פסוק א:אמר אל הכהנים. אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזהיר בני אהרן שהם חייבים להשמר מדברים אחרים בעבור שהם משרתי השם ויתכן להיות פירוש אמור אל הכהנים כל הפרשה הנזכרת כי התורה בידם:
פסוק א:ואמרת אליהם. טעמי המצות שהם חייבים לשמרם לבדם:
פסוק א:מלת יטמא. מבנין התפעל ודגשות הטי״ת להתבלע התי״ו:
פסוק א:וטעם בעמיו. בכל ישראל שהם עמיו:
פסוק ב:כי אם לשארו הקרוב אליו. היה נראה לנו כי פירושו כמו איש איש אל כל שאר בשרו שם כלל ואחר כן פרט לאמו ולאביו:
פסוק ב:וטעם בעל בעמיו. שלא יטמא הבעל באשתו וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו ושמו לשארו כדרך אסמכתא כאשר פירשתי במלת לעם נכרי ואמרו כי פירוש בעל גדול שהעם ברשותו כמו בעליו אין עמו בטל הפירוש הראשון. וטעם להזכיר אמו קודם האב כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב:
פסוק ג:הקרובה אליו. להיותה אחותו מאב ואם והנה לא יטמא בעל בעמיו בכהנים או בישראלים חוץ מהנזכרים:
פסוק ד:להחלו. דגשות הלמ״ד להתבלע אחר והוא שם הפעל מבנין נפעל:
פסוק ה:לא יקרחה קרחה בראשם. על המת:
פסוק ה:ופאת זקנם. על המת כמנהג מקומות בארץ כשדים והנה התברר פירוש את פאת זקנך:
פסוק ה:וטעם שרטת. אפילו אחת וכבר נזהרו ישראל על אלה. וטעם הזהירם כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם:
פסוק ו:ולא יחללו שם אלהיהם. פירוש כי את אשי ה׳:
פסוק ז:אשה זונה. לא מצאנו על דרך הפשט בכל המקרא זונה כי אם כמשמעה גם כן ויתנו את הילד בזונה כאשר פירשתיו:
פסוק ז:וחללה. שאינה מפורסמת כזונה ולפי הפשט היה נראה מדברי יחזקאל כי אלמנות כהן מותרות לכהנים לכן דברי הקבלה הוא הנכון:
פסוק ח:וקדשתו. במחשבה ובדבור:
פסוק ח:לחם אלהיך. מאכל שהוא קרב לשם:
פסוק ח:אני ה׳ מקדשכם. כלכם:
פסוק ט:כי תחל. לדעת רבים מגזרת תחלה ולפי דעתי מלשון חלול רק הוא מהבנין הכבד הנוסף כמו לא יחל דברו ועל שני הפירושים המלה היא מפעלי הכפל רק היא זרה ויתכן שתהיה זרה החל גם תחל שלא יתערבו עם טעם תחלה בעבור היות התי״ו קמוץ בקמץ קטן וכן לבלתי החל:
פסוק ט:ובת כהן. אם חללה עצמה בזנות בעבור שחללה כבוד אביה:
פסוק ט:באש תשרף. בעולה. או ארוסה:
פסוק י:את הבגדים. והם בגדי קדש:
פסוק י:את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. מזה הכתוב נלמוד מה שהעתיקו חז״ל במשפט האבלות:
פסוק יא:ועל כל נפשות מת לא יבא. גוף מת והגוף חסר כי מת שם התאר וכן ועשיר יענה עזות ומאכלו בריאה תחסר שה:
פסוק יא:וטעם לא יבא. באהל או בבית ששם המת:
פסוק יא:וטעם לאביו ולאמו. שהיא מצוה עליו לכבדם בחייהם ובמותם ואף כי לאחיו ולבנו:
פסוק יב:ומן המקדש לא יצא. אמרו המעתיקים אחר המת והוא הנכון ויש אומרים בשבעת ימי המלואים וזה לא יתכן כי כבר באר ומלא את ידו גם כן יתכן שלא יצא מן המקדש כי אם לדבר מצוה:
פסוק יג:בבתוליה. יש שמות בלשון הקדש לא יפרדו לעולם כמו נעורים וזקונים ועלומים ובתולים ויש שמות בלשון הקדש שלא יתחברו נטף ושכם וזהב וברזל:
פסוק יד:אלמנה וגרושה. כלל מכהן או מישראל:
פסוק יד:וחללה זנה. חסר וי״ו הדבק כמו שמש ירח עמד זבולה:
פסוק יד:וטעם להוסיף כי אם בתולה. להזכיר עמיו כי הבתולה השבויה והמתייהדת אסורה לו:
פסוק טו:ולא יחלל זרעו. פירוש אלמנה וגרושה בסתר כי את כל אלה לא יקח בגלוי ואחר שהזכיר קדושת הכהנים החל להזכיר המומין:
פסוק יז:לחם אלהיו. הוא קרבן המזבח ואלה הכהנים הדיוטים על כן אמר כל מי שהוא מזרע אהרן הכהן:
פסוק יח:חרום. הפך שרוע והנה חרום מגזרת חרם:
פסוק יח:שרוע. מגזרת מהשתרע:
פסוק כ:או גבן. קרוב מגזרת הרים גבנונים והנו״ן שרש והוא שם התאר:
פסוק כ:כן דק והוא כמשמעו להיות דק קצר קומה:
פסוק כ:תבלול בעינו. יש אומרים מגזרת תבל עשו השחתה ויש אומרים מגזרת בלולה בשמן והתי״ו על שני הפירושים נוסף:
פסוק כ:גם גרב בעין על דעת רבים כן:
פסוק כ:ילפת. כטעם דבק מגזרת וילפת שמשון ויש אומרים עוות מגזרת ויחרד האיש וילפת והיו״ד נוסף כיו״ד יצהר:
פסוק כ:מרוח. שם התאר מגזרת רוח:
פסוק כ:אשך. הביצה ואחר שפרט אמר כלל כל איש אשר בו מום:
פסוק כא:וטעם מום בו. כמו אביו ואמו קלל:
פסוק כב:לחם אלהיו. לחם הפנים והאשם והחטאת שהם קדשי הקדשים כנגד השלמים כי גם השלמים קדש:
פסוק כב:ומן הקדשים. המעשר והבכור:
פסוק כג:אך אל הפרכת לא יבא. להיותו כהן גדול גם אל המזבח לא יקרב:
פסוק כד:וטעם ואל כל בני ישראל. שלא יזבח להם שלמים בעלי מום לולי הקבלה ובעבור שהזכיר כי בעל מום יאכל קדש הזהיר שיהיה האוכל טהור:
