פסוק א:רש"י ד"ה בראשית. אמר ר' יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם וכו'. ומעין שאלה זו במכילתא (שמות כ, ב) - "מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה? משלו משל למה הדבר דומה" וכו'. ומעניין הדבר שרש"י מעדיף נוסח שאלתו של ר' יצחק. (פ' יתרו תשמ"ז) ור' הערת הרב חד"ש (רש"י פירושי התורה, הוצאת מוסד הרב