א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃ ב כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃ ג וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃ ד לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃ ה לֹֽא־יקרחה (יִקְרְח֤וּ) קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃ ו קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃ ז אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃ ח וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ ט וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ י וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲ‍ֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃ יא וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃ יב וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יג וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃ יד אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃ טו וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ׃ טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃ יח כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃ יט א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃ כ אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃ כא כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃ כב לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃ כג אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ כד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
חוקי קדושה מיוחדים לכהנים
פסוק א:
כשם שעם ישראל נבחר בבחינת ממלכת כהנים מתוך האומות וחוייב ללכת בדרכי הקדושה, כך נבחר מתוך עם ישראל שבט כהנים, שבט לוי (השוה דברים י ח), והמובחרים משבט זה, אהרן ובניו, לוקחו במיוחד (דברים יח ה, במדבר טז ה) שהם יתנהגו בקדושה יתרה וישמשו דוגמה להם. – פרשת החוקים שלפנינו מכילה חמשה חלקים, ששנים מהם (הראשון והשלישי) שוב נחלקו לשנים כל אחד: א) הכהנים יהיו קדושים לאלהים (כא, א-ט), וביחוד הכהן הגדול (כא, י-טו). ב) מראה הכהן העומד לשרת צריך להיות הדור, כהן בעל-מום לא יגש אל המזבח (כא, טז-כד). ג) על הכהנים להיות מרוחקים בטומאתם מן הקדשים (כב, א-ט), וכן ייבדלו הזרים מן הקודש (כב, י-טז). ד) ככהנים בעבודתם כן גם הקרבנות בעלותם על המזבח צריכים להיות תמימים בלי מום (כב, יז-כה). ה) שאר הדינים הנוגעים לקרבנות (כב, כו-לג). כל אחד מחלקים אלה פותח במלים "וידבר ה' אל משה" (מלבד החלק הראשון שמתחיל ב"ויאמר"). – המצוות שבשלושת החלקים הראשונים נאמרו לאהרן ובניו בלבד, מכאן ואילך גם לכל עם ישראל. החוק כולו ניתן רק אחרי הקמת אוהל מועד במקום זה. בהרבה פסוקים קיימת הנחה מראש של מציאות המקדש (כא: יב, כג. כב כב): הכהן הגדול משוח כבר (כא יב), זאת ועוד: בפסוק אחד (כא כג) קיימת ההנחה על מציאות הפרשה של עבודת יום הכפורים (טז: ב, יב, טו) שנאמרה רק אחרי מות בני אהרן (השוה לעיל בפתיחה לפרק יח).
פסוק א:
פרשה זו מובאת על ידי הנביא יחזקאל, קצתה מלה במלה, קצתה לפי תוכנה, ורק משפט קדום עיור יכול להוליך להנחה, שהחוקים שביחקאל הם מזמן קדום יותר מאשר אלה שבשתי פרשיותינו אלו. יש להשוות את המקבילות דלהלן:
פסוק א:
ויקרא: / יחזקאל:
פסוק א:
לנפש לא יטמא בעמיו כי אם... לאמו ולאביו לבנו ולבתו ולאחיו ולאחתו... אשר לא היתה לאיש... יטמא (כא, א-ג). / ואל מת אדם (1) לא יבא לטמאה כי אם לאב ולאם ולבן ולבת לאח ולאחות אשר לא היתה לאיש יטמאו (מד כה).
פסוק א:
לא יקרחה קרחה (כא ה). / והקריחו... קרחא (2) (כז לא).
פסוק א:
אני ה’ מקדשכם (כא ח, ועוד). / אני ה' מקדש (3) את ישראל (לז כח).
פסוק א:
את ראשו לא יפרע (כא י). / ופרע לא ישלחו (4) (מד כ).
פסוק א:
ולא יחלל את מקדש אלהיו (כא יב, כא כג). / אל מקדשי... לחללו (כג לט).
פסוק א:
אלמנה וגרושה... לא יקח כי אם בתולה מעמיו (כא יד). / אלמנה וגרושה לא יקח... (5) כי אם בתולות מזרע בית ישראל (מד כב).
פסוק א:
להקריב לחם אלהיו, (כא, ו, ח, יז, כא: כב, כה). / בהקריבכם את לחמי (6) (מד ז).
פסוק א:
וינזרו מקדשי (כב ב). / וינזר מאחרי (יד ז).
פסוק א:
ולא יחללו את שם קדשי (כב ב, כב, לב). / ויחללו את שם קדשי (לו כ, ועוד).
פסוק א:
נבלה וטרפה לא יאכל (כב ח). / נבלה וטרפה (7)... לא יאכלו הכהנים, (מד לא)
פסוק א:
ולא יחלל את קדשי (כב טו). / ויחללו קדשי (כב כו).
פסוק א:
ונקדשתי בתוך בני ישראל (כב לב). / ונקדשתי בה (כח כב, ועוד). ואחל בתוכם (כב כו).
פסוק א:
הערות למקבילות:
פסוק א:
1 המונח לנפש" שבחוק, הוחלף על ידי יחזקאל במלה יותר מקובלת בדורו: "ואל מת אדם". את הביטוי "אל מת... לא יבא" לקח מספר במדבר ו ו.
פסוק א:
2 הביטוי "קרח קרחה" (הקרח) אינו מצוי בשום מקום אחר.
פסוק א:
3 הפסוק שחוזר כמה פעמים בחוק שלפנינו (השוה כ ח), מבואר ביחזקאל באופן אפייני במלים "בהיות מקדשי וגו'.
פסוק א:
4 מה שבחוק שלפנינו צווה לכהן הגדול, בא בס' יחזקאל כמצוה כללית לכל הכהנים, ראה להלן ביאור לפסוק י.
פסוק א:
5 ראה הערה הקודמת, וראה להלן ביאור לפסוק ז, במקום הביטוי הנדיר 'מעמיו' נאמר ביחזקאל ברורות 'מזרע בית ישראל'.
פסוק א:
6 הביטוי "הקרב לחם א'", שאפשר למצוא רק בחוק שלפנינו ולא במקומות אחרים (השוה גם ג: יא, טז. במדבר כח: ב, כד), מתכוון להבליט בזה את עמדתם הנעלה של הכהנים ואת קדושתם של הקרבנות. הביטוי אצל יחזקאל הושאל בלא ספק מפרשתנו.
פסוק א:
7 עיין להלן כב ח. – ביחזקאל נמצא בהרחבה: "מן העוף ומן הבהמה" (השוה ויקרא ז כו).
פסוק א:
לעיל במבוא לפרק יח הוכחנו כי יש לנו טעם מספיק לדחיית ההשערה, שבפרשתנו עובדו או עובדו מחדש מקורות שונים. על דבר התופעות הלשוניות המתמיהות ועל דבר הפסוקים שסותרים, כביכול, זה את זה, השוה הביאור לאותם הפסוקים.
פסוק א:
ויקרא כא: א-ג. הדיבור האלוהי היה בא תכופות אל הכהנים, אולם בדרך כלל מדובר בציוויים שלא הופנו אל הכהנים בלבד, כי אם לכל ישראל היה חלק בהם. הכהנים הוזכרו תמיד לחוד, בתורת מורי העם או בתורת שומרי החוק ומבצעים אותו (השוה מבוא לטומאה וטהרה), אבל הדיבור שכאן הוא ענין לכהנים בלבד, שאר בני ישראל לא היו מצווים עליו. ולכן, כנראה, נאמר כאן: "אמור אל... ואמרת אלהם...". אמור אליהם, בתורת מורי החוק, ואותם שהחוקים נוגעים אליהם במיוחד. לפי הרמב"ן אפשר להשתמש במלה "אמור" גם בהוראת "דַבֵּר", אבל כאן לא נאמר כרגיל בשאר הפסוקים: "בני אהרן הכהנים", אלא מקדים "הכהנים" ל"בני אהרן", ללמד שהחוק מכוון רק אל הכהנים. ועוד, משום שלכל הפעלים שבצווים הבאים אחר כך יש לצרף במחשבה את הנושא: "הכהן" או "הכהנים".
פסוק א:
מתוך ההישנות "אמר... ואמרת" מסיקים חכמינו (ביבמות קיד.) את הלימוד "להזהיר גדולים על הקטנים". הכהנים מצווים בתורת מורים לחנך גם את הקטנים לשמירת החוקים הבאים כאן בנוגע לטומאות, שאי אפשר למסור להם את אלו במישרין, גם כהנים בעלי מום, שאינם מוכשרים לעבודה על ידי המזבח, חייבים לשמור חוקים אלה, אך החללים פטורים, ראה פסוק טו.
פסוק א:
"לנפש", ביטוי מקוצר במקום "לנפש מת" (כא יא, במדבר ו ו, השוה גם במדבר ט ו, יט: יא, יג).
פסוק א:
"לא יטמא". המבקרים האחרונים מתפלאים, שכאן משתמש הכתוב בגוף נסתר, בעוד שהדיבור יצא ישר אל הכהנים. אולם החוק לא ניתן לאותם הכהנים בלבד שהיו נוכחים, לאלה ניתנו מכבר הוראות בפרק י, ו-ז (השוה שם, ד) במקרה מתאים, אלא החוק שלפנינו ניתן בצורה כזו שיכולה לשמש סדר לכהנים הבאים בעתיד, ייתכן כי החוק ניתן בקשר להוראות שנמסרו לכהנים, לעיל י, ו-ז, ומכוונים לימים הבאים. ואף יש ביניהם חוקים (למשל פסוק ג), שאי אפשר היה למסרם לאהרן ולבניו. ולכן היתה הצורה המתאימה ביותר הדיבור בגוף נסתר. בכל זאת השוה גם להלן ביאור לפסוק ח.
פסוק א:
בביטוי "בעמיו" התקשו המפרשים. ספרא מבאר (השוה גם נזיר מג:): רק אם עמו נמצא אתו, אסור לו ליטמא, אבל מותר לו ב"מת מצוה", כלומר: המוצא מת במקום שאין איש ישראל ואי אפשר לו לקרוא לאיש. הלכה זו מתאימה למובן הפשוט של הפסוק. ראשית כל מלמדת המלה "בעמיו", שהכהן שהוא צריך להיות הנעלה והמכובד בין בני עמו, לא ייתכן שיטמא את עצמו למת בשעה שנמצא בקרב עמו, ונכון שיתעסקו בו אחרים (השוה ביאור לפסוק ד). וודאי לא רצה הכתוב לומר כי במקרה שאין אדם נוכח ליד המת, מותר לכהן לנגוע בו, כי למה ייטמא בלי צורך? אולם יש ויש להסיק מכאן, שבמת שאין לו קוברים מבין בני עמו והתעסקותו היא דחופה, מותר לו ליטמא.
פסוק ב:
"כי אם לשארו". לפי פשוטו של הפסוק "לשארו" הוא כלל, שאחריו באים הפרטים, אבל ספרא אומר: "אין שארו אלא אשתו, שנאמר: "שאר אבי הוא". ויזל ומלבי"ם טרחו לחינם לבאר את ההוכחה מתוך "שאר אביך הוא" (יח יב, וראה גם תוי"ט ב"ב ח א, ורש"ש שם קט:). קרוב לוודאי, שהכוונה: "ערות אביך הוא" (יח ח). אם ערות אשת אב נחשבת גם לערות אב, הרי אפשר להסיק מזה שאיש ואשתו נחשבים כגוף אחד ("אשתו כגופו"), ולפי זה היא גם השאר הקרוב ביותר. אותו דבר מוכח גם מתוך י טז, שם מזדהים "ערות אשת אחיך" עם "ערות אחיך". ובאמת ייתכן, כי רק זהו הטעם שלא נזכרה כאן "אשתו" במיוחד, כי אם בשארים הותר ליטמא, כל שכן שמותר באשתו שהיא כגופו, (אחות האב נקראת לעיל (יח יב) "שאר אביך", אולם אשת האב היא ממש כ"אביך" (יח ח), לכן העונש חמור בחילול זו האחרונה), והרי היה מנהג קדום בישראל שהבעל יתעסק בקבורת אשתו. כפי שניתן ללמוד באופן ברור ביותר מתוך הסיפור על אברהם, איך הוא דואג לקבורת שרה, וקורא אותה "מתי". גם יעקב אבינו קבר את רחל ואת לאה, השוה בראשית מח ז, מט לא. וגם מתוך הפסוק הבא אפשר להביא ראיה לכך. שם נאמר כי לכהן מותר ליטמא לאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש. ואם היא היתה כבר נשואה אסור לו להתעסק בקבורתה. ברור, שהטעם הוא משום שהחובה מוטלת על הבעל. לפי זה ההנחה היא, שהבעל מחוייב לחלוק את הכבוד האחרון לאשתו שנפטרה. ובכן נהיה מוכרחים להודות, אף אם אנו מבארים את הפסוק כפשוטו, שהתורה התירה ואף ציוותה לכהן ליטמא לאשתו, אלא משום כך לא נזכרה "אשתו" בפירוש, משום שזה יוצא מתוך המלה "שארו", שהרי אשתו היא קרובה עוד יותר משאר סתם, היא כגופו. ובכל זאת פסק הרמב"ם הלכות אבל, ב ו, שרק מדברי סופרים חייב הכהן ליטמא לאשתו. הלחם משנה, שם הלכה א (וכן "מזרחי") משתדל להוכיח, שגם התלמוד סובר כן ושהלימוד מ"שארו" אינו אלא אסמכתא, אך השוה ויזל, שרוצה לפשר בין הרמב"ם והספרא.
פסוק ב:
"לאמו וגו'", אצל השאר מקדימים הגברים לנשים, אבל האם נזכרת לפני האב, מפני שהיא זקוקה יותר לבנה, השוה יבמות סה: "חוטרא לידא ומרה לקבורה". השוה גם ספרא ולעיל יט ג.
פסוק ג:
"הבתולה", להוציא את האנוסה ואת המפותה אבל לא את הבוגרת ומוכת עץ (השוה משנת יבמות ו ד).
פסוק ג:
"הקרובה", אם עוד יושבת בבית אביה, ולכן גם אם נתארסה כבר לאיש, כך לפי הספרא. אבל ביבמות ס. יש בזה מחלוקת תנאים, השוה תרגום יונתן ואת פסק הרמב"ם בהלכות אבל ב, י-יא.
פסוק ג:
"לה יטמא", זו חובה, כך בספרא, לפי ר' עקיבא: ואילו לדעת ר' ישמעאל (סוטה ג.) זו רק רשות.
פסוק ד:
ד. לדעת רוב המבארים "בעל" הוא כאן בעלה של האשה, רק בפרטים שונים הביאורים זה מזה. רשב"ם סבור, שכאן יש איסור לכל בעל שהוא כהן להיטמא לאשתו. קנובל עוד מרחיב את האיסור באמרו, שהאיסור חל על כל הקרובים על ידי חיתון (קרובי חיתון - מחותנים), כגון החמות וכיוצא בה. קייל אומר, שכאן יש איסור להתחלל על ידי נישואי לאוין, מה שמבואר ביתר דיוק בפסוק ז. לפי חכמינו (בספרא וביבמות כב:) יש במלה "להחלו" הפירוש היותר מדויק לאיסור זה, והוא: לכהן אסור ליטמא רק לאשתו שמחללת אותו, כלומר: לאשתו הפסולה. אולם הרמב"ן כבר הוכיח, שהמובן הפשוט הוא כפי שאונקלוס מתרגם ואשר לפיו "בעל" פירושו: "רבא", היינו "אדון". הכהן נקרא "בעל בעמיו" (התרגום מתרגם גם "כהן מדין": "רבא דמדין"). יש גם מקומות במקרא ששם נקראו הכהנים בשם "שרי קדש" (השוה ישעיה מג כח, דברי הימים-א כד ה, אולי גם בירמיה יא טו: "ובשר קדש" הכוונה על ידי שר הקודש). והנה כאן חזר הכתוב על האיסור בקיצור וגם נתן הטעם לאיסור, מפני שהכהן רב בעמו, היה הוא מזלזל בעצמו, לו היה מיטמא. לדעת ויזל "בעל בעמיו" משמעותו במיוחד: הכהן הגדול, השוה שם. גם חזקוני מבאר כך, אלא שהוא סבור שהכתוב מתכוון להגיד: "לא יטמא בבעל בעמיו", כלומר: הכהן אל יטמא אפילו לכהן גדול. את שיטת חכמינו שמסתמכת על פסוק זה, שלכהן אסור ליטמא לאשתו הפסולה, אפשר לנמק גם לפי ביאורו של אונקלוס.
פסוק ה:
ה. המשך הענינים מראה, שכאן מדובר על מנהגי אבל על מת. בדברים יד א נאסר לכל ישראל להתגודד או לשים קרחה למת. אולם התורה ראתה צורך לשנן איסור זה דווקא לכהנים, משום שכומרי עבודה זרה שמרו על מנהגים אלה, שאולי היו קשורים בפולחן אלילי מסויים באופן מיוחד (השוה: "ויתגודדו" בסיפור על נביאי הבעל מלכים-א יח כח). קושיא אחרת יותר חמורה יש כאן. השחתת הזקן באה כאן בתורת מנהג אבילות, וכך גם בירמיה מא ה, ואילו לעיל (יט כז), כפי שהוכח שם, נאסרה סתם בכללות. כנראה, שהפשט הנכון הוא, שאמנם נאסרה גם לכהנים וגם להדיוטים בכל המקרים, אולם מכיון שהיה המנהג נפוץ במיוחד בין כומרי האלילים באבילות, היה צורך לחזור על האיסור כאן, משום שאם לא כן היו יכולים לחשוב, שהיה מותר לעשות כן, בתורת יוצא מן הכלל, למת. שונה מזו דעת ויזל: השוה שם. מלבד זה משלים הפסוק שלפנינו פסוקים מקבילים אחדים שבמקומות אחרים, כך למשל שהקרחה אסורה לאו דווקא בין העינים (דברים יד א), אלא כמו כן בכל הראש. ועוד, שהשחתת הזקן אינה אסורה אלא אם כן נעשית בתער, ראה לעיל הפירוש לפרק יט פסוק כז.
פסוק ה:
"יקרחה". הכתיב בה"א, כמו "שפכה" בדברים כא ז וכמו הרבה מלים שיש בסופן ה' במקום ו'. המסורת רושמת באיכה ד יז ארבעה עשר מקומות בתנ"ך שבהם הכתיב: ה והקרי: ו (השוה גם גזניוס-קאוץ 44 m).
פסוק ו:
ו. פסוק כו שבפרק כ מצוה לכל ישראל "והייתם לי קדשים", אולם על הכהנים מוטלת חובת קדושה יתרה, ולכן צריכים הם להינזר מטומאת מתים ובמיוחד ממנהגי אבילות של עובדי אלילים.
