אמר אל הכהנים בני אהרן. בני אהרן, אף הקטני' (ספרא), כי שם בן יאמר גם על הקטן, שבהיותו קטן יצטרך לאביו, וכ"א (סנהדרין ס"ח ב') בן קטן משמע. ובמכילתא יתרו לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. ובמכילתא משפטים או בן יגח לחייב על הקטן. והנה בכל שאר מקומות דכתיב בני אהרן הכהנים, לא נוכל לומר אף הקטן, כיון דכתיב אחריו הכהנים, שפי' משרתי המקדש (כי אין כהונה אלא שירות), ואין הקטן ראוי לשירות, וע"כ רק בגדול מיירי, כי מדרך הלשון שיבוא התואר אחר המתואר, ויבוא כהנים אחר בני אהרן, שבני אהרן הם המתוארים בתואר כהנים, אמנם כאן שהקדים כהנים לבני אהרן, ואין כהנים המוקדם יוכל להיות תואר לבני אהרן שאחריו, שפיר נכלל במלת בני אף הקטנים. אמנם צריך ביאור מה הוא אמור אל הכהנים בני אהרן, וכי נצטוה משה לאמר אזהרה זו לקטנים, וגא אם נסבול דוחק זה, הלא נאמר אחריו ואמרת אליהם, כפל אמירות למ"ל ? ונ"ל שאין מלת אמור כאן לשון דבור והוצאת דברים בפה (זאגען), כ"א לשון התנשאות והתרוממות, כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ"ד) כלומר יתרוממו, וכן את ה' האמרת וה' האמירך, וכן אמרו צדיק (ישעי' ג') אמרו לאלהים (תהלים ס"ו), כלם לשון רוממות מעלה והתנשאות (עמפאָרהעבען), ומטעם זה נקרא ענף העליון שבאילן אמיר, בראש אמיר (ישעי' י"ז) ע"ש רוממותו וגבהותו על הענפים שתחתיו. והנה שמירת הכהניה מן הטומאה הוא למעלת קדושתם על ישראל, ואם היא מעלה יתרה לכהן המחוייב בכל המצות, והמשמש בעניני מקדש וקדשיו, מכש"כ אם נאמר כי גם הכהן הקטן הפטור מכל המצות ושאינו ראוי לעבודת המקדש, ובכל זאת צריכים לשמרו מן הטומאות, אין לך התרוממית מעלה והתנשאות מדרגה יותר מזה, כי נתעלה בקדושתו הרבה יותר מישראל הגדול בשנים והמחוייב בשאר מצות הנה על התנשאות הקטן למדרגת כהונה בענין זה אה"כ. אמור אל הכהנים בני אהרן, כלומר הרם את הקטנים שבבני אהרן למדרגת כהנים. כי יש במשמעות בני אהרן שני ענינים, הא' על שלשלת ההולדה לבד להיותם משתלשלים מאהרן, הב' על שלשלת הכהונה שקנו ממנו ונדמו אליו, ואם נאמר בני אהרן הכהנים, שמלת כהנים הבא אחריו כדין תואר הבא אחר המתואר, ידענו שבני אהרן הקדום אליו, הוא מענין השני על שלשלת כהונתם, ואין זה רק בגדול הראוי לשרות הכהונה, אבל כאן שאין כהנים תואר לבני אהרן, שאין מדרך המתואר לבוא אחר התואר, ידעי' שבני אהרן נקראו על שלשלת הולדתם לבד, והם הקטנים, ואמר א"כ, אמור אל הכהנים בני אהרן ר"ל הקטנים שבכהנים שמצד שלשלת הולדתם הם בני אהרן, אותם תנשא ותרומם למדרגת כהנים, והולך ומבאר בענין מה יתעלם למדרגת הכהונה, ע"ז אמר, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. והנה ביבמות קי"ד איתא, אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, לא מכפל לשון אמירה לחוד הוא דילפי להך דינא, כ"א גם ממלת בני אהרן, וכדעת הספרא, דלפי המובן בלשון בני אהרן גם הקטנים, יתיישב גם כפל לשון אמירה, כמבואר במה שקדם. אמנם רש"י כ' שם, שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו, וכ"כ הרמב"ן אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר להם, רבוי אזהרות ילמדונו שיהיו כל בני אהרן נשמרים מן הטומאה גם הקטנים, ולא הבינותי, איך נילף מכפל האמירות לחוד האזהרה על הקטנים, והרא"ם אמר בזה, אמירה ראשונה היא של משה שיאמר לכהנים, ואמירה שני' היא של כהנים שיאמרו לבניהם, כאילו אמר, אמור אל הכהנים בני אהרן אמרו לבניכם לנפש לא יטמא, שהמובן בו שהגדול יזהיר את הקטן שלא יטמא. ע"כ. וכמה קלקול לשון בזה, ובקרבן אהרן השתדל בהשוואת דברי התלמוד עם הספרא, ואמר, גם לפי התלמוד צריכים לפרש בני אהרן הקטנים, ופי' הפסוק לדעתם, אמור אל הכהנים אזהרה זו שלא יטמאו, ובני אהרן שהם הקטנים, ואמרת אליהם לכהנים הגדולים, כי עליהם מוטל שמירת הקטנים, ע"כ. והדוחק מבואר. ולדברינו הך ילפותא דקטנים מהנך תרתי אתי' לן, ודברי הספרא מתאחדים ומשתוים עם דברי התלמוד, הספרא נקט בני אהרן עיקרא דילפותא, והתלמוד נקט כפל האמירות, אשר ע"י אחד מהם משתנה בהוראתו ע"י הבנת בני אהרן, וכאמור:
לנפש לא יטמא. מלת נפש ישומש בכ"ק על גוף החי ועל גוף המת, נפש כי תחטא על החי (איין בעזעעלטעס וועזען), וכאן הוא על גוף המת (ענטזעעלט), ויש שמות הרבה דומים לזה המשמשים בנין וסתירה דבר והפוכו, והנה תשמישו על גוף החי הוא, להיות שהנפש הוא הענין העיקרי והראשי שבו כי ממנו תוצאות חיים אליו, ולא נקרא חי רק מסבתו, ונקרא ע"ש העיקרי שבו; אמנם לקרוא את גוף המת בשם נפש צריך ביאור, ונ"ל אחרי שידענו מקדמוני בעלי הלשון לשתף הנחים והחסרים בהוראה אחת ולבארם עפ"י שתי אותיות שרשיות שבהם, לכן אני אומר שמלת נפש משותף עם שרש פש, ובמשפטים (בוינפש בן אמתך), העירונו ע"ש נפש שהוא על חלק הרוחני שבאדם (זעעלע, גייסט), ואמרנו, ששם זה הונח עלי, ע"ש ההתפשטות, יעו"ש. (וכעת מצאתי דמיון לזה בלשון ערבי), והנה בכל דבר המתפשט יולד ממילא התפרדות חלקיו זה מזה, ובאמת יורה שם פש גם על פירוד החלקים כמו נפושו עמך על ההרים (נחום ג'), דתרגומו אתבדרו (געטרעננט, צערשטרייעט), ולזה הונח על צמח (פלאכס) שם פשתים, ע"ש הפרדו מן הדבקות, כנודע מן הפשתים שהוא מתבודד בענינו שנשאר תמיד נפרד לבדו, שאין אורגין עמו חוטים של מין אחר, לפי שאינו קולט את הצבע יפה כמוהם כדאמרי' (בביצה ד' ט"ו), דעמרי וכיתנא לא סליק להו ציבעא בהדי הדדי, ואף בתחלה כשאינו נטוע עדיין אין מערבין אותו עם מין אחר כמו שמערבין שאר מינין זה בזה כצמר הכבשים והרחלים והגמלים ונוצה של עזים ומשי שמערבין אותם אפי' קודם הטווי', אבל הפשתן נשאר לבדו תמיד, וכן ע"ש שנוהג בצמר ענין הבדידות הונח עליו שם בד, כמו מכנסי בד, וכן ע"ש פירוד הדבקות הנוהג בו הונח עליו שם פשתים משרש פוש שהוראתו פירוד הדבקות, (ומחקרי הלשון נבוכו בביאור עיקר הוראת שם פשתים עי' בדבריהם, ועמ"ש בראה ולא תאכל הנפש עם הבשר) והנה מיתת האדם בצאת נפשו יתפרד מחברת בני אדם החיים והוא לקברות יובל אשר בו יתפרדו כל חלקי גופו זה מזה לגמרי, וע"ש מעמד התפרדות הזאת שבמותו הונח על גוף המת שם נפש, והוא דומה ממש למלה אשכנזית שנקרא המת (דער געשידענע):
לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה (רש"י מת"כ) ולתלמודא דידן אייתי למת מצוה מדכתיב לאחותו, לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למ"מ (נזיר מ"ח) ונ"ל דלתלמודן דידעינן מ"מ מקרא אחרינא, יש לפרש בעמיו לאפוקי מת נכרי, וכדעת הרא"ם בספר היראים (סי' שי"א) דמותר לכהן במגע ובמשא של מת נכרי, דכמו שנתמעטו מאהל הכי נמי אתמעטו ממגע ומשא (הובאו דבריו בהגהות מיימוני פ"ג מאבל, ואין דעת אינך פוסקים כוותיה, עב"י יו"ד סי' שע"ב) ואות בי"ת בעמיו כבי"ת בצמר ובפשתים (תזריע י"ג נ"ב) שטעמו של צמר של פשתים (ע"ש רש"י ורא"ם) וכן הנוגע במת בנפש אדם (חקת י"ט י"ג) פירושו במת של נפש אדם, כן בעמיו פירושו של עמיו, וטעמו לא יטמא לנפש של עמיו כלומר למת ישראל, אבל למת של נכרי מותר. וקרוב לזה איתא בת"כ ע"פ לא יטמא בעל בעמיו, בעמיו בזמן שעושה מעשה עמך לא בזמן שפירש מדרכי צבור, דלא הותר טומאה לכהן למיתי מצוה אלא בעושה מעשה עמו, לא כשפירש מדרכי צבור כגון מין ואפיקורס והפורק מעליו עול תורה ומצות. (עי' רא"ם וקרבן אהרן ומשכיל לדוד שהרחיבו לדבר בהשואת דברי הת"כ עם דעת תלמודן):
לשארו. שארו זו אשתו (רש"י מרבותינו) ואסברה לה הרשב"ם, (ב"ב ק"ט ב'), כדכתיב והיו לבשר אחד וכתיב נמי שארה כסותה ועונתה, עכ"ד. וכ"כ בשאלתות דרב אחאי משבחי, ע"ש. ולדעתי נקראת אשה שאר ע"ש הקיום וההותרה שגורמת לבעלה בהולידה לו בנים שהם שארית וקיום לאיש, כענין לשום לכם שארית (בראשית מ"ה); ואמר הגר"א דודאי לשון שארו היינו שאר בשרו ולא אשתו, והא דמרבינן הכא אשתו היינו משום דכל שאר קרובין א"צ, דהרי כולן מפורשין, ולכך דרשינן מני' אשתו, ועוד מהקרוב אליו משמע ליה כן, דאין לך קרוב יותר מאשתו, שהרי כל הפסולין עמה פסולין עמו, משא"כ בשאר קרובים. ולשון ספרא אין שארו אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא, אין כוונת הספרא להוכיח משם דאשתו נקרא שאר דהא קרא דהתם באחות אביך כתיב, אלא כיון דלפי דרכי הלשון אין מלת לשארו נופל רק על זכר, ועל נקבה היה ראוי לשארתו בסימן נקבה, ובפרט שמצאנוהו בה"א (לעיל י"ח י"ז) שארה הנה, לכן הביא קרא דהתם שקרא הכתוב לאחות אב שאר אביך, ולא שארת אביך, הרי דנופל גם על נקבה. (שמעתי) והרב בתי"ט (ב"ב פ"ח) הבין כוונת הספרא להוכיח משם דאשתו נקראת שאר, לכן כתב דצריך נגר ובר נגר דיפרקיני'. וגם הרנ"ו כאן דחק מאד בפירושא דספרא:
לא היתה לאיש. פרט לארוסה (יבמות ד"ס לר"י, ור"ש), וכן פסקו כל הפוסקים שאינו מטמא לאחותו ארוסה (יורה דעה שע"ג), וכתיב"ע דקריבא ליה ולא מארסא. וכן בכל מקום לשון הוי' שאין אחריו מלת לאשה ענינו אירוסין כמה שכתבתי בכי תצא (כ"ד ב') והיתה לאיש אחר. ורש"י שפירש הקרובה לרבות ארוסה, היא דעת רבי מאיר ורבי יהודה, ואינם כהסכמת הפוסקים. ולפי ההלכה אין צריך לחלק בין הקרובה דאחותו, בין להקרובה דלשארו, דאיתא עליו בספרא לשארו הקרוב אליו הקרוב לא את הארוסה:
לא יקרחו. לרבותינו קרחה האמורה כאן בכהן אינם חייבים אלא על המת דומי' דישראל, וכן שריטה האמורה כאן בכהן אינם חייבים אלא על המת דומי' דישראל (ת"כ ותלמוד) ולא תקשה אם שוים כהנים לישראל בכל ענין יאמר בישראל ולא תקרחו קרחה בראשכם למת, ולנפש לא תשרטו שרטת והיינו שומעים דכש"כ כהנים שריבה בהן בכ"מ מצות יתרות, כי באמת יש לומר אף ששוים הם לענין חיובא, חלוקים הם בענין האיסור, דחיובא דמלקות לית' בשניהם רק כשקורח ושרוט על מת, אבל בלא מת אין האיסור רק לכהנים, דשריטה וקריחה הי' חוק לכומריהם לאלילם, כמ"ש בעובדי הבעל ויתגודדו כמשפטם (מ"א י"ח) וכן הקריחה (עיי' טור יו"ד סי' ק"פ) ועשו כן להורות שהם עבדים מכורים לאלילם ומרושמים לעבודתו (כמ"ש הרמב"ם סוף הלכ' ע"א בכתובת קעקע, ועמ"ש עליו הב"ח יו"ד בסי' ק"פ), וגם בעינינו ראינו כמה מכומריהם שהתגלחו אמצעית ראשיהם להיות שם מקורחים, וכיון שהוא חוק לכהני אליל שאף בלא מת יסמנו עצמם להיות מרושמים לעובדי אלילם, לכן נתוסף על כהני ד' לבלי עשות כמו אלה אף לשמים, מטעם בחקותיהם ל"ת. וקרוב לזה כ' הרנ"ו, וכ"כ מהר"מ יפה דמלקות הוא דלא מיחייבי אלא על מת, אבל איסור' מיהו איכא אף שלא על מת. (והרב בצד"ל תמה עליו דלא אשתמיט שום תנא ואמור' לאשמעי' הכי, ואין זה תימה כל כך דממילא שמעי' כיון דידעי' שהוא מחוקותיהם) עמ"ש הרמב"ם (סוף הלכ' ע"א) וכן הקורח ראשו או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים פטור, כ' הב"ח (סי' ק"פ) מדכתב פטור משמע דעכ"פ איסורא איכא, דלא כב"י שכתב דאיסורא נמי ליכא (ובלא"ה דברי הב"י תמוהים להתיר שריטה, דהא אסור לחבול בעצמו, כסתם מתני' דפ' החובל, החובל בעצמו אעפ"י שאינו רשאי, עיי' משכיל לדוד פ' קדושים בושרט לנפש) וכ"ד הרא"ה בחינוך סי' תס"ז לאיסור, וכן נראה מסדור לשון המקרא, מדכתב לאו דגלוח הזקן בין לאו דקריחה ושריטה, דבר הלמד מענינו הוא, כמו דגלוח הזקן איסורו בכל אופן, כן קריחה שלפניו ושריטה שלאחריו עכ"פ איסורא איכא. מכלל הדברים יצא לנו שהקבלה לא עקרה הכתוב מפשטי':
לא יגלחו. יכול גלחו במספרים יהא חייב ת"ל לא תשחית שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער (רש"י מרבותינו) ואפשר לתת טעם למה שהכפיל הכתוב האזהרה בשני מקומות בשנוי לשון כדי לילף זו מזו, ולא אמר בחד דוכתא לא תשחית את פאת זקניך בתער והיינו שומעים הכל, דכש"כ כהן, כי רבוותא פליגי בפאת זקן אי איכא איסורא במספרים כעין תער, יש סוברים דמותר לגמרי, ואיכא דסברי אע"ג דמשורת הדין מותר במספרי' כע"ת מ"מ ממדת חסידות יש למנוע מפני חשד הרואים (עיי' חדושי ריטב"א מכות כ"א, ובפסקי תוס' שם סי' כ"ז כ"ח, וביו"ד סי' קפ"א ס"ט), והרב בתשו, חתם סופר (סי' קל"ט ק"מ) הבין בדעת גליון התוס' דבמספרים כע"ת אסור מן התורה, והרב בית הלל (סי' קפ"א) דבמספרים כע"ת אית בי' משום בחקותיהם ל"ת, והיינו למ"ש הרמב"ם בס' המצות (סי' מ"ד ובס' המורה (ח"ג פל"ז) שגלוח הזקן הי' קשוט ותיקון לגלחי עכו"ם וכומריהם, וכמו שביאר הב"ח (סי' קפ"א) דעתו, שאין כוונת הרמב"ם לתת בזה טעם למצוה, כי מצות מלך היא לנו אף אם לא נדע טעמם, רק הגדיל בזה האזהרה, שמלבד הלאו המפורש בקרא עוד עובר עליו בלאו דבחקותיהם ל"ת. מעתה אפשר לומר דבכוונה אמר הכתוב בכהנים לשון לא יגלחו לחוד, להורות אזהרה יתרה על כהני ה' לאסור עליהם הגלוח במספרים כע"ת לפי שהוא חוק כהני אליל. אמנם ליתנהו ע"ז כ"א באיסור, אבל חיובא דמלקות ליכא רק בתער כישראל. עיי' כריתות (ד"ה ב') זקן אהרן וגו' כשהוא מסתפר וכו' דשקיל במזיי'. ועיי' לחם הפנים (סי' קפ"א) דאיכא לאפלוגי בין יתבי ארעא קדישא לארעא מסאבא, ומצאתי במכדרשב"י (פ' תרומה דל"ה ב') אינון שתי טפות יהבית לי' וכד אעבר מורה על דיקני' דהיינו כד הוה מסתפר כמד"א ומורה לא יעלה על ראשו:
גרושה מאישה. אין ספק שכל אשה שמתגרשת מבעלה בין לרצונה בין שלא לרצונה אסורה לכהן, כי מלת גרושה אין משמעותה שלא לרצונה דוקא, כי מצינו לשון גירושין אף בדבר שהוא לרצונו של אדם, כמו כלה גרש יגרש אתכם מזה, כי גורשו ממצרים, וצאת בנ"י ממצרים לחירות מלתא דחביבה להו הוי' ושדה מגרש עריהם (בהר כ"ה ל"ה) תרגום מגרש רוח (פרייער פלאטץ), וכן ע"י הגט האשה מצאה לה רוחא להנשא לכל מי שתרצה. עוררתי ע"ז לפי שראיתי לאחד שטעה בזה טעות גדולה). וביבמות צ"ד אמרי' מאישה (דמיותר, דפשיטא דאינה גרושה מאיש שאינו אישה) בא ללמד אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה, כגון דאמר לה הרי את מגורשת ממני, ואי את מותרת לכל אדם, אע"ג דלעלמא לא הוי גירושין ולא שרי' לאנסובי בהך גיטא, לדידי' מיהו איפסלא, דאי כהן הוא איפסלא מני', כפי' הרא"ש והרי"ף. ורש"י פי' פסולה לכהונה, אם מת והותרה לינשא (ויש להתעורר לפירש"י דאם ימות אסורה לכהן, א"כ תפשוט מנה פ"ק דקדושין די"ג דמיתת הבעל מתרת), ויראה דלא דברה תורה מאיש המתאכזר באשתו לפרדה ממנו ולעגנה לאוסרה בחייו לכל אדם, דאטו ברשיעא עסקינן, אבל עושה כן מרצונה כדי שלא תהא זקוקה ליבם, שמגרשה בחליו, ומאמינים זה לזה שיחזרו וישאו זא"ז, אם יעמוד מחליו, ולכן אינו מתירה לעלמא (עי' בלשון רש"י בגיטין פ"ב שכ' ומדפסולה לכהונה אלמא גט הוא, והכא דשרי' לכל אדם וכו' מלשון זה משמע, דבההיא דאי את מותרת לכל נמי גט מעלי' הוא אלא שא"א לה להנשא מצד התנאי ומ"מ אינה זקוקה ליבום כיון שהיא מגורשת מבעלה), גם לדעת תוס' שם (ד"ה אפי') דדוקא לכהונה אסורה משום דאיסוריה חמירי, אבל אם מת מותרת להתייבם, י"ל שמגרשה ע"ד זה מרצונה, לפי שהיו סבורים לפי דעתם דמהני גירושין אלו להפטר מיבם, אף שבאמת אינו מועיל, הכי נ"ל לבלי לאוקמי עיקר דרשה דקרא באינש רשיעא, ובצד"ל האריך כאן לסתור דעת מהר"ם יפה, ומן התימה שלא התעורר כי דעת רש"י כמהר"ם, ועי' פני יהושע שם בגיטין שהניח דעת התוס' בצ"ע דאמאי פשיטא להו כ"כ דמותרת להתייבם הפך דעת רש"י, ויש בענין זה אריכות דברים בתשו' מהר"מ לובלין סי' קכ"ג, ובבית מאיר ססי' ק"נ, ואין מקום לזה לביאור פשט המקרא:
ובת איש כהן. מלת איש הוא מיותר ודי היה אם אמר ובת כהן, ונ"ל מזה מוכרח דקרא לא מיירי בפנוי' כ"א בארוסה או נשואה, כי שם בן ובת הוא משרש בנה, לפי שזרע האבות הם בונים את ביתם אחריהם, וכמ"ש מי שיש לו בנים נקרא בנוי, ומי שאין לו בנים אינו אלא הרוס, לכן על הוית הבנים נאמר אולי אבנה ממנה (ראשית ט"ז), ועל הממאן את הנשואין יאמר אשר לא יבנה את בית אחיו, לכן משפחת האדם יתאר בשם בית כמו בית יעשה לך (ש"ב ד'), ואשר עשה לי בית (מ"א ב'), ולהיות שבנין המשפחה הוא ע"י האשה תתואר האשה הנשואה בשם בית, כאמרם ביתו זו אשתו, ואמר ובנית ביתך (משלי כ"ו כ"ז), ר"ל תשא אשה, ולזה תקרא האשה הנשואה גם בשם בת, כמו לקחה מרדכי לו לבת, ובחקו תשכב ותהי לו לבת (ש"ב י"ב), כאמרם במגלה (י"ג), ושם בת אשר סרח (במדבר כ"ו) תרגמו אונקלס ושום בת אתת אשר שרח (ע"ש רמב"ן), וכן סופר בספר הישר ששרח לא היתה בתו של אשר כ"א בתה של אשת אשר. הנה ביאור שם בת כפי ההוראה התאומית ומשותפת בת כפי תולדתה, ואשה לפי נשואי', וכן כאן שם בת, לה הוראה תואמית וכפולה זו, ע"ש תולדתה מאבי' תקרא בת כהן, וע"ש נשואי' לאיש לבנות את ביתו אחריו תקרא בשם בת איש, ובסוטה (י"ב א') הנושא אשה לש"ש מעלה עליו כאילו ילדה. ובתיקונים (ס"ו ג') כל אתתא בת בעלה. ולפי"ז ראוי לתרגם, ובת איש כהן (איינע פערעהעליכטע טאָכטער), הנה המקרא מבואר כפי קבלת רבותינו, ועי' בסנהדרין נ"א ברש"י ד"ה בת איש כהן איש יתרה:
באש תשרף. פשטות לשון זה יורה שתשרף ע"י מדורת עצים עד שלהב האש יאכלנה, ומנפש ועד בשר יכלה, אמנם זה דעת הצדוקים ההולכים אחר משמעות הלשון, האומרים יקיפוה בחבילי זמורות וישרפוה, ודעת רבותינו ששריפה האמורה פה ובכל חיובי שריפה אינה אלא שריפת נשמה והגוף קיים, כי משליכין לתוך פיו אבר מהותך באש היורד לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו (סנהדרין נ"ב), ובזה האופן הצער מועט ומיקל עליו את מיתתו. ולשון חומרת את בני מעיו שאמרו רבותינו, פי' הרמב"ם (פט"ו מסנהדרין), שורפת את בני מעיו ושורפת אותן, וכ"א (חולין נ"ו) בעוף שנפל לאור ונחמרו בני' מעי', ע"ש. לדבריו היה מקום ליישב גם לשון באש תשרף ור"ל תחול שרפה מה באחת מאברי' הפנימיים הגורמים את המיתה (אנגעבראננט), אמנם הדבר ברור שאין כוונת הרמב"ם שריפה ממש כפי המובן בדבריו בהשקפה ראשונה, דהא בעוף שנפל לאור א"א לפרש שריפה ממש דבחמום הבני מעיים לבד עד שנכווצו ונשתנה מראיתן טרפה, אף שלא נשחת ונפחת מהם מאומה כמבואר שם, ועוד אין לך צער יותר גדולה ומיתה יותר קשה מזו, כי האבר המהותך אם יבא תוך מעיים, הוא שורף מעט מעט והולך בחלל הגוף הלוך ושרוף, ולא ימות כ"כ מהרה אבל יחיה חיי הצער כמה ימים טרם ימות, וזה הפך המכוון מרבותינו, לחמול עליו למעט צערו בכל מה דאפשר למהר ולהקל עליו מיתתו; והאמת חומרת בני מעיו שאמרו רבותינו הוא כמ"ש רש"י ענין כוויצה וקמיטה, כי ע"י חמום האבר המהותך, הבני מעיים נקמטים ונכווצים יחד ועי"ז תתבטל ממנו תנועת ונשיבת רוח חיים שבו, ואין לך מיתה קלה יותר מכזה; אמנם באופן זה קשה עלינו לשון. באש תשרף. ונ"ל שההוראה העיקרית בשרש שרף הוא ענין, רפיות והסרת העמדת חלקי עצם הדבר, כי האש ירפה כח העמדתם יחד עד שיתפרדו כל חלקיו זה מזה וישובו לאבק ולעפר (אויפלאֶזונג, אויסאיינאנדערזעטצונג, טרעננונג דער צוזאממענהאֶנגענדען בעשטאנדטהיילע), כבשריפת העגל, שאינו אלא ההתכה או התפרדות חלקיו כמש"ש. והנה בכל הגשמים שבעולם אשר העמדתם העצמית המה ד' יסודות הטבעיים שבהם, פעולת האש הוא להפרידם זה מזה וישובו לאפס ואין, (וזהו ההבדל לדעתי בין לשון שריפה ובין לשון בעור, בעור הוא השריפה בבחינת הדבר בכללו, שריפה היא בבחינת חלקי הדבר ופרטיו, דבלשון בעור לא נעלה בדעתנו רק הסתלקות הדבר מגדר מציאות ישותו וביאתו בגדר ההעדר, כי פעל בער יורה בדרך כלל על הסתלקות הדבר, בין הסתלקות מקומי לבד כמו בערתי הקדש מן הבית, שלא נעדר ממציאותו רק נמצא במקום אחר, בין הסתלקות החלטי כמו ובערת הרע מקרבך, וכן הסתלקות החלטי הנעשה בדבר ע"י האש; אמנם בלשון שרף נעלה בדעתנו הסתלקות פרטי חלקי הדבר ועצמותו, ואין כן דעת הרש"פ בהבדל בעור ושריפה, ע"ש). אמנם האדם להיותו מובחר הבריאה, שאין עיקר העמדתו העצמית המכוון בו התחברות ארבע יסודות שבו לבד כ"א התאחדות חלק גשמיותו הכללית עם הנפש הרוחני שבו, והוא העמדתו העיקרית המכוון בו ביצירתו לפי מעלתו התכליתית, לכן יתכן בו לומר לשון שריפה גם אם אין האש פועל בו רק פרוד עיקר העמדתו זאת, ר"ל פירוד הנפש מן הגוף, אף שחלקי גשמיותו עדיין דבוקים ואחוזים יחד וגופו שלם כמקדם, וגם התרפות ועזיבת חלקיו הראשיים העיקרים זה מזה יקרא שריפה כהוראה העיקרית שבלשון שריפה (אויפלאֶזונג זיינעס לעבענסבעשטאנדטהיילס); והנה בטול תנועת רוח חיים שבאדם המתילד בקמוט וכווץ הבני מעיים הנעשה על ידי אבר מחומם באש קראוהו רבותינו בשם שרפת נשמה, ר"ל פירוד נשמה. ובזה דברי רבותינו מיושבים על לשון המקרא. ועוד נראה כי לשון שריפה כאן ענינו גמיעה ובליעה (שלירפען, איינשלוקקען), מלשון שריף ליה משרף (נזיר ל"ו), כהן שדעתו יפה שורפה חי' (ע"א כ"ט), שריף פינכא דדייסא (תענית כ"ד), וכ"ה בלשון סורי', ולדעתי הוא לשון המקרא, ונשאו דודו ומסרפו (עמוס ו'), כי ידבר שם מן המעדנים נפשם באכילה ושתיה כמ"ש אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק השותים במזרקי יין, על זה אמר אם ימות אחד מהם יבא אחד מאוהביו שהיה חברו בזלילה וסביאה ליטול עצמותיו, וזהו ומסרפו (זיין צעכגענאָססע), וכן שאר פעלים משותפים בהוראת אכילה ושריפה, ותצא אש ותאכל, המבעיר את הבערה, לשרפה, כי יבער איש שדה, לאכילה, וישאם דוד ואנשיו (ש"ב ה') תרגו' ואוקדינון, כי לא תוכל שאתו (ראה י"ד) לאכילה, ואמר כאן תשרף, על בליעת האבר המהותך, ובא בנפעל דומה להרבה נפעלים המורים על המפעל מצד הפועל (כמ"ש בוארא בלא נודעתי), וכלשון שבועה בכל המקרא שבא בנפעל, תשבע (ויקרא ה'), לפי שאין שבועה מבחירתו ורצון נפשו, שאין להזכיר ש"ש לבטלה, כ"א בנפעל על ידי אחרים שתבעוהו והב"ד יחייבוהו השבועה, ככה בליעת האבר שאינה מבחירתה ורצון נפשה רק בע"כ, כמ"ש כורכין סודר על צוארו ומושכין לכאן ולכאן עד שפותח את פיו ואז זורקין לתוכו האבר המהותך, לכן בא כאן תשרף בלשון נפעל אף שהוא בבחינת פועל, ומלת באש הוא בחסרון נושאו, כמו היחתה איש אש בחקו, לחתות אש מיקוד, ואת האש זרה הלאה שבכולם המובן גחלים הנושאים את האש, ככה כאן מלת באש הוא בחסרון נושאו, והמובן בו האבר והעופרת המהותך ונושא האש בתוכו, ומנהג הלשון לחבר אכילה ושתיה באות בי"ת אז יאכל בו, לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי. ודע דבילקוט (בשמיני על פ' יבכו את השריפה) כתב. משא"כ בשריפת בת כהן ובשריפת אשה ובתה, יעו"ש. והוא טעות גדולה שהיא דעת הצדוקים הנ"ל, וצריך למחוק מלת משא"כ, ועי' בת"כ שממנו הועתקו דבריו אלה:
ועל וגו'. באהל המת (רש"י מרבותינו), מלת על דומה לשרש פנים ולשרש בית אשר יורו על התוך הפך החיצון, ואל הקדש פנימה, מבית ומחוץ תצפנו, וכן יורה מלת על, תוכיות הדבר ופנימיותו (דאס איננערע), כמו נגינותי ננגן על בית ה' (ישעיה ל"ח) בתוך בית ה', והושבתים על בתיהם לבטח (הושע י"א) בתוך בתיהם, ושמת אותם על סל אחד, בתוך סל, והוא חלל הפנימי, וכמו שיורה שם בית על בנין המחיצות המיוחד לדירה (הויז) כי תבנה בית, וכן יורה שם פנימי על הבית המיוחד לדירה כמו כל כבודה בת מלך פנימה, ר"ל כל כבודה לשבת בית מקום המוצנע לא להתהלך קרב חוצות, ככה מלת על יורה כאן על הבית והאהל ע"ש תוכיותם ופנימיותם המוקף במחיצות, (ולפי"ז יתכן ששם עלי' שע"ג הבית איננו מצד שעולין אליו לבד כ"א גם מצד תוכיות מחיצותיו ופנימיותיו החללי), אמנם לא אמר כאן בית או אהל, כי טומאת מת איננו מצד מחיצות הבית והאהל הצדדיים כ"א מצד דבר המאהיל מלמעלה, לכן בחר בלשון על להורות על התוכיות שבין מעלה ומטה לבד. וע"כ קרא משתעי מאהל המת, מדאמר לא יבא, ואין ביאה אלא במקום שיש בו תוך כאהל בית ומערה, והזהיר בזה שלא יבא באהל אף על פי שאינו נוגע במת:
נפשות מת. דם מן המת (רש"י מרז"ל), וקרא את הדם בשם נפש ממש"כ כי הדם הוא הנפש, ולזה ישמשו המקראות לשון שפיכה בשם נפש אף דלא שייכה ביה, כמו תשתפך עלי נפשי' וטעמו תשתפך עלי דמי (לעבענסבלוט); והמכוון בועל נפשות מת לא יבא, לא יבא תחת דבר אשר מעל לדם מן המת, כי הדם חשוב כמת עצמו לענין טומאת אהל, וברביעית דם תלויה נפשו של אדם:
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל. ערש"י ומ"ש עליו הרא"ם ובקרבן אהרן ובצדה לדרך. והנה להרמב"ם (פ"ב מביאת מקדש ה' ו' ז', ובסה"מ סי' קס"ה) כוונת המקרא הוא כה"ג מותר לו לעבוד כשהוא אונן על מתו, ואין העבודה מתחללת, הא אחר אם לא יצא חלל, כלומר כהן הדיוט שהוא אונן אין העבודה מותרת לו והוא מוזהר שלא יעבוד, ואם עבד והוא אונן חלל עבודתו, ומנין שעבודת האונן פסולה, מק"ו אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חלל, אונן שהוא אסור בקדשים דין הוא שיחלל, ע"ש בדבריו. הנה הך ק"ו אית, בתלמודא (זבחים ט"ז) בשם תנא דבר"י, ולדידי, אזהרת אונן אינו מומן המקדש לא יצא אלא מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה, ע"ש. והא דנקט הרמב"ם קרא דומן המקדש לא יצא לילפותא דאזהרה, וקא שביק ילפותא דתנא דבי ר"י מהן הקריבו. נראה דזה אינו אלא לר' יוחנן בן ברוקא דסובר (פסחים פ"ב) דאף בשאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר גם כן ישרף מיד (ערש"י זבחים שם ד"ה קסבר מפני הטומאה) אבל לת"ק דכשאין פסולו בגופו טעון עבור צורה, וכ"פ הרמב"ם פ"ד מה' ק"פ ה"ג, לא נוכל לומר מפני אנינות נשרפה, דא"כ אמאי שרפוה מיד היו להם להניחו עד אחר עבור צורה. לכן נקט הרמב"ם ילפותא דאזהרה לאונן מקרא מומן המקדש לא יצא. אמנם כיון דבמקרא זה אינו מפורש כ"כ דבדיעבד עבודתו פסולה, וכדקאמר תלמודא התם ר"א מ"ט לא אמר מומן המקדש לא יצא, אמר ליה מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל, לכן צירף הרמב"ם לזה הך ק"ו ליליף מיניה דבדיעבד חלל, (ואפשר דמאי דקאמר תלמודא התם, דלתנא דבי ר"י אין האזהרה מומן המקדש לא יצא, חלול בגופי' כתיב ביה, הוא בלשון תמיה, כלומר אטו כתיב בגופיה דקרא דבדעבד חלל), והדברים פשוטים עד מאד בדעת הרמב"ם, ולא נתעוררתי לכותבם, אלא מפני שראיתי להרב בנודע ביהודה בסוף ספרו, שמתקשה בדעת הרמב"ם דיליף פסול דעבודת אונן מק"ו דבע"מ כתנא דבי ר"י, הא לדידיה אזהרת אונן מהן הקריבו ומפני אנינות נשרפה וע"כ סובר אנינות לילה מדברי תורה. והרמב"ם פסק אנינות לילה אלא מד"ס, וקושיא זו חמורה ועצומה כ"כ לדעתו עד שמהפך מפני זה גרסת התלמוד שלפנינו, ע"ש. ולדעתי אין כאן התחלת קושיא, דלהרמב"ם אין האזהרה מהן הקריבו אלא מומן המקדש לא יצא:
וחללה. שנולדה מפסולי כהונה (רש"י) כוונתו שנולדה ע"י ביאת פסולי כהונה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה לכהן הדיוט, ולא שנולדה מאיסורי או פסולי ביאות ישראל. אמנם גם אשה שנבעלה לאחד מפסולי כהונה היא עצמה נתחללה בביאה זו והוי' חללה, כמ"ש רש"י (פ"ז) בכהן הדיוט. (קרבן אהרן וצד"ל דלא כרא"ם), וכן בקדושין (ע"ז ב') מבואר דחללה דקרא דילן הוי' שנבעלה לפסולי כהונה' דאמרי התם הוי' חללה מגו דאתוסף איסור' וכו'. והנה אה"כ וגרושה וחללה בוי"ו ובמלת זונה החסיר הכתוב אות וי"ו, ונ"ל בטעמו לדעת הרמב"ם (בפח"י מאיסורי ביאה ה"א) דבת ישראל שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו מכל מקום נקראת זונה, וכיון דחללה דקרא דילן היינו שנבעלה לחלל ומבעילה זו עצמה נעשית זונה, לא דמי לגרושה וחללה, דבהו היה מעשה אחר מעשה, אחר שנתאלמנה נתגרשה משני, ואחר שנתגרשה נבעלה לחלל דהוי בה מעשים חלוקים לכן חילקם קרא בוי"ו, אבל זונה הוית אף בלא חידוש מעשה אחר שנתחללה, דמיד שנבעלה לחלל, נעשית חללה וזונה בפעם אחת, לכן החסיר אות וי"ו. ולפי"ז מה דאמר תלמודא התם בקדושין דזונה הוי' איסור מוסיף, ה"ה דהוי מצי למימר דהוי איסור בת אחת דבביאה אחת נעשית חללה וזונה, ולכ"ע איסור חע"א, ורק לרווחא אמרו דהוי איסור מוסיף דומי' דגרושה וחללה. אמנם לדעת הראב"ד שם שביאת החלל אין פוסלה לכהונה משום זונה רק משום חללה, ע"כ זונה דקרא בשזינתה אחר שנתחללה בא' מחייבי כריתות וכדומה, דהוי בה מעשים חלוקים, אם כן צריך טעם על חסרון הוי"ו:
לא יקרב. יקרב קמא אזהרה שלא יעבוד כהן בעל מום קבוע, לא יקרב תניינא אזהרה אפי' לבעל מום עובר (ת"כ, וכ"כ הרמב"ם פ"ו מביאת מקדש); ונראה לי דמלת יהיה דבקרא קמא יורה ע"ז, שמצאנוהו על הקביעות, כמו ואשים את הלוחות בארון וגו' ויהיו שם (עקב י'), ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן ויהיו שם (יהושע ד'), לכן אוקמוה לקרא קמא במום קבוע, ובתניינא דליתא למלת יהיה במום שאינו קבוע; ורש"י שפי' לא יקרב תניינא אינו דין שיקריב הוא ע"ד הפשט, דלשון כי משמע שהוא נתינת טעם, למה לא יקריב לפי שאין מן הראוי שיקריב בעל מום, כענין הקריבהו נא לפחתך, והרא"ם שכתב בטעם רש"י דאם כן תרתי למה לי, במכ"ת נתעלם ממנו דברי ת"כ הנ"ל. ולרבותינו אין מלת כי לנתינת טעם כמו לרש"י, אבל ישמש כמלת כן. ומצאנוהו על שמוש זה (מ"א ג') וזאת אומרת לא כי דתרגומו לא כן, והרבה ישמשוהו חכמי המשנה כאמרם (ב"ק פ"ג) והמזיק אומר לא כי אלא תם היזיק, וטעמו כאן לחבר שני המשפטים האלה ולייחסם זע"ז בבחינת הדמיון והשואה, כמו שבעל מום קבוע לא יקרב כן בעל מום עובר, (עמ"ש ויגש מ"ו ל"ד כי תועבת מצרים):
מרוח אשך. אשך שם לביצי זכר המעורות בגידין עם הגיד (והוא נרדף עם שך בשי"ן שמאלית שענינו סביכה וחבור, ואיפלגו תנאים (בכורות מ"ד) בפירוש מרוח אשך, לת"ק הוא מי שאין לו ביצים או ביצה אחת, ולדעתו יהיה מרוח אשך מלשון רוחה שיש בכיס רוח מקום, ולר"י הוא שנמרח ונפצעו מלשון וימרחו על השחין (ישעיה ל"ח) שהמ"ם שרש נוסף, ולר"ע הוא מי שאשכיו נפוחים ע"י הרוח המוסגר בהם, זולת רחב"א דלא משמע ליה שיהיה מרוח לשון רוח או מרוח לפי שקשה לו בדברי חכמים לכן גורע ומוסיף ודורש, ע"ש:
