למשמעות קדושת הכהונה בישראל

כדי להבין את משמעות הכהונה בישראל, מן הראוי לבאר שמתחילה כל הבנים הבכורים נועדו להיות כהנים. על-ידי כך הציבור כולו על כל משפחותיו היה קשור באופן אישי ומשפחתי לאנשי הכהונה, דבר שוודאי היה תורם לרמה הרוחנית הכללית של העם. אולם לאחר שגם הבנים הבכורים השתתפו יחד עם שאר העם בחטא העגל, הם ירדו ממדרגתם, ובמקומם נתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא, ומתוכו בני משפחת אהרן נבחרו להיות כהנים.
כפי הנראה, רעיון הבכורה הוא אמנם רעיון אידיאלי. על-ידי כהונת הבכורים, היו המשפחות כולן מקושרות לקדושה, שהרי בכל משפחה היה כהן, שכולו עסוק בענייני קדושה. ולא מדובר בסתם נציג, אלא בבכור, שהוא המכובד שבבנים, וכך גם ייעודו המקודש היה זוכה למעמד חשוב. אבל בפועל, לא הצלחנו להגשים את הרעיון הנפלא הזה, ובמקום שהבכורים ישפיעו על כלל העם, אווירת החולין הכללית טשטשה את ייחודם של הבכורים, והם נגררו אחר העם וחטאו. כדי לחנך כהנים שיהיו באמת אנשי רוח שאינם מושפעים מחיי החולין הסואנים, היה צורך להקדיש משפחה שלימה לתפקיד הכהונה, משפחה שכל תפקידה יהיה לחזק את הקדושה והרוחניות בישראל. לכן לאחר שחטאו הבכורים נבחרו אהרן ובניו להיות כהנים. אגב, ראוי לציין כאן, שיש אומרים כי לעתיד לבוא יחזרו הבכורים למעלתם, ויחד עם הכהנים ישמשו בכהונה.
שני תפקידים עיקריים היו לכהנים, האחד לחנך ולהורות הלכה בישראל, כפי שנאמר (מלאכי ב, ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ". והתפקיד השני הוא להיות אנשי חסד ושלום, כפי שאהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). מסופר על אהרן הכהן שהיה יודע כיצד להשלים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, וכמה אלפים בישראל נקראו אהרן על שמו, שאלמלא אהרן לא היו באים לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו, ועל-ידי כך חזרו ונזדווגו, והיו קוראים שם הילוד 'אהרן'.
כדי לאפשר לכהנים לפתח את שני היסודות הללו, החכמה והחסד, קבעה התורה שהכהנים לא יקבלו נחלה בארץ-ישראל, ופרנסתם תהיה על התרומות ומתנות הכהונה שבני ישראל יעניקו להם, ועל-ידי כך יוכלו הכהנים להתפנות ללימוד התורה, לחינוך הציבור ולהדרכתו. ועל ידי שיקבלו את מתנותיהם מהישראלים, יהיו מקושרים אליהם באהבה וכבוד, ויטרחו למלא את שליחותם הרוחנית למען כלל ישראל. וכן על-ידי העובדה שאין להם אדמות והם אינם שותפים בתחרות הכלכלית, יוכלו ביתר קלות לפתח בקרבם את האהבה ואת החסד כלפי כל העם. 
[זהו היסוד של ברכת כהנים, שמתוך אהבתם לעם ראויים הכהנים להיות השליחים שמברכים בשם ה' את ישראל. וזהו לשון הברכה: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". 
כתבו הפוסקים: שכל כהן שהציבור שונא אותו, או שהוא שונא את הציבור, ואפילו שונא אדם אחד, אסור לו לברך ברכת כהנים. ואם יברך מתוך שנאה, יביא על עצמו סכנה. לכן, או שימחה לגמרי השנאה מליבו, או שיצא מבית-הכנסת לפני ברכת כהנים, כי עיקרה הוא לברך את ישראל באהבה (מ"ב קכח, לז; הרצי"ה עולת ראיה ב, תיג)]
מצוות מיוחדות ייעדה התורה לכהנים, כדי לקדשם ולהכינם לתפקידם הרוחני. ככלל אפשר לומר שהאיסורים המיוחדים לכהנים נועדו לרומם אותם מעל הצדדים המסובכים והקשים שבמציאות.
בשני תחומים הגבילה התורה את הכהנים, בתחום המשפחה ובתחום הטהרה. נעסוק תחילה במשפחה. אסור לכהן להתחתן עם גרושה או עם חלוצה, אבל עם אלמנה מותר לו להתחתן. וכן אסור לו להתחתן עם זונה. 
צריך לציין שהמושג זונה בתורה שונה ממושג זה בלשוננו. אצלנו מי שמפקירה עצמה תמורת תשלום נקראת זונה, ויש מכנים כך גם אשה שקיימה יחסי אישות שלא במסגרת הנישואין, אבל על-פי התורה אף שיש בזה איסור, עדיין בחורה זו לא נאסרה בחתונה עם כהן. ורק אשה שקיימה יחסי אישות עם אדם שלפי התורה אסור היה לה להתחתן עימו, היא הנקראת זונה. למשל בחורה שזנתה עם גוי, וכן בחורה שזנתה עם אביה או אחיה או אחד משאר קרוביה האסורים עליה. אבל כאמור מי שקיימה יחסי אישות עם אדם זר ללא נישואין, אף שעשתה חטא, מכל מקום כיוון שמבחינה עקרונית היתה יכולה להתחתן עימו, אין היא נקראת זונה, ומותר לה עדיין להתחתן עם כהן. גם עם גיורת אסור לכהן להתחתן (שו"ע אה"ע ו, ח).
התחום השני של האיסורים נוגע להתרחקות הכהנים ממתים. אסור לכהנים להיטמא למת, כלומר אסור להם לגעת במת או אפילו לשהות עימו בחדר אחד או אפילו תחת קורת גג אחת. ורק במקרים נדירים מותר לכהן להיטמא למת. למשל אם אחד מקרוביו מדרגה ראשונה נפטר, מותר לכהן להיטמא לו, ולשהות עימו תחת קורת גג אחת, ובשעת הצורך אף לגעת במת. הקרובים מדרגה ראשונה הם: אביו, אימו, אחיו, אחותו שאינה נשואה, בנו, ביתו וכמובן אשתו. ובמקרה נוסף מותר לכהן להיטמא, אם מצא מת שאף אחד לא מטפל בו, כגון שמת לבדו במקום רחוק מהישוב, ואף אחד לא יודע על מקום הימצאו, ופתאום מצאו הכהן בדרכו, במקרה כזה מצווה על הכהן לגמול חסד עם המת ולהביאו לקבורה. מת כזה נקרא בהלכה "מת מצווה", שמצווה גדולה לדאוג לו, ואפילו לכהן שאינו קרובו מותר להיטמא למענו.
הרב קוק הסביר שעל פי מושגי הנצח המוחלטים, המוות הוא חזיון שווא. למעשה הנשמה עוברת מעולם לעולם, מעולם נמוך לעולם גבוה יותר, ורק בעולם הזה המוות נראה כדבר נורא ומזעזע. ומאחר שתפקיד הכהנים לבטא דווקא את רעיונות הנצח, המדגישים את החיים ואת החסד, הרחיקה אותם התורה מן המוות, כדי שמבחינה רגשית לא יושפעו כל-כך מהצער והייאוש המלווים אותו (אורות הקודש ח"ב עמ' שפ). ואמנם הרחקה זו אינה מוחלטת, ולקרוביהם או למת מצווה, הם נטמאים, אלא שבכל זאת הרחיקה אותם התורה באופן יחסי מהמוות.
אגב, בזמן שהמשכן או בית המקדש היה קיים, בראש הכהנים עמד הכהן הגדול, וקבעה לו התורה דינים חמורים יותר. משום שהוא, לרום מעלת תפקידו המקושר יותר עם עולם הנצח, צריך להתרחק יותר מהצדדים הקשים והמסובכים שבחיים. לפיכך, אסור לכהן הגדול להיטמא אפילו לקרוביו, ורק למת מצווה מותר לו להיטמא. וכן אסור לכהן הגדול לשאת אשה אלמנה, ורק עם בתולה יכול היה הכהן הגדול להתחתן.