פסוק א:רש"י ד"ה בני אהרן, אף בעלי מומין במשמע. ד"ה בני אהרן, ולא בנות אהרן. ע"כ. קצת קשה, כיצד "תורת כהנים" (ורש"י) לומדים מן המילים "בני אהרן" גם ריבוי וגם מיעוט. (פ' אמור תש"ס) וראה ביאורו של ר' פנחס דורון בספרו "ביאור סתומות ברש"י" על אתר שכתב: הוקשה לרש"י למה מזכיר הכתוב "הכהנים בני אהרן", הלא ברור שהכהנים הם "בני אהרן" וגם להפך? ומתרץ רש"י ששניהם צריכים, שאם כתב "בני אהרן" לחוד, הייתי אומר גם חללים שגם הם בניו של אהרן, קמ"ל "הכהנים", אבל חללים אינם בכלל "כהנים" כלל. "בני אהרן" צריך לרבות בעלי מומין, שלא נתמעטו מתיבת "הכהנים", שהרי לכל דבר הם כהנים חוץ מלענין העבודה. ושוב קשה: אם כן "בני אהרן" למה לי, הרי מתיבת "הכהנים" לא נתמעטו בעלי מומין וכן נתמעטו חללים? לכן מוסיף רש"י לדרוש: בני אהרן ולא בנות אהרן.
פסוק א:"לנפש לא יטמא בעמיו". לא נאמר כאן מי לא יטמא, אלא אם כן נאמר - כפי שמתבקש - שהנושא הוא "הכהנים בני אהרן", אך אם כך נאמר, יקשה לשון היחיד "לא יטמא". ונראה שמשום כך משלים רשב"ם "איש בעם הכהנים". ומכל מקום קשים כאן המעברים מלשון ללשון לאורך הפרשה: (א-ד) - לשון יחיד, (ה-ז) - לשון רבים, ו(ח) שוב לשון יחיד. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק א:ולכאורה צריך לחפש תשובה עקרונית לחילופי לשון יחיד ורבים. (פ' אמור תשנ"ט)
פסוק ב:רש"י ד"ה כי אם לשארו, אין שארו אלא אשתו (תורת כהנים; יבמות כב ע"ב). היפנה את תשומת לבי שכני בבית הכנסת ר' יהודה גרינשפן שי' לתוספות יו"ט במסכת בבא בתרא (פ"ח, מ"א ד"ה והאיש את אשתו) השואל, מנין ששארו היא אשתו, והוא אומר שם: בהא ודאי צריך נגר ובר נגר דלפרקיה. והנה, מכיוון שהפך הערה זו לשיעורי־בית בשבילי (לא לחינם היה מורה כ"ח שנה), חיפשתי וראיתי שכבר "שפתי חכמים" (אות ה) מזכיר תוספות יו"ט זה. בדקתי ככל שידי הגיעה, לרבות הגמרות השונות המוזכרות בהקשר זה, והגעתי למסקנה פשוטה - שארו אינו יכול להיות אלא אשתו, שהרי כל יתר הקרובים מוזכרים במפורש בפסוק זה ובזה שלאחריו, ולפיכך מוכח מתוך ההקשר כדברי "תורת כהנים", הגמרא, רש"י ורשב"ם. (פ' אמור תשנ"ט) וראה רשב"ם למסכת בבא בתרא (קט ע"ב ד"ה שארו זו אשתו), שאשתו של אדם נחשבת "שארו" (היינו בשרו), שנאמר "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), וכך נאמר: "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שמות כא, י). וראה דברי רמב"ן שם, וגם הערה י ב"תורה תמימה" על אתר.
פסוק ב:אבל לכאורה יכולה התיבה "שארו" להיות הכותרת לכל הנמנים לאחר מכן, אחר האתנחתא, והראיה - אין ו"ו־חיבור ב"לאמו", בעוד שישנה כזאת בכל היתר. (פ' אמור תשס"א) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: וזה באמת הפירוש להסוברים שטומאת כהן לאשתו היא רק מדרבנן.
פסוק ג:רש"י ד"ה אשר לא היתה לאיש, למשכב. ע"כ. כלומר היא התארסה (אירוסין של תורה הם קידושין של ימינו, שמקדש האשה בשווה פרוטה) אך טרם נישאה. לאמור: כהן נטמא לאחותו שמתה כל עוד לא נישאה נישואים שלמים. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק ד:רש"י ד"ה לא יטמא בעל בעמיו להחלו. פסוק זה עוסק בדינו של כהן - אם מותר לו להטמא לאשתו שמתה. רש"י מביא כאן שני פירושים למילה "בעמיו": (א) "בעמיו" פירושו עִמו, לאמור: אסור לכהן להטמא לאשתו שמתה אם בשעה שהיא עמו הוא מחולל (כלומר אם היא פסולה לכהונה). (ב) "בעמיו" פירושו בתוך עמו, כפשוטו של מקרא, לאמור: כל האיסור להיטמא לאשה זו הוא דווקא כשיש אחרים בתוך העם שיכולים לעסוק בקבורתה, אבל אם אין מי שיעסוק בקבורתה הריהי בגדר "מת מצוה" ומותר אף לכהן זה לטפל בקבורתה. (פ' אמור תש"ן)
פסוק ה:רש"י ד"ה לא יקרחו קרחה, על מת. והלא אף ישראל הוזהרו על כך? אלא וכו'. כלומר פסוקנו והפסוק בפרשת קדושים משלימים זה את זה וכל הנאמר באחד מהם כאילו נאמר גם בשני. ואותו הדבר ממש באשר לשני הדיבורים הבאים. ובדברי ר"י אברבנאל ישנם שני טעמים נוספים להזהרה הנשנית כאן עבור הכהנים: (א) כיון שאסור לכהנים להטמא למתים ולעסוק בקבורתם, ישנו חשש גדול יותר שיחם לבבם בקרבם ואולי יקרחו עליהם. (ב) הקרחה והשחתת הזקן נאסרו, משום שהיה זה מנהג עובדי עבודה זרה בימי קדם. כיון שכך, עלולים כהני ה' לחשוב, שהמה בהיותם עובדים במקדש ה' מרוחקים מעבודה זרה, אין בהם חשש זה. על כן בא הכתוב והזהירם באופן פרטי. (פ' אמור תש"ן)
פסוק ו:רש"י ד"ה קדשים יהיו, על כורחם יקדישום בית דין בכך. ע"כ. והוא מ"תורת כהנים". ואין כאן אקט של קידוש, אלא העונש במקרה של עבירה על האיסור הוא המקדש. כן נראה לעניות דעתי. ודברי רש"י להלן (ח ד"ה וקדשתו) מוכיחים. (פ' אמור תשנ"א)
פסוק ו:אבל קשה, מה עניין יש בקדושה מאולצת שכזאת? (פ' אמור תש"ס)
פסוק ו:"ולא יחללו שם אלהיהם". קשה לי, מה חילול השם יש בעבירה על כגון דא יותר מעבירה על יתר המצוות? (פ' אמור תשס"ג) וראה ר"ע ספורנו על אתר שאין רשות לכהן למחול על כבודו, כי הכוונה בכבוד הכהנים הוא לכבוד האל יתברך, וכשימחלו על כבודם זה יחללו את שמו.
פסוק ו:"כי את אשי ה'... הם מקריבִם" וגו'. "כי את לחם אלהיך הוא מקריב" וגו'. קשה לי החזרה על הנימוק בזה אחר זה. (פ' אמור תשס"ו) וראה אור החיים הק' על אתר המבחין בין לשון הרבים שבפסוק הראשון ללשון היחיד שבפסוק השני ומבאר כי היה מקום לומר, שאם יש מספיק כהנים שיכולים לעבוד בבית המקדש, אין להקפיד אם יהיו כמה כהנים שמחמת נישואיהם לא יהיו ראויים לכהונה. לכן השמיעה התורה את הציווי על קדושת הכהן בלשון יחיד, ללמד שכל כהן וכהן, גם אם לא ישרת בבית המקדש, חייב הוא בקדושת כהונה ואסור לו לשאת אותן נשים שהתורה אסרה עליו.
פסוק ז:"אשה זֹנה". "...וחכמים אומרים, אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות" (יבמות סא ע"א). וכך גם פוסק רמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יח, ב). בספר החינוך (מצוה רסו) מובא טעם האיסור: לפי שהכהנים נבחרו לעבוד עבודת השם תמיד, ראוי ומחוייב להיותם קדושים ונקיים יותר מכל שאר העם בכל ענייניהם. ע"כ. והוסיף רש"ר הירש על אתר: ייעודו של השבט הזה הוא "להכין" לבבנו אל אלהיו; עליו להזכיר לנו בכל עת את "הבסיס" ואת "הכיוון" של חיינו לה'... כך יורה לנו, שמוסריות צנועה, התקדשות של כהונה וחיי שלום וריעות הם תנאי היסוד של חיי המשפחה - ושל כל מטרות חיינו; והכהן יזכיר את כל אלה גם מחוץ למקדש - בקרב חיי העם. ע"כ. וזכורני שלפני שנים הרבה מנעתי שידוך בין גיורת מבאי ביתנו וכהן, ויצא שאחר כך נישאה לאדם שאינו מקיים מצוות, ועד היום הדבר כואב לי, כלום רשאי הייתי לא להתערב? (פ' אמור תשנ"ח) בהקשר זה מן הראוי להביא מדבריו של הגאון הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק במאמרו "זה סיני" (הרצאה שניתנה בתמוז תשל"ה לועידת הרבנים של ארה"ב), וכה דבריו: התורה קוראת ליהודי לחיות חיי גבורה הרואית. חיי הקרבה - מסירות נפש. לא נוכל להתיר לאשת איש ולא משנה כמה טרגי יהיה המקרה להנשא מחדש בלי גט. לא נוכל להתיר לכהן לשאת גיורת. ולעתים המקרים הם מאוד טרגיים. אני יודע זאת מנסיוני האישי.
פסוק ז:בא לפני מקרה של נערה גויה שנעשתה גיורת צדק (היא לא הצטרפה לעמנו בגלל שנתנה עיניה במישהו). אחר כך היא פגשה בחור יהודי שבא מרקע חילוני ולא היה לו כל ידע ביהדות. היא קירבה אותו ליהדות, והם השתדכו.
פסוק ז:הוא ביקש להתחקות על עקבות אבותיו לכן ביקר בבית עלמין בו קבור סבו, וראה סמל מוזר על אבן המצבה: עשר אצבעות, כשהבהונות והאצבעות הקדמיות יוצרים כמעט משולש. הוא התחיל להתעניין, הוא חשב שזה סמל מיסטי וגילה שהוא כהן.
פסוק ז:מה נוכל לעשות? זאת ההלכה: כהן אסור בגיורת. אנחנו נכנעים לרצון העליון־על־כל יתברך שמו לעד.
פסוק ז:אך לומר שההלכה איננה רגישה לבעיות, אינה נענית לצרכים של אנשים, זהו שקר מוחלט. ההלכה נענית לצרכים גם של הקהילה וגם של היחיד, אך להלכה יש את המסלול שלה. היא נעה במהירות קבועה מסויימת, יש לה תבניות של היענות לאתגרים משלה, יש לה קריטריונים ועקרונות משלה.
פסוק ז:כשעצב בלבי, השתתפתי בסבלה של האשה האומללה שהיתה הכלי לחזרתו לחיק היהדות, ואז היא איבדה אותו. קמה, והלכה לדרכה (הראני ר' שמיר שיינטופ שי'). וראה עוד "ההר הטוב הזה" על הרב שלמה זלמן מן־ההר (עמ' 410) (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק ז:רש"י ד"ה זנה, שנבעלה בעילת ישראל האסור לה וכו'. רש"י מפרש "זונה" כחכמים במשנה. וקשה לי, מדוע אין רש"י מביא את לשון חכמים: "אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות", ומסתפק בהבאת פירושו לדוגמא האחרונה (נבעלה בעילת זנות. ראה רש"י ד"ה ושנבעלה יבמות סא ע"ב). (פ' אמור תש"ס)
פסוק ז:וראה "דעת מקרא" המביא בהערה, שש דעות חז"ל בפירוש התיבה, ואלו הן: (א) רבי אליעזר: זונה כשמה (טועה מתחת בעלה לאחרים). (ב) רבי עקיבא: מופקרת (שהפקירה עצמה לכל, אפילו אם היא פנויה). (ג) רבי מתיא בן חרש: אפילו הלך בעלה להשקותה (שקינא לה ונסתרה ואסורה לו עד שתשתה), אם בא עליה בדרך, עשאה זונה, הואיל ונבעלה לפסול לה. (ד) רבי יהודה: איילונית (עקרה מטבעה). (ה) חכמים: גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות לאחד מכל העריות. (ו) רבי אלעזר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות. (פ' אמור תשס"א)
פסוק ז:רש"י ד"ה חללה, שנולדה מן הפסולים שבכהונה... וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה. ע"כ. לכאורה צריך לדייק בלשון רש"י, כי עדיין לא ידעתי מה בין "שבכהונה" ל"לכהונה". וראה להלן (פסוק יד) "מפסולי כהונה". ולכאורה בכולם הכוונה לבת חלל, ואם כן הוא, קשה, למה לא יאמר כך בכל שלושת המקומות? (פ' אמור תשנ"ב)
פסוק ז:שם. ...כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה (וחלוצה) מכהן הדיוט וכו'. ונכון לשים "וחלוצה" בסוגריים, שכן אינה פסולה דאורייתא. וראה דברי ר' אברהם ברלינר בהערה ה שם, שגם הוא שם מילה זו בסוגריים. ובדפו"ר אינה. (פ' אמור תשל"ב)
פסוק ז:"...לא יקחו, כי קדֹש הוא לאלהיו". הייתי מצפה ללשון רבים גם בסיפא של הפסוק, ואולי משום שינוי זה מלשון רבים ללשון יחיד כותב ר"ע ספורנו "כל זרע הכהונה". כאן השינוי מלשון רבים ללשון יחיד רק בולט יותר, והקושי הוא בפרשה כולה (ראה מה שכתבתי למעלה בפסוק א). (פ' אמור תשס"א)
פסוק ח:רש"י ד"ה וקדשתו, על כרחו; שאם לא רצה לגרש - הלקהו ויסרהו עד שיגרש. ע"כ. ראה מה שכתבתי לפסוק ו. וקשה לי, לשם מה החזרה? (פ' אמור תש"ס) וראה "גור אריה" שאף־על־פי שכתוב "קדשים יהיו" (פסוק ו) ולמדנו משם שעל כרחם יקדישום בית דין בכך, יכולים היינו לחשוב שבית דין מזהירים אותם בדברים ולא בשוט, לכן כתוב "וקדשתו", שאם לא רצה לגרש - מלקים אותו ומייסרים אותו עד שיגרש. ורא"ם כתב שפסוק ו מדבר על ענייני טומאה, ואילו כאן מדובר בפסולי כהונה.
פסוק ח:רש"י ד"ה קדש יהיה לך, נהוג בו קדושה, לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה. ע"כ. ותמוה לי שרש"י מרחיב את לשון הגמרא (גיטין נט ע"ב), שכן שם מדבר בדברים שבקדושה בלבד, ולא "בכל דבר". (פ' אמור תשנ"ה) וב"אנציקלופדיה תלמודית" (כרך כז, ערך כהן, טור קצו), מבואר: כל אדם מישראל צריך לנהוג כבוד הרבה בכהנים, ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, היינו לכל דבר שיהא הכהן נראה גדול ומקודש אם יקדימנו. ועיין שם בהערה 403.
פסוק ט:"ובת איש כהן כי תחל לזנות... באש תשרף". בתו של כהן נדרשת לרמה מוסרית גבוהה יותר מבת לוי או בת ישראל. גם אם נתקדשה לישראל, מבחינת הדרישות המוסריות עודנה בת כהן, ואם חלילה זינתה תחת בעלה - עונשה חמור משל בת ישראל (בת ישראל אשת איש שזינתה היא בחנק, ואילו בת כהן היא בשריפה). (פ' אמור תשנ"ח)
פסוק ט:רש"י ד"ה את אביה היא מחללת, חיללה וביזתה את כבודו וכו'. לפי דבריו כלל לא מובן, למה דין זה שייך דווקא אצל בת איש כהן. וכי בת איש ישראל אינה מחללת ומבזה את כבוד אביה כשהיא נוהגת כן? וקצת תשובה יש בתוספת מילים של חזקוני על אתר, המוסיף אחר "אביה" - שהוא קדוש, כלומר בזה הוא שונה מלוי או מישראל. ולפי זה גם מובן, למה לא כתוב שמבזה גם את אמה. (פ' אמור תשנ"ה, תשנ"ז)
פסוק יא:רש"י ד"ה נפשת מת, להביא רביעית דם מן המת, שמטמא באהל. ע"כ. כלומר לא רק מת שלם מטמא באוהל, אלא גם חלקים ממנו, כגון אבר שלם או רביעית הלוג של דם. רש"י מחדש (על־פי הברייתא בסנהדרין ד ע"א) שגם אם רביעית הלוג מורכבת מדם שבא משני מתים - היא מטמאת באוהל. וראה "ספר הזכרון" שדרשה זו נסמכת על כך שכתוב "נפשת" בלשון רבים, והדם נקרא נפש (ראה דברים יב, כג). וכתב הרמב"ם (הלכות טומאת מת ג, א) ששיעור הדם המינימלי שנמצא באדם בתחילת ברייתו הוא רביעית הלוג. (פ' אמור תשס"ב)
פסוק יב:רש"י ד"ה ומן המקדש לא יצא, אינו הולך אחר המטה. ע"כ. ולכאורה מכאן ראיה שלא כמנהג ירושלים שלפיו אין הבנים הולכים אחר המיטה. ואמנם אמר לי הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך שליט"א עוד לפני שנים רבות, שלא הנהיגו בשעתו, שאין הבן הולך אחר מטת אביו, אלא משום שבשעת ההלוויה היו בוזזים את דירת המת, וכשחזרו - היו מוצאים בית ריק מכל. (פ' אמור תשמ"ז) ובספרי המנהגים מבואר שמקור המנהג בדברי השל"ה (מסכת פסחים פרק נר מצוה אות צב). עיין שם. וראה מש"כ בספר בראשית (נ, יג).
פסוק יד:"...כי אם בתולה מעמיו יקח אשה". לא ידעתי מה חידוש יש כאן אחר שכבר נאמר בפסוק הקודם "והוא אשה בבתוליה יקח". ופירושו של רמב"ן שהראשון הוא לאו הבא מכלל עשה והשני עשה, קשה לי. וראה דברי חזקוני על אתר. (פ' אמור תשנ"ט) וראה "העמק דבר" שחזר הכתוב ללמדנו כי מתחילה ראוי לכהן שיקח "אשה" - גדולה בדעת ומשכלת ביראת ה', אבל אם אינו מוצא, רשאי לישא אפילו בת הדיוט מישראל "מעמיו", ובלבד שלא ישב בלי אשה.
פסוק יד:רש"י ד"ה וחללה, שנולדה מפסולי כהונה. ע"כ. קצת קשה, למה רש"י חוזר כאן על מה שבאר למעלה (פסוק ז). וראה "שפתי חכמים" (אות ת). (פ' אמור תשמ"ז)
פסוק יד:וראה הערה לט אצל ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י", שכתב: לפי ההלכה אלמנה האסורה על כהן גדול אסורה גם אם התאלמנה מן האירוסין וכן גרושה. לכן רש"י מפרש שוב "חללה" כי כאן הפירוש שונה מ"חללה" שאצל כהן הדיוט. שם "חללה": שנולדה מן הפסולים וכו'. וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה. ואילו כאן פירוש "חללה" רק שנולדה מפסולים. משום שבלאו הכי כל אחת משלוש הנשים - אלמנה גרושה וחללה - ייאסרו לכהן גדול למרות שהיא "אשה בבתוליה". ולכן נאמר בפסוקנו "זונה" בלי ו"ו־החיבור ללמדנו שיש להבדיל בין אלמנה גרושה וחללה לבין זונה. (פ' אמור תשנ"ג)
פסוק יח:רש"י ד"ה כי כל איש וגו', אינו דין שיקרב. כמו "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א, ח). ע"כ. נראה שרש"י מבקש לבאר את החזרה שבפסוקנו על האמור בקודמו, ולדבריו פסוקנו בא לתת טעם לאיסור. כלומר אסור לבעל מום להקריב כשם שאי אפשר להקריב קרבן מבהמה עם מום. ודומה הדבר למה שנאמר בספר מלאכי (א, ח): "וכי תגִשון עור לזבֹח אין רע? וכי תגישו פִסח וחֹלה אין רע? הקריבהו נא לפחתך, הירצך?". כלומר בחן את הדבר, והקרב דורון בעל מום לשר שעליך, האם יהיה מרוצה לך להעביר ממך אשמתך אשר פשעת כנגדו (כך מבואר ב"מצודת דוד" שם). (פ' אמור תשמ"ח)
פסוק יח:רש"י ד"ה שרוע, שאחד מאבריו גדול מחבירו וכו'. ולא ידעתי, למה "עינו אחת" וכו' אינו מנוסח כצלע שלפניו וכזו שלאחריו, והרי לכאורה היה יכול לומר: שעינו אחת גדולה מחברתה. (פ' אמור תשנ"ג, תשנ"ה, תשנ"ט, מלון גולדן טוליפ, ים המלח)
פסוק יח:יש עניין להשוות מומים אלה שבאדם עם המומים שבבהמה המנויים להלן (כב, כב-כד). בולט הפירוט הרב שם (חמישה) במומים שבאיבר המין לעומת מום אחד שבכאן. (פ' אמור תשנ"ג)
פסוק כ:"...או מרוח אשך". כל המומין הקודמים נראים לעין, ועל כן אני מבין שהם פוסלים, מה שאין כן זה. ואולי צריך להביא כדוגמא גם מום שאינו נראה לעין, כדי שהמילים "כל איש אשר בו מום", רש"י - לרבות שאר מומין (תורת כהנים) - ירבו גם מומין שאינם נראים. (פ' אמור תשס"ג) ורמב"ן על אתר מראה כיצד סודרו המומים השונים בפסוק בסדר של 'לא זו אף זו'. ומן הראוי לציין כי המומים המנויים כאן הם האבות, אך להם ישנם עוד מאה וארבעים תולדות (ראה רמב"ם הלכות ביאת מקדש ח, יז).
פסוק כ:רש"י ד"ה או גבן, שורציל"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב (בכורות מג ע"ב). ע"כ. מסתבר שזה מעין דבר הלמד מענינו, כלומר גבן מסוג המומים דק או תבלול בעינו. ובאשר ללע"ז - ר' משה קטן ז"ל תרגם: בעל גבות ארוכות וסבוכות. (פ' אמור תשנ"ח)
פסוק כ:רש"י ד"ה גרב או ילפת (לכאורה כך צריך היה לכתוב, אך כתוב "גרב וילפת". וטוב עשה ר' יצחק לוי ברש"י שבחומש רש"ר הירש ששינה), מיני שחין הם: גרב - זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ. ילפת - היא חזזית המצרית... והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב - שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר "ובגרב ובחרס" (דברים כח, כז); כשסמך גרב אצל חרס - קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת - קורא לחרס גרב (על־פי ברייתא בבכורות מא ע"א). ע"כ. כלומר "גרב" הנזכר בפסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא אינו זהה לזו שבפסוקנו. כאן ה"גרב" סמוך לילפת ולכן הוא מציין את השחין הקשה (יבש אף מבחוץ), ושם הוא סמוך לחרס, משום כך משמעו השחין הקל (לח מבחוץ), כמבואר ב"לפשוטו של רש"י". (פ' בהר תשנ"ב)
פסוק כא:רש"י ד"ה כל איש אשר בו מום, לרבות שאר מומין. ע"כ. והנה הכתוב מפרט י"ב מומים, ואחר כל אלה מרבה את כל היתר. ואף־על־פי שזוהי דרשה ב"תורת כהנים", קשה לי להבין, לשם מה כל כך הרבה דוגמאות, אם לבסוף מרבים "שאר". (פ' אמור תשס"ב) וראה מש"כ למעלה (ריש פסוק כ). הערת ר' חזקי פוקס שי': דבר זה מפורש בגמרא במסכת בכורות (מג ע"ב). הגמרא שם מביאה את דרשת חז"ל ושואלת: "מאי איכא בין מומא לשאינו שווה בזרעו של אהרן?", כלומר מה ההפרש שיש בין מום הנזכר במפורש בכתוב כפוסל לבין שאר המומים המרובים בדרשה. משיבה הגמרא: "איכא משום אחולי עבודה, מומא מחיל עבודה, דכתיב 'מום בו ולא יחלל', שאינו שווה בזרעו של אהרן, לא מחיל עבודה". כלומר הנפקא מינה היא לגבי דין דיעבד - לגבי המומים המפורשים בכתוב, אם עבר בעל מום ועשה עבודה - עבודתו פסולה; אבל בעלי המומים שהתרבו בדרשה, אם עבר אחד מהם ועשה עבודה - בדיעבד עבודתו כשרה.
פסוק כא:רש"י ד"ה לחם אלהיו, כל מאכל קרוי לחם. ע"כ. ולכאורה אין זה אלא חזרה על מה שכתב למעלה (פסוק יז). (פ' אמור תשנ"ח)
פסוק כא:וראה "שפתי חכמים" (אות ט) המנסה להסביר את ההבדל הקטן בלשון רש"י בשני המקומות הללו. (פ' אמור תשנ"ט, מלון גולדן טוליפ, ים המלח) הערת ר' זאב נוימן שי': והגרצ"י קוק כתב: נראה שהוא שייך לפסוק כב, שאף על פי שכבר פירש כן לעיל משמיענו כאן שכל מאכל, גם של קדשים קלים, קרוי לחם, או שהוא קאי בפסוק כא ומפרש בו שכל מאכל קרוי לחם כמו שזה מתבאר אחר כך מתוך פסוק כב.
פסוק כב:רש"י ד"ה מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים. ד"ה ומן הקדשים יאכל, אלו קדשים קלים וכו'. ולא ידעתי, מה רש"י מבאר כאן שלא הייתי יודע בלעדיו. ולכאורה אין כל זה אלא מעין פתיחה לסיפא שבו רש"י מסביר את היתור שבאיזכור שני סוגי הקדשים. (פ' אמור תשנ"ח)
פסוק כג:רש"י ד"ה אך אל הפרכת, להזות שבע הזאות שעל הפרוכת. ד"ה ואל המזבח, החיצון, ושניהם הוצרכו וכו'. התורה אוסרת על כהן בעל מום "לבוא" אל הפרוכת ו"לגשת" אל המזבח. חז"ל ב"תורת כהנים" עושים צריכותא ומבארים למה יש צורך בשני הלימודים. אילו נאמר רק "פרוכת" הייתי אומר: משום שהיא בפנים ההיכל, מה שאין כן המזבח, מכיוון שעומד בחצר - יכול בעל מום לעבוד עליו. ואם היה נאמר רק "מזבח" הייתי אומר: משום שעבודת הכהן עליו, לכן היא אסורה לבעל מום, אבל הפרוכת משמשת רק להזיית שבע הזאות לידה, לכן גם בעל מום יותר להזות. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק כד:רש"י ד"ה אל אהרן וגו' ואל כל בני ישראל, להזהיר בית דין על הכהנים. ע"כ. ויפה מנמק בעל "שפתי חכמים" (אות מ) - דאם לא כן, מה לישראל כאן אצל אזהרת כהנים. אך עדיין קשה לי, לשם מה מילת "כל". (פ' אמור תשנ"ו) הערת ר' זאב נוימן שי': על המלים, "בני ישראל" כתב הגרצ"י קוק: שהם בעלי הקרבנות של עבודת הכהנים וכמפורש אחר כך.