פסוק ו:
"ולא יחללו". אם הכהנים אינם נזהרים בקדושה הרי הם גורמים לחילול שם ה' שנקרא עליהם, כי על כן הם נקראים "כהני ה'", על דבר השינוי מלשון יחיד ללשון רבים (מה שמוצאים גם ביחזקאל מד טו ואילך) עיין לעיל על יט יא.
פסוק ו:
"כי... קדש". מכיון שהכהנים הם בחינת מתווכים בין ה' לבין העם השואף להתקרב אליו בקרבנות, לכן מוטל עליהם להתנהג בקדושה יתרה. אגב, לדעת הספרא מכוונת מצוה זו אל האומה כולה, על האומה להשגיח על הכהנים שיהיו קדושים.
פסוק ו:
"והיו קודש" מכליל בתוך הצו גם בעלי מומין שאינם מקריבים קרבנות. "קודש", שם עצם במקום תואר, כמו בשמות כח לו.
פסוק ז:
ז. המלה "זונה" מציינת, ברגיל, אשה מופקרת לזנות. אולם בספרא וביבמות סא: יש מחלוקת בזה, מה פירוש "זונה" כאן. לדעת ר' אלעזר עושה כל בעילה שאינה על ידי קידושין את האשה לזונה (אפילו פנוי הבא על הפנויה). אולם תנאים אחרים חולקים על דעתו זו, ואלה האחרונים מחולקים בינם לבין עצמם. ההלכה נקבעה כפי דעת החכמים, שאומרים: "אין זונה אלא גיורת ומשוחררת שנבעלה בעילת זנות" (השוה משנת יבמות ו ו, בתרגום מ. פיטוכובסקי, שם נמצאים הפירושים השונים לפסוק זה). לפי הפשט "זונה" פירושה, כפי שר' עקיבא (יבמות סא:) מפרש: אשה מופקרת לזנות, ומבחינה זו, כיון שנישואין בלתי חוקיים שווים לפילגשות, אפשר לקרוא גם אשה המקיימת נישואין כאלה בשם "זונה". וגם דעת ר' אלעזר מבוססת היטב, באשר הוא אינו מבדיל אם הפקירה עצמה פעם אחת או פעמים רבות. אולם החכמים אינם מודים שבעילת אדם כשר, שהנישואין אתו מותרין, עושה אותה לזונה, משום שאשה כזו אין להשוותה ל"מפקרת עצמה". לכן חשבו שיש לצמצם כאן את המושג "זונה".
פסוק ז:
"וחללה". אי אפשר להסכים לפרשנים האחרונים, שאומרים "חללה" פירושה אשה שעינו אותה, שאם כן היה הלאו של זונה מיותר לגמרי. ומאחר שלפי פסוק טו כל כהן הנושא אשה שאסורה לו, מחלל" את זרעו, למדים חכמינו מכאן, כי כל בת שנולדה לכהן מאשה אסורה לו, הרי היא "חללה", ובן מנישואין כאלה הוא "חלל" ומאבד את כל סגולות הכהן והוא שוה לזר, ואם לבן זה יש בת, הרי גם היא "חללה". השוה ביאור לפסוק טו.
פסוק ז:
"גרושה וגו'". לפי דעת בית שמאי יש למצוא טעם לאיסור זה, בעובדה שבאשה כזאת נמצאה "ערות דבר" (דברים כד א, משנה סוף גיטין). אולם הישנותן של המלים "לא יקחו" מוכיחה, שגרושה שייכת לסוג אחר מאשר זונה וחללה. האחרונות אסורות לכהן משום מעשי עצמן או משום שנולדו מנישואין פסולים, אולם גרושה אינה הגונה לכהן מפני שלנישואיה היתה פעם אחרית רעה. אין לבעל בעמיו לקחת אשה שאיש אחר גירש אותה. לפי זה אין הבדל מאיזו סיבה נתגרשה.
פסוק ז:
יחזקאל מד כב מלמד שגם אלמנה אסורה לכהן ורק "האלמנה אשר תהיה לאלמנה מכהן יקחו". הטעמים מפרידים בין המלים "אלמנה" לבין "מכהן", ברור כי זה בהתאם לביאורם של התרגום רש"י וקידושין עח: אמנם, ביאור זה אינו מניח את הדעת. לדעת ר' יהודה, שם, פירוש "מכהן" - כל אחד ששייך ל"משיאין לכהונה" (כלומר המשפחות שכהנים היו מותרים להתחתן בהן). וזה הוא בוודאי הביאור הפשוט ביותר. הכהנים לא היתה דעתם נוחה בוודאי מאלמנה סתם, משום שעברה של זו לא היה ברור להם, רק אלמנה מכהן היתה מותרת להם. אולם בזמן מאוחר יותר היו המשיאין לכהונה (על ביטוי זה עיין במאמרי: "בית הדין הגדול וכו'", עמוד 27 ואילך) בענין זה שוות זו לזו בעיני הכהנים. מכל מקום משמש הכתוב ביחזקאל הרחבה לעומת החוק בתורה על ידי חוק מונע מזמן מאוחר.
פסוק ח:
ח. הדיבור עובד מגוף נסתר אל גוף נוכח, ומתמיה ביותר שהדיבור שנועד לפנות אל הכהנים, מדבר על הכהנים תמיד בגוף נסתר, ואילו הפסוק שלפנינו, שאינו מדבר על הכהנים אלא על ישראל כולו, משנה לגוף נוכח. אולי אפשר לשער, שכל הפרשה נאמרה בדיבור לא ישיר (ומכאן: "אמור" – "ואמרת", ולא "דבר" – "ואמרת"), והמלה "וקדשתו" מכוונת במישרין אל משה בתורת בא כוחו של כל העם.
פסוק ח:
"וקדשתו". הדרך אותו (היינו: את הכהן) בדרך אל הקדושה. על בית דין מוטל להשגיח, שהכהנים יקיימו בהקפדה את חוקי הקדושה שנועדו להם (יבמות ח:).
פסוק ח:
"קדש וגו'". הוא יהיה גם בעיניך כאיש קדוש, ובכל דבר שבקדושה יינתן לו מקום בראש, השוה נדרים סב. גטין נט:
פסוק ח:
"כי קדוש". מכיון שה' הוא הקדוש המוחלט, על הקרובים אליו להיות קדושים יותר מאחרים.
פסוק ט:
ט. הפסוק "אל תחלל... להזנותה" (יט כט) מלמד, כי גם כאן יש לגזור "תֵחֵל" משורש "חלל". כלומר: לפסול. חכמינו (סנהדרין נ: ונא:) תמימי דעה בזה, שלא מדובר כאן על בת כהן פנויה, אלא או על ארוסה בלבד (ר' ישמעאל), או גם על נשואה (ר' עקיבא ור' שמעון), או רק על נשואה (רבנן, שם נ:). אמנם, פשוטו של מקרא סותר, כנראה, דעה זו. גם פילון ויוספוס הבינו את הכתוב כפשוטו. בכל זאת השוה יוספוס (קדמוניות ד ח כג) את הפסוק שלפנינו עם האמור בדברים כב כ-כא, ובצדק, שהרי גם שם (כא) נאמר: "נבלה... לזנות בית אביה" ושם הלא מדובר, כפי שחכמינו היטיבו לבאר, על מעשה זנות אחרי האירוסין, ולפי זה גם בפסוק שלפנינו אין הכוונה על פנויה. בנוגע לחוק בדברים כב כ, מפסוק כג שם יוצא מפורש, שאין הכוונה להעניש פנויה שזינתה במיתה, וכך עולה מספר שמות כב טו. ואם מפרשים אחרונים סוברים, שטעם עונש מיתה בזה, שהנערה רימתה את בעלה, באמרה על עצמה שהיא בתולה, הרי יש לטעון נגד זה, ראשית, שקשה להניח שהתורה היתה מענישה בגלל שקר כזה במיתה, ואילו הבעל מקבל כאשר הוא מוציא שם רע רק עונש קל. ועוד: הלא הכתוב אומר שם (פסוק כא) מפורש וברור, שהסקילה אינה באה בשל השקר אלא: "כי עשתה נבלה בישראל לזנות וגו'". לפי זה הכרח הוא ששם מקרה דומה לזה שבדברים כב כג, ורק מפני זה אין הכתובים אומרים זאת בפירוש, משום שזה יוצא מאליו מכל תיאור הענין, הנערה מאורשה על ידי אביה (פסוק טז) בעוד שהיתה קטנה. ואם המדובר על עונשה, הלא רק בגלל עבירה שעשתה בבגרותה מגיע לה עונש, זהו דבר מובן מאליו לפי התורה, ואם כן היתה כבר ארוסה כשזינתה. ואם אנו עוד מניחים כאן, שבימים קדומים היה הנוהג שהאב היה מארס או מקדש את הבת הקטנה לאיש. ואילו העונש לא יכול לבוא אלא כשזנתה בהיותה כבר בוגרת, הרי מובן ממילא שאין הכתוב מדבר כאן אלא בארוסה או בנשואה. – על דבר טעם עונש שריפה עיין לעיל ביאור לפרק כ פסוק יד.
פסוק י:
י-יב. "הכהן הגדול מאחיו". זהו התואר המלא של הכהן הגדול, שבמקומו יבוא במקוצר "הכהן הגדול" (השוה במדבר לה כה, יהושע כ ו, מלכים-ב יב, יא, כב ד, כג ד, ופעמים רבות בחגי וזכריה, השוה לעיל: מבוא לקרבנות, מנחת חביתין של הכהן הגדול). לדעת הספרא יהיה הכהן הגדול המצויין בין אחיו מכמה בחינות.
פסוק י:
"יוצק על ראשו". גם בני אהרן נקראים בשם "משוחים" (במדבר ג ג), מפני שהוזה עליהם שמן המשחה (ויקרא ח ל), אולם רק לאהרן הוצק שמן על הראש (ראה לעיל על ח יב).
פסוק י:
"ומלא וגו'". כמו לעיל טז לב. מריבוי התוארים שניתנו כאן לכהן הגדול, מסיקה ברייתא אחת (בהוריות יב:), שמחוץ לדין אחד ("מקריב אונן", פסוק יב) חלים הצוויים שכאן גם על כהן משוח מלחמה ועל כהן מרובה בבגדים (עיין לעיל על ד ג). שונה מזה דעתו של הרמב"ם, עיין משנה למלך בהלכות כלי המקדש ה ו.
פסוק י:
"את ראשו". בעוד שלכהן הדיוט מותר להביע את אבלותו על ידי קריעת בגדיו וגידול פרע שער ראשו, הכהן הגדול אינו רשאי אפילו זאת (עיין לעיל על י ח). אולם הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש א י סובר, שלכהן גדול אסורות היו תמיד פריעה ופרימה, משום שהיה צריך להיות תמיד במקדש, מה שהיה אסור במצב של פריעה ופרימה, כפי שיוצא מתוך יחזקאל מד כ. לפי זה כוונת הכתוב כאן, שלכהן הגדול אסור היה אפילו על מת לגדל פרע ולפרום את בגדיו, וכל שכן שאסור לו לעשות זאת בלי סיבה, השווה מבוא לקרבנות - אחידותה ושלמותה של תורת הקרבנות. על דבר "פרם" עיין לעיל על יג מה. לדעת ר' ישמעאל גם הכהן הגדול פורם את בגדיו, אולם עושה זאת מלמטה, ולא מלמעלה (הוריות יב:).
פסוק יא:
"ועל כל". לכהן הגדול אסורות כל הטומאות. אפילו זו לאביו ולאמו, ומכן שכן לשאר קרובים.
פסוק יא:
"נפשות". מספר הרבים בשל "כל" ולהדגיש את הניגוד לפסוק א, אף על פי שברגיל בא אחרי "כל" מספר יחיד. בספרא משמשת המלה "נפשת" מקור להלכות רבות. ובאמת יש למצוא במקרא גם "כל נפש" וגם "כל נפשות", השוה בראשית לו ו, ומו טו (ראה ויקרא רבה, פרשה ד).
פסוק יא:
"לא יבא". גם הביאה באוהל, שהמת נמצא בו, מטמאה, במדבר יט יד, ו ט.
פסוק יא:
"על" (ולא "אל", השוה יחזקאל מד כה), כמו במדבר ו ט, משום שהוא מאהיל על המת. את התואר "מת" צריך לכתוב כאן, משום שמספר רבים "נפשות", ברגיל, אינו משמש לציין מתים.
פסוק יא:
"לאביו ולאמו". מלים אלו, שהן מיותרות אחרי שנכתב "על כל נפשות מת", מלמדות שלמת מצוה (עיין לעיל על כא א) רשאי הוא להיטמא. הטעם שכאן מקדים את האב לאם אפשר להסביר בנקל: אם לעיל (פסוק ב) לגבי ההיתר להיטמא, יש קולא יתירה באביו, הרי כאן, באיסור, יש – להפך חומרה יתירה באם, מטעם זה נמצא סדר דומה בבמדבר ו ז.
פסוק יב:
"ומן וגו'". אפילו לעזוב את המקדש, כדי ללוות את ארון המת, אסור לו לכהן גדול. כאן כתוב "מקדש", ולא "משכן" או "אהל מועד" (השוה לעיל י ז). משום שהדברים כאן מכוונים לדורות, שלהם יהיה בית קבוע. אולם "מקדש" מציין בכלל גם את אוהל מועד (שמות כה ח). לדעת ר' מאיר (סנהדרין יח:) מותר לכהן הגדול ללכת אחרי המטה, ואפילו ר' יהודה אינו אוסר, אלא משום חשש שיבוא לידי טומאה. הכתוב אוסר לפי זה רק את היציאה מן המקדש, ומובן מאליו, שזאת דווקא בשעת עבודתו של הכהן הגדול.
פסוק יב:
"ולא יחלל". יהיה זה חילול המקדש אם יעזבהו בשל מת. לדעת רש"י ורמב"ם (ספר המצוות ל"ת קסה) אין כאן איסור אלא מאמר שלילי: לא יחלל את המקדש על ידי כך שעושה עבודתו באבלותו וגו' (השוה רמב"ן). מתוך פסוק זה יש גם להסיק, שהכהן הגדול אפילו באנינותו (היינו: ביום מות אחד מקרוביו, שהוזכרו בפסוק ב, או אשתו) רשאי לעבוד, מה שאין כן בכהן הדיוט. לפי רמב"ן יש ללמוד את הדין האחרון מזה, שכאן נאסר רק לכהן הגדול לצאת מן המקדש, ולא לכהן הדיוט. ואילו היה מותר לזה האחרון לעבוד, היה גם הוא אסור לעזוב את העובדה בגלל מת, השוה עוד לעיל על י ז.
פסוק יב:
"אני ה'". הריהו עובד את עבודת המקדש בשם ה'.
פסוק יג:
יג-טו. "והוא", בא להגיד שצו זה מכוון אל הכהן הגדול בלבד, משום שהיה אפשר לחשוב, כי אחרי הסיום "אני ה'" הדיבור מתכוון אל הכהנים בכללם.
פסוק יג:
"בבתוליה", מציין כאן גם גיל מסוים (נעורים) וממעט את גיל הבגרות (יבמות נט. השוה רמב"ם הלכות איסורי ביאה יז יג).
פסוק יד:
"אלמנה וגו'". הכתוב פותח באיסור קל וממשיך והולך בחמור יותר. איסור האלמנה הוא הקל ביותר, שהרי היא מותרת לכהן הדיוט. חמור יותר הוא איסור הגרושה, ועוד יותר חמור הוא האיסור של חללה, שנולדה בנשואין פסולין, והחמור ביותר הוא איסור הזונה שחיללה את עצמה.
פסוק יד:
"וחללה זונה". דבקות יחד, אולי לרמוז, שיש חללה שהיא דומה לזונה, היינו שאינה חללה מלידה, אלא נתחללה על ידי נישואין פסולין.
פסוק יד:
"את אלה". מכיון שבאו כמה שמות עצם בזה אחר זה, נכללו כאן יחד כדי למנוע טעות. חכמינו למדים מכאן שרק בניהן של אלו חללים ולא בני הנידה, אף על פי שזו אסורה בכרת (כ יח).
פסוק יד:
"כי אם בתולה". לפי ת"כ נשנו כאן הדברים כדי ללמד, שהכהן הגדול לא רק שרשאי לישא בתולה אלא הוא מצווה על כך.
פסוק יד:
"מעמיו". לדעת פילון (de monarchia 229 M.): משבטו, כלומר: בת כהן. גם הרשב"ם בפסוק ד מבאר "עמיו": שבט הכהנים, אולם לפי יחזקאל מד כב ("כי אם בתולות מזרע בית ישראל") הוראת "עמיו" היא: כל בני ישראל באשר הם עמו. ולפי זה אפשר היה להסכים עם ראב"ע ואברבנאל, ש"מעמיו" בא לאסור על הכהן הגדול את הגיורת או בת גר שמוצאה מעם אחר. אולם אין ההלכה מסכימה עם ביאור זה לכל פרטיו. לפי קידושין עז. ועח. אין הבדל בין הכהן הגדול ובין הכהנים ההדיוטים בנוגע לגיורת ובת גרים, ואת האיסור לקחת גיורת למדו מיחזקאל מד כב ובפירוש פסוק זה נאמרו שם ארבע דעות שונות: לדעת ר' אליעזר בן יעקב, שנפסקה הלכה כמותו, הכהן מותר בבת גיורת, אם האב הוא מזרע ישראל, וכן גם בבת גר אם האם היא מגזע ישראל: אולם הגיורת עצמה אסורה לכהן.
פסוק יד:
אולם מתלמוד ירושלמי (קידושין ד ו) נראה שהניח את הביאור של ראב"ע ואברבנאל, באמרו: "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, לא גיורת, כל לא תעשה שהיא באה מכח עשה, עשה היא". אמנם, "קרבן העדה" גורס במקום "בתולה מעמיו" את הפסוק שביחזקאל: "בתולת מזרע בית ישראל", וכפי הבבלי. אמנם יש לקיים את הגירסא הישנה. ואעפ"כ פוסק גם הירושלמי בלי ספק שהגיורת אסורה לכל כהן, ואם זה נכתב בפרשתנו כאן בענין הכהן הגדל, הרי זה משום שהתורה התכוונה לאסור גם את הבתולה שאינה מעמיו. לפי יבמות עז: למדין מתוך "מעמיו" שזרע הגרים הבאים לכל הפחות מצד אחד (מצד האב או מצד האם) מעמיו, כשרים להנשא לכהנים. כך גם לפי ספרא.
פסוק טו:
"ולא יחלל". אין לפרשו כמו בפסוק ו או בפסוק ט ("את אביה היא מחללת"), כי לא היה נכון להגיד, שהכהן הגדול לא יקח אשה שאסורה לו, משום שעל ידי כך הוא מחלל את בניו, אדרבה, הכתוב בא ללמדנו שהילדים הנולדים מנישואין כאלה, הם חללים (חלל או חללה) ופסולים לעבודת כהן (וכמו כן לנישואין עם כהן, פסוק ז). ואפילו בן בנולד לכהן גדול מאלמנה, שהיא הרי כשרה לכהן הדיוט, הוא פסול לכל עבודות הכהונה. וכל שכן אם הכהן נשא גרושה וכיוצא בה, שהיא אסורה לכל כהן. אגב, יש כאן איסור לחלל את זרעו. גם האשה מתחללת, אם נישאת לכהן והיא אסורה לו (קידושין עז.). כהן המקדש אשה, שלפי הפרשה שלפנינו היא אסורה לו ואח"כ בא עליה, עובר בשני לאוין (לוקה שתים), קידושין עח:
פסוק טו:
"בעמיו". לפי פשוטו בא ללמד, שאסור לו לעשות כן לעיני בני עמו שכן עליו להיות הגדול מכולם. אדרבה, הוא צריך לשמש דוגמה לכל גם בשמירתו על טהרת המשפחה ויחסה. חכמינו במס' קידושין עז. ובתורת כהנים סומכים על זה את ההלכה, שגם בת חלל שנשא בת ישראל, פסולה לכהונה: ואילו בת חללה שנישאת לישראל כשר, כשרה לכהונה (הטעם לכך הובא על ידי הירש).
פסוק טו:
"כי אני ה'". אסור להפקיר את כבודו, משום שקיבלו מיד ה' ומצווה לשמרו לדורותיו.
פסוק יז:
טז-יז. מזרעך. הרמב"ן מעיר הערה קולעת, כי המומים שבפרשה זו, וכן הטומאות להלן, כב ד הם רק כאלו שאפשרים הם בעתיד לגבי צאצאי אהרן, שהרי באהרן עצמו (וכנראה גם בבניו) לא אירעו דברים כאלה.
פסוק יז:
"אל אהרן". ולא "ואל בניו". כמו בכב ב, כי לזה לא היה מתאים לכתוב "איש מזרעך", השוה פסוק כא.
פסוק יז:
"אשר יהיה בו מום". הפסוק הראשון מלמד בדרך כלל, שכל מום פוסל לעובד עבודה בקודש. הפסוק הבא מתחיל בהרצאת פרטים, וחוזר על הפסוק הכולל בקצרה.
פסוק יז:
"איש" בא להוציא את הקטן, שהוא פסול לעבודה. ומנהג היה בין הכהנים לא לתת להתקרב לעבודה בגיל למטה מעשרים שנה (חולין כד:).
פסוק יז:
"לחם וגו'". בביטוי זה נמצא גם טעם האיסור. רק מי שהוא שלם גם בגופו ראוי לגשת לפני ה' כבא כחו של העם ולהקריב לו את מתנות העם ולשרת בקודש. בפסוק הבא וכן בכא וכג, נשנות העבודות השונות האסורות. אפילו עבודות פחות חשובות, כגון יציקה ובלילה (השוה לעיל על ב ז), אסורות להיעשות על ידי כהן בעל מום. אולם אינו לוקה אלא על "עבודות תמות" (עבודות נשלמות), יומא כד: השוה זבחים קיב: רמבם הלכות ביאת המקדש ט י, ומשנה למלך הלכות תמידין ומוספין ב י.
פסוק יז:
ויזל העיר כאן: אף על פי שיציקה ובלילה כשרות גם בזר (מנחות יח: רמב"ם, מעשי הקרבנות יב כג) והוא הרי כשר גם אם מום בו (השוה ביאור לפסוק כא), בכל זאת אסור לכהן לעבוד עבודה זו, אם הוא בעל מום, משום שהוא ניגש אל העבודה בתורת כהן ובבחינה זו עליו להיות בלא מום. ואין בזה שום סתירה לקבלה, שלפיה זר העובד בבמה היה צריך להיות בלא מום (ראה המובא בביאור לפסוק הבא) שהרי בבמה עבד גם הזר בבחינת כהן.
פסוק יח:
יח-כ. "אשר בו מום". גם מום עובר. ספרא. המומים שנזכרים כאן משמשים לדעת חז"ל (בכורות מג.) דוגמא בלבד (ראה פסוק כא), ויש בכללם עוד הרבה מומים אחרים, וביחוד אלה שלפי כב יט ואילך הם פוסלים בבהמה. ועוד פסולים כל אלה שמשונים מבני אדם אחרי במבנה גופם, אלא שאלה אינם מחללים את העבודה. ויש שפסולים לעבודה משום רושם צורתם ("מראית עין"), השוה בכורות מג. מכאן ראיה, שהמומים השונים שפוסלים לעבודה נמסרו בקבלה. ואין חשיבות מיוחדת לכך איך מבארים את המומים שבכתובים אחד אחד.
פסוק יח:
"כי", לא בא כאן ליתן טעם אלא לאמת, כמו בישעיה ז ט, השוה גם רש"י. קבלה היא (השוה זבחים טז.) שגם בבמה, מקום שם גם הזר כשר לעבודה (ראה לעיל על ז לז), היה בעל מום פסול. לפי זה אפשר היה לבאר את פסוק יח, שהוא מחמיר לעומת פסוק יז, כל איש (גם זר העובד בבמה) שיש בו מום, לא יגש (להקריב קרבן).
פסוק יח:
"חרם". כנראה שהוא משורש "חרם" (בערבית: خرم שוסע, היינו מטיל מום, לדעת ר' יונה בס' השרשים הוראתו: קוצץ, וכן פי' גם דיטריך. עיין דברי פליישר, במילון לעברית חדשה של לוי, חלק שני עמוד 208). לדעת תו"כ המדובר באיש שעצם חטמו שקוע, ובכללו גם צורות משונות אחרות של החוטם. לפי רמב"ן נקרא איש שבחוטמו מום: חרום, משום שפניו כולם מעוותים.
פסוק יח:
"שרוע", משורש "שער" - "סרח", לפי תו"כ ירך בולטת (ואולי גם יד מאורכת).
פסוק כ:
"גבן", הוא לדעת ראב"ע והאחרונים: בעל חטוטרת (ודומה לזה פי' ר' חנינא בן אנטיגנוס בספרא).
פסוק כ:
"דק", ננס או כחוש. אולם כל הפסוק נמשך אל "איש אשר יהיה בו" (פסוק יט), ולפי זה משמש איפוא, "גבן" רק כינוי המום ולא כינוי לבעל המום. חכמינו (בכורות מג:) סבורים, שאלה הם מומין בגבות עין, ששמם בארמית "גבינין". לדעת רש"י (בבכורות, שם) הן גבות עינים ארוכות ומידלדלות. כן מבואר שם מד. "דק" (כמו דק בישעיה מ כב), קרום דק שבעין. "בעינו" נמשך בהכרח אל המלה "דק". אולם בתרגום ירושלמי נמצא גם "גבן" ו"ננס", וההלכה מציינת אותם כמומין (משנת בכורות ז ו).
פסוק כ:
"תבלל", (על משקל "תאשור", איוולד 161 c), משורש בלל - ערבב, לפי בכורות לח. כשקו לבן נכנס לתוך השחור.
פסוק כ:
"גרב". עיין רש"י: "ילפת", לפי ספרא: "חזזית מצרית".
פסוק כ:
"מרוח אשך". לפי תרגום אונקלוס (משורש "מרח") בעל אשכים כתושים: ואילו לדעת תרגום יונתן (משורש "רוח", הרחב). בעל אשכים תפוחים, אולי מכוון אל שבר באשכי המים, אחד המומים שגם היום רגילים הם ביותר במצרים.
פסוק כא:
כא. החוק הכולל חוזר ונשנה בביטוים שונים בחלקם, כך שבחוק שלפנינו יש כלל ופרט וכלל, שלפיו נכללים בהם כל המומים הדומים להם.
פסוק כא:
"מזרע אהרן הכהן". ייתכן שבא להדגיש, כמו "מזרעך" (לעיל בפסוק יז), שאפילו זרעו של אהרן אסור לשמש בקודש אם הוא בעל מום. לעומת זאת סובר ויזל, שזה בא ללמד, שרק בכהנים מזרע אהרן פוסל מום לעבודה, ולא בזר. באותן העבודות בקודש, הכשרות בזר, אין הבדל בין זר תמים ובין זר בעל מום. ומה שהכתוב עבר מנוכח (מזרעך") לנסתר ("מזרע אהרן"), הוא משום שהמשך הדיבור נמסר באותה לשון שניתן למשה. סדר כזה נמצא גם להלן בפרק כב, פסוקים ג-ד.
פסוק כא:
"אשי ה'". בביטוי זה ובביטוי "לחם אלהיו" נמצא טעם האיסור.
פסוק כא:
"מום בו", בזה מתואר חילול העבודה כאחת העבירות החמורות. השוה לעיל כ ט: "אביו ואמו קלל" (ראב"ע).
פסוק כב:
כב-כג. "לחם וגו'". הקודש שנאכל לכהן הוא לחם אלהיו: "כהנים משלחן גבוה קזכו" (חולין קכ.). אך לבעל מום הותר לאכול גם קודש קדשים, כגון חטאת ואשם וכיוצא בהן, וגם קדשים קלים, בכורות ודומיהן (ראה מבוא לקרבנות: תכנה של תורת הקרבנות). ולא למותר הוא ההיתר של אכילת קדשים קלים, מאחר שאפילו אכילת קודש קדשים הותרה. שהיו יכולים לחשוב, כי דוקא בקדשים קלים אין לו חלק לבעל מום, שהרי המורם מהם ניתן לכהנים חלף עבודתם, ואילו אכילת קודש קדשים אינה תשלומים חלף העבודה, אלא חובה (השוה י יז).
פסוק כג:
"אך אל וגו'". הרמב"ם, הלכות ביאת המקדש ו א, מפרש את הפסוק כך, שהכניסה אל הקודש "מן המזבח ולפנים" אסורה לכהן בעל מום, אף על פי שלפי רמב"ם שם ט א הכניסה מותרת לזר (השוה משנה למלך, שם). אולם הרמב"ן (בספר המצוות ל"ת סט) סובר, שהאיסור שנאמר במשנת כלים א ט, שלפיו אסור לבעל מום ליכנס ל"בין האולם ולמזבח", הוא רק מ"מעלות דרבנן", ואילו מדאורייתא הכניסה אל הקודש מותרת. לפי זה מדבר הכתוב כאן רק על הגישה אל העבודה, והיינו "אל הפרכת" מכוון בעיקר אל העבודה ליד הפרוכת בפנים הקודש ביום הכפורים (פרשה טז), ואילו "ואל המזבח", מציין את עבודת המזבח הרגילה בכל ימות השנה. כאן יש להרגיש החמרת האיסור: לא רק "אל הפרכת", אלא אפילו "אל המזבח". לפי הרמב"ם אסור לגשת אל הפרוכת אפילו למצוה (למשל לעשות רקועי זהב לקודש, השוה עירובין קה.), אם יש שם כהנים אחרים, שהרי לא למצוה אסור בלאו הכי להיכנס שמה. השוה רמב"ם הלכות ביאת המקדש ב ד.
פסוק כג:
"ולא יחלל", מכאן, שעבודת בעל מום נחשבת לעבודה מחוללת.
פסוק כג:
"את מִקְדָשַי", לדעת הרמב"ם נכללו בזה השטחים המקודשים: ולפי הרמב"ן מקדשי - קדשי.
פסוק כג:
"מקדשם". אני מציין אותם (את מקדשי) כקדושים.
פסוק כד:
כד. אם כי הפקודה ניתנה רק לכהנים, מסרה משה בכל זאת לכל ישראל, משום – כפי שמסביר רש"י – שבית הדין היה מצווה להשגיח על טהרת הכהנים. הפסוק "וידבר" מכוון אל שתי הפרשיות הקודמות, השוה ביאור לפסוק ח. לפי דעת ויזל סודרה החתימה הזאת כאן, משום שבפרשה הראשונה (פסוק א) חסרות המלים "וידבר", וגם "אהרן" ו"בני ישראל", ובפרשה השניה (פסוק יז) חסרות "בני אהרן", ו"בני ישראל", לכן באה החתימה הזאת להשלים מה שחסר בפתיחה. השוה הפתיחה השלמה בפרק יז פסוק ב ובכב יח, ובמכילתא דר' שמעון בן יוחאי לשמות יב א וההערה שלי שם.