א בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ ב וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ ג וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃ ד וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ ה וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ ו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ ז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ ח וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ י וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ יא וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ יב וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ יג וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי׃ יד וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ טו וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ טז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃ יז וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ יט וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי׃ כ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃ כא וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ כב וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃ כג וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי׃ כד וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ כה וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ כו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃ כז וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃ כח וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃ כט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה׃ ל וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ לא וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
בראשית רש"י, א"ר יצחק כו' עי' בנחל קדומים מהגאון חיד"א ז"ל שהביא דיש מי שכ' דלכבוד אביו שהיה שמו ר' יצחק פתח פירושו עה"ת, דלא היה בר אוריין, ורצה רש"י ז"ל להזכירו, וכ' שזה טעות דאבי רש"י היה ת"ח, ורש"י מזכיר פירושו במס' ע"ז דע"ה ע"א ע"ש. ובאמת במד"ר שה"ש פ"א עה"פ הביאני כ' זה בשם ר' ינאי, ובב"ר פ"א איתא בשם ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, וע"ש ביפ"ת וע"ע בזה"ק בא דל"ט ע"ב וז"ל א"ר יצחק לא היה צריך למכתב אורייתא אלא מהחדש כו' וכן הוא בתנחומא מבואר, והביאו רש"י בתהלים קי"א, וכ"ה בילקוט בא רמז קמ"ז, וע"ע בשה"ג אזולאי מע"ג אות ש' סי' ל"ה, ובקובץ תורה מציון ח"ד סכ"ד בזה:
פסוק א:
(שם) ל"ה צריך להתחיל מבראשית כו' משמע דהקושיא לא היה רק על ההתחלה, וקשה מה תירץ שאם יאמרו לסטים כו' הלא אף אם היה כ' באמצע או בסוף היה ג"כ נוכל להשיב להם תשובה זו, ועי' במפו'. ואמרתי ליישב עפ"י קו' האחרונים למה פסול לולב הגזול משום מצהב"ע לימא עשה דלולב דוחה ל"ת דגזל, והתי' דל"ת בין אדם לחבירו אין בכח עשה לדחות, ומצאתי מפורש כן בשטמ"ק ב"ק ד"פ ע"א על הא דחסיד אחד שלא מצאו לו עון רק מה שינק מעז שאסור לגדל בא"י, אף דבמקום פקוח נפש הותרו כל איסורין להתרפאות, אבל דבר שנאסר מחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר ע"ש (ולכאו' לא נמצא איסור שלא יהיה נדחה מפני פקו"נ. ועי' שטמ"ק כתובות די"ט דר"מ ס"ל דמדינא יהרוגו ואל יחתמו שקר דאף פקו"נ אינו נדחה מפני גזל, מ"מ זה דוקא לר"מ ואנן לא פסקינן כן, ועי' ב"ק ד"ס ע"ב אי מותר להציל עצמו בממון חבירו, וע"ע בפר"ד דרוש י"ט, ובאמת בירושלמי פ"ט ה"י מסוטה הביא האי מעשה דחסיד אחד, וכ' שם ביפה מראה דלא היה שם סכנה, דאל"ה הוי שרי, וע"ש בקרבן העדה, ומחותני הרב הגאון ר' שלמה יהודה הכהן שליט"א האבד"ק זגערש כתב לי להעיר דאפי' אי אמרינן דממון אחרים לא נדחה אף מפני סכ"נ ז"ד בגזל גמור אבל היכי שלוקח ט"מ להחזיר אע"פ שגם ע"מ למיקט עובר בבל תגזול אבל להציל עצמו באופן זה מותר, ויש להאריך בכ"ז אך אכ"מ וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סוס"י ר"ח על מה שנסתפק הגרצ"ח אי מותר להיות חמסן להציל נפשו עי' ביומא פ"ג ב' קפחתי את הרועה ע"ש והא דאל יחתמו שקר כתו' י"ט מילתא דעכ"פ הי' להם לשלם להך מכיסם אחר שחתמו וע"ש בס' אמרי הצבי). וזה י"ל הטעם דאין עדל"ת שבין אדם לחבירו דממון של אדם חביב אצל השי"ת, וא"ש. וכ"כ בשו"ת בית יצחק יו"ד סי' קכ"ו אות ד'. ובשם אריה יו"ד סי' ס"ד, ובמהר"ם שיק סי' ט'. ונפש חיה סוגיא דעדל"ת, וע"ע בתפארת ישראל ר"פ לולב הגזול. ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' קט"ז. מזה ראינו שגזל חמיר משאר לאוין וזה הורה לנו השי"ת בהקדימו בראשית וכו' דזה מורה על הקפדנותו על איסור גזל שלא ואמרו לסטים כו' דידוע דכל שקדם בזמן קודם במעלה, וכמו שהביא בס' דברי יוסף עה"ת כאן וא"ש דפתח בבראשית:
פסוק א:
ובזה י"ל דברי רש"י סוכה ד"ל באוונכרי דגזלי ארעא מישראל והק' המפו' דהרי ר"ה בעצמו ס"ל גזל עכו"ם אסור, ולמה כ' דגזלי רק מישראל, וי"ל לפמ"ש אא"ז בשו"ת חכם צבי סי' כ"ו דהא דגזל עכו"ם אסור משום דלא נרגיל עצמינו במדות רעות לגזול אחד מחבירו אבל באמת ממון עכו"ם שרי מה"ת ורק האיסור לתיקון עצמינו ע"ש ובשאג"א הל' חמץ, ובאמת כבר קדמו בזה הרמב"ם בפי' המשניות פי"ב מ"ז מכלים. ועי' בחלקת יואב קמא או"ח סי' כ"ז. נמצא לפי הנ"ל דאף דגזל עכו"ם אסור לא הוי רק ל"ת כשאר ל"ת ולא בין אדם לחבירו, ורק שלא נרגיל עצמינו במדות רעות, ושוב אמרינן עדל"ת, ושפיר נקט רש"י דגזלי מישראל דהוי בין אדם לחבירו ולא אמרי' דעשה דמצוה דוחה ל"ת דגזל:
פסוק א:
(שם) אלא מהחדש זה לכם וכו' עי' בס' אמרי שפר להראנ"ח ז"ל פ' בא. דצ"ב למה יקרא למצות החדש מצוה ראשונה, שמצות מילה נצטוה אברהם בעדו ובעד כל ישראל, וכן ג"ה. והרא"ם תי' שאין נחשבת מצוה אלא המצוה שנאמרה למשה מסיני כדכ' אלה המצות אשר צוה ה' את משה בהר סיני. והק' מסנהד' דנ"ט ע"א כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ, שנראה שאפי' המצוה שלא נאמרה בסיני נחשבת מצוה ונוהגת בישראל, ותי' דהא נשנית בכתוב מיירי שהמצוה שנכתבה לב"נ וחזרה ונכתבה בסיני לזה ולזה נאמרה. נכתבה לב"נ ולא נכתבה אלא שנאמרה בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ, ונמצא שלעולם נאמרה בסיני שבזולת זה אינן נחשבות מצוה. ולכאו"ק מגמ' שם שמק' אדרבה מדנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל, כי אחר שלעולם אנו אומרים שאפילו המצוה שלא נכתבה לישראל מ"מ נאמרה לישראל בסיני, א"כ איך אפ"ל שלא תהיה נוהגת בישראל דא"כ למה נאמרה להם בסיני, אך דברי הרב אינו אלא כשת"ל שלישראל נאמרה וכיון שנוהגת בישראל יש לנו לומר בהכרח שנא' בסיני, אבל את"ל דלב"נ רק נאמרה אין עוד שום הכרח לומר שנ' בסיני, ושפיר פריך בגמ'. ועדיין נשאר לחקור מ"ש הרמב"ן דצריך לפתוח בבראשית כי שם נגלו כחה פנות יקרות מהתורה ובפרט חדוש העולם שהוא עיקר גדול בתורתינו, והוא תי' שזה לא יספיק לביאורו על השלימות ולרמז בעלמא היה די שיכתב אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ והאמת כי ודאי מוכרח לומר של"ה כוונת ר"י שיתחיל מהחדש ולא יזכיר כלל בריאת שמים וארץ, ורק דהיה די אם היה מזכירו כנ"ל, והשיב דכח מעשיו הגיד לעמו של"י לסטים כו' וע"י שהתחיל בזה הראה לדעת שאין זה לידיעת אמונה בלבד רק גם לתשובה נוצחת לאוה"ע של"י לסטים כו', וע"ע בפ' וירא. ובכנסת הגדולה חאו"ח דקמ"ה, בנמוקי רש"י ציין דבריו. ויפה תואר פ"א סי' ג' וכ' ולענד"נ שתירוץ הרב מיושב לצד שמק' בגמ' אדרבה מדלא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל, אבל לצד אחר שמק' לזה ולזה נא', אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נא' ולא לב"נ והאי נשנת לרא"ם הוא בכתיבה, ומה צורך לחזור ולכותבם כיון דבאמירה סגי כמצות ג"ה דבאמירה לחוד לישראל נא' ולא לב"נ מדחזרה ונשנית בכתיבה הכפל הורה לן דלזה ולזה נא'. וי"ל דאי לאו שנכתבה אין שום הוראה הנא' לישראל ע"פ והיינו אומרים דל"נ לישראל בסיני אפי' ע"פ ולב"נ רק נאמרה עכ"ל:
ובס' הליכות אלי סי' תקל"ה מהגאון ר"ש אלגאזי כ' וז"ל נא' לב"נ ולא נשנית לישראל נא' כ' רא"ם וא"ת הרי פ"ו אינה בכלל ז' מצות. י"ל דמשניתנה תורה בסיני בטלה מב"נ ונשארה אצל ישראל אבל קודם מ"ת היה נוהג גם בב"נ, אמנם בסוף לשונו צ"ע שכ' וא"ת א"כ למה לא נמנית פ"ו בכלל הז' מצות, י"ל כמו שתי' תו"ס קו"ע לא חשיב, ואתמהה דאיפכא כ' תו"ס ד"ה והא פ"ו דשוא"ת נמי הוא ע"ש ואפ"ל בדוחק בכוונת דבריו דלפ"מ דפריך בתר הכי הכ"נ מילה ופ"ו איתני ומשני הני איתני לשום מילתא ופרש"י דמילה ופ"ו מקרי מצוה שנ' לב"נ ולא נשנית בסיני דהנכרים אינם מצווים בהם מסיני ואילך וכפי זאת המסקנא דפ"ו נכרים מצוים בהם עד סיני, א"כ ק' לחשביה בהדי ז' מצות, ובשלמא לפי המסקנא י"ל דל"נ לב"נ כלל, ועכצ"ל דהטעם משום דסובר דהוא בקו"ע ותו"ס שכ' דנמי בשוא"ת הוא לפי האמת, אמנם נראה דל"ק דלעולם דהתרצן נמי סובר דפ"ו הוי נמי שוא"ת כתוס', ול"ק לחשביה גבי ז' מצות, י"ל דלא חשיב רק הנך מצות דנוהגות בב"נ אף אחר סיני אבל פ"ו דאחר סיני נפסק לא חשיב עכ"ל:
וע' משנה למלך פ"י ה"ז ממלכים ד"ה כ' הרא"ם אריכות גדול בזה. וע"ע במשנת חכמים בקונ' מעלות המדות דקכ"ח ביאור לרש"י הנ"ל. ובאפוקי יהודה דרוש כ"ו. ובהקדמה לשו"ת מהרש"ם ח"א להגאון מברעזאן ובס' בית האוצר להגאון מהר"י ענגעל ז"ל מערכת א' כלל א' אות כ' ומהאריכות לא העתקתי דבריהם:
ובס' חות יאיר פ' יתרו מהג' אור חדש ז"ל כ' דילד"ק למה הכפיל הקו' ל"ה צריך להתחיל אלא מהחדש וחזר ושאל מ"מ פתח בבראשית שאלה שניה למותר דדי באמרו דהיה צריך להתחיל מהחדש הזה לכם, ועוד מה מתרץ של"י לסטים א"כ די בזה שכ' שמים וארץ וסיפק בידו לעשות בה מה שירצה א"כ כל הני קראי עד פ' החדש למ"ל, וי"ל דלכאו"ק הרי הוצרך להשמיענו ז' מצות דקבלו ב"נ וצ"ל דמה נפק"מ מה דהוה הוה, אך ק' לפמ"ש בע"ז ד"ג לעת"ל יטול ה' ס"ת בחיקו ויאמר כל מי שעסק בזו יטול שכרו נתקבצו אוה"ע כו' ואמרו כלום כפית עליו ההר ומשיב להם ז' מצות היכן קיימתם וכו' הרי צריך לכתוב מצות שעי"ז ישיב להם תשובה, אך י"ל דהק' המפו' איך התנה במתן תורה אי לא יקבלו יחזור לתהו ובהו הא בעינן תנאי קודם למעשה וכבר נברא שמים וארץ, וכ' בס' אהבת עולם שמיד בשעת בריאה התנה שבורא בשביל התורה והוי תנאי קודם למעשה, ומדויק מ"ש ואם לאו שם תהיה קבורחכם מלת שם מורה על אותו התנאי שקדם לבריאה דמהני ויוחזר העולם לתהו ובהו וממילא שם תהי' קבורתכם ע"ש, ובמד' אי' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, ואי' בציונים ולכל היד החזקה זו כפיית הר כגיגית ע"ש והק' ע"ז הא אף אי לא יקבלו התורה א"י לכלותן דל"ה תנאי קודם למעשה, לזה אמר בראשית בשביל התורה שנקראת בראשית נברא העולם והוי תנאי קודם למעשה, וא"ש קושיתינו דשאל ר"י ל"ה צריך להתחיל רק מהחדש) מה אמרת של"י לאוה"ע טענת כלום כפית עלינו הר כגיגית, ז"א דאם ל"ה ידעו מפתיחת מעשה בראשית אז גם ל"ה ידעו שהתנה הקב"ה בעת בריאת העולם שבורא רק בשביל התורה, וממילא אזדא טענת כפיית הר שהרי ל"ה לישראל שום יראה מזה שאין ה' מכלה אותם של"ה תנאי קודם למעשה, וגם ליכא למידרש ויתיצבו תחתית ההר על כפיית ההר דל"מ תנאי אחר מעשה, וזה ששאל ר"י ל"ה צריך להתחיל רק מהחדש, וכ"ת של"י לאוה"ע טענת כלום כפית כו' ז"א דמ"ט פתח בבראשית בזכות התורה א"כ אי ל"ה מתחלת מבראשית ל"ה ידעי גם מתנאי זה ואזדא טענת כלום כפית, ומתרץ של"י לסטים וכיון דהוצרך לכתוב מעשה בראשית שוב ידעו דבזכות התורה נברא והוי תנאי קודם למעשה ומהני כפיית ההר משו"ה הוצרך כל ס' בראשית להודיע ז' מצות שקבלו ויהיה להם לתשובה ז' מצות שקבלתם היכן קיימתם עכ"ל בקיצור:
והנה עוד הק' המפו' הא כל תנאי צריך שיהיה אפשר לקיים ע"י שליח, ומעשה בראשית א"א ע"י שליח, ורק י"ל כמשה"ק הראשונים אמאי מועיל תנאי בנדר ונזיר הא א"א ע"י שליח והתירוץ דכל מה דבעי דיני תנאים רק דמצד הסברא ל"ה מהני תנאי דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, ורק דילפינן מב"ג וב"ר ובעי דמי לה, וע' רמב"ן ב"ב פי"נ ורא"ש יבמות דק"ו ובפני יהושע כתובות נ"ו תד"ה הרי. וגיטין ע"ה. וקידושין ס"א, והפלאה כתו' דע"ד ד"ה מכדי. וחידושי הרי"ח ר"פ השולח. ושו"ת מהר"י מינץ סי' כ"ד, ובספרי פרי יוסף על גיטין דע"ה. וא"כ במעשה בראשית הבריאה היה ע"י דיבור ל"צ לדיני תנאים כמו בנזיר, וא"ש בזה בפ' מקץ (מ"ג ט') בהא דנידוהו ע"ת צריך הפרה, והק' הרא"ם הא לא כפל התנאי א"כ מעשה קיים מ"ש באור החיים, ולהנ"ל א"ש דנידוי רק דיבור ול"ל ת"כ, וא"ש בפ' ראה את הברכה אשר תשמעו פרש"י על מנת והק' הא הוי מעשה קודם לתנאי ולהנ"ל א"ש דברכה רק דיבור ול"צ דיני תנאים:
והנה מ"ש בחו"י להקשות הלשון ואם לאו שם תהי' קבורתכם מה הלשון "שם" פה יהיה קבורתכם הול"ל, י"ל פ"ד צחות דהנה רואים אנו כזמנינו רכים מאבדים עצמם לדעת ר"ל זה השליך את עצמו מחומה, וזה נח תחת מסלת הברזל, ואחד קיים ראשית הגז (הגאז), וזה שזה סם המות, ואם נביט על תולדות כל עם, נראה שישראל סבלו יותר מכל האומות. והסבה אשר מלפנים סבלו שהיה להם אמונה, וזה נתן להם כח לסבול פגעי הזמן וזה פירש "שם" תהיה קבורתכם, שם בהגימינאזיע אם לא ישיג תעודה טובה יאבד את עצמו, אצל הבערזע כי יפסיד או לא ישיג מבוקשו ועוד. ואא"ז הגה"ק מהר"א הכהן ז"ל האבד"ק סאכאטשוב בזכרון נפלאות על הגדה ד"ה ויגרשם, כ' על קו' ר"י. אע"ג דאין סיפור א' בתורה שלא לצורך אפי' אחות לוטן תמנע, מ"מ הק' ר"י אמאי פתח בבראשית מפני ששם תורה אינו אלא על מצות התורה, כמ"ש הרד"ק ששם תורה היא יראה ואין לכתוב בה רק המצות, ותי' שאם יאמרו לסטים, דהרבה מצות תלויין בארץ ואם אין הארץ לישראל רק מצד שכבשנו אותה לא יתכן מצות אלו כלל ומדוע נתקדשה א"י יותר משאר ארצות, ולזה נכתבה מבראשית להודיע שהוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, א"ת תינח פ' בראשית, שאר הסיפורים למ"ל, ורק נכתבה לברר לנו האמת אשר ה' כרת ברית עם אברהם ונתן לו התורה לנחלה ולא לכל זרעו ולא נתקיים רק בזרעו של יעקב, ולזה נתחייב הארץ במתנות, וכ"כ רש"י וילך אל ארצו מפני יעקב אחיו מפני השט"ח כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. אלך לי מכאן אין לי חלק בהמתנה ולא בפרעון החוב, כי מתנות הארץ עם גזרת כי גר יהי' זרעך, הם ב' דברים דשייכי אהדדי דפרע החוב זכה בארץ, ומי שרצה לזכות במתנה הי' צריך לפרוע החוב, ולזה המביא בכורים שהוא מהמצות התלויות בארץ אמר ויגר שם שלא תאמר שיעקב ובניו הלכו מן הארץ להשתקע במצרים ול"ה חפץ בפרעון החוב ומתנות הארץ ומדוע נשתנה א"י מכל הארצות בענין מצות התלויות בארץ ואמר שהלך רק לגור ולא להשתקע ע"ש. ועי' בכתנות אור מהפמ"א בזה דבר נכון:
ועי' בשו"ת זכרון צבי מנחם בחי' אגדה אות כ"ח שכ' על קו' המפו' דמה הק' דהיה צריך להתחיל מהחדש, והלא מילה וג"ה קודם, וכ' עפמ"ש המחקרים דהמזלות מכריחין האדם לעשות כמ"ש בשבת דקנ"ו א' האי מאן דבמזל מאדים כו' ואיך יקיים לא תרצח, הא ע"כ מוכרח לעשות ורק דאין מזל לישראל, וראיה לזה דהא כל העולמות לא נבראו רק בשביל ישראל ויציבא בארעא וכו' שהמזלות יכריחו לעשות שהם רק נבראו בשביל ישראל וזה מוכח מקידוש החדש דתלוי בב"ד דאתם אפי' מזידין וכמ"ש בירושלמי אם עיברו ב"ד השנה בתוליה חוזרין דהיא פחותה מבת ג' שנים, וזה שאלת ר"י דהי' צריך התורה להתחיל מהחדש הזה לכם בשביל טעם זה אלא כח מעשיו הגיד לעמו ע"ש:
פסוק א:
של"י לסטים, עי' סנהדרין דצ"א א' בתשובות גביהה. ובח"א אא"ז המהרש"א מ"ש בזה, ועי' בס' ים התלמוד על ב"ק בפתיחה אות ב' שהק' המפו' עמ"ש רש"י ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם. אטו אם יתן א' מתנה יוכל לחזור וליטול ממנו, וי"ל עפמ"ש רשב"א שבת פ"ח דאיך נגלו מא"י הא היה להם טענת מודעא קודם שקבלוהו באחשורוש, ותי' שא"י על תנאי שיקיימו התורה. וזה נמי יכולים לומר לאוה"ע דעל תנאי זה נתן להם א"י שיקיימו ז' מצות וכיון שלא קיימו גירש אותם ונתנו לישראל ע"ש מזה. וע"ע בס' עולת חודש אב דרוש כ"ג. ובקובץ דרושים היו"ל ע"י אגודת הרבנים בפולין ח"א כרך ב' סי' מ"ז ומ"ט מ"ש בזה דברים נכונים:
פסוק א:
של"י לסטים. עי' שפ"ח בשם נח"י (והוא בן המשאת בנימין) שהקשה הא מה שקנה עבד קנה רבו, וחידש דרק במציאה והפקר ולא בירושה ע"ש, ועי' ביד שאול יו"ד סי' רס"ז דהק' דא"כ מה דפריך בש"ס מה שקנה עבד קנה רבו דילמא נפל לי' ממון בירושה ע"ש ועשו"ת בית יצחק יו"ד סי' קכ"ו דהק' עוד להשעה"מ פ"ו מעבדים בשם מרדכי פ"ק דקידושין דמה שנתן האדון לעבדו ע"י אחר זוכה העבד כמו באשה שנתן לה בעלה, א"כ משכחת שנתן לו האדון מעות וזיכה לו ע"י אחר, ועו"ק לשי' השעה"מ דמה שהיה לעבד נכסים מקודם שמכר עצמו לישראל ל"ק האדון א"כ משכחת שהי' לעבד מעות מקודם ורק י"ל דאף שיש לו נכסים אין לו יד לזכות ולקנות דבר אחר עבור זה, ודומה לקטן דיורש ומ"מ אינו קינה ומקנה א"כ א"ש הכל נהי דיש לו ממון אבל אין יכול לזכות ולקנות תמורת מעות שלו. ועי' תשו' לחם רב סי' ק"ל, ובקצות החשן סי' רמ"ט סק"ב ובשואל ומשיב תנינא ח"א סי' נ"ז האריך מאד בזה, וכבר דפס זאת ממני בירחון קול תורה היו"ל בפה פאביאניץ שנה ב' חוברת א' סי' ז':
ובקו' הנח"י דמה שקנה עבד כו' כתב לי בני הרה"ח מו"ה דוד נ"י ליישב דבפנים יפות פ' נח (ס' כ"ה) כ' לחדש שלא גזר נח על כנען שיהי' עבד עבדים לאחיו אלא עד מתן תורה. דהא במ"ת נאסר לישראל ליקח עבד מבני כנען כדאי' בקידושין דס"ט ולא מן הכנענים שבארצכם. א"כ ו אסרה התורה ליקח עבר ע"ש ולפי"ז א"ש דהא בזמן שישראל כבשו השבעה ארצות הי' זמן רב אחר מ"ת ואז לא היה להם הגזירה שיהי' עבדים לאחיו ול"ש מה שקנה עבד כו' דאז ל"ה עבדים (א):
ועי' מהרש"א בח"א גיטין דנ"ז א' דבר חדש דגם בישראל הקנוי לעכו"ם אמרי' מה שקנה עבד קנה רבי, והוא פליאה עצומה דהרי אין קנוי לו רק למעשה ידיו אבל לא לגופא כמ"ש ביבמות דמ"ה וגיטין ל"ח, ועי' בזה בבית האוצר מערכת א' כלל צ"ז וצ"ע. ועמ"ש בפ' ויגש (מ"ז כ"ג):
פסוק א:
אלקים רש"י ולא ה' שמתחלה עלה במחשבה כו' עי' ס' תורת חיים ב"ק ד"נ ב' שהק' מה קמ"ל קרא במה שעלתה לפניו במחשבה. וצ"ל מחשבתו קיימת וצדיקים דן במדה"ד לחוד ותחלה עלה לפניו לדון כל העולם עפ"י דין והצדיקים נשארו במחשבה וכ"מ בע"ז בפ"ק די"ב שעות ביום כו' בג' שניות הקב"ה דן כשרואה שעולם מתחייב בדין עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, הרי אף דנברא עולם ברחמים מ"מ יושב בכל יום על כסא דין וע"כ לצדיקים וכן בפ' הקומץ בשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה יושב וקושר קשרים לאותיות א"ל עקיבא בן יוסף עתיד לדרוש על כל קוץ כו' א"ל הראני שכרו ראה ששוקלין בשרו במקולין א"ל זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק בני כך עלה במחשבה לפני, ותמוה ולהנ"ל א"ש דאין צדיק בארץ כו' ונידן במדה"ד והיינו כך עלה במחשבה לפני:
וע"ע בתו"ח עירובין די"ח שהק' אהא דמתחלה עלה במחשבה לברא ב' ולבסוף לא נברא רק א' דלמה צריך קרא למיכתב מחשבתו רק דלכן לא נברא רק א' ואשה נבראת מאיש שתהי' טפלה לו ומי שלא זכה נשאר במחשבה דאינה כפופה לו והיא שוה לו במדרגה ע"ש:
והנה כל הדברים איתא בשל"ה הק' בתורה שבכתב פ' בראשית ע"ש אך עדיין קשה א"כ לא הוי ניחום במחשבה רק כמו המחשבה כן האמת רק מחשבה לצדיקים ומעשה לרשעים, וי"ל דרש"י כאן הביא דחז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו נברא העולם, וצ"ב דנקט כנוי ראשית ולא ישראל בפירוש, רק דלא בשביל כל ישראל נברא העולם רק בשביל צדיקים כמ"ש בברכות ד"ו ב', כל העולם לא נברא רק בשביל אדם שיש בו יר"ש שנ' סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא כו' ודומה לזורע תבואה דיש בה קש ועיקר כוונתו רק לגרעין ורק לא יוכל להיות בלא קש, אבל הגרעינין עיקר כן עיקר הבריאה הי' בשביל הגרעין הם הצדיקים והיה צריך לברוא כל העולם פן יהי' בהם צדיקים, וזה"פ בתחלה על מחשבתו רק צדיקים ובמה"ד אותם דנים, אך העולם בכללו לא יוכל להתקיים בדין הקדים מדה"ר ושתפה למדה"ד. ועי' ג"כ בווי העמודים פ"א מבן השל"ה, ובערבי נחל כאן ובס' לחמי תודה לבן ההפלאה ז"ל בפתיחה ובחי' לנזיר דס"ו:
וראיתי עוד עה"פ תהלים ס"ב אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, אחת דבר אלקים שהוא במדת הדין שתים זו שמעתי ב' פעמים זו' שהוא כ"ו זה הוי' שמעתי שצירף מדה"ר כי עוז לאלקים הוא, כי אלקים תוקף הדין, ולך ה' החסד דמשו"ה צירף גם החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ואין קיום לעולם בלא מדה"ר. וי"ל פי' על ראש דברך אמת כי בראשית ברא אלקים ס"ת אמת, ולא לפנים משורת הדין, ולעולם כל משפט צדקך, לעולם דייקא כל משפטי צדקיך, היינו לפמשה"ד, דדרשו חז"ל בסנהד' ד"ו ע"ב ויהי דוד עושה משפט וצדקה זה לפמשה"ד, וזה פי' כל אורחות ה' חסד היינו לפחשה"ד, ואמנם ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו, לצדיקים מתנהג באמת:
וראיתי פי' על הא דר"ה דכ"א ע"ב בקש קהלת להיות כמשה יצאה ב"ק וכתב יושר דברי אמת, דבמד' בראשית הה"ד ראש דברך אמת. פי' דק"ל למה לא כ' בראשונה, ותי' דרצה לרמז תחלת בריאה אמת, וסוף תיבות בראשית' ברא' אלקים' אמ"ת, ורמז לנו אמת ביושר והיפך, בראשית ברא אלקים הוא בהיפוך, וגם ביושר ברא' אלקים' את' ס"ת אמת, ונפק"מ דאחז"ל בראשית בשביל משה שנקרא ראשית נברא עולם, וכו' זה אם רמז של אמת ביושר, ברא אלקים את, ואז הקושיא למה לא כ' בראשונה, וע"כ לרמז בשביל משה. אבל אי רמז אמת מן בראשית ברא אלקים ולא ביושר, אז אין ראיה מבראשית שנברא בשביל משה, שאפ"ל שמשו"ה לא כ' בראשונה רק בראשית, כדי לרמז אמת וז"ש ביקש קהלת להיות כמשה יצאה ב"ק וכתב יושר דברי אמת, אמת מרומז ביושר "ברא אלקים את", ומ"ש בראשית ולא בראשונה, לרמז בשביל משה שנקרא ראשית ולא קם כמשה:
ועי' בכתב סופר על הגדה ש"פ בלקוטים דרצ"ד שהביא ג"כ בשם עשרה מאמרות, דצדיק נשאר במחשבה ומתנהג במדה"ד, ולכן כ' ומשה איש אלקים, כי עמו הלך ה' במדה"ד, ובתחלת בא האדם לעולם, הקב"ה מתנהג עמו ברחמים ונברא ברחמים, ואח"כ כשנעשה צדיק מתנהג עמו בדין, והיינו שתולים בבית ה', בעת שתולים ונבראים הוא ברחמים, בחצרות בית אלקינו יפריחו, אח"כ יפריחו ויעלו מעלה עד שיהי' בבית אלקים, שיוכל הקב"ה לילך עמהם בדין ע"ש. וע"ע בתורת חיים חולין דפ"ה, והובא ג"כ בענף יוסף על ע"י סי' ל"ד שכ' בזה דבר נכון, וע"ע בחדושי מהרא"ך או"ח סי' תצ"ד לאא"ז הג"ר אלעזר ז"ל מסאכאטשוב, ובפתיחה להגדה שלו זכרון נפלאות, ובקובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' מ"ט, ומגודל אריכות לא העתקתי דבריהם:
פסוק א:
בראשית פי' במגילה ד"ט א' בתלמי המלך שכ' לו, אלקים ברא בראשית, וע"ש בתוס' ומהרש"א בשם פענח רזא ובהגהות מהר"צ חיות כ' דכמו שהוא לפנינו בראשית ברא אלקים עדיין פתחון לבע"ד דוהארץ הי' תהו ובהו היינו שהיתה קודם והחומר הראשון בלתי נברא כמ"ש במד' דאמר האי חינא אלהיכם צייר גדול אלא שמצא לו סימנים תהו ובהו, ועי' רמב"ם פ"ג ה"י מתשובה ובראב"ד ורמב"ן אבל עתה שנ' אלקים ברא בראשית הנה מורה למדי שהזמן מכלל הנבראים והשי"ת ברא ההתחלה, ועי' יפה מראה שפי' כעין זה ועי' בעיון יעקב בע"י דפוס ווילנא בזה:
ובס' המדות להמגיד מדובנא בשער הדעת פי"ב כ' דע כי מוסכם מחז"ל אשר הזמן עצמו הוא נברא ומחודש כי השי"ת למעלה מן הזמן ומן המקום וברצותו לברא העולם ברא מקודם הזמן כי כל חלקי ההוי' תלוי' בזמן והזמן הוא הנושא שלהם, וא"כ תשאל איכה מרומז בריאת הזמן ותמצא אותו במאמר בראשית כו' כלו' אחר אשר ברא הזמן ונתהוה בראשית כי בלא זמן אין ראשית ואחרית, ובאותו הראשית ברא את השמים כו' וא"כ כבר הודיע אותנו כי הראשית הוא נברא מחודש מהמחדש בטובו מע"ב עכ"ל ועי' יערות דבש ח"א דרשה ב' דבר עמוק עש"ה וע"ע במס' סופרים פ"א ה"ז ובנחלת יעקב כם:
ובחולין צ"א ב' חביבין ישראל יותר ממלאכים דמזכירים השם אחר ב' תיבות שמע ישראל ה' ומלאכים אחר ג' קדוש קדוש קדוש ה'. ואי' בשם הגר"א מווילנא ז"ל בד' מקומות ישראל מזכירין השם אחר ב' תיבות, בתורה בראשית ברא ה', בברכות הודאה, ברוך אתה ה', ביחוד, שמע ישראל ה', ובאהבה ואהבת את ה', וז"ש וקרבתנו לשמך הגדול סלה שקירב אותנו באמת התורה שנקראת אמת בראשית ב"א. להודות לך בברכת הודאה בא"י, וליחדך שמע ישראל ה', באהבה ואהבת את ה' ופח"ח. והמלאכים רצו לקבל התורה שאמרו תנה הודך על השמים ועי' שבת פ"ח ב') ואם קבלו לא הי' יכול התורה להתחיל בראשית ב"א, השם אחר ב' תיבות. וזה הסמיכות לעיני כל ישראל בשביל שקיבלו התורה אנו מתחילים בראשית ב"א. עוי"ל דלתלמי כ' אלקים ברא בראשית, וז"ש לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים אבל לעת הצורך כמו בתלמי אלקים ברא בראשית:
וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בס' אור דוד על אסתר (ח' ט"ז) הביא עפמ"ש בשבת קי"ג ב' פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק של מאור עיניו ותקנתו לאהדורי בקדושא ואבדלתא, ואי' דפעם א' הי' כאב עינים להרח"ו וא"ל האר"י ז"ל דיכוון בעת קידוש והבדלה והי' לו רפואה וז"ש לעיני כל ישראל הרפואה בראשית ירא שבת, וכמ"ש בתקוני זהר בע' אנפין. ואחי הרה"ג ר' שלמה ואב שליט"א מלאדז כתב לי בקו' המפו' אמאי לא פתחה התורה אלקים ב"ב כמו בתלמי ע"פ גמ' הנ"ל דאינם רשאים לומר השם עד אחר ב' תיבות. ול"ק דאיך בקשו המלאכים לקבל התורה דאינם יכולים להזכיר השם רק אחר ג' תיבות י"ל לפמ"ש בסוכה מ"ט א' אל תקרא בראשית רק ברא שית, ע"ש ובתק"ז ותיבת בראשית נחלק לב' תיבות א"כ יש ג' תיבות קודם השם, וזה סיום ולכל היד החזקה וגו' ופי' חז"ל שנצח משה למלאכים והוריד התורה למטה. וז"ש לעיני כל ישראל בראשית, אבל המלאכים מחלקים בראשית לב' תיבות והי' צריך משה לידו החזקה לנצחם. ובילקוט אי' בפסוק בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, יש ז' תיבות, ובששה כ' אלפין, וחד בלא אלף, זה רמז דשית אלפי שנין הוי עלמא וחד חריב, ובסנהדרין צ"ז א' סובר אביי דתרי חרוב. וצריכין לחלק בראשית לב' תיבות ויהי' ב' תיבות חסרין אלפין לרמז דתרי חרוב:
פסוק א:
רמב"ן והחומר הזה הנקרא היולי עי' מהר"ם שי"ף חולין ד"ס שכ' יצירה הוא יש מיש והיינו הכנסת נשמה לגוף כמ"ש רש"י באבות ובריאה נופל על יש מאין כמ"ש רמב"ן וע"ע מהרש"א ר"ה דל"ב א', ובאפוקי יהודה דרוש כ"ו) ובהקדמה לשו"ת מהרש"ם ח"א ובאבות דר' אלעזר פ"ה מ"א דאבות, ובס' משא מדבר ים על מד"ר בלקוטים ד"נ ועי' בהגהות מהר"צ חיות נדה דכ"ג. דבתחלת הבריאה היה הארץ כדורית ולא היה לא הר ולא בקעה. ועי' ירושלמי פ"ג דנדרים אין מרובע מששת ימי בראשית, ועי' הקדמת בעל העקרים, וברבות הימים ע"י הרוחות וע"י המבול נתחברו מזה הרים וגבעות וכמ"ש בירו' דהר לא היה בתחלת הבריאה עש"ה וע"ע בתוספתא סוף מעשרות וירושלמי שם הק' מפ"ו מ"א דנגעים גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע ומשני דגריס בעצמה אינו מרובע ורק שירבענה הכהן וישער שיהי' לאחר הרבוע כגריס, ורשב"ג א' דרק בבריות אין מרובע אבל באוכלין יש מרובע, ועי' בתיו"ט ומלאכת שלמה במס' נגעים. ובס' נחמד ונעים ותולדות אדם מהגר"ז מווילנא פ"ה:
פסוק א:
רמב"ן האש נקרא חשך מפני שאש היסודית חשכה ואלו היה אדומה היה מאדימות לנו הלילה. עמ"ש בזה בתורת חיים סנהדרין דצ"ב, אהא דכל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה אש אכלתו ע"ש ועי' מדרש תלפיות ענף אור דכ"ט מ"ש מענין זה שם רמב"ן אש של גיהנם אש היסוד, עמ"ש בזה בשו"ת אגודת אזוב מדברי בחידושי שבת ד"ד ובינה לעתים דרוש ל':
פסוק א:
רמב"ן אור הראשון שימש ג' ימים וברביעי נאצל ממנו שני המאורות עמ"ש בזה אא"ז בהגדה זכרון נפלאות דף מ"ז בד"ה לעושה אורות גדולות וע"ע בשו"ת כנף רננה יו"ד סי' מ"ב מ"ש בזה:
פסוק א:
עי' ר' בחיי מענין מוליד, עמ"ש בזה בתפארת ישראל בקונטרס שבילי דרקיע אות ל"ד. קחהו משם:
פסוק ב:
וחשך עי' במפו', ובמד"ר פ"ב, וחשך זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהי' אומרים כתבו לכם על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל ע"ש, וי"ל עפמ"ש בישעי' א', ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, הכוונה שור יש לו הבנה לידע קונהו ואם בעליו קורא אותו הוא בא, אך חמור אין לו הבנה להכיר בעליו, רק מאכלו שהוא האבוס בלבד מכיר, ולבו אטום לדעת, כי יש מי שניתן לתוך האבוס. וזה הפרש וחילוק בין חכמת ישראל, שילמדו לדעת שיש בורא הזן ומפרנס לכל, וחכמת עמים הגם שיש בהם משכילים, אבל הם רק חכמים להטיב מצבם החומרי, אבל ידיעת הבורא אין להם, וז"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור יבמות ס"ב, והמתחכמים ישאלו הלא גם באוה"ע יש חכמים גדולים ואמאי קוראם חמורים, אך שם זה נאה להם דכל חכמתם רק חכמת חמור ורק ישראל ירום קרנו "קרן השור" והיונים רצו להשכיחם תורת ה' ואמונתם ולילך בחוקיהם ואמרו כתבו לכם על קרן השור, המליצה שיעזבו את קונם מדת השור לידע קונם:
פסוק ג:
יהי אור וגו'. במד"ר פ"ג זה מעשיהן של צדיקים. חשך. זה מעשיהם של רשעים וא"י באיזה הקב"ה חפץ יותר כשאמר וירא א' את האור כי טוב הרי חפץ במעשיהן של צדיקים, ראיתי בזה דאף שאחדות טוב. אך אם יפתוך חטאים להיות חבר לאיש משחית אל תאבה, וי"ו דשלום קטיעה, דפעמים לא טוב, וכ' בחגי ב'. כה אמר ה' שאל נא לכהנים הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע היקדש ויענו הכהנים לא. וישאל אם יגע טמא היטמא ויענו יטמא ויען חגי כן העם הזה. וצ"ב הכוונה, וי"ל ע"פ משל דפ"א נפל חתיכת חזיר ליורה בשר והורה הדיין אם לא יהי' ס' הכל אסור, למחרתו הלך א' לפני המבשלים יורות בשר חזיר, ונפל מידו חתיכת בשר כשר להיורה. ויצעק העני כי בשרו עליו יכאב שנאסר, וכששמע האיש שהיה לו אתמול השאלה א"ל אם לא יהי' ס' נגד חתיכת הכשירה אז הכל כשר, כמו שפסק לו אתמול של"ה ס' נגד האיסור. ומובן השטות דאיסור יוכל לאסור היתר ולא היתר יוכל להתיר איסור, כן אמר חגי כן העם הזה. רשע יכול להרוס כל העדה אבל צדיק אחד אין יכול לזכות רשעים רבים, וזה דרכם דרכי רשעים בהתאחדם עם יראים, אמנם צדיקים אינם חפצים להיות עמם בחבורה א'. וז"ש א"י באיזה מהם חפץ ה' אולי תאמר כי טוב להתחבר עמהם וטוב השלום ע"ז אמר וירא אלקים את האור כי טוב, ואי' במד' ביום ב' ל"נ כי טוב שנעשה בו הבדלה בין מים למים, וביום א' שנ' ג"כ הבדלה בין אור וחשך נאמר כי טוב, נשמע דטוב להיות פירוד בין רשעים ובין צדיקים ולא להתחבר עמהם, ועי' בפ' לך (י"ג ח') אם השמאל ואימנה וכו' ובמה שכתבתי שם:
עוי"ל דבפ"ב מ"א דאבות איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כ"ש תפארת לעושי' דפליגו במס' ע"ז די"ז א' אי טוב יותר ללכת למקום עבירה ולנצח, או שלא ללכת למקום סכנת נפשו. והנכון שלא להביא עצמו לידי נסיון. ואין מהראוי לסמוך על נם שיכבש תאותו, וז"ש איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם. והתירוץ כ"ש תפארת לעושיה ולעמוד במקום עבירה אינו תפארת לאדם כי מה יאמרו הבריות. וז"ש א"י באיזה דרך חפץ ה' אם לעמוד במקום הרשע או שלא לקרב, ואחר שנ' את האור כי טוב מוכח שיותר חפץ ה' אם לא יעמוד במקום הרשעים:
פסוק ו:
בתוך המים. רש"י באמצע המים. וערמב"ן ורא"ם, ועי' מהרש"א חגיגה דט"ו א' הביא רלב"ג ומו"נ ע"ש היטב, ועמש"ל בפ' ועץ החיים בתוך הגן (ב', ט'):
פסוק ז:
ויעש אלקים את הרקיע ערש"י, ובס' טעם מן מבעהחח"ס זרע ברוך כ' הא דפליגו ב"ש וב"ה בחגיגה י"ב, אי שמים נברא תחלה או ארץ, דכ' את השמים ואת הארץ. והדר כ' ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. וי"ל דאי' במד' למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה שמיהרה בשליחותה, ו""ל אף שבתחלת הבריאה הי' שמים, אפ"ה ארץ מיהרה בשליחותה כ"כ עד שנגמרה קודם לשמים, ואי' ברש"י דבר שנגמרה מלאכתה שייך בי' לשון עשי'. וא"ש בראשית ברא ר"ל תחלת הבריאה היה את השמים ואת הארץ, שמים תחילה, וכן נמי תולדות שמים וארץ בהבראם. ואח"כ ביום עשות ר"ל משנגמרה הבריאה דשייך ביה לשון עשיה ארץ ושמים מקדים ארץ לשמים:
פסוק ז:
ויעש ערש"י ורמב"ן, וכ' בשו"ת בשמים ראש סי' ר"ל שאלת בב"ר ויעש אלקים את הרקיע זה א' מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש והא כ' בדבר ה' שמים נעשו ואינך יודע מה קשה בזה שהרי לא נאמרה עשיי' על פעולה, ומדוע לא יפול לשון עשיי' גם על דבור, שהרי במקומו הוא אומר בשמים נעשו ואם הי' פעולים הנה ה' פועלם תהיה דרך הפעולה בדבור או באופן אחר. תשובה, הכ' אומר יהי' רקיע בתוך המים ויעש הא תו למ"ל והי' לומר ויהי כן ותו לא, והנה דברי אלה כתבן הרמב"ן בפירושו אלא שהסב' דברי' ונותן מקום לתפוס עליו מיום רבועי שלא נאמר ויהי כן ואין חילוק בין ויברא לויעש, וגם הרב ז"ל, הכניסו בשאלה, אלא הדבר כמו שאמרתי שהפלא בצירוף דכאן נאמר בדבר ה' שמים נעשו ובסדר הבריאה הביא הדיבור ואח"כ אמר ויעש ולא עוד אלא שבסוף הפרשה אומר ויהי כן שענינו שהבדיל הרקיע מן אז והלאה עכ"ל:
פסוק ז:
תרגום יונתן ועביד ה' ית רקיעא סומכי תלת אצבעותי' וגו' וצ"ב, וכן בפ"ק דחגיגה ט"ו א' אין בין מים למים אלא ג' אצבעות, וצ"ב למה דוקא ג' אצבעות, וראיתי בשם הג"ר דוד אפענהיים דאי' בסודי רזא דהמתפלל י"ח ברכות ניצל מדינה של גיהנם שהוא ק"פ אלפים פרסאות שהם ח"י אמות של הקב"ה, נשמע מזה דאמה של הקב"ה עשרת אלפים פרסאות ונודע דששה ספחים באמה, ובמנחות דמ"א דחמשה אצבעות בטפח ופרש"י באצבע, ובפסחים דצ"ד א"ר סומכי דרקיעי אלפ' פרסי כו' ממילא אמה של הקב"ה שהוא יו"ד אלפים פרסאות ובה ששה טפחים שבכל טפח חמשה אצבעות שהם ל' אצבעות מגיע לשלש אצבעות אלף פרסה, ותרגום יונתן ממש כרבא בפסחים, סומכי דרקיעא אלף פרסה שהם ג' אצבעות, ואלו הן דברי בן זומא כי מה הפסיק בין מים למים רקיע וסומכי' שהן ג' אצבעות, ועי' ג"כ בנח"ק שהביא ג"כ כך:
ובהגדה מעשה נסים לאא"ז הגאון מליסא הביא בשם אביו ז"ל דאי' בעירובין כ"א דרוחב העולם חצי אמה של הקב"ה מקרא דשמים בזרת תכן ואמה הוא ו' טפחים נמצא דרוחב העולם ג"ט וטפח ד' אצבעות עי' זבחים ס"ג ופסחים ק"ו נמצא רוחב העולם י"ב אצבעות של הקב"ה, ובב"ב כ"ה אמרי' דעולם לקובה הוא דומה חמה יוצאת כו' וכיון שהעולם לקובה דומה שהוא עגול נמצא היקף עולם ג' חצאי אמה דכל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו ג"ט והוא ט' טפחים שהם ל"ו אצבעות של הקב"ה וא"כ חצי עיגול הוא י"ח אצבעות, ובפסחים צ"ד אמר רבא שיתא אלפי פרסי הוי עלמא וסומכי דרקיעי אלפא פרסא חדא גמרא וחדא סברא דמהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ה' מילין מעלות השחר עד הנץ וכו' נמצא הליכות חמה בעובי הרקיע היא ששית ההילוך של הילוך היום דמעלות השחר עד הנץ החמה הוא בעובי וכיון דהילוך החמה ביום הוא ו' אלפים ומהלכה מע"ה עד הנץ אלף היא חלק ששית וכיון דההילוך של החמה ביום היא חצי עיגול דהוא י"ח אצבעות א"כ העובי שהוא חלק ששית מי"ח הוא ג' אצבעות של הקב"ה והוא ברור ונכון וע' בס' לוי"ח מה שתי' ע"ז:
וראיתי עוד בכתבי הגה"ק מו"ה מאיר יחיאל ז"ל מאסטראווצי ג"כ תי' ע"פ גמ' הנ"ל שתא אלפא פרסא הוי עלמא וסומכי דרקיעא אלפא פרסא וכ' רש"י י"מ שתא אלפי פרסא לאורך או לרוחב ולא נהירא לן כלל שהרי אין החמה מהלכת לאורכו של העולם אלא מקיפתו, ורש"י מפרש שהשמש מקיפו לעולם ביום שתא אלפא פרסא, והנה כמו כן בלילה מקיף השמש תחת הארץ ג"כ שתא אלפא פרסא. נמצא דהיקף כל העולם הוי י"ב אלף פרסא. ואי' במתני' פי"ב מ"ו מאהלות כל שיש בהקיפו שלשה יש ברבועי' טפח, וא"כ מבואר לפי' דאורך ורוחב העולם הוי שליש מי"ב אלף פרסא דהיינו ד' אלפים פרסא, וז"ב אם סומכי' דרקיעי הוי אלפא פרסא א"כ הוי סומכי' דרקיעי רביעי מאורך ורוחב העולם, ובעירובין דכ"א א' בגמ' וכתיב מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וגו' נמצא כל העולם וכו' ופרש"י ושמים בזרת תכן מדת העולם חצי אמה על חצי אמה וכו' ונודע דאמה הוא כ"ד אצבעות. והנה אם העולם שהוא ד' אלף פרסא כנ"ל הוי מדת זרת שהוא חצי אמה דהיינו י"ב אצבעות א"כ סומכי דרקיע שהוא רביעי מזה אלף פרסה ע"כ מדתו ג' אצבעות, וז"ב כשמש בצהרים עכ"ל:
פסוק ז:
רש"י לא נאמר כי טוב, עי' בפסחים דנ"ד א' ובמהרש"א:
פסוק ח:
שמים ערש"י שא מים אש ומים, פי' באורי מהרא"י מהתה"ד שציין לגמ' דנדרים דל"ז ב' דבשביל קריאת הקמץ מקרא סופרים לכתוב בלא אלף, ובס' דברי דוד מהטו"ז כ' וז"ל וא"ל הא לא נזכר אש אלא השין לחוד, י"ל דהקמץ שתחת השין מביא אלף והוי כאלו נזכר בפירוש, אך ק' דהו"ל להקדים הא' לש', והרא"ם כ' דאין מוקדם ומאוחר גם באותיות וכו' ועי' בס' בית האוצר מערכת א' כלל ק"י שהקשה הא אפילו בחד ענינא יש מוקדם ומאוחר עי' בפסחים ד"ו וכ"ש באותיות של תיבה אחת, ועתוס' מנחות דל"ד ב' ד"ה לטוטפת אי אמרי' גורעין ומוסיפין ודורשין באותיות של תיבה אחת וצע"ג. ועמ"ש לקמן (ו' ג') דרק לדינא יש מוקדם ומאוחר בחד ענינא ע"ש:
פסוק י:
ולמקוה המים, רש"י, אינו דומה טעם דג מעכו לאספמיא עי' בס' גם פשוט אה"ע סי' קכ"ח סקמ"ו דים שבעכו הוא לשון של ים אוקינוס, והציף שליש העולם בימי דור אנוש א"כ ק' למה כ' רש"י א"ד טעם דג שבעכו הלא אז לא היה כלל בשעת הבריאה, ועי' בערבי נחל שהק' עוד דהול"ל א"ד טעם דג העולה באוקינוס מצד דרום לצד צפון, וי"ל כי ים של עכו ואספמיא הם ידועים ואע"פ של"ה בשעת הבריאה הביא ראיה מהם לא כן אוקינוס שהוא בקצה העולם:
פסוק יא:
תדשא הארץ ערש"י ורמב"ן, ועי' בס' ברכת שלמה על ברכות ר"פ כיצד מברכין שהאריך בזה, וע"ע בס' משא מדבר ים על מד"ר בלקוטים דנ"א, ובאיי הים מס' ר"ה סי' ב':
פסוק יא:
רש"י עץ פרי, שהי' טעם עץ כפרי והוא כשנתקלל אדם נפקדה גם היא, והק' המפו' מ"ט לא נפקדה תיכף ורק אחר אדה"ר, ואי' בשם הגאון ר' אברהם ברודא דכלל הוא דכל מה שאסר רחמנא שרי כנגדו כמ"ש בחולין דק"ט, ועץ שאכל אדה"ר אחז"ל שהי' טעם העץ כפרי ועץ ופרי שווין בטעמן והשי"ת לא אסר רק העץ והתיר הפרי כנגדו, אבל בכל העצים אין טעמם כפרי מזה הוכיח הנחש דמותר לאכול, וא"כ עיקר החטא היה גורם מה דבשאר אילנות ל"ה עצו ופריו שוה דאל"ה דכל אילנות הי' שוה ל"ה מקום להוכחת הנחש, וכיון דהארץ גרמה ע"כ כשחטא אדם נתקללה גם היא דעל ידה בא לו ודפח"ח, ובס' בית שמואל עה"ת כ' זה בשם עצמו, ועי' ס' דברי יוסף עה"ת ועי' בקובץ דרושים היו"ל ע"י אגודת הרבנים בווארשא ח"א כרך ב' סי' מ"ט, וע"ע בח"ב כרך א' סי' ל"ה ג"כ כעין תירוץ הנ"ל באופן אחר:
ובני הרה"ח ובקי מו"ה דוד שיחי' אמר עפמ"ש בס' ענבי הגפן דהקב"ה שם טבע כל הנבראים לפי טבע האדם כמ"ש בב"ב דע"ג כמה נפיש חילא דהאי אילנא ובדורתינו לא נמצאים אילנות כאלה, יען כי אז הי' טבע של אדם חזק מאד והי' טבע כל הנבראים ג"כ חזק, וכעת נחלש כח האדם פ"כ נחלש ג"כ כח הנבראים כי האדם נברא רק לעבודת ה', וכל הברואים רק בשביל האדם ע"ש ולפי"ז כיון דנתקלל אדם נפקוה גם היא כי כל הנבראים רק בשביל האדם כנ"ל. ואא"ז הג' מליסא ז"ל בנחלת יעקב כ' ג"כ בזה האופן לתרץ, וע' בדורש לציון דרוש י"א תירוץ נכון, והביאותיו לקמן בפ' נח (ח' י"א) עש"ה. ובקובץ דרושים חוברת ששית ח"א סי' כ"ח הביא בשם הרב הגאון ר' יעקב מאיר בידערמאן שליט"א מגור עפמ"ש הפנ"י שבת דנ"ה לפרש הא דאי' במנחות דמ"א א' גבי ציצית דלא ענשינן אלא בעידן רותחא דה"ה בכל עשין שבתורה דלא כתוס' ע"ש, משו"ה כאן שלא הי' חטא הארץ אלא במניעת קיום העשה לא היתה הארץ ראוי' לעונש אלא בעידן רותחא בשעה שנפקד האדם על עונו בל"ת נפקדה גם היא ע"ש באריכות. ומצאתי במהר"ם שיף חולין ד"ס שכ' מה שמקשים למה לא נתקללה הארץ בשנותה בעץ פרי מיד, י"ל שעדיין לא הי' ניכר השינוי שהרי על פתח הקרקע עמדו ולא יצאו עד ע"ש לאחר שנברא האדם כדבסמוך וכל שיח השדה וכו' ע"ש:
וע"ע בבעה"ט פסוק כ"ט מסורה פרי עץ ופרי עץ הדר רמז שאילן שאכל אדה"ר אתרוג הי' ע"ש. והנה אתרוג טעם עץ ופריו שווים כמ"ש בסוכה דל"ה וזה י"ל הטעם שצוה ליקח רק אתרוג למצוה משום שאתרוג לא שינה את טעמו ולא חטא, ועי' שו"ת מים חיים להג"ר חיים הכהן ראפפורט בקונטרס אוצרות חיים. ועי' מהרש"א תענית דכ"ט ע"ב הביא דאילן שאכל אדה"ר אתרוג הי' כדאי' פ' בן סורר ע"ש, ובאמת לא נמצא שם, ובברכות ד"מ, ורק בב"ר פט"ו ע"ש, וע"ע בנצח ישראל להמהר"ל פ"נ ובס' נפלאות מתורת השי"ת ח"ב דס"א מזה. ועי' בפ' נצבים (ל' י"ט) העדותי וגו' פירש"י שמא שינתה מדתה וכו' ומה אלו לא שינו את מדתם כו' מבואר שארץ לא שינתה מדתה וצ"ע מרש"י כאן ששינתה מדתה:
פסוק יב:
רש"י נשאו ק"ו עי' מהר"ם שיף חולין ד"ם אף שעדיין לא נברא ובמעלא שבתא יצאו מהקרקע מ"מ ביום ראשון נברא הכל את הארץ לרבות תולדות עכ"ל וע"ש בגמ' ד"ס ע"א בעי רבינא הרכיב ב' דשאים מה כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכמי' מן שמיא כמו דכ' למינהו דמי, וכ' שם הר"ן דבהרכבה הוא דקא מבעי' לי', אבל לענין כלאי זרעים פשיטא דלית בהו שאין איסור משום כלאי זרעים רק מיני תבואה וקטנית וזרעוני גינה אבל דשאים לא וכו' עש"ה וע"ש בהגהות מעשה אילפס מהגאונים מלבוב בשם שו"ת דבר שמואל סי' רנ"ב דהא דפשיט לי' משום דאמרי' דיו כיון דהדשאים נשאו ק"ו מאילנות לא יהי' יותר חמור מאילנות דלא נאסר זריעת זרעיניהם כלאים כמ"ש הר"ן בשם תוספתא וה"ה בדשאים:
פסוק יד:
מאורות רש"י מיום א' נבראו ובד' צוה לתלותם ברקיע, ובס' לוית חן כ' טעם דהמתין עד ד' דבילקוט סוף ישעי' כשהחמה מגיע למערב רוחץ באוקינוס ונרותי' מתכבין וכשיבא למזרח ורוחץ בנהר דינור השמש מדליק נרותי'. ובפ' אין דורשין י"ג ב' אי' מהיכן מושיך נהר דינור מראשן של חיות, מזיעתן שנושאין כסא הכבוד, א"כ לדעת ר"י במ"ר, דלא נבראו מלאכים עד יום ד' לא הי' אפשר לתלות שמש עד יום ד' דאז כשסובב ובא למטערב נתכבה וביום ה' הדליק בדינור שכבר משך מזיעתן של חיות שנבראו ביום ה' אבל אם נתלה קודם יום ד' והי' נתכבה לערב באוקינוס הי' חשך שעדיין לא משך דינור. ואי' במ"ר דע"ש בראשית לא שקעה השמש ולכן ל"ק ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי ולמה באמת נשתנה שבת בראשית משבתות דעלמא, ולהנ"ל י"ל דקיי"ל אין מפליגין בספינה תוך ג' ימים לשבת דאף אם תלך בשבת בעצמה מ"מ הוי כמכוון שתלך בשבת עי' סי' רמ"ח ולכן לא שקעה שמש בע"ש בראשית לפי שאחר שנתלו מאורות ביום ד' אם הי' השמש סובב בליל שבת והי' נתכבה והדליק ביום שבת הוי כאלו כוון מלאכתו בשבת לכבות ולהדליק אחרי שניתלו המאורות ביום ד' שהוא תוך ג"י לשבת לכן לא שקעה ע"ש עוד בזה, ומכל ענין הבריאה עי' בחגיגה די"ב ומהרש"א באריכות:
פסוק יד:
ברקיע עי' ספר הברית ח"א מאמר ד' פ"ב בענין רקיע ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק יד:
רמב"ן כמו שיש בארץ כח הצמיחה וכו' ע' ברבינו בחיי ובמדרש תלפיות ענף אור בזה:
פסוק יד:
לאותות ולמועדים ערש"י ועי' שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ל"א דיש שרצו להביא ראי' מזה דבשבת ויו"ט אין מקדשין החודש כמו דאין מניחין תפילין דהם גופיי' אות כך אין מקדשין דכ' בהם אות ושבת ויו"ט גופיי' אות, וגיסו הג"ר דוד אפענהיים, דחה דלפי"ז איך מברכין בשבת ויו"ט על הקשת הלא כ' את קשתי נתתי בענן והי' לאות וכו', א"ו דאין ענין זל"ז דבאותות הלבנה פרש"י אם המאורות לוקין כו' ואות הקשת שנשבע הקב"ה שלא יבא מבול ע"ש תשובה ארוכה מזה:
פסוק טז:
את המאיר הגדול רש"י שוים נבראו ונתמעטה הלבנה כו' עי' ס' ברית שלום כ' לתרץ הא דחולין ד"ס רמי כ' את שני מאורות הגדולים כו' ע"פ גמ' ב"מ די"ב. לא קטן קטן ממש אלא כל שסמוך על שלחן אביו אע"פ שהוא גדול נקרא קטן, וידוע דללבנה אין לה אור כלל רק שמקבלת אורה מהשמש, א"כ לפי שהלבנה סמוכה על שלחן החמה לכך קראה הכ' המאור הקטן ע"ש:
ובעת פרידת שלום מאדמו"ר מגור שליט"א באסרו חג שבועות תר"ל. דיבר אתי הרבה מזה הענין. ואמרתי לו אז שעפי"ז י"ל טעם על שה"ג. דיו"ט נקרא ג"כ שבת כמ"ש ממחרת השבת ולא כצדוקים, וכ' אלה מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם אל תקרא אותם אלא אתם, אפי' שוגנים מזידים ומוטעים, בר"ה כ"ה א'. וא"כ יו"ט סמוך על שלחן אחרים היינו ב"ד ונקרא קטן נגד שבת דקביעי וקיימא, וזה"ט שה"ג זה השבת הוא שבת הגדול אבל שבת שאח"כ היינו יו"ט אחר שבת זה הוי שבת קטן. וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בהגדת ריח דודאים בפתיחה אות י"ג העיר קצת בזה. ומצאתי ג"כ בבני יששכר ניסן מאמר ג' אות ב' שהעיר בזה והנאתי:
וכשבאתי לביתי כתבתי לכ"ק שליט"א דבאמת בראב"ע כ' דהדרש אינו מוכרח כי שני מאורות הגדולים אינו מכריח שהיו שווים ורק נקראו גדולים נגד הכוכבים. והגר"א מווילנא ז"ל אמר דהדרש מוכרח עפח"ש בתיב"ע נשא (ז' י"ג) דקערת כסף הוי סמוך פי' עב, ומזרק הי' קלוש, ולכאורה הם דברי נביאות, ורק דלמד מלשון שניהם מלאים סלת משמע ששנים שווים כמ"ש ביומא ס"ב ב' בשני שעירי יו"כ, וקשה דקערה הי' ק"ל משקלה ומזרק ע' שקל איך אמר שניהם דמשמע שווים וע"כ דקערה הי' עב ומזרק דק והי' מחזקות סלת בשוה, וכן כאן כ' ויעש מורה דהי' שווים, ואיך אמר את המאור הגדול וגו' וע"כ דנבראו בשוה:
והנה הרמב"ם בפ"ב ה"ו מיסוה"ת כ' כיון דמלאכים אינם גשמי איך שייך לומר עליהם שהמה רבים ובמה יפרדו אלא שא' גדול מחבירו במעלתו כמ"ש גבוה מעל גבוה היינו עילה שהוא למענה מן העליל ע"ש, וי"ל דלכן אין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד בסנהדרין פ"ט א', כיון שנבואתם מקבלים מן המלאכים כמ"ש הר"מ שם בפ"ט ה"ו, ואין מלאך א' עושה ב' שליחות א"כ צריך לכל נביא מלאך אחר, ואם כל מלאך גבוה במעלה מחבירו א"כ לא אפשר לשני נביאים שיהי' במשקל אחד השוה כמובן. והנה גם לשמש וירח יש להם שרים למעלה המנהיגים אותם כמ"ש במדרש והובא בתוס' חולין ד"מ א' ד"ה הא, ובש"ך יו"ד סי' ד' סק"ט, וז"ש הלבנה א"א לב' מלכים שישתמשו בכתר א', כיון דא"א לשני שרים למעלה שיהי' שווים דבמה יפרדו, וע"כ שא' גדול במעלה ולכן אמר הקב"ה לך ומיעטה את עצמך, ויהי' באמת עלול תחת עילה, והר"מ ז"ל שם כ' שנבואת משה הי' מהשי"ת בעצמו, ויכול להתגלות גם לב' נביאים בשוה ממש, וז"ש הלבנה הואיל ואמרתי דבר הגון מלפניך. מלפניך' דייקא שאם נהי' שנינו שווים אזי צריך שיבא ההשפעה מלפניך ולא ע"י שרים ואז לא אצטרך למעט את עצמי, וע"ז אמר הקב"ה לפייסה שימנו בך ישראל המאמינים באחדות ויתגדל שמו ברבים וידעו שבאמת אין ב' שרים שווים רק יש עליל תחת עילה עד סבה הראשונה, וא"ש הכל:
ואחי הרה"ג חו"ב ר' שלמה וואלף שיחי' מלאדז כתב לי שיתיישב בזה מה שהק' המפו' בפ' בהעלותך (י"א כ"ח), וסנהדרין י"ז א'. מ"ש יהושע אדוני משה כלאם מה חטאו אלדד ומידד אדרבה נביא הכובש נבואתו חייב מיתה, ולפמ"ש א"ש כיון דהתנבאו בסגנון א' וזה אי אפשר לב' נביאים המקבלים השפעתם ממלאכים ולכן חשדם שנביאי שקר הם וחייבים מיתה, ע"ז השיב משה בטו"ט המקנא אתה לי "לי' דייקא אפשר שגם הם נביאים כמוני וקבלו השפעתם מהשי"ת בעצמו. ופי' ג"כ בב"ר שחשב ה' דברים שנבואתם הי' גדול מע' זקנים ואחד הוא שנבאו מהשפעת השי"ת שנ' ותנח עליהם הרוח וע"ש ביד"מ, ולזה אמר מ"ר מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' רוחו עליהם שהשי"ת יערה רוחו עליהם בלי אמצעות מלאכים. ואמרתי לאחי שיחי' שכבר הערה בזה בס' ברכת אברהם על עירובין דס"ג מהגה"ק ר' אבישל ז"ל מפפד"מ ע"ש, ובחיבורי בפ' בהעלותך כתבתי הרבה בזה, וע"ע ביע"ד ח"ג דרוש ד':
והנה בהא דאדוני משה, קשה מהא דאי' ביו"ד סי' רמ"ב סט"ו, דאסור לקרות רבו בשמו, ובפניו לכ"ע אסור אף שאמר רבי מורי פלוני ע"ש בש"ך א"כ איך קרא אדוני משה, וע"ש בפת"ת סק"י בשם הפר"ח. ואי' בתנחומא פ' תצוה כ' במשה בן ק"כ שנה. ויהושע נגנז בן ק"י ולמה פחתו לו י' שנים, בשביל שאמר בפני משה י' דברים, שנ' אדוני משה כלאם, וע"ש בפי'. ואי' בילקוט א"ל "רבינו כלם מן העולם לבני אדם שבשרנו בשורה רעה זו. והם עשרה תיבות, וצ"ל שהכתוב קצר וכתב רק כוונתו ולא לשונו ממש, אם כן מוכח דאסור לקרות בשמו:
ועי' ברכות ד"ד במפיבושת רבי לא מפיבושת שמו אלא איש בושת וכו' דהי' ק' איך קראו בשמו, ועי' סנהדרין ד"ק ע"א מפ"מ נענש גיחזי, שקרא רבו בשמו אשר החיה אלישע, וכ' ברש"י בשמו, שאומר פלוני ואינו אומר מורי ר' פלוני, ועי' בכ"מ פ"ה ה"ה מתלמוד תורה שכ' דקרא מסייע דאמר יהושע אדוני משה. וראיתי בפר"ד דרוש ט"ו שחידש דדוקא כשמזכיר התואר מקודם כמו ואדוני משה, אבל לומר משה אדוני, שם העצם קודם אסור ומשו"ה גבי דוד שאמר מפיבושת רבי היה אסור. ומשו"ה קאמר לא מפיבושת שמו, ועי' בשבת קט"ו א' אר"י מעשה באבא חלפתא, ועי' בזה בדרוש וחידוש להגרע"א שם ובהגהותיו ליו"ד סי' ר"מ ובצל"ח ברכות ד"ד. וע"ע בבכורות כ"ו א'. ב"ק ע' א'. וגיטין י"ד ב' דר' דוסתאי מזכיר את ינאי אביו בשמו, ועי' בית דוד על גיטין, ובס' יוסף אומץ סי' פ"ז כ' ואם אומר אבי או מורי בין קודם שמו בין מאחרי' שרי וכדאמר ר' יוסי אבא חלפתא, יוחאי אבא, וכן ר' דוסתאי ינאי אבא, והובא ג"כ בעקרי דינים יו"ד סי' כ"ו ע"ש ועל זה השיב לי אדמו"ר שליט"א מכתבו כמו שנדפס בהסכמה שלו בפתיחת ספר זה:
ועי' מהר"ם שיף חולין ד"ס דמתחלה הי' משתמשין יחד ביום ובלילה, ואם עכ"פ הי' הפרש בין יום ולילה נאמר שהשתמשו יחד ביום, ובלילה שקעו שניהם ולא הי' להקב"ה לקבוע אחד ביום ואחד בלילה בלא מיעוט, שא"כ ל"ה הפרש בין ביום ולילה, והי' חשכה כאורה וע"י המיעוט נעשה החשך, ופייסה שתהי' מושלת ביום ובלילה, וערש"י ולא הביא הפיוס דאת הכוכבים פרש"י בחומש, אולי ניחה לה הממשלה לבדו ואולי תלמודא דריש מאת הכוכבים צדיקים יקראו כו' כמ"ש ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד עד כאן לשונו:
ובהגהות מהר"צ חיות שם כ' על בעה"ת הנעלבין כו' ראה והקטין צורת הלבנה ולפי הגי' והתקין צורת הלבנה. אין הכוונה על אחר הקטרוג רק על שעת הבריאה, דהתקין הלבנה שתהי' מאירה כאור החמה למען לא יטעו האומות שהשמש הוא אלקי אחרי שאין כמוה בעולם הגלגלים ועפי"ז מבואר מ"ש אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, בחולין ד"ס ע"ב ועי' אלפס שבועות סופ"א בזה. ולהנ"ל א"ש דקודם שנתמעט הירח והי' אורו מבהיק כמו אור החמה ל"ה מקום לטעות לעבוד לחמה אחרי אשר רואין כי יש דוגמתה בעולם הגלגלים, אבל אחר שהקב"ה מיעט את אור הירח ונשארה השמש יחידה בתוקפה ובעוצם זהרה כביכול נתן השי"ת מקום להאומות לטעות שיחשבו השמש לאלקי, וז"ש הביאו עלי כפרה שמיעטתי הירח שעבודה לחמה נסבב ממיעוט אור לירח:
ובס' לב אריה חולין כ' טעם דלמה נתחייבו ישראל להביא כפרה דבתשובות הלבנה וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט א"ע, הק' המפו' דמה שאלה היא, כיון דצריך למעט אחד א"כ מה חזית דדמא דידך סמיק טפי, ותי' דשאלתה הי' שיגדיל אור החמה והיא תעמוד על מעמדה עי' בתו"ח, והטעם שלא הי' כן דבאמת בתחלת הבריאה הי' מאור השמש גדול מאד רק שנגנז מפני קלקול הדורות כמחז"ל ויבדל ראה שאין העולם כדאי גנזו לצדיקים לעת"ל ולכך ל"ה באפשרי להגדיל אור החמה כי כבר נקצב שיעור והוצרך למעט הלבנה, ולעתיד כשיזדככו הדורות כ' והי' אור הלבנה כאור החמה והחמה יהי' שבעתיים כאור שבעת הימים שהלבנה תשאר על עמדה כמו שהיתה קודם מיעוטה והחמה יגדל, ולזה כשראה ה' דלא מייתבה דעתה אמר לישראל הביאו עלי כפרה על שמיעטתי הירח שאתם אשמים בזה שאם הייתם טובים ל"ה צריך למעט הירח רק שהחמה תגדל כמו שיהי' לעת"ל כשיתוקן חטא אדם הראשון:
ועי' בתרגום איכה (ב' י"ט) על הפ' קומי רוני בלילה עסוקי במשנה בלילה ועי' ברכי יוסף או"ח סי' רל"ח בשם האר"י ז"ל שלא ילמד מקרא בלילה וכ"כ בילקוט סו"פ תשא מנין הי' יודע משה אימת יום ואימת לילה בשעה שה' מלמדו מקרא יודע שיום ובשעה שמלמדו משנה יודע שלילה, אמנם י"ל דכי היכי דקרינן משנה ותלמוד בלילה כן מקרא בלילה ואין מופת חותך ע"ש וע"ע בבאה"ט או"ח סי' רל"ח, ועשו"ת אבני צדק יו"ד ובס' לב דוד פל"ב. ובשו"ת כנף רננה יו"ד, בהשמטות הנקרא מין כנף סי' מ"ד כ' דמשו"ה משנה ביום כשר ולא מקרא בלילה, מחולין ד"ס שאמר ה' ללבנה לכי ומשול ביום ולילה, א"ל שרגא בטיהרא מאי מהני, וא"כ מדת לילה שהוא משנה ניתן לה ממשלה גם ביום אבל מקרא מדת יום אין לו לכנס במדת לילה שלא יתעורר קטרוג הירח ומשה כשלמדו ה' משנה הי' יודע שהיא לילה דאז אין מאיר אור מקרא דכשמאיר אור מקרא מדת יום אז משנה המאור הקטן לממשלת הלילה שרגא בטיהרא מה מהני ע"ש באריכות, וע' מה שכתבתי בהקדמה בשם ס' דרכי דוד *):
פסוק כ:
ישרצו. ערש"י ורמב"ן, ובס' מיני תרגומא מהגר"י פיק כ' עי' רש"י פסחים כ"ד. ומה שהשיגו עליו תוס' ד"ה צרעה מנחש דאמרי' בסנהדרין דנ"ט הרומשת זה נחש, אכן לפמ"ש רש"י מכות דט"ז ד"ה צרעה, דאע"ג דכ' ביה אשר תרמש האדמה לשון בריות גדולות הוא, ן לשון קטנה נמוכה שניכרת בהילוכה בקושי ונראת כרוחשת עכ"ל ל"ק קו' תוס' דנחש אע"ג דרוחש גדול הוא ושייך בי' לשון רמש ולא לשון שרץ וגם לפי לשון רש"י סנהדרין נ"ט ב' דהפסוק ובכל חי' הרומשת קודם קללה נאמר דאז גם רגלים הי' לו ע"ש לק"מ:
פסוק כ:
ישרצו המים עמ"ש ברמב"ן ובס' ישועות מלכו להגאון מקוטנא ז"ל על הרמב"ם הל' כלים פ"א ה"ג נסתפק הא דאיתא במשנה י"ג פי"ז דכלים דכל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שבורח ליבשה, אי דוקא שעשה כלים מבע"ח שבים מעורן ועצמותיהן גזה"כ דאין מקבלין טומאה, אבל צומח שבים מקבל טומאה או לא, ופשיט לי' מפי"ג מ"ו טבעת של אלמוג וחותם מתכות טהורה, ונראה דרק משום דהוי פשוטי כלי עץ וכ"כ רש"י שבת דנ"ט ב' ד"ה היא, וק' ת"ל הא אלמוג הוא מעצים שבים א"ו דצומח שבים טמא ע"ש. ועשו"ת בית יצחק יו"ד סי' כ"ז או"ק ו' שהערה ג"כ בזה, וכ' ג"כ דכל שבים טהור, רק בבע"ח ולא בצומח. ובכל"ח הביא ממדרש תלפיות ענף אדה"ר דחיות המימות אינן מקבלין טומאה כי אדה"ר לא קרא להם שם, הרי דטעמו דכל שבים טהור דלא נשלם ונגמר בקריאת שם וא"כ זה שייך בבע"ח שבים כיון דבע"ח שביבשה קרא אדה"ר שם ולבע"ח שבים לא קרא שם אמרי' דלא נגמר היצירה ואינו מקבל טומאה, אבל צומח דגם ביבשה ל"ה בו צורך לקריאת שם ואעפ"כ מקבל טומאה א"כ ה"ה צומח. אך י"ל דרק בע"ח דיש להם נפש החיוני שייך קריאת השם אבל צומח דאין בו נפש ל"ש שם. וערמב"ן. וע"ש בקונטרס אחרון. ומצאתי בתפארת ישראל פי"ג דכלים אות נ"ג שכ' בפשיטות דכל שבים טהור רק בבע"ח ולא בצומח דהרי אין גידולו מהמים רק מהארץ וכי מפני שמכוסה במים יתבטל ממנו קיבול טומאה תדע דהרי גם כלי שנעשה מטיט או מתכת שגדל שם מים דפשוט דמקבל טומאה, וע"ש בשם אבי' דכ' בפשיטות להיפך, וע"ע בסדרי טהרות על כלים מהגאון מראדזין ז"ל בפי"ג מ"ו מ"ש בזה דבר פלפול ועיין שם עוד בפרק י"ז משנה י"ז בזה:
פסוק כ:
רקיע עי' אור החיים שכ' דכאן כ' רקיע בקמץ תחת הרי"ש, ושם כ' רקוע בשבא ועי"ז עשה חילוק בפירושם ע"ש ופליאה עצומה דגם כאן כ' שבא תחת הרי"ש וצע"ג:
ובכתבי הגה"ק מאסטראווצי זצ"ל ראיתי עה"פ ועוף יעופף על הארץ אי' בילקוט ובב"ר פ"ז זה הטווס, המילוי מן "עוף" בגימטריא טווס (כזה. י"ן י"ו ה'):
פסוק כב:
פרו ורבו, עי' בחינוך מצוה א' כדי שיהי' העולם מיושב ובסבתה מתקיימת כל המצות וכו' ועי' בס' אזור אלי' מבעל השבט מוסר בדף נ"ח שכ' כמו שדרשו חז"ל סוטה די"ד אחרי ה' תלכו אחר מדותיו מה הוא חנון כו' כן שורש מצוה זו שידמה לבוראו מה הוא מהוה הוית גם האדם וכמו שה' ברא בן ובת ר"ל אדם ואשתו כן מצות פו"ר בבן ובת, ואי' במד"ר בראשית דאדה"ר כבן עשרים שנה נברא ובו ביום נברא לו זווגו, כן אחז"ל בקידושין דכ"ט ב' עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה מתי ישא אשה ואח"כ תיפח עצמותיו ע"ש, וערמב"ם פט"ו מאישות ואה"ע סי' א', ואם באנו לכתוב בזה לא יספיק הגליון ורק איזה הערות:
בפו"ר נשים פטורות דפסקינן כחכמים יבמות ס"ה, ועי' בס' המצות מ' רמ"ח, ומצוה לקדש אשה בכתובה וקידושין והוא בכלל מצות שאי נשים חייבות, ובחינוך מ' תקנ"ב כ' סתם דנוהגת בכ"מ ולא כ' אין נוהגת רק בזכרים, וי"ל דאינה מצוה חיובת באשה דלא נצטוות על פ"ו אבל אם חפצה להנשא ג"כ נצטוות שתהיה ע"י כתובה וקידושין וכמו מצות שחיטה אינה חיובת רק כשירצה לאכול בשר מצוה לשחוט וכן בקידושין וגירושין והגם דאין הפעולה ממנה דהא גט הוא בע"כ, וכן בקידושין למ"ש הר"ן בנדרים ד"ל ע"א דאשה לא מצי לקדש עצמה לאיש אלא שמשוות עצמה הפקר והבעל קונה אותה מהפקר ע"ש מ"מ י"ל המצוה כשתרצה להתיחד לבעל המצוה רק ע"י כתובה וקידושין, וכן אם תרצה להיות גרושה מבעלה להנשא לאחר המצוה רק ע"י גט כריתות כמשפט התורה:
ואי פ"ו צריך כוונה, עי' בשדי חמד מערכת מ' שהביא דעת הר"מ בס' המצות דצ"כ ועי' מהר"ם שיק על תרי"ג מצות מצוה א'. ובס' דרך פקודיך כ' דלא בעי כוונה לפמ"ש הר"מ בפ"ו מחמץ דיצא באכל מצה בלא כוונה, או משום דעשק מעשה להה"מ. או דמתעסק בחלבים ועריות לפמ"ש הכ"מ בפ"ב ה"ב משופר. והר"מ בס' המצות כ' שיכוון לקיום המין, וי"ל דילפינן זה מקרא פרו ורבו ומלאו את הארץ, ר"ל דהכוונה יהיה למלאות הארץ ולא למלא תאוותו:
ועי' בב"י ס', א' בשם ירו' פ"ב דיבמות דבבן ממזר יצא פ"ו, ועי' ברמ"א וב"ש סקי"א בשם ס' חסידים סי' ת"ק ועי' בחיים שאל סי' ע"ד. ובמהרי"ט אלגזי בפ"ח דבכורות אות ס"ב הק' דהוי מצהב"ע ומביא ירו' פי"ג משבת בקורע בשבת על מתו יצא דלא גופו עבירה וכן במוציא מרה"י לרה"ר מצה עי"ש ובשעה"מ ה' לולב. ובמנ"ח מצוה א' כ' דמהב"ע רק אם בשעת המצוה עושה ג"כ עבירה כמו בלולב הגזול בשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה אבל בהוציא מצה מרה"י לרה"ר דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה לא הוי מהב"ע, וא"ש בפ"ו המ"ע רק הבנים והבעילה רק הכשר מצוה, וראיה דאם לא הוליד או במתו הבנים לא קיים המצוה, ובעת לידת הבנים ליכא עבירה ע"ש. וע"ע בשו"ת שבו"י ח"א סי' ב' מזה, ואם אדם טרפה חייב בפ"ו תלי' אי טרפה מוליד חייב בפ"ו, עי' בפר"ח בס' מים חיים והביאו בשעה"מ פי"א ממ"א, וכרו"פ סי' נ"ז:
ועי' בשאילתות דר"א גאון סי' קס"ה דאפילו נכרים מיפקדי אפ"ו ע"ש. ובסנהדרין נ"ו א'. לא חשיב פ"ו בין ז' מצות וע"ש בדנ"ט, ב'. ובתוס' חגיגה ב'. ב'. ד"ה לא כתב ג"כ דפ"ו אכולהו ב"נ כ' אף לכנען, וכבר תמה שם ע"ז במהרש"א, ועי' בשאילת שלום אות קמ"ג, ובתשו' ש"י ח"ב סי' קי"ד ע"ש. ובפשוט י"ל דלק"מ דנכרי מחויב בפ"ו אבל לא לישא אשה, וישראל חייב ליקח אשה לפ"ו:
ובשו"ת אבני נזר אה"ע ח"א סי' א' ראיתי דבר נפלא דהקשה הא דאם לא קיים פ"ו ושהה עשר שנים דמחויב לגרשה, הא אין מחויב ליתן הין רב עבור מ"ע אפילו מצוה עוברת כמ"ש באו"ח סי' תרנ"ו והא לגרש אשתו הוא יותר מהון רב כמ"ש בסנהדרין דכ"ב א' לדוד התירו יחוד ולא לגרש, וק' למה יגרש בלא קיים פ"ו אף אם יעבור אמ"ע דפו"ר ל"צ ליתן הון רב, ואשה היא הון רב, ותירץ דכל א' מישראל מחויב לקיים תרי"ג מצות ובא בגלגול עד שיקיים כל תרי"ג מצות, ולכן אף במצוה עוברת כגון לולב אם לא יקיים בשנה זו יקיים בשנה הבאה וכן בכל המצות יוכל להיות זמן שיקיים אותו המ"ע. אבל אם אינה בת בנים ימות בלא בנים ולא יקיים מ"ע דפ"ו ויוצרך לבוא בגלגול עי"ז במצוה כזו צריך ליתן כל הונו, ואף לגרש אשתו צריך עש"ה. ועמ"ש בפ' ויחי (מ"ט א'):
פסוק כב:
ויברך עי' בעה"ת הקונה דבר חדש מברך שהחיינו, עי' בס' חסידים סי' אלף כ' כשאדם גומר דבר צריך ברכה שהרי לאחר שברא העולם ברכו שר העולם שנ' ישמח ה' במעשיו, ובפי' אזולאי כ' דמי שגמר ספרו או נותן לדפוס מברך ועי' מה שכתבתי בזה בהקדמה:
פסוק כד:
תוצא הארץ ערמב"ן, ועי' בבנין יהושע על אבות דר"נ פ"א בזה. ובספר תולדות נח דרוש י"ז דבר יקר:
פסוק כו:
נעשה אדם בצלמנו, עי' במהרש"א סנהדרין דל"ח. ובע"י סי' ס"א וענף יוסף שם בשם תו"ח, וע"ע בכתובות ד"ח א', ובתד"ה חדא יצירה ובמהרש"א. וביבמות דס"ה ב', ולא העתקתי כי מצוי לכל, וע"ע בבינה לעתים דרוש כ"ג, ובארצות השלום דרוש ד' בזה:
ובב"ר פ"ה בשעת בריאה חסד אמר יברא שכולו חסד, אמת אמר אל יברא שכולו שקר, צדק א' יברא שעושה צדקה, שלום א' אל יברא דכולה קטטות, נטל ה' אמת והשליכו ארצה, וקשה למה לא השליך השלום ורק מיד כאשר הושלך האמת חדלו הקטטות והי' שלום, אבל כמה גרוע זה השלום אשר לקח מקומו במחיר האמת, וכאשר הושלך האמת באו בני אדם והגביהו ועושים סחורה עם אמת, הם בעצמם רחוקים מאמת, ורק יסחורו בו, ורוצים לזכות אחרים עם אמת, ועי"ז יהי' מחלוקת וע"ז אמר החכם אמת קנה ואל תמכור' קנה בעדך, ולא תמכור, וע"ש בסנהדרין דל"ח. אדה"ר גופו מבבל ראשו מא"י ואברי' משאר ארצות, עגבותי' מאקרא דאגמא. הנה לדעת חז"ל אוירא דא"י מחכים, וכמה מהנוסעים לא"י בעלי ההרגש יספרו כי ירגישו רגשי קדש רעיונות נשגבים, ובהיסתוריה כ' שהנסיך רודאלף יורש העצר האוסטרי סיפר כי בדרכו על אדמת הקדש הרגיש חרדת קדש ובהגיעו שערי ירושלים כמו רוח ממרום לבשה אותו ונפשו רחפה על התענוגים רוחנים אשר לא לבני אדם המה. וידוע כי טבע ומזג הארץ יפעלו על רוח האדם, יש ארץ שמגדלת טפשים, ויש חכמים, יש מגדלת משוררים תופשי כנור ועוגב, ויש מגדלת גבורים אמיצי לב, ויש מגדלת רכי לבב יפחדו מקול עלה נדף. יושב הארץ אשר הטבע תופיע שם בהדרתה בעצים רעננים ופירות נהדרים יתעוררו בו רגשי שיר וזמרה, לא כן יושב ארץ שם יקננו פריצי חיות ובני שחץ האנשים האלו המה בטבעם קשי לב אכזרים. לכן בני ארצות הקדם בעלי שכל חד, יעמיקו חקר בחקירות דקות ונשגבות נעלמות. רוחם זרה למדעים, אשר בחומר יסודם, שוכני ארץ הקרות במקומות רפש ובצה חמה גסי השכל לא יבינו מחיי רוחניים נצחיים, לעומת זה יושבי ארצות הממזגת שוכנות על קו השוה שמה חוברו לו יחדיו כל השלמות. ארצנו הקדושה נפלא הוא כי הגופים לפי ערך רך האויר במקומות אשר האויר יבש וחם, הרכבת גופם רכים וחלשים. וגוף היותר בריא הוא בארץ קרה. אם נהרות וימים יסבוהו, יושבי אירלאנד ושאטלאנד יאריכו ימים יותר מכל אדם אשר על פני האדמה. אלקים ברא האדם שיהיה שלם בשכלו ובגופו ובאופן שיוכל בבחרותו לחיות חי נועם ואמרו:
ראשו ר"ל שכלו ונפשו מא"י, גופו, ר"ל הרכבתו מבבל מקום בצה ורפש ארץ יושבת על מים רבים, ואבריו משאר ארצות, כי יש ארצות ששמה חוש הראות חזק. כי יש מקומות שאחד יוכל לראות חבירו ממקום רחוק הרבה פרסאות, וכן כל החושים ישתנו לפי המקום אשר יחנו. עגבותי'. ידענו כי המה בשר רך ספוגי, ולהם יועיל אויר לח ורטוב, כאקרא דאגמא מקום רטוב ועמוק:
פסוק כו:
נעשה אדם. ערש"י שיהי' הגדול נמלך בקטן וכו' אי' בשם הר"ר העשיל ז"ל, דזה"פ כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, דהמתגאה מה עושה עם פי' הפסוק נעשה אדם. דלדידי' יש ח"ו לטעות לב' רשויות, והוי כע"ז. ועי' באורי מהרא"י מהתה"ד רש"י פי' שפיר ובכור שור תי' בע"א דמצינו בכ"מ בל"ר והוא לשון שררה לפי שיצירה זאת של אדם היה חביבה הזכירה בל' שררה ויתורץ גם אמאי כ' וירדו בל"ר אאדם יחיד אלא משום דל' וירדו לשון מלכות כ' בל"ר וא"כ תשובות המינים בצדם גם אפסוק זה. אח"ז ראיתי בבכ"ש דשייך שפיר ל"ר לכתוב אחילתא דאדם לפי שהוא כולל זו"נ, כדכתיב זו"נ בראם, ויברא אותם ויקרא את שמם אדם עכ"ל:
ובכת"א כ' דבשבת דקנ"א אר"פ נקטינן ארי' אבי' תרי לא נפל, והא חזינן דנפל האי כדרב"ח דאין חיה שולטת באדם עד שנדמה כבהמה וכו' ופרש"י דכ' ומוראכם תרי, וכ' על כל חית הארץ אפי' אריה הרי דמוראכם נאמר על תרי אבל שנדמה כבהמה שולטת אפי' בתרי, וז"פ נעשה אדם כדמותינו וכצלמנו, כ"ז שיהי' להם דמות וצלם אלקים אז וירדו ר"ל שהם שנים ירדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה אשר בארץ. משא"כ בשאינם שנים או שאין להם צלם אלקים אז נעשה ירוד לפניהם:
פסוק כז:
זכר ונקבה. רש"י שנבראו ב' פרצופין עי' רא"ם ומה שהק' עלי' אא"ז המהרש"א בכתובות ד"ח ועשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ד' שראה מעשה כזה ב' נערים דבוקים זב"ז קדקד ראשיהם, וכאו"א הי' לו כל אברי' וחושי', וב' פרצופין זה בצד זה, וקדקדם דבוק יחד, והם הי' בני שנה, וכאו"א יונק אוכל ושותה ומדבר וחושי' בפ"ע, וברך עליהם כדינו, ונסתפק לענין תפילין וירושה, והביא גמ' מנחות דל"ז במי שיש לו ב' ראשים, וע"ש בתד"ה או דהביא מדרש, דאשמדאי הוציא מארץ אדם שהי' לו ב' ראשים והוליד כיוצא בו וכשבאו לירש שאל ב' חלקים, ובאו לדין לפני שלמה ע"ש, וכ"ז בגוף אחד אבל בב' גופים המה שנים לכל דבר, וראי' ממעשה בראשית דהי' ב' פרצופים ונקראים ב' בריאות דכ' זו"נ בראם ויקרא שמם אדם. והעלה דצריך כל אחד להניח תפילין בפ"ע ויורשים ב' חלקים ואסורים לישא שיש חשש איסור א"א כיון שצריכים לישכב ביחד, ועוד אסור לשמש בפני בע"ח ואם הי' נקבות במקום שנושאין ב' נשים אסורין להנשא ע"ש, ועי' בס' מעשה טוביה פ"ו ממאמר עולם הקטן, שהביא מעשיות הרבה כזה ע"ש:
ובעיר לאסק בביהמ"ד נמצא שבו"י ישן ונרשם בהגליון מהגאון רע"ק איגר ז"ל בהיותו בלאסק דתמה דאם הי' נקבות למה אמר דאסורין להנשא דאסור לשמש בפני בע"ח למה לא אמר האיסור משום ב' אחיות, ובשבו"י החדש בהסכמת הגאון ר' יוסף שאול מלבוב ז"ל הביא שנשאל בזה והשיב לפ"מ דמבואר במנחות דכל מי שיש לו ב' ראשים הוי טריפה, וא"כ ה"ה בשהם ב' גופים וראשיהם דבוקים זב"ז, ואי' בנדה דכ"ג דבאחות אשה דלא מיתסר אלא בחיי' כל שטרפה א"ח אין איסור לאחות אשה, וכמ"ש בשו"ת מגיד מראשית יו"ד סי' ב' וא"כ ליכא איסור אחות אשה, ובפתחי תשובה אה"ע סי' ט"ו סקי"א הביא תשו' מגיד מראשית וכ' דאין ספק כלל דודאי מיקרי בחיי' עי' נדה כ"ג וברש"י ד"ה למימרא ותוס' וב"ש סי' ל"ז סק"ב וכ' להיפך מהגרי"ש שהוציא מגמ' דמקרי בחיי', וכן מצאתי בבית יצחק יו"ד סי' ס"ב אות ח"י שהק' על הג' מלבוב מתוס' נדה דפשיטא דבהמה במעי אשה לא תחיה שנה ובודאי טרפה הוי ורק מבעי' לי' אי יכול לחיות אף רגע לאתסורי אחותה, הרי דטרפה אסור באחותה אם תוכל לחיות במקצת וקרא כ' אשה אל אחותה ל"ת לצרור לגלות ערותה עלי' בחיי', וזו נשמת חיים באפה, ובגוף קו' השואל דת"ל דאסור לישא ב' אחיות לק"מ דאיירי בגיורת, ובודאי השאלה הי' בנכריות ונסתפק אי יתגיירו איך יהי' הדין ואין כאן איסור ב' אחיות והגה"צ אב"ד דפה פאביאניץ שליט"א העיר דא"י מנלן זה, ולכאו' לפי"ז הי' מקום ספק גם ע"ד הטבילה לשם גירות עכ"ד, וידידי הרה"ג ר' יקותיאל נתן נטע הכהן ראבינאוויטש שיחי' הגאבד"ק בריסק דקויא כתב לי, דיל"ע אי שייך בהו דין גיורת כיון דנימא דשני גופים מחולקים הן ולא גוף אחד פשוט דזו חוצצות בפני זו וזו בפ"ז ול"ש בהו טבילת הגירות, ואביו הרה"ג ר' ישראל פנחס שיחי' הגאבד"ק ראדאמסק כתב לי לשיטת הפו' דטבילה ואח"כ מילה נמי מהני בגר, ולא הוי חציצה הכ"נ ל"ה חציצה, ועי' ביור"ד סי' רס"ח סעיף א' ויל"ע בכל זה:
וע"ע בבי"צ סי' ל"ט סק"ו, ובשואל ומשיב קמא ח"ג סי' ד'. ובברכי יוסף אה"ע סי' ט"ו סיים לאיסור, וע"ע בשדי חמד מערכת אישות סי' ג', ובשו"ת כנף רננה יו"ד ח"א סי' י"א:
ומענין ב' ראשים ע"ט בחת"ס יו"ד סי' רצ"ד, ובכתנות אור במדבר וברית יעקב סי' ס"ט, ובצמח דוד ח"ב סי' תתק"ה, ובשו"ת אבני נזר יו"ד ח"ב סי' שצ"ט ובס' גנזי המלך בתשובה הששית עש"ה, ובמה שכתבתי להלן בפ' וישב (ל"ז ב'):
וראיתי במנ"ח במוסך השבת אות כ"ט דאם הרג טרפה בשבת פטור דל"ש נטילת נשמה דסופו למות ע"ש וכ"ח בתוס' רי"ד שבת דקל"ו בשם ריב"ם, אכן משנה מפורשת בפסחים דע"א בשחטו ונמצא טרפה בסתר פטור דאנוס, אבל בידע חייב, והביאו הרשב"א שבת, וכ"מ בביצה דל"ד בטרפה בכותל וכ"כ תוס' חולין די"א ד"ה אבל וצ"ע, וע"ע בפמ"ג יו"ד סי' ט"ו בשפ"ד סק"ג, ובשו"ת הרד"ד לזקיני הגאון מלאסק ז"ל או"ח מהדו"ב סי' י"ג. ולפי הנ"ל אם שחט בן פקועה חייב דנוטל נשמה שו"ר באור חדש הנספח לכתנות אור פ' וירא דמקלקל הוא ופטור, אך אי ב"פ אסור לב"נ חייב דמתקן, ועי' חת"ס יו"ד סי' י"ד. ויש להאריך ובאתי רק להעיר:
ובקובץ קול תורה שנה ג' חוברת א' סי' ג' השיב הגאבד"ק לוקאטש שליט"א על דברי על מ"ש דאיירי בגיורת השיב דבאחיות מן האם אסורות וכמו שפסקינן ביו"ד סי' רס"ט ס"ה. אך עי' בס' כורת הברית ה' מילה סי' רס"ב סק"י שכ' במילתא דלא שכיח כי הא לא גזרו רבנן בגיורת פ"ש. איברא יש לומר דאין כוונת השבו"י הי' שישא שתיהן רק כוונתו אפי' אם ישא רק אחת יהי' האיסור רק משום דאסור לשמש בפני בע"ח משום פריצות, (א) וע"ע בשו"ת הלק"ט ח"א סי' רמ"ה וז"ל ראיתי באיטליא גוי אחד כבן כ"ה שנה שנולד דבוק עם תאומו עד הטבור חזה נגד חזה שם נדבקו והוא היה הולך כשאר בנ"א ע"ש וע"ש עוד בסי' רמ"ט שבארונה הי' מראין ב' אפרוחים דבוקים מן הצד כנראה שהי' ב' חלמונים והו"ל ב' ראשים וב' צוארים וד' רגלים ושני הראשים אוכלים וכו' והשיב שהוא בריה מששת ימי בראשית, ואדם נברא כן, ואפשר גם כל הבריות נבראו כן, ואם יחי' יב"ח ישחוט שני הראשין שלא יהי' שהי' עכ"ל, ועי' ג"כ בס' דרכי תשובה סי' נ' סקט"ז הביא משו"ת דברי מרדכי שאירע בימיו ג"כ ב' אפרוחים כו' כנ"ל וכ' שאם הם ב' בריות שנדבקו זל"ז אין סברא לומר כל יתר כנטול דמי ואם ישחטו הוא והשני חי יתברר שהם ב' בריות ע"ש וע"ע בפר"ח יו"ד סי' פ"ו. ועי' מה שכתבתי בפ' נח (ט' ה') בענין אי עשה חבירו טרפה אי חייב מיתה בידי אדם ע"ש:
פסוק כט:
נתתי לכם ערמב"ן ועי' צל"ח ר"פ כיצד מברכין. דלפי דברי' דמשו"ה הקדים במתני' דיני פרי העץ לפה"ג וז"ל ונר' דעל פרי העץ חיובה עלינו ההודאה על תחלת הרשות שנתן לאדה"ר לאכול, ובזה נתעלה יותר מבהמה וחי' שלדעת הרמב"ן. משא"כ בירק עשב וכל הגדל מעצמו בארץ השוו הבהמות לאדם, ואף שגם בפרי האדמה אשר הוא זורע זרע נתעלה האדם יותר מבהמה וחי' כמבואר ברמב"ן, מ"מ בכלל פרי האדמה יש גם הגדלים מאליהם ובהם השוו הבהמות לאדה"ר, משא"כ פרי העץ כולם ניתנו אז רק לאדם עכ"ל:
פסוק כט:
לכם יהי' לאכלה. רש"י לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר רק ירק וכשבאו ב"נ התיר להם ע"ש ועי' בסנהדרין דנ"ט ב' דאי' כן ופריך דאדם מיסב בג"ע ומלאכים צולין לו בשר הציץ בו נחש ונתקנא כו' ועי' בס' לב אריה פ' שמות. וק' לפמ"ש תוס' דנ"ו ב' דרק להמית בריה הי' אסור לאדם אבל מתה מאליה שריא, וכ"מ מרש"י עה"ת א"כ מה מקשה בגמ' ממלאכים שצלאו לו בשר שמא הי' מבשר שמתה מאלי', וי"ל דעו"ק דלמה הביא בגמ' דהציץ נחש ונתקנא בו דבלא"ה הוי הקו' מהא דצלאו לו בשר, אך ל"ק דבשר המתה מאלי' ל"ה רק אחר החטא של אדה"ר וכל החיות ועופות שאכלו ג"כ מעה"ד, אבל קודם החטא ל"ה מיתה כלל בעולם. אף בבהמות וחיות כמ"ש בילקוט איוב דחוה האכילה לכולם חוץ מעוף ששמו חול דכ' וכחול ארבה ימים ע"ש משמע דאם לא הי' אכלו בהמות וחיות הי' חיים לעולם. וא"ש דקאמר הציץ כו' מהא דצלאו לו בשר ל"ק די"ל דזה הי' אחר החטא וצלאו מבשר שמתה מאלי' לכן הביא הציץ ונתקנא הרי מפורש דהי' קודם החטא דהסית לחוה ול"ה מיתה בבהמות וע"כ הי' בשר שחוטה ושפיר פריך:
והנה בתוס' הנ"ל דנ"ו ד"ה אכל מכח הקו' דאם בשר אסורה לו למ"ל איסור אבר מן החי ת"ל דבשר אסור לו וע"כ ש"מ דמתה מאלי' שרי, ומכח קו' זו כ' באמת הרמב"ם בפ"ט ה"א ממלכים דבשר ל"ה אסור לאדם רק מנח ואילך. ובחי' הרמ"ה על סנהדרין כ' לתרץ הקו' דנהי דלא הותר לו בשר מ"מ לא נאסר לו ג"כ רק הכוונה דכל הנבראים הם של גבוה וצריך היתר להתירם לאדם ובשר לא הותר לו, וממילא אסור מצד גבוה, ולא חייב מיתה ע"ז, ובאבמה"ח נוסף לו אזהרה שיתחייב מיתה ע"ש. וערש"י סנהדרין דנ"ט ב' ד"ה כירק משמע ג"כ כן, ועי' ברש"י ויקרא אדם לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו, ועי' בכל"ח שכ' בכוונת הרמ"ה עפמ"ש בברכות דל"ה כל הנהנה בלא ברכה מעל רק ע"י הברכה נעשה של אדם, וא"כ במה שלא ניתן לו רשות הוי קדשי שמים ולכן הי' אסור לאדה"ר בשר דלא ניתן לו רשות ממילא הוי קודש ע"ש:
ובהגדה זכרון נפלאות לאא"ז הגה"ק מו"ה אלעזר ז"ל הגאבד"ק סאכאטשוב בפתיחה הביא קו' היפ"ת על קרבנו של הבל שהי' מבעלי חיים, דהי' קודם המבול הא נאסר בע"ח לאכילה כמ"ש הרמב"ן וא"כ ל"ה הקרבן מן המותר בפיך ע"ש, ובאמת לתוס' ורש"י דרק להמית הי' אסור א"ש דלצורך קרבן הי' מותר להמית ושוב הוי ממותר לפיך, אבל להרמ"ה בעצם הי' אסור ל"ה ממותר בפיך. והה"צ ר"ר בונם ז"ל תי' דרמב"ן כ' דלבהמות לא הותר רק ירק ולא פירות וק' איך שייך ציווי לבהמה, ועו"ק למה לא בא ציווי לאדה"ר מפורש על בע"ח כמו שבא על עה"ד, וגם צ"ב הפסוק הנה נתתי לכם כו' לכם יהי' לאכלה ויהי כן, בבריאה שייך ויהי כן אבל כשניתן להם רשות שיאכלו אינו מובן מילת ויהי כן. וגם לכם יהי' לאכלה יתר, ורק מקודם ל"ה זה מאכל כלל בטבע וכמו שנמצא בריות שאוכלים עפר ואבן וברזל ואינם ראוים להתיחס בתור מזון לשאר נבראים ומעת שאמר ה' יהי' לאכלה נעשה אוכל בטבע, וז"פ ויהי כן כלו' שנעשו מזון, וי"ל דלא נאסרו בע"ח כלל לאדם רק ל"ה אז מין מאכל בטבע וכמו שקין הביא לקרבן זרע פשתן שאינו מאכל כן הביא הבל בע"ח שאינו מאכל אדם כלל, ול"ש דל"ה מותר בפיך ודפח"ח ע"ש עוד מזה, ועי' בקול שמחה שמביא ג"כ זה בקיצור (א) ולהנ"ל לק"מ דכל מה דהי' אסור לאדם רק מכח הקדש, אבל בעצם אינו איסור כלל ול"ש דל"ה מן מותר בפיך, וע"ע מ"ש בזה בס' חמדת ישראל בקונ' נר מצוה בדיני ב"נ אות ב' וכו'. וע"פ החת"ס או"ח סי' ק"פ דבקרבן דלא כ' ולקחתם לכם ל"צ שיהי' שלו רק שלא יקרב קרבנו של אחר אבל כל שאינו של אחר אע"ג דאינו שלו אינו פסיל להקרבה ע"ש א"ש הקושיא הנ"ל וע"ע בחי' הר"ן על סנהדרין. ובב"ר פרק י"ז ול"ד דלא הוזהר אדה"ר על אבמה"ח, וכ"מ בקה"ר פי"ג, ובב"ר פי"ד, ועי' בעשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו מאמר חקור דין ח"ג פכ"א מ"ש בזה. ובס' סנהדרי קטנה על מס' סנהדרין. ובס' תורה שלמה היו"ל בירושלים אות תת"ח אריכות בענין זה:
פסוק לא:
והנה טוב מאד באוה"ח הביא מד"ר זה המות ע"ש. וע"ד צחות י"ל דאף כי רשות לחיות חיים טובים ולהנות מתענוג עוה"ז, אבל לא לעבור הגבול אחרי מותרות וז"ש טוב מאד' אם ירדוף רק אחרי מותרות אז יבא עליו המות. ואי' בספרים הא דלא כ' בפרשה ב' ובכל מאדכם כמו בראשונה ובכל מאדך. דאחז"ל יש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכן כ' ובכל מאדך. וזה שייך רק ביחיד יש סוג אנשים כאלה ג"כ שאיננו נורמאלי תוה"ק כתובה לכל ולכן אם יש רק במציאות הזכירו התורה, אבל בל' רבים ובכל מאדכם זה אי אפשר להיות שרבים ילכו בדרך שגעון כזה, אבל בעוה"ר כעת יש רבים שאין להם מטרה אחרת בחייהם רק ממון ואם מאת הממשלה לא יפריעו אותם לעבוד ביום הראשון אז כבר שכחו באיזה יום עומדים:
ובשפת אמת פ' ואתחנן תרנ"ד כ' דלכאורה תמוה הא דיש אדם שממונו חביב מגופו, וי"ל דתכלית האדם שיתקן מעשיו ויחזור הפקדון לבעלי' כמ"ש על זאת יתפלל כו' לעת מצוא, וכמ"ש בחו"ה דצדיקים מתאוין לצאת מן מאסר הגוף כו' ולכן מי שמוסר עצמו באהבת הבוי"ת ע"י שיודע ומבין כי זה תכלית האמת מוסר נפשו בלב שלם, אבל להיות מוסר ממונו ונשאר עוד בעולם הנסיון והעניות מעביר ע"ד קונו יוכל להיות קשה הנסיון יותר ממסירת נפש עכ"ל הקדוש:
פסוק לא:
הששי. רש"י הוסיף ה' התנה ע"מ שיקבלו חמשה חומשי תורה, ד"א הששי שתלוים ועומדים עד יום הששי בסיון. עי' צל"ח שבת דפ"ח על תד"ה כפה אף שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יחזרו כשיראו אש הגדולה, והוא תי' מספיק על שהוצרך לכפיית ההר אבל עכ"פ לענין קיום העולם כבר נתבסם העולם ולא יועיל חזרה שעל הקבלה התנה, וכיון שכבר קיבלו נתקיים התנאי ולא יחזר לתהו כמ"ש תוס' ע"ז ד"ג ד"ה נוגעין, כמו כן אם יחזרו מקבלת התורה ל"מ שכבר נתקיים העולם, אך לפי' הא' דרש"י דה"א יתירא רומז על תורה וששי היינו ו' ימי המעשה, וכל מעשה בראשית מיום א' עד סוף ו' תלוים בתנאי תורה נמצא דלא נתייחד זמן ידוע על קבלה, ובכל זמן שיהיה הקבלה יתקיים התנאי ויתבסם העולם, אבל לפי' הב' היה התנאי דוקא על ו' בסיון ומה שקיבלו קודם ל"מ ויכולים לחזור עוד בו' בסיון, והנה מ"ש נעשה ונשמע זה היה בה' בסיון כמ"ש רש"י משפטים (כ"ד ד'), ותוס' ע"ז ד"ה הששי הק' למ"ד בז' בחדש ניתנה מה יום הששי ע"ש שנדחקו ואני אומר שב' הפירושים ברש"י הם להני תרי תנאי, דלר"י דבז' הוא כפי' הא' דה"א היתירה הוא התורה, וששי מעשה בראשית ולא נזכר זמן קבוע לקבלת תורה, ופי' הב' היינו לרבנן שבששי ניתנה עש"ה:
ועי' מהרש"א ע"ז ד"ג, דר"ת של יום הששי ויכולו השמים הוא שם, לרמז בסוף מעשה בראשית דאותיות הוי' הם כלים של הקב"ה לצור בהם עולמות כמ"ש ביה ה' צור עולמים, ולכך אמרו די לעולם שישתמש בשתי אותיות, וחצי שם השני נרמז מתחלת ויכולו השמים שהוא התחלת פרשת שבת, לרמז שלא יתמלא השם עד לעולם שכולו שבת, וע"ש מה שמתרץ דלמה קבע שבועות ביום נ' לספירה הא הי' ביום נ"א, כי ביום נ' נטהרו מטומאת מצרים ועי"ז הוקבע החג ע"ש. וקושייתו הוא ג"כ קו' המג"א בסי' תצ"ד ע"ש ובחק יעקב מ"ש בזה, ומ"ש דיום הששי ויכולו השמים הוא שם הוי' כן כ' ברמ"א או"ח סי' רע"א סעיף יו"ד:
ועי' בהקדמה סמיכת חכמים על ברכות דכ"א. כ' ג"כ בדרך הצל"ח דנפק"מ בין ב' הפירושים שברש"י אם הה"א קאי על ה' חומשים אין התנאי על הקבלה כ"א על הקיום כי מאי איכפת בקבלה אם לא יקיימו, ואף שלשון רש"י ע"מ שיקבלו לא חש לפרש, גם דאי אפשר לקיים בלי קבלה דאינם יודעים מה לקיים וגם גדול המצווה ועושה א"כ רק ע"מ לקיים, וגם נפק"מ שאינו תנאי כפול שאם לא יקיימו יוחרבו ואנו רואין בחוש אף שלא קיימו שמים וארץ קיימין כקי' התוס' ריש ע"ז אבל לטעם השני על ששי בסיון קאי אקבלה. דאז הי' רק הקבלה והקיום נשאר לעולם, והי' ת"כ בבריאה על הקבלה דאם לא יקבלו יחזור לתהו ובהו וכמ"ש בשבת וע"ז, וזה כוונת רש"י בפי' הב' הי' תלוין ועומדין עד ששי בסיון, ופי' לפי שהי' תלוין ברפיון שיוחרבו אם לא יקבלו ועומדין על הקבלה כמ"ש תוס' ע"ז, ובפי' ראשון לא כ' שהי' תלוין ועומדין רק סתם על מנת ופירושו כמו בשביל או כדי שיקבלו עש"ה:
ועי' בס' נחלת עזריאל על מס' ע"ז על קו' תוס' למ"ד בז' בסיון ה"א והששי למ"ל. לכאו' לק"מ לרש"י בחומש דכ' ב' פירושים א"כ למ"ד בז' י"ל דקאי על חמשה חומשי תורה, ולא על יום החודש ובדוחק י"ל דס"ל לתוס' מדלא נכתב הה"א מקודם על מלת הערב או הבקר להורות דהם תלוים בחומשי התורה. אלא דקאי ג"כ על יום החודש בו' בסיון תלוי הכל והק' שפיר ע"ש. וע"ע בהקדמה לס' מחשבות ישראל להגאבד"ק זאקראטשין ז"ל. וע"ע בהגהות בן אריה בש"ס דווילנא מס' ע"ז שהוצרך לב' הפירושים דלמ"ד בשבת דקט"ז א' דשבעת ספרי תורה הם ע"כ דריש הששי לששי בסיון ולמ"ד בשביעי ניתנה תורה דריש ה' חומשי תורה, ועי' מד"ר סופ"ט דדריש ג"כ מן ה' דהששי ע"ש:
ועי' בס' עמק יהושע ח"א דרוש י"ב מהגר"א מסלאנים ז"ל דר"ל לשיטתי' סובר דבששי ניתנה תורה דבריש יומא יליף ר"ל ז' ימים דפרישה מסיני, דכ' ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי זה בנין אב שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה, תניא כוותי' דר"ל משה עלה בענן כו' זה הוי מעשה אחר י' דברות דר"י הגלילי, רמ"א וישכון כבוד ה' מר"ח כו' וקמיפלגי אי בו' ניתנה תורה או בז' ריה"ג בו' הילכך זה הי' אחר י' דברות, ור"פ כר"י דבז' וא"כ ר"ל דגמר מסיני אלמא דס"ל כריה"ג דהי' לאחר י' דברות. ומסתמא ר"ל כת"ק דבו' בחדש ניפנה הילכך ס"ל דהי' אחר י' דברות. דאאפ"ל דהי' קודם דהא בו' ניתנה תורה א"כ איך כ' ויקרא אל משה ביום הז'. א"ו דהי' אחר י' דברות משום דמשה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה בקדושה וע"כ גמר מיני' פרישה. ושפיר ר"ל דרש הששי דהתנה על תורה שניתנה בששי ע"ש אריכות:
ובס' בנין דוד על איכה מזקיני הגאון מלאסק ז"ל בפתיחה אות ה' כ' להקדמת הרמב"ן עה"ת דכל החכמות אדם יוכל ליקח מהתורה ושלמה ג"כ הי' חכמתו מתורה ע"ש, ובאורו כי בריאת העולם נברא בתורה כמ"ש במדרש דראה בתורתו וממנו ברא העולם כמ"ש בנדרים דל"א אלמלא תורה לא נברא העולם, א"כ התורה הוא כמו כלי בנין, וכאשר נבראו שמים וארץ כן נבראו החכמות אשר יוכשר אדם להשיג וכל סבה שיארע לעולם אלמלא התורה ל"ה באפשרי להיות כמ"ש רש"י בחומש יום הששי שהתנה כו' יחזרו לתהו ובהו, וא"כ בתורה נרמז קיום העולם הן בגופניות הן. בשכליות כי גם שכל נברא כמ"ש בתרגום (ב' ז') לנפש חיה לרוח ממללא היינו כוונת השכל שג"כ נברא ביום הששי ע"ש באריכות:
ובס' חסד למשיחו על רות בפתיחה הביא טעם על קריאת רות בשבועות עפ"י רש"י הנ"ל דע"י קבלת התורה נתקיימו כל מעשי בראשית, ובפ"א מ"ב דאבות על ג' דברים העולם עומד על התורה עבודה גמ"ח, ועב"י חו"מ סי' אי'. וא"כ מהנכון שבכל שנה ביום קבלת התורה יזכור כל איש שביום זה קבלנו עלינו לשמור כל ג' חלקי התורה, וכל המקיים א' מהם לא עשה ולא כלום, ובקראינו ביום הזה בסדר היום יש זכרון לחלק התירה ובפ' מוספים יש זכרון לחלק עבודה, וחסר לנו עדיין זכר לחלק גמ"ח לכן תקנו חז"ל לקרא המגלה שיהי' חוט המשולש כמ"ש ברות רבה פ"ב פסוק ותאמר נעמי אר"ז המגלה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה להודיעך גודל שכרן של גומלי חסדים. ועי' במפו' שרוב דברי המגלה מדברים מעניני גמ"ח, ופ"י קריאתה נשלם זכרון כל ג' עמודים ע"ש. וע"ע בשו"ת בית יצחק אה"ע בצלעות הבית דרוש ז':