א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃ ב כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃ ג וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃ ד לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃ ה לֹֽא־יקרחה (יִקְרְח֤וּ) קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃ ו קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃ ז אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃ ח וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ ט וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ י וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲ‍ֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃ יא וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃ יב וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יג וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃ יד אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃ טו וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ׃ טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃ יח כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃ יט א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃ כ אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃ כא כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃ כב לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃ כג אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ כד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
אמור אל הכהנים, אמור ואמרת להזהיר כו'. אע"ג דבהרבה מקומות נכתב כפל לשון כגון דבר אל ב"י ואמרת להם מ"מ כאן אמר לשון אחד כפל אמור ואמרת הטעם להזהיר כו' וה"ק קרא אמור אל הגדולים ואמרת אל, הקטנים שיאמרו להם האזהרה. ויש פלוגתא בפרק חרש היאך תהיה אזהרה זו אם להפריש אותם מן הטומאה או דלא לטמינהו בידים, ובפרק חרש איתא גם בשרצים ודם מזהיר קרא על הקטנים, ובגמרא שם עביד צריכותא לאלו השלשה. והקשה הרא"ם לימא בשרצים וליליף מבינייהו דדם וטומאה והאריך בזה ואין צורך כי כתבו התוס' בפרק ר"א דמילה (דף קל"א) ד"ה אי מעומר דלא מקשינן, והרא"ש בהלכות טומאה הקשה למה נאמר כאן הכהנים בני אהרן ובשאר דוכתי נאמר בני אהרן הכהנים, ותירץ דהטעם דכאן מזהיר הגדולים על בני אהרן הקטנים וקשה הא נלמד זה מאמור ואמרת כדפירש"י כאן, וי"ל דהפסוק עצמו מפרש דבריו דתחילה אמר שהשומעים ממשה יזהירו לאחרים וה"א גדולים לגדולים קמ"ל הכהנים ללמד דדוקא גדולים על הקטנים חייבים באזהרה זו:
פסוק א:
בני אהרן אף בעלי מומין במשמע, קשה דבפרשת ויקרא בפסוק והקריבו בני אהרן הכהנים דרשינן ג"כ הכהנים למעוטי חללים ובבני אהרן דרשינן בת"כ למעוטי בעלי מומין דהיינו מה אהרן לא היה בעל מום אף כל וכאן מרבינן בעלי מומין ולעיל כתבתי תירוץ מכח בני אהרן דדרשינן כאן ולא בנות אהרן ולעיל לא דרשינן כן, ואין האמת כן דבפ"ק דקידושין (דף ל"ו:) גם בפסוק דויקרא בני אהרן דרשינן ולא בנות אהרן וקצת מפרשים דהחילוק הוא דהתם נאמר תחילה בני אהרן וכאן נאמר תחילה הכהנים ואין זה נוח לי כלל, דכך הוי בני אהרן כלל כמו הכהנים וא"כ מה לי זה תחילה או זה. ותו קשה טובא על דדרשינן בפרשת ויקרא בני אהרן למעוטי בעלי מומין מה צריך למעט זה הלא פסוק מלא הוא כל אשר בו מום לא יקרב. והג"א תירץ דפסוק כל אשר בו מום היינו דוקא עבודת קדשי מזבח ובויקרא מיירי מקבלת הדם. ואין זה תירוץ דהא עכ"פ עבודה היא קבלת הדם כמו זריקה דהא ד' עבודות הם ושוות בכל גווני. והנ"ל ליישב כ"ז הוא ע"פ מ"ש התוס' בפ"ק דקידושין (דף ל"ו) במשנה דממעטינן נשים מהקרבה וילפינן מן בני אהרן, ולא בנות אהרן ומקשים התוס' וא"ת ואמאי איצטריך קרא למעוטי נשים תיפוק ליה דקרבן מצות עשה שהזמן גרמא היא שהרי אינו נוהג אלא ביום כדכתיב ביום צוותו להקריב קרבניהם וי"ל דאי לאו קרא אלא הוה ידעינן שהעבודה פסולה בהן קמ"ל דמחללין עבודה ועבודתן פסולה וכעין זה נראה דצ"ל גם לענין בעל מום דאע"ג דכתיב כל אשר בו מום לא יקרב ה"א דהיינו, לכתחילה אבל דיעבד אינן פוסלות קמ"ל קרא דוהקריבו הכהן לפסול אפי' דיעבד, וא"כ לק"מ כאן דבשלמא כאן דמיירי קרא מעיקר הדין מי אסור ליטמא ומי מותר שפיר אמרינן דכשאמרה תורה בני אהרן בעלי מומין במשמע לאיסור ואמאי נמעטינהו וטפי ניחא לן לומר דמרבינן שיהיו כשאר בני אהרן, אבל בפרשת ויקרא דיש בלאו הכי איסור הקרבה בהן בקרא מפורש שלא יקריב, אלא דלענין פסול דיעבד צריך לימוד, וא"כ אין שייך לומר אף בעלי מומין במשמע בקרא דיקריב הכהן, דהא עכ"פ יש איסור הקרבה בהן אלא דמכח דיוק ילפינן דין דפסול דיעבד וא"כ שפיר מרבינן בעלי מומין לאיסור אפי' דיעבד דאין שם משמעות להיתר כנ"ל:
פסוק א:
אף בעלי מומין במשמע בת"כ אמר בזה לרבות בעלי מומין ורש"י לא יליף זה מכח רבוי דקשה א"כ מנלן לומר ולא בנות אהרן דהא אתיא לרבות בעלי מומין, ותו קשה א"כ ל"ל לרבויי לזה תיפוק ליה דהא במלת הכהנים נמי משמע בעלי מומין דעכ"פ כהן הוא וחולק בקדשים ולא איתמעט אלא חללים דלאו כהנים כלל הם, אלא ע"כ ובאמת לאו דרך רבוי הוא אלא במשמעות המלה של בני אהרן, וא"ל למה לא אמר הכהנים אף בעלי מומין במשמע, לפי דברינו י"ל דנזהר רש"י דל"ת דאיתמעט מום מבני אהרן כמו לענין הקרבה שזכרנו, ע"ז אמר דשאני הקרבה שלא היתה נכללת בתחילה עד שאתה צריך למעטה, הלכך אנו עוקרין המשמעות ומוקמינן לה על דומיא דאהרן לענין מום, משא"כ כאן דשפיר נוכל לילך אחר המשמעות אזלינן בתריה:
פסוק ב:
כי אם לשארו, אין שארו אלא אשתו קשה דא"כ היה לו לומר ולאמו בוי"ו כיון דשארו הוא מילתא אחריתי, ונראה דבאמת קאי שארו על אמו ואביו דבתריה שהם שארו ובשרו, אלא דקשה ל"ל שארו כיון שמפורש אחריו למי יטמא לזה אמרו שמרבה אשתו, דזולתאשתו אין בנמצא שארו, וז"ש רש"י אין שארו אלא אשתו ולא אמר שארו זו אשתו אלא כדפרישית, שמכח הרבוי ילפינן אשתו דלא נוכל לאוקומי הרבוי אלא לאשתו וצריך טעם למה באמת לא זכר אשתו לחוד כמו שזכר לאמו ולאביו כו'. ונראה דלימדנו בזה דגם באשתו יש חילוק דהיינו ארוסה לא מטמא לה כדאיתא בגמרא פרק שנים אוחזין (דף י"ח) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, וה"ק רחמנא אשתו שהוא דומה לאמו ואביו שאין קירוב אחר קירוב לאפוקי אשתו ארוסה הגם שהיא קרובה קצת לו מ"מ יש אחר כך קירוב טפי כשתנשא, ע"כ הוא אסור ליטמא לה:
פסוק ב:
כתב בספר פענח רזא דכאן אמר לאמו ולאביו ובכ"ג אמר לאביו ולאמו היינו דבתרווייהו נקט ע"ד לא זו אף זו, דכאן בכהן הדיוט שמטמא להם אמר לא זו לאמו שהיא ודאית פשיטא שיטמא אלא אפילו לאביו שהוא ספק יטמא, ובכ"ג שאינו מיטמא אמר לא זו לאביו פשיטא שלא יטמא אלא אפילו לאמו לא יטמא:
פסוק ג:
הקרובה, לרבות את הארוסה פירש"י ביבמות (דף ס') דהו"א אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהווייתה ע"י איש דהוייה לשון קידושין הוא קמ"ל דאשר לא היתה לאיש פירושו למשכב, וא"ל לא לכתוב אשר לא היתה לאיש ולא תצטרך הקרובה לרבות ארוסה דאמרינן בגמרא שם דאיצטריך למילף דמוכת עץ לא איתמעט מבתולה ויטמא לה. והא דאמרינן גבי שארו למעט ארוסה וגבי אחותו לרבות ארוסה, נראה דלק"מ דגבי אשתו כבר הוכחנו לעיל דדוקא נשואה דדומיא דלאמו כמו שזכרנו משא"כ באחותו דלא מפקינן מן לאחותו שיוכל לטמא לה אלא היותר מסתבר דהיינו נשואה כנ"ל ובירושלמי נותן טעם דגבי ארוסתו דכל שלא ניסת הוא בבית אביה ואחיה אבל גבי אחותו הוה קרובה אליו עד נישואין היא בבית אחיה:
פסוק ג:
לה יטמא מצוה. דאל"כ לה יטמא מיותר הוא דלא כתיב כי אם לשארו ולאו דוקא אצל אשתו אלא בכל המותרים ליטמא יש מצוה בזה ובזה מתורץ מה שק"ל דל"ל כי אם לשארו כיון דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו דהיינו לאשתו פסולה ממילא לאשתו כשרה יטמא, אלא די"ל דמצוה קמ"ל, כנ"ל:
פסוק ה:
לא יקרחו קרחה כו' אלא לפי שנאמר בישראל בין עיניכם, בפ"ק דקידושין (דף ל"ו) אמר בלשון זה בראשם מה ת"ל לפי שנאמר בין עיניכם כו' כמ"ש כאן, וקשה מאי פריך מה ת"ל בראשם והא אי לא כתיב בראשם הו"א אפילו אם יעשה קרחה בשער הגוף בשאר מקומות יהא חייב ת"ל בראשם דוקא, וצ"ל דבאמת שייך בכל מקום שער אלא שדבר בהוה, וכן משמע בפ"ק דקידושין שם שאמר מרבה אני את הגדידה שהיא במקום שער ושלא במקום שער ומוציא את הקרחה, שאינה אלא במקום שער ולא אמר שאינה אלא בראש.:
פסוק ה:
אף להלן כל הראש. א"ל א"כ בין עיניך ל"ל, דבפ"ק דקידושין שם מביא ג"ש לענין מקום תפילין מכח בין עיניך. וא"ל מנלן דבראשם דגם עיקר דילמא בין עיניך עיקר והג"ש היא בכהן אין חייב אלא על בין העינים, דאל"כ בראשם ל"ל. והרא"ם הניח כאן בצ"ע והוא בחנם:
פסוק ה:
ופאת זקנם כו' לכך נאמר לא יגלחו, פירוש גבי כהנים ונלמוד ק"ו לישראל שאינו חייב אלא בגילוח שיש בו השחתה, ואיפכא ליכא למילף דמה התם אפילו במלקט ורהיטני ה"נ כאן, דא"כ לא יגלח הוא מיותר:
פסוק ה:
מלקט ברזל אורך ד' ה' אצבעות ורחבה כחצי אצבע וראשיה חד מניחין אותה על נימת שער והגודל מצד ימין ומורטה. ורהיטני שני שוקים יש לה מחוברים:
פסוק ה:
ובבשרם לא ישרטו שרטת, לפי שנאמר בישראל ושרט כו'. וישראל ילפינן בג"ש מכהן והג"ש היא שריטה שריטה, הכי איתא בת"כ ואין להקשות לעיל בג"ש דקרחה לכתוב רחמנא על מת אצל כהן ממילא כ"ש ישראל דאין חייב אלא על מת ולכתוב בראשם אצל ישראל ולא נצטרך אח"כ ג"ש אלא נלמוד בק"ו לכהן דחייב על כל הראש. ואין זה קשיא דאין בידינו לדרוש ולחקור בתורה איזה דבר מחמת שהיתה התורה יכולה לכתוב לשון אחר או לשנות המקום, אלא בידינו לתרץ איזה יתור לשון הנמצא בתורה ותו לא, וכיוצא בזה כ' הרא"ם בפ' משפטים וזכרנוהו הרבה פעמים:
פסוק ו:
קדושים יהיו, על כרחם יקדישום ב"ד בכך, אע"ג דלעיל אמר קדושים תהיו ושם לא הוזכר בע"כ. נראה דלעיל אמר תחילה קדושים תהיו ואח"כ מפרש במה יהיו קדושים דהיינו בגדר ערוה, משא"כ כאן הזהיר תחילה האזהרה של כהנים מה היא דהיינו מטומאת מת וא"כ מה הוסיף לומר שיהיו קדושים דאין קדושים יהיו פירוש האמור קודם לו ע"כ תיקן שמוסיף האזהרה על הב"ד נוסף על אזהרת עצמן בזה:
פסוק ח:
וקדשתו, ע"כ שאם לא רצה לגרש כו' אע"ג דכבר הוזכר שבע"כ יקדישוהו הב"ד, נראה דקמ"ל הכתוב שנית דל"ת דוקא אם הוא רוצה ליטמא יכפוהו הב"ד שלא יטמא כיון שהוא טהור משא"כ אם נשא אשה האסורה לו הו"א שכבר נתחלל והוא כמו זר נחשב ויניחוהו כך קמ"ל דהב"ד מוזהר דצריך דוקא לגרש:
פסוק ט:
את אביה היא מחללת, חללה וביזתהאת כבודו. בגמרא אמרינן שאם היו נוהגים בו קודש נוהגין בו חול כבוד נוהגים בו בזיון אומרים ארור שזו ילד ארור שזו גידל, נקטי בזה קודש וכבוד ואח"כ נולד וגידל, ונראה פירושו ע"ד זה, כי האדם יש לו חשיבות לפעמים מצד עצמו, ולפעמים משום דנפיק מיניה בנין טבין שהוא הדריך אותם לטובה, ע"כ אמר שהיו נוהגים בו קודש היינו מצד עצמו, או כבוד מצד בניו שגדלם לטובה, ובאלו הוה ההיפך בשניהם, שבטל חשיבות מצד עצמו דכיון שהוליד בת כזו נתברר שפלות שלו, וההיפך של כבוד שהוא מחמת בניו שהרי גדל אותה לרעה. ומש"ה אמר רש"י כפל ל' חיללה וביזתה:
פסוק יא:
נפשות מת, להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל. משמע דעיקר הדין שרביעית דם מטמא באהל בכ"מ הוא מקרא דהכא, וכן איתא בתוס', פ"ק דסנהדרין (דף ד') דאי לאו קרא דהכא לא פשוט דרביעית דם מטמא באהל, וקשה הא קרא, כתיב בפרשת חקת הנוגע במת בנפש דהוא לרבות רביעית דם כדפירש"י שם, י"ל דהא יש שם פירוש אחר על במת בנפש א"כ אין שם פשוט לרביעית דם שמטמא באהל:
פסוק כב:
ומן הקדשים יאכל כו' שאכל משה בשר המלואים. בפרק טבול יום (דף ק"א.) איתא משה רבינו כ"ג היה וחולק בקדשי שמים היה שנאמר מאיל המלואים היה למשה למנה, מיתיבי לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל (בבעל מום כתיב כן) אם נאמרו קדשי קדשים למה נאמרו קדשים קלים אילו לא נאמר קדשים קלים הו"א ק"ק הוא דאוכל בעל מום לפי שמצינו שהותרו לזר (קס"ד דהותרו למשה קאמר שאכל חזה ושוק של המלואים שהיו קדשי קדשים אלמא משה זר היה) אבל בקדשים קלים לא א"ר ששת לא בבמה קטנה קאמר דהותרו לזר מנחה קדשי קדשים היא ואוכלין שיריה זרים שהיו עובדים בבמה קטנה, הרי לפי המסקנא לא מצינו בקדש קדשים היתר לזר מכח אכילת משה בשר המלואים דזה לאו קולא היא אלא דראוי היה לאכול מכח שהיה כ"ג אלא הקולא היא מכח אכילת כל זר במנחה של במה קטנה, וא"כ קשה על רש"י למה הביא הקולא דקדשי קדשים מכח אכילת משה בשר המלואים, וזה נדחק והיה לו להביא מכח במה קטנה, כמסקנת הגמרא, וקושיא זו הקשה הרא"ם: וראיתי בספר צדה לדרך שתמה על הרא"ם ואמר שקושייתו היא קושיית הגמרא שזכרנו, ולא הבין כראוי שהקושיא של הרא"ם אינה קושית הגמרא אלא הוא מקשה שפיר על רש"י כמו שזכרנו לפי המסקנא דהגמרא. ונלע"ד לתרץ דאיתא בגמרא שם אח"כ תנאים רבים דס"ל דמשה לא היה כ"ג אלא מלך וא"כ הוה שפיר הקולא בקדשי קדשים מכח שאכל מלואים ורש"י כתב דבריו ע"פ אותן התנאים דא"צ להוכיח מכח במה קטנה:
פסוק כב:
ואגב זה נזכיר דרך זה בגמרא שם דאיתא מרים מי הסגירה א"ת משה הסגירה משה זר ואין זר מסגיר דכתיב והובא אל אהרן הכהן וא"ת אהרן הסגירה אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים. ומקשים רבים למה לא הקשה גם על משה דהיה קרוב, ומתוך קושיא זו נכנסו רבים לדחוקים לתרץ. ואין צורך, דכתבו התוס' שם ואין קרוב רואה נגעים פלוגתא היא במסכת נגעים פרק ב' ולמה הביאו התוס' דבר זה מה תועלת יש לנו שיש פלוגתא או לא, אלא דהתוס' היה קשה להו דבר זה למה לא אמר גם במשה שהיה קרוב, ע"כ תירצו דדבר זה דאין קרוב רואה נגעים הוא פלוגתא והתנא רוצה להקשות על משה מדבר שאין בו פלוגתא אלא מפורש בתורה, אלא דעל אהרן הוצרך להקשות מכח התנא דס"ל דאין קרוב רואה נגעים, כנ"ל נכון: