פסוק א:אמור אל הכהנים ואמרת וגו'. אמור ואמרת, שנה הלשון ולא אמר דבר ואמרת כמנהגו בכל התורה, לפי שהכהנים הם משונים ומובדלים משאר העם שהם משרתיו של מלך, לזה אין ראוי שיהיה מדבר עמהם כשאר העם, ולזה לא אמר אמור אל בני אהרן הכהנים, אלא אל הכהנים בני וגו', ועוד לפי שהם בני אהרן בני שושבינא דמלכא ראוי שיהיה בהם שנוי הדבר, אמור ואמרת, בלשון רכה, לא כשאר העם שמדבר עמם בלשון דבור בלשון קושי, מפני אימת המלכות:
פסוק א:לנפש לא יטמא. אמר להם אע"פ שאני מצוה אתכם על הטומאה אבל הצדיק שיש בו נפש אחר מיתתו אין בו טומאה, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים ובהם חיות כמו מעשה דאחאי בר יאשיה שהיה מדבר עם רב נחמן אחר כמה שנים שהיה קבור, כדאיתא במסכת שבת במעשה דהנהו קפולאי, וכן כמה צדיקים כמו ר' אלעזר בר רבי שמעון שאחר שמת היו באין אצלו לדין ואומר פלוני זכאי ופלוני חייב, ורבינו הקדוש שהיה בא לביתו כל ליל שבת ומקדש לאנשי ביתו, א"כ הצדיקים הם חיים במותם, לזה אמר המשנה מותר המת שגבו לקברו והותיר בונין לו בית נפש על קברו, אבל הרשעים בחייהם הם מתים, לפי שפרח מהם הנפש שהיא חלק אלוה והוא הצלם שנאמר אך בצלם יתהלך איש. כ"ש במיתתן, א"כ לנפש שיש לו נפש ששוכנת עמו בקבר לא יטמא, לא יש טומאה, יום שמת רבי הכריזו בטלה כהונה, ויובן זה ממה שלא אמר לא יטמא לנפש, ולזה לא אמר לא יטמאו בלשון רבים שלפי פירוש זה יטמא חוזר לנפש, לומר שאין בה טומאה לא לכהנים. לא יטמא בעמיו, הוא הגוף שהוא עמו והוא עמה:
פסוק א:במדרש אמור ואמרת שתי אמירות הללו למה, אלא באמירה ראשונה א"ל לנפש לא יטמא, ובשניה א"ל אם בא מת מצוה על ידך הטמא לו, לפי שבעוה"ז אתם מטמאים למת מצוה אבל לעתיד לבא אין אתם מטמאין כל עיקר, שאין מיתה לעתיד לבא שנאמר בלע המות לנצח, זהו אומרו אמור אל הכהנים שנאמר ואתם כהני ה' תקראו, וכן הוא אומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, תהיו לעתיד משמע, לנפש לא יטמא, פירוש לנפש כמו שבת וינפש, שתרגם נח, כלומר לעתיד לבא שינוח העולם מהמיתה, לא יטמא והטומאה לא נזכרה בפירוש, אלא מכללא שאמר כי אם לשארו, שהעיקר הוא לעתיד. לא נזכר טומאה בפירוש, אלא אצל אחות שאמר לאחותו לה יטמא, שהוא נגד ישראל שהם בגלות שנקראו אחות, שנאמר אחותי רעיתי, הבתולה, שלא עבדו ע"ז מעולם, הקרובה הם ישראל שנאמר לבני ישראל עם קרובו, לה יטמא שהוא עמהם בגלות שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם, וח"ו שנוגע בו שום טומאה, כי הוא אש שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה, ואין אש מקבלת טומאה, לזה אמר לא יטמא בעל שהוא הקב"ה, בעמיו שהם ישראל, להחלו שח"ו נוגע בו שום טומאה כלל, כי אם לשארו, זה שיש לו השארות בקבר שהם העצמות שהן נשארין לקום לתחיית המתים והנפש אינה אדוקה בו אבל הוא שוכנת בקבר. הקרוב אליו, מטמא לאמו ולאביו שהוא מהם, ולבנו ולבתו שהם ממנו, וכן ולאחיו ולאחותו אשר לא היתה לאיש, שהיא קרובה אליו, שיש לו עדיין בה קורבה שהיא כמו חלק ממנו, יטמא כדי שיראה חלק מחלקו מת ויהיה נכנע ועניו ושפל ועובד ה' ביראה ובמורא, לא תזוח דעתו עליו, לפי שהוא מובדל משאר העם, ואילו היה מטמא לאחרים שאינם קרובים לא היה נכנע כל כך כמו מהקרובים, שהם אבר מאיבריו וחלק ממנו, אבל כהן גדול אינו צריך לפי שהוא עומד תמיד בבית המקדש ויש לו מורא, שנאמר ומן המקדש לא יצא, לא כן כהן הדיוט שאינו נכנס לעבוד עד בוא חליפתו, שהוא עת משמרתו. וכן הנזיר לפי שנזר אלהיו על ראשו, יש לו מי שיזהירנו ואין צריך אחר שיזכירנו, זהו ומורה לא יעלה על ראשו, שאמר לאשת מנוח, כלומר שיורנו ויזכירנו על מוראו של הקב"ה, אין צריך, לא יעלה לא יבא לו יותר עלוי יותר מראשו, ששער ראשו תמיד כשרואה קווצותיו תלתלים ואינו יכול לא לגלח ולא לחוף ולא לסרוק במסרק שמא יסיר השער, אין לך מורא יותר מזה:
פסוק א:לא יטמא בעל בעמיו. חזר לומר הסבה שאין לצדיק טומאה, לפי שמיתתו היתה על ידי בעליו שהוא הקב"ה, שאם היה ע"י מה"מ היה מחללו ועושהו כמו חלל בסכין פגומה, וכן ארז"ל יחיו מתיך אלו הצדיקים שמתים על ידי הקב"ה, נבלתי יקומון אלו שמתים ע"י מה"מ, א"כ לא יטמא לאיזו טומאה כשהבעל שהוא הנפש בעמיו שהוא הגוף, ולזה לא אמר לא יטמאו בלשון רבים, שאין חוזר הטומאה לכהנים אלא לצדיק, שהוא בעל כלומר אדון:
פסוק א:עוד אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, פירוש תאמר אליהם שיביטו לעיקרם ושרשם וגזעם, אהרן קדוש ה' אוהב שלום ורודף שלום וידמו אליו ולא יכזבו שרשם, לנפש לא יטמא, א"ל ברמז שבניו ימותו ולא יטמא להם. ואע"פ שהם שנים אינם אלא נפש אחת כמ"ש בזוהר שהם תרי פלגי דלא אתנסיבו, ועל זה אמר הכהנים בני אהרן ולא אמר בני אהרן הכהנים לסמוך אהרן ללא יטמא על בניו, ולזה אמר בלשון יחיד ולא אמר יטמאו. אח"כ פירש ואמר ועל כל נפשות מת לא יבא מת אחד הם אע"פ שהן שנים אינם אלא נפש אחת נפש כתיב, כי אם לשארו, כאן רמז לו על שאר הבנים שהם אלעזר ואיתמר שיש להם השארות בעולם, וכן אמר ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו, ולא אמר ולבנו ולבתו כמו שאמר למעלה, לרמוז למ"ש:
פסוק א:לא יקרחו קרחה בראשם. הזהירם שלא יעשו שום פגם במדתם ולזה אמר בראשם ולא אמר בראש, וכן לא אמר בראשה לא יקרחו, אלא לא יקרחו קרחה בראשם לרמוז למ"ש:
פסוק א:וכתב הרב מנחם ריקאנטי ז"ל, שערות האדם רומזות לכחות אלהיות שיש באדם העליון, יש מהם אצילותם ממדת חסד ויש ממדת הדין, ואותם אשר אצילותם ממדת החסד אסור להשחיתן, וזהו סוד לא יקרחו קרחה בראשם, כי היא אזהרה לכהנים הבאים ממדת החסד, אמנם ללוים שהם ממדת הגבורה נאמר והעבירו תער על כל בשרם, להחליש הכחות מהם, וכשתבין זה תדע הטעם שאין הנשים חייבות בהקפת הראש, כי הם דוגמת הלוים, ובלשון זה כתב ה"ר אלעזר בספר הנפש, ששערות הראש יונקים מן המוח כמו המלאכים מן הכבוד. ועתה אביא לך לשון רז"ל בספר הזוהר בטעם מצוה זו, וז"ל תיקונא שתיתאה, נפיק שערא בחד חוטא סחרניה דדיקנא וההוא אקרי חד מחמש פאין ותליא בחסד וברחמים, ולא איבעי לחבלא האי חסד כמה דאתמר, ובגין כך לא תשחית את פאת זקנך, קם ר' ייסא ופתח ואמר וחסדי מאתך לא ימוש וכתיב ובחסד עולם רחמתיך, הני קראי קשו אהדדי ולא קשו, דתנינא אית חסד ואית חסד, אית חסד דלבר ואית חסד דלגו, חסד דלגו הא דאמרן דעתיק דעתיקי, והוא סתים בסטרא דאקרי פאת זקן ולא בעי בר נש לחבלא האי סטרא משום דאית חסד דלגו לגו דעתיק יומין, ובגיני כך בכהן דלתתא לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו, מ"ט דלא לחבלא האי ארחא דהאי חסד עתיקא, וכהן מסטרא דא קא אתי, ותאנא בצניעותא דספרא בכלא אצטריך האי חסד לאתרבאה ולמבני ולא לקטעא ליה ולא אשתיצי מעלמא, והאי חסד חסד דעתיקא ובחסד עולם חסד דאקרי חסד עולם, ואיהו אחרא כדכתיב עולם חסד יבנה. ונרמז עוד באומרו לא תקיפו פאת ראשכם לראש של מעלה, והרמז שלא ישיר הקף וקצבה וגבול לקוצו של יו"ד של השם המיוחד, והעובר על לאו זה ולא שב אמרו קצת מן המקובלים כי סופו להיות שמש לע"ז, בדרך שהלך בו מוליכין אותו ה' יצילנו ברחמיו הרבים אמן ע"כ. א"כ לזה אמר בראשם, לרמוז על מדתו שהוא חסד עליון, והתעורר בג' דברים שאמר ראש וזקן ובשר, וכן אמר קרחה וגלוח ושריטה, והכוונה בראש לחסד דעתיקא, ולזה אמר קרחה כמ"ש דלא לחבלא ארחא דהאי חסד, דהאי חסד אינו נמנע מלהשפיע אלא לחבלא ארחא לבד, אבל חסד עולם שאליו רומז הזקן שנאמר זקן אהרן שיורד וגו', נקרא גלוח שפעמים נמנע מלהוריד שפע, ולזה רמז פאת זקנם לא יגלחו, כלומר ימנעו שהמניעה היא גלוח, וזה יובן מאמרו חסד דלגו דעתיק דעתיקא והוא סתום בסטרא דאקרי פאת זקן, וכן אמר לרבאה ולמבני ולא לקטעא ליה ולאשתיצי מעלמא. ובבשרם לא ישרטו, זה על פגם שעשה בגופו שנקרא בשר שנאמר על בשר אדם לא ייסך וגו', ואפשר ג"כ לומר ובבשרם לא ישרטו, שרמז על חסדי דוד שנקראים בשר בערך מה שלמעלה מהם, ולרמז הג' חסדים ג"פ אלהיהם בפרשת קדושים יהיו לאלהיהם וגו', הכל לרמוז למדתן, ולז"א לאלהיהם ולא לאלהים והבן. וכן אמר כי קדוש הוא לאלהיו, וכן אמר קדוש הוא ולא אמר קדושים הם, מאחר שאמר לא יקרחו היל"ל קדושים הם, ואמר קדוש, לרמוז למדה שהכהנים נאצלים ממנה, שהיא החסד, וע"כ הכפרה היא ע"י הכהן, כי בחסד ואמת יכופר עון:
פסוק ז:אשה זונה. זנה כתיב, שזנה עצמה מכחות של טומאה ונהנית מהם, וע"כ נקרא זנות מלשון מזון, וחללה שפרחה ממנה הקדושה, והיא חלולה לקבל הטומאה, כשמוציאין גוף חלול הם נכנסים שם, וע"כ נקרא ההרוג חלל, שהוא חלול מהנשמה, ואשה גרושה מאישה, לפי שבא פרוד ע"י, כי כמו שנזדווגו הגופים כן קודם הבריאה נזדווגו נשמותיהם, ולזה נקרא הגט ספר כריתות שכרת הזווג שבינו לבינה, מאישה, סתם גרושה היא מאישה ולמה אמר מאישה, אלא לומר שנפרדה ונעקרה מזווגה, ולזה מאישה מפיק ה"א ולא מאיש, ולזה ארז"ל אפילו מזבח מוריד עליו דמעות למי שמגרש אשתו, הכוונה כדי שתהיה דעתו שלימה כקרבן הקרבנות, והכהן מורה יחוד ולא פרוד, ולזה נאסר בגרושה בלאו בפני עצמו, שלא ערבה עם זונה וחללה, כי מטעם אחר נאסרה, ולא נאסר כהן הדיוט באלמנה כי שמא היא זוגתו והקדימו אחר ברחמים ונדחה מפניו, ולזה נקראת אלמנה כלומר אל מנה שלא היתה מנתו וחלקו של ראשון, ולא התירה לומר בפירוש, לפי שאמר בפירוש בסבא פרשת משפטים ז"ל כד האי בעלה תניינא אתי ואעיל בה רוחא, רוחא קדמאה מקטרגא בהאי רוחא דעאל ולא אתישבן כחדא, לבתר דא קדמאה נפיק ואזיל ליה, ולזמנין דחי דא קדמאה לההוא תניינא ואתעביד ליה מקטרגא עד דאפיק ליה מעלמא, ומאן דנסיב ארמלתא כמאן דעאל בימא ברוחין תקיפין בלא תבלין ולא ידע אי יעבר בשלם או יטבע גו תהומי, ובגין כך מאן דנסיב ארמלתא קרינא עליה ולא ידע כי בנפשו הוא ע"כ. וסימן על סו"ס לא נרכב, גימטריא אלמנה. וקדשתו ארז"ל בעל כרחו, אם לא רצה בית דין מקדשין אותו, אני ה' מקדשכם, הוא מדבר עם ישראל שיתקדשו לכהן, שמא יעלה על לבבך לומר כמה קדושין הזהיר הקב"ה על הכהנים והם מכלל ישראל, ושמא לישראל לא יבא מזה קנאה לזה אמר אני ה' מקדשכם, אתם ג"כ עתידין להיות כהנים ואקדש אתכם שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כדי שלא להטיל קנאה ביניהם:
פסוק ט:ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה וגו' מכאן תוכחה לרשעים שמחללים שמו של מקום, באמרם עם ה' אלה, ומה זו שהיא בת ודעתה קלה עליה נאמר כי תחל, לומר שהתחילה ולא הורגלה לזנות, ולא אמר וזנתה, כשהרשעים מחללים שמו של מקום ועושין עבירות במזיד כמה פעמים פעם אחר פעם לכ"ש שידונו באשה של גיהנם, ולז"א באש תשרף ולא אמר תשרף באש, לרמוז על אשה של גיהנם. בגמרא מסכת סנהדרין נחלקו אם בארוסה או בנשואה הכתוב מדבר, והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה, דמייתי לה מג"ש מוסקלוה פתח בית אביה, נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת בעל אף כאן וכו', א"כ הק"ו הוא כפול, ומה אם זו שיצאת מרשות אביה בנישואין או באירוסין נכנסה לרשות בעלה, אמר את אביה היא מחללת, היהודי שרשום שמו של הקב"ה בבשרו לכ"ש, ובפרט אם הוא בזנות שהם חתומים באות ברית והיא היו"ד שבמילה, שאחר שעושין פריעה נגלית העטרה שהיא היו"ד משמו של מקום, וכן אמר בגמ' כי תחל יכול אפילו חללה שבת ת"ל תחל לזנות בחלולין של זנות הכתוב מדבר. ובסבא פרשת משפטים דורש איש כהן על הנשמה שהיא בתו של הקב"ה שהוא איש שנאמר ה' איש מלחמה, וכן כהן ע"ש, באש תשרף עם האותיות והכולל גימ' מכאן יקחו רשעים ק"ו וישובו:
פסוק י:והכהן הגדול מאחיו. זה נאמר על אהרן הכהן, כמו שמשה רבינו גדול בנבואה. שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כן אהרן גדול בנבואה של כהונה, ע"י משה שהוצק על ראשו שמן המשחה ע"י משה, שנאמר ויקח את שמן המשחה וגו' ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו וימלא את ידו, שהושלם בשבעת ימי המילואים וכן כתב רש"י ז"ל. איל מלואים לשון שלמים שממלאים ומשלימים הכהנים בכהונתם וכן אהרן נשלם בשבעת ימי המלואים שנאמר ומפתח אהל מועד וגו' לא תצאו שבעת ימים, וחזר ואמר כי שבעת ימים ימלא את ידכם, לא אמר כי בשבעת ימים אלא כי שבעת ימים, כלומר הז' ימים העליונים ע"י ימלא שכולם הסכימו להשלימו עם הפתח והבין. ללבוש את הבגדים, שנתלבש ע"י משה שנאמר ויקרב משה את אהרן ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו המעיל ויתן עליו את האפוד וישם עליו את החושן וישם את המצנפת על ראשו וישם על המצנפת את ציץ נזר הקודש וגו', הרי ח' בגדים כולם נתלבשו ע"י משה, ואהרן אינו יודע ללבוש, אלא כדי להוסיף עליו קדושה בהלבישו, ועל כל מלבוש ומלבוש שהיה מלבישו היה משה מכוין וממשיך קדושה על אהרן מהמדה שרומז לאותו מלבוש, כי ח' בגדים כל אחד ואחד יש לו רמז, לזה הזכירם בפרט כל אחד ואחד, ולא אמר וילבש אותו הבגדים סתם, אם כן שום כהן בעולם לא זכה בזה כי אם אהרן, אם כן גדול מאחיו ודאי, ורז"ל אמר יגדלוהו אחיו, הכוונה כדי שתהא דעתו מיושבת ושלימה בהקרבת הקרבנות כדי שלא יהיה טרוד במזונותיו. ובאה זו הפרשה להגיד שבחו ומעלתו של אהרן, שהוא עליון על כל הכהנים, את ראשו שהוא מדתו, חסד דעתיקא, שנאמר והוא כהן, והוא דייקא, לא יפרע יבטל, תרגום כי פרוע ארי בטיל הוא, שלא יבטלהו מלהוריד שפע, ובגדיו לא יפרום, יפרם כתיב, לא יפר אותם הח' מדות עליונות שאליהם רומזים הח' בגדים לא יפרם מלהוריד שפע, ולזה היה בפתח להוריד הכל שם. ועל כל נפשות מת לא יבא, כבר אמרנו שרמז לו שימותו בניו ולא יטמא להם, כי אין הוא סבת מיתתם אע"פ שהוא עשה העגל, ישראל היו סבה לזה, וכל בית ישראל יבכו את השריפה וגו', אע"פ שהם שנים הם אחד, כמו שאמר הזוהר דלא אתנסיבו, לזה נפשת חסר:
פסוק יא:לאביו ולאמו לא יטמא. בא לומר המעלה של אביו עמרם שהוא אחד מד' שמתו בעטיו של נחש, ולא שלטה עליו שום טומאה, וכן יוכבד אמו, אם בתיה בת פרעה לפי שגדלתו לא שלט עליה מלאך המות ונכנסה לחיים לג"ע, כ"ש אביו ואמו, אם כן לאביו ולאמו לא יטמא, לא יש בהם שום טומאה, ולזה לא אמר ולבנו ולבתו. מן המקדש לא יצא שלא יצא לחוץ לקליפות, זהו ולא יחלל וגו':
פסוק יג:והוא אשה בבתוליה. בא להגיד גם כן על מעלתו של אהרן, שהוא כמו הבתולה שלא ידעה איש, כן אהרן, לומר שלא יעלה בדעתך כיון שהוא עשה העגל שמא היה לו שום הרהור בו, לזה אמר שח"ו לא היה לו שום הרהור אלא היה כמו הבתולה שלא ידעה איש מעולם, ולזה נצטוה שלא יקח אלא בתולה:
פסוק יד:אלמנה וגרושה וחללה. כתב הרב מנחם ריקאנטי ז"ל, אלו הד' נשים נקראים לבעלי הקבלה ד' חיות של טומאה, כנגד ד' חיות הקדש שמשם רוחות הטומאה באים לעולם, זהו אמרו את אלה לא יקח אלא עשו באפי ואין ראוי לכהן שבא מצד החסד להשפיע בהן רק בבת זוגו ע"כ. כי אם בתולה ולא כל בתולה, אלא מעמיו שעושה מעשה עמיו שהם שבט לוי שקידש שם שמים, נחשון קידש ש"ש שירד ראשון לים, ולזה נקרא נחשון שעמד עליו נחשול של ים, אם כן בתולה מעמיו רמז על אלישבע בת עמינדב, שנדבו לבו לקדש ש"ש, זו ראויה לו ולא מאותם שעבדו את העגל ואמרו אלה אלהיך ישראל, את אלה לא יקח, אלא אחותו של נחשון, אלישבע, בגימ' תי"ג, ונחשון בגימ' תי"ד. ולא יחלל זרעו בעמיו, זהו טעם למה נאסרה עליו האלמנה, לזה אמר ולא יחלל זרעו אע"פ שעמיו שהם כהנים הדיוטים נושאים אותה בערך כהן גדול היא חול, למה כי אני ה' מקדשו, וקדושתו היא למעלה מקדושתם, ולזה הקדים האלמנה באיסור שאמר אלמנה וגרושה, ובכהן הדיוט הקדים הזונה שהיא קצה האחרון שאפילו ישראל ראויים ליבדל ממנה. ובזוהר אמר ולא יחלל זרעו בעמיו, שלא ישא אשה שאינם הוגנת לו, שאם נשא פוגם משפחתו, וז"ל כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח, וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו, בהם מבעי ליה מאי בעמיו, אלא מלה דא קלנא בעמיו, פגימו בעמיו, ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, מעמיו ודאי כלא כגונא דלעילא. כי אני ה' מקדשכם מאי מקדשו, (פירוש שהיה לו לומר קדשתיו מהו מקדשו), אלא אנא הוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובגין כך לא יפגום זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו ע"כ. פירוש שאין קדושתו של יום זה כקדושתו של יום אחר, כי כל יום יש לו קדושה בפני עצמו, קדושתו של יום א' אינה כמו יום ב', וכן קדושתו של שבת אינה כמו החול, וכן ימים טובים כל אחד יש לו קדושה בפני עצמו, ולזה אמר מקדשו בלשון הווה, שתמיד מקדשו, שכל יום יש לו קדושה וכפי רמזו של אותו יום יחול עליו קדושה, ולזה מברכין הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן:
פסוק יז:דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך. יש להתעורר שהזכיר ה' פעמים בו מום, ופעם אומר בו מום ופעם אומר מום בו. ועוד קודם אמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם וגו', ואח"כ אמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עור וגו' לא אמר יקרב להקריב, ועוד אומרו כי כל איש, כי הוא נתינת טעם, מה טעם בכאן. ועוד חזר ואמר כי כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב, לא אמר לא יקרב, ועוד חזר ואמר מום בו, לחם אלהיו לא יגש להקריב, קודם אמר לא יגש להקריב את אשי ה', וכאן שנה ואמר לחם ולא אמר אשי, וכן שינה שקודם אמר בו מום וכאן אמר מום בו, ואח"כ חזר ואמר אך אל הפרוכת לא יבא כי מום בו. ועוד אומרו וידבר משה אל אהרן ואל כל בני ישראל, ישראל מאן דכר שמייהו, הדבור לא היה אלא לאהרן לבד ואפילו בניו לא נזכרו בדבור, שכן אמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך ולא אמר לא לבניו ולא לישראל, ומנין לו למשה לומר לבניו ולישראל. ואפשר לומר שבא להזהיר לאהרן שיזהיר לזרעו שבשעת הזרעת הזרע שהוא עת הזוג שלא יגרום לזרעו שיהיה בעל מום, כמו שאמרו במסכת נדרים (דף כ') אמר רבי יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת. חגרים מפני מה הוויין שהופכים שולחנם, סומים מפני מה הוויין מפני שהם מסתכלים באותו מקום, אלמים מפני מה הויין מפני שנושקים באותו מקום וכו', זהו לדרתם בדירה שהוא האשה, ולא לאהרן לבד אלא לכל אדם, ולזה אמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב אפי' שיהיה ישראל, לזה לא אמר יקרב להקריב לחם, או אשי, לומר שהצווי הוא ג"כ אפי' לישראל ולזה אמר וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל לא יקרב, היינו קרוב בשר, וכן יקרב איש עור, ס"ת בשר, ר"ל שמחמת קרוב בשר בא לו המומין. עור או פסח, או חרם כתיב לומר שכל רמ"ח איברים איזה מום שיהיה בהם הוא מחמת קרוב בשר שלא נזהר בו, וחזר ואמר כי כל איה אשר בו מום מזרע אהרן, כלומר מצד הזריעה שלא נזהר וגרם לזרעו מום, ואמר מזרע אהרן לומר שאע"פ שאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי עכ"ז מאן דקפיד קפדין ביה, וההקפדה היא בכהנים שהם מזרעו של אהרן שלא היה בו שום דופי, לזה לא יגש להקריב כדי שלא ימצא באותו קרבן שום עילה ויערער עליו השטן מלהיותו רצוי, לזה לא יגש להקריב את אשי ה' שהם הקרבנות, זהו למי שבו מום מזרע אהרן, ע"י הזריעה גרם לו המום, אבל אם בא לו המום על ידי עון ועבירה, זה לחם אלהיו לא יגש להקריב שהיא התורה שנקראת לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי, לא יגש להקריב, כלומר לא ילמוד בתורה עד שיעשה תשובה וימחה העון ויוסר המום ממנו, כההיא מעשה שהביא הזוהר פרשת אחרי מות (דף ע"ה ע"ב) שר' אבא ורבי יוסי היו מהלכים בדרך ופגעו באדם אחד שהיה רשום בפניו, א"ר אבא רושם זה מחמת עון ערוה בא לו, קראו לו ושאלו לו על אותו רושם ואמר להם שהיה הוא ואחותו לנין בפונדק ונשתכר ששתה יין הרבה ובא על אחותו, למחר נתקוטטו שני בני אדם נכנס ביניהם לעשות שלום והכו זה את זה ובאה ההכאה בפניו, וכל כך היתה ההכאה עד שהגיעה למוח, ואמר שנתרפא ע"י רופא אחד ששמו רבי שמלאי א"ל ומה רפואה עשה לך אמר להם רפואת הנפש שהיא התשוב' ומאותו יום אני מביט ורואה במראה ורואה הרושם בפניו ובוכה לפני הקב"ה ושואל ממנו שיכפר לי על אותו עון, ומהדמעות של הבכי רוחץ פניו, אמר רבי אבא כדאי שלא למנוע התשובה שאתה עושה בכל יום, אלמלא כן הייתי מעביר ממך זה הרושם על ידי קריאת פסוק זה וסר עונך וחטאתך תכופר, אמר לו אמור פסוק זה ג' פעמים, אמרו ג' פעמים ועבר הרושם מעל פניו, אמר רבי אבא ודאי שהקב"ה קבל תשובתך, וקבל עליו אותו האיש ללמוד בתורה יומם ולילה, אמר לו רבי אבא מה שמך אמר לו אלעזר אמר לו ה' יהיה בעזרך, ונעשה אותו האיש גברא רבא. וסר עונ"ך וחטאת"ך וגו' עם ו' דוסר וד' מלות, בגימ' דל רושם, וס"ת בגימ' תם רושם, מת רושם, לזה אמר ליה ר' אבא שיאמר פסוק זה להעביר הרושם, ולזה אמר מום בו, לא אמר בו מום, אלא מום בו שהוא גרם למום ע"י עבירה, זה לחם אלהיו לא יגש להקריב בלא תשובה, אבל ע"י תשובה לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל, בלא תשובה לחם אלהיו לא יגש להקריב כל שכן לאכול, וע"י תשובה מן הקדשים יאכל ולא מבעיא להקריב. אך אל הפרוכת לא יבא וגו' כי מום בו, אם מת בלא תשובה אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, אלא נועלין הפרגוד בפניו, זהו ואל הפרכת לא יבא. ואל המזבח לא יגש, זהו מזבח שמקריב עליו מיכאל השר הגדול נשמות של צדיקים לא יגש, למה כי מום בו, שלא עשה תשובה קודם שמת להעביר ממנו המום ומת במומו, לזה לא יבא ולא יגש וגו':
