן הוא אשי ה׳ לחם אלהיהם שמתקרב אל הכהנים בהשגת רוחנית ע״י הקרבן. [וע׳ מש״כ בספר במדבר ח׳ ו׳ שכיב״ז הוזהרו עוסקים בתורה דכתיב בהו ג״כ לכו לחמו בלחמי] ובסמוך יבואר עוד:
פסוק ו:והיו קדש. הבטחת הכתוב הוא שאם ישמרו דבר ה׳ להתקדש והיו קודש ג״כ בעיני העם וינהגו בהם כבוד ומורא. זהו פשוטו ש״מ. והדרש בת״כ והיו קודש לרבות בע״מ והובא בסנהדרין דנ״א ב׳. ומוצא הדרש הוא מלשון והיו דמשמע לעולם כדאי׳ בבכורות ד״ד ב׳ והיו לי הלוים והיו בהויתן יהו. וה״נ הפי׳ אפילו כשאינן בני עבודה. וה״ה אפילו בזה״ז:
פסוק ז:כי קדוש הוא לאלהיו. ע״כ ראוי שיהיה לו אשה כשרה ולא יסיחו אודותה לרע:
פסוק ח:וקדשתו. בע״כ. ונתן טעם ע״ז כי את לחם אלהיך הוא מקריב. כאן הפי׳ במשמעות השנית שהוא פרנסת ישראל עמו. ואם לא יהא הגון להיות מקריב ועומד לפני ה׳. יהי נוגע לפרנסתך. ובאשר הכהן מתפרנס מישראל מש״ה כח ביד ישראל להכריחו לשמור השפעתם שלא יגרע ע״י:
פסוק ח:קדוש יהיה לך. אתה תנהוג בו מעלה וקדושה ואין זה העדר כבוד לפניך. ונתן טעם ע״ז כי קדוש אני ה׳ מקדשכם. שהקב״ה מקדש ישראל ושרוי בתוכם ע״כ ראוי להיות הרבה מעלות ומדרגות בקדושה. והכל הוא כבוד ה׳. וכדאי׳ כיב״ז ביומא פ׳ בא לו דמדרגות הרבה הוא כבוד ראש המעלה:
פסוק ט:ובת איש כהן. ובת כהן מיבעי ודרשו מזה בת״כ והובא בסנהדרין שם אפילו נתחללה מקודם ושוב איננה כהנת אלא בת איש כהן. אכן מנימוקי הרמב״ן במלחמות ה׳ למדנו דהא קי״ל דבנשואה הכ״מ ולא בארוסה הוא מדכתיב ובת איש כהן דמשמע שהיא כבר יצאה מרשות אביה ואין לה שם בת כהן :
פסוק ט:את אביה היא מחללת באש תשרף. אם נפרש שהוא טעם דמש״ה תשרף משום דאת אביה היא מחללת א״כ מבואר דבא הכתוב להחמיר עליה. וכ״כ בעל המאור ז״ל בזה״ל דכיון דכתיב את אביה היא מחללת לא בא הכתוב להקל עליה אלא להחמיר עליה. ומכאן הוא שלמד ר״ש דשריפה חמורה מסקילה לפי דעתו דבין בארוסה בין בנשואה הכ״מ ועדיין לא היה הכרח דשריפה חמורה מסקילה. והיה אפשר לומר דהטעם אינו אלא בשביל נשואה דשריפה חמורה מחנק. אבל הא דבארוסה בשריפה גזה״כ הוא בלי טעם מש״ה הוצרך ר״ש להא דתניא שם בד״נ ע״ב רש״א שני כללות נאמרו בבת כהן והוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה וארוסה מכלל ארוסה מה כשהוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה להחמיר אף כשהוציא הכתוב ארוסה מכלל ארוסה להחמיר. מבואר כי בלי מה מצינו לא היינו למדים מגוף הדין דארוסה בשריפה דשריפה חמורה מסקילה. שיותר היינו למדים דסקילה חמורה מדניתנה למגדף ועובד ע״ז כדתנן בפ׳ הנשרפין אלא ממה מצינו. ובאמת ר״ע וסתמא דת״כ דס״ל ג״כ אחת ארוסה ואחת נשואה הכ״מ מכ״מ ס״ל סקילה חמורה משריפה דלא כר״ש בהא. וראיה מהא דרבנן אליבא דר״ע ס״ל ס״פ הנשרפין סייף חמור מחנק דלא כר״ש ה״נ מסתמא ס״ל סקילה חמורה משריפה לר״ע. והטעם דאע״ג דס״ל בהא כר״ש דגם בארוסה הכ״מ מכ״מ אין בזה שום הכרח דשריפה חמורה משום דטעמא דקרא קאי על נשואה. ומה מצינו לית ליה. איברא כ״ז לר״ע וסתמא דת״כ דס״ל דבין בארוסה בין בנשואה הכ״מ. אבל ר׳ ישמעאל ס״ל בדנ״א ב׳ דרק בארוסה הכ״מ וא״כ אי נימא דאת אביה היא מחללת בא לטעם ע״כ ס״ל שריפה חמורה מסקילה ופשיטא להגמ׳ דלא כן הוא אלא גם הוא ס״ל דסקילה חמורה משריפה והיינו דמקשה הגמ׳ שם ור׳ ישמעאל האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה. פי׳ כיון שאינו מפרש לטעם למאי אתי האי קרא. ומשני מיבעי ליה לכדתניא היה רמ״א מה ת״ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול פי׳ לאו טעם הוא כלל אלא דין בפ״ע הוא שראוי ומצוה לחלל אביה. והיינו דאי׳ שם עוד אמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא אפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כהאי תניא. פי׳ דלאידך תנאי דמפרשי האי קרא לטעם אינו מוכח דראוי לבזות את האב ורק היא גורמת שיחולל אביה בפי הבריות אע״ג שאין ראוי לעשות כן. אבל לר׳ ישמעאל ור״מ דינא הכי. וה״פ דהאי קרא את אביה היא מחללת. מצוה לחלל אביה:
פסוק ט:באש תשרף. גזה״כ היא דתשרף אע״ג דסקילה חמורה. זהו עיקר פי׳ הסוגיא אע״ג שאין פרש״י ותוס׳ הכי. ודעת בעה״מ ז״ל מסייעני ובזה יתיישבו כמה תמיהי בסוגיא דוק ותשכח:
פסוק י:שמן המשחה. ע׳ מש״כ לעיל ז׳ ל״ה בשם הירושל׳ יומא דמשמעו לשון גדולה כמו אנשי מדות ת״א גברי דמשחן. אלא דשם משמעו רק בקומה וכאן משמעו גדול בכל דבר מעלה:
פסוק יא:ועל כל נפשות מת לא יבא. אינו בא בקהל המספידים והמלוים אלא כדתנן מת לו מת הן נכסין והוא נגלה כו׳ אבל מכ״מ רשאי ללוות ולצאת מביתו. מיהו כ״ז אינו אלא בשעה שהוא בביתו משא״כ בשעה שהוא בבהמ״ק כתיב
פסוק יב:ומן המקדש לא יצא. זהו פשוטו ש״מ והדרשות ידוע:
פסוק יב:כי נזר שמן וגו׳. הוא טעם על שאונן כה״ג אינו מחלל עבודה. כי נזר וגו׳ דהא דאונן פסול לעבודה הוא משום שאינו ראוי לעמוד לפני המלך בשעה שהוא בעצב. ומש״ה גם ישראל אסור לאכול קדשים בשעה שהוא אונן משום דמשלחן גבוה קא אכיל. ואין העצב ראוי לאכול על שלחן המלך אבל כה״ג שהוא דבק לשכינה ראוי להיות פניו ולבו צוהלים אפילו באנינות והיינו טעם כי נזר וגו׳ . ופי׳ משחת אלהיו מבואר לעיל י׳ מקרא ז׳:
פסוק יג:והוא אשה בבתוליה. לשון אשה משמעו גדולה בדעת משכלת ביראת ה׳ אע״ג שהיא עדיין בבתוליה. צעירה בשנים. וע׳ בסמוך:
פסוק יד:וגרושה וחללה זונה. מן הקל אל החמור לא כדרך המקרא. היינו משום שכל המקרא מיותר ולא בא אלא לדרשה כידוע. ומכש״כ למ״ד אין איסור חל ע״א אינו לוקה על כל אלו אלא דוקא בזה הסדר דהוי מוסף ולא להיפך:
פסוק יד:כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. חזר הכתוב ופירש דרק בתולה מעמיו יקח אשה. אע״ג שמהראוי שיהדר כה״ג ליקח דוקא אשה בתולה שהיא מצוינת בדעת אבל אם אינו מוצא לפניו זה האופן אזי יקח אשה איזה בתולה מעמיו שהרי אסור לישב בלי אשה. מש״ה רשאי לישא מעמיו מאיזה עם אפילו בת הדיוט בישראל:
פסוק טו:ולא יחלל זרעו. אפילו בביאה בעלמא בלא אישות מכ״מ לא יחלל זרעו:
פסוק טו:בעמיו. מאיזה עם אפי׳ באפרתי ישראל אם אסורות לו ה״ז מתחלל זרעו:
פסוק טו:כי אני ה׳ וגו׳. ע״כ הוא קדוש מכולם. ומי שיש בו קדושה ה״ז מתחלל ביותר אלא שהוא בעצמו אינו מתחלל לחלוטין כ״א באותה שעה כדתנן בבכורות פ״ז הנושא נשים בעבירה פסולין וכו׳ וכמש״כ לעיל דלמדין מקרא. אבל מכ״מ לאחר שגירש חזר לכשרותו שהיה תחלה משא״כ הבנים מתחללין לגמרי שהרי באים מאותה שעה שהיה הוא חלל:
פסוק יז:אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב. הכי מיבעי איש אשר בו מום לא יקריב לחם אלהיו. אבל לשון אשר יהיה בו מום משמעו מום קבוע שיהיה כ״ז שהוא בחיים ע״כ לא יקרב אפילו להתקרב ולהתחנך בעבודה. וזהו לשון לא יקרב להקריב שלא יהא קרוב להקריב. אבל כשהוא בע״מ עובר אף ע״ג שאסור להקריב מכ״מ רשאי להתחנך ולהיות קרוב לזה ואין חשש שמא ימהר לעבוד טרם יעבור המום דכהנים זריזין הן. וגם הרי מצוה עליו להתחנך לעבודה כשיעבור המום:
פסוק יח:כי כל איש אשר בו מום. לאו דוקא בכהן העובד בבהמ״ק זה הדין כמו אזהרת בגדי כהונה וקידוש יו״ר שכל אלו פסולין נקרא פסולי זרות. שבזמן שאין כך ה״ה כזר. וא״כ בבמה שזר כשר גם אלו כשרים. אבל בע״מ אפילו ישראל בבמה שכשר אסור כשהוא בע״מ והכי ידוע ברבה פ׳ נח ור״פ אחרי. דנח כשיצא מן התיבה נעשה בע״מ ונפסל לעבודה:
פסוק יח:איש עור וגו׳. החמור חמור תחלה. מתחלה הזהיר הכתוב על נולד משוכה במומו וגלוי לכל שהוא עיקר במומין כדאי׳ בבכורות דל״ז דמום רע לא מיקרי אלא בגלוי המנוולו. מש״ה מה שגלוי יותר ה״ה חמור וע׳ מש״כ בספר דברים ט״ז כ״א:
פסוק יט:שבר רגל וגו׳. ג״ז גלוי לכל אבל אינו נולד כך וגם יש לו רפואה. ול׳ אשר יהיה ללמד דאפי׳ אינו ניכר השבר מחמת עצמו רק מחמת מלאכה כשיהלוך וכדומה יהיה ניכר הוי מום וכדאיתא בבכורות ד״מ א׳ נשבר עצם ידו וכו׳ אע״פ שאינו ניכר ומפרש בגמרא שאינו ניכר מחמת עצמו אלא מחמת מלאכה:
פסוק כ:או גבן וגו׳. המה מומין שאינו ניכר לכל ומהם שיכול לכסות בבגדיו מכ״מ נקרא גלוי כשיהא ערום:
פסוק כא:להקריב את אשי ה׳. היינו חלב שבא למזבח:
פסוק כא:את לחם אלהיו וגו׳. היינו תנופת חו״ש דמיקרי לחם אלהיו במקרא הסמוך בשביל שבא משלחן גבוה לכהנים והכהן מניף סמוך למזבח עם החלב:
פסוק כב:ומן הקדשים יאכל. דלא נימא דוקא קדשי קדשים שאין שום מעשה בכהנים בבשר מש״ה אין נ״מ בין תם לבע״מ לאכילה. אבל שלמים דחו״ש בעי תנופה ובע״מ אסור להניף ס״ד שאין לו זכות באכילה להכי כתיב ומן הקדשים יאכל. אפילו מן הקדשים יאכל:
פסוק כג:אך אל הפרכת לא יבא. כלפי דישראל אינו מוזהר בל״ת מלבא אל ההיכל ולא הוזהרו אלא כהנים כמש״כ הרמב״ם בהל׳ ביאת המקדש פ״ב ה״ב והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש או לקדש הקדשים כו׳. והכי תניא בת״כ ר״פ אחרי אין לי אלא אהרן שאר כהנים מניין דבר אל אהרן אחיך. הא כל ישראל לא הוזהרו. והטעם הוא משום שאין בהם מצוה להכנס לצורך מש״ה לא הוזהרו על שלא לצורך כמש״כ התוס׳ יבמות דל״ב דאין זר המקריב בטומאה חייב משום טומאה משום שאין בו מצוה להקריב בטהרה. מעתה הייתי אומר דה״ה בע״מ שאינו מצוה ליכנס לצורך עבודה אינו מוזהר ליכנס שלא לצורך. וכמו לענין איסור שתוי יין תניא בת״כ פ׳ שמיני דבע״מ לא הוזהרו לבא שתו״י לעזרה משום שלא נצטוו לבא שלא שתו״י. וא״כ ה״נ ס״ד שלא הוזהרו בע״מ ליכנס להיכל שלא לצורך עבודה . מש״ה פירש הכתוב דמוזהר מלבא אל הפרכת כמו תמימים:
פסוק כד:ואל כל בני ישראל. שישגיחו גם המה ע״ז וכדתניא בת״כ והובא בפרש״י. ונראה עוד דמכאן למדו בעירובין דנ״ד דמשה למד תחלה לאהרן ואח״כ לבניו ואח״כ לכל ישראל. אלא דאיתא שם דבינתים למד עם הזקנים. וזה למדנו מדכתיב וידבר משה אל ראשי המטות. וכה״ת למד זה מזה:
