התורה - סיפורה של ארץ ישראל
בניין ארץ ישראל עומד כיום בראש סדר היום הציבורי, ולא בכדי, שכן הוא שורש משורשי אמונתנו. חז"ל הפליגו בשבח בניין הארץ ואמרו ש"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי דברים פסקא פ). דומה שאין עוד נושא בתורה שחוזר על עצמו פעמים כה רבות כמו ארץ ישראל, וגם רש"י קודם שביאר את בריאת העולם ראה כורח לבאר את הזיקה בין ישראל לארץ ישראל.
אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהילים קיא, ו). שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים; הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (רש"י, בראשית א, א).
ויש לשאול, הא ניחא פרשת בראשית שהיא פרשת הבריאה, ופרשת נח שעיקרה בהתפלגות העמים, ואף פרשת לך-לך שעניינה ירושת הארץ - באלה די לנו להבין שהקב"ה ברא את העולם, חילק את האומות וייעד לנו את ארץ ישראל; אך לשם מה נכתבו כל הפרשיות הבאות ולא נאמרה מיד פרשת "החדש הזה לכם"?
ועוד, בהגדה של פסח נאמר "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים" - ויש להבין, מה מקומו של עשו בהגדה של פסח?
וביאר הגרי"ז (על התורה אות י), שבברית בין הבתרים נאמר "כי גר יהיה זרעך וכו', ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו, יג-טז), אך לא ברור מיהו 'זרעך' היורש את הארץ: ישמעאל, עשו או יעקב. והנה ישמעאל הוא בן השפחה והוא ודאי נדחה; אך מי מבני יצחק יזכה בה. "הלוא אח עשו ליעקב נאם ה'" (מלאכי א, ב-ג), ושניהם זכאים! ואכן בילקוט שמעוני שנינו "אמר לו הקב"ה, ראו באיזה חדש נתתי את התורה, במזל תאומים, שאם יבא עשו הרשע להתגייר ולעשות תשובה יבא ללמוד תורה" (שמות, רמז רעא) - הרי ששניהם היו זכאים לקבל התורה; ואם כן הוא, במה זכה יעקב לרשת את הארץ?
אלא שברית בין הבתרים לא היתה רק נבואה שזרעו יהיו גרים בארץ לא להם, "אלא זה היה מתנאי הברית, שעל מנת כן נכרתה הברית שמתחילה יהיו זרעו גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם וגו', ורק דור רביעי ישובו הנה וכו' וזה הביאור 'ידוע תדע', כי צריך אתה לדעת זאת ולקבל שעל מנת כן אתה נכנס לברית". רק הזרע שיעבור את כור ההיתוך של גלות מצרים יזכה בארץ ישראל לנחלה.
וכן פירש"י על הפסוק "ויקח עשו את נשיו ואת בניו... וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" (בראשית לו, ו), "מפני שטר חוב של גזירת 'כי גר יהיה זרעך' המוטל על זרעו של יצחק, אמר: אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר" (שם, ז ד"ה "ולא יכלה") - הרי שעשו ויתר על חלקו בארץ ישראל ובלבד שלא ישא בעול הגלות.
וכך פירש רש"י בספר במדבר "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל... ונשב במצרים ימים רבים..." (במדבר כ, יד-טו): "מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו, אחים אנחנו, בני אברהם, שנאמר לו 'כי גר יהיה זרעך', ועל שנינו היה אותו חוב לפרעו... לפיכך פירש אביכם (עשו), מעל אבינו, (שנאמר) 'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו', מפני השטר חוב המוטל עליהם, והטילו על יעקב" (שם, יד ד"ה "אחיך ישראל"). מטעם זה מסיים בסוף פרשת וישלח, באלופי עשו, "אלה אלופי אדום למשבתם בארץ אחזתם" (בראשית לו, מג), שכן הגיעו אל המנוחה והנחלה וישבו בארצם, ומיד לאחר זאת "וישב יעקב" (שם לז, א) שביקש לישב בשלווה. ברם הקב"ה הודיעו, שאין זה הזמן הראוי למנוחה, ועדין רחוקה הדרך עד לקיום השבועה שנשבע לאבות (על פי רש"י שם ב, ד"ה "אלה תולדות יעקב").
מכאן ואילך מתחיל סיפור גלגול השבטים עד ליציאת מצרים ומתן תורה, ולבסוף לירושת הארץ. שכן רק מי שעבר את כור ההיתוך של גלות מצרים, זכאי לרשת את הארץ; רק מי שהיה גר ונתקיים בו "ועבדום וענו אתם", מתקיים בו גם "ודור רביעי ישובו הנה".
עפי"ז ביאר הגרי"ז את דברי בעל ההגדה: "ואקח את אביכם... ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו" - ובזה ויתר על ירושת הארץ - "ויעקב ובניו ירדו מצרים".
נמצא שכל ספר בראשית מספר את סיפורה של ארץ ישראל ואת שייכותה לבני ישראל דווקא, ועל כן סיפרה התורה לא רק על הבריאה וחלוקת העמים והבטחת הארץ, אלא גם על המאבק שבין יעקב לעשו, על הפרידה, על המריבה בין האחים ליוסף עד היציאה ממצרים; ללמדך שארץ ישראל שייכת רק לעם הסגולה שעבר את כור ההיתוך של גלות מצרים.
וכשם שהתורה פתחה בעניין ארץ ישראל, כך היא מסיימת בו:
ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו, ויראהו ה' את כל הארץ, את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי... ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך אתננה, הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר (דברים לד, א-ד).
כל קורא פסוקים אלו תמה, לשם מה היה צריך להכאיב למשה, הנמצא בהישג יד מארץ ישראל, ולומר לו "הראיתיך בעיניך - ושמה לא תעבר"? נדמה שרש"י משיב על שאלה זו, כשהוא מדייק בלשון התורה. הכתוב אומר "אשר נשבעתי... לאמר", הרי 'לאמר' פירושה בדרך כלל לאמר לאחרים; ולמי היה עליו לומר? ועל כן פירש רש"י "כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבע לכם הקב"ה, קיימה. וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני ששמה לא תעבור, שאלולי כך הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם" (שם, ד ד"ה "לאמר לזרעך"). אם כן עיקר היגד זה למשה לא היה לומר שלא יכנס לארץ, אלא שילך לאבות לומר להם שהקב"ה קיים את ההבטחה לתת לבניהם את הארץ.
חתימת התורה נעוצה בתחילתה - בראשיתה ההבטחה ובסופה ההגשמה. שישה דורות ציפו האבות להגשמת השבועה, עד שהקב"ה הראה למשה את הארץ וציווה אותו לילך לאבות ולומר להם: קיימתי את שבועתי, ישראל נכנסים לארץ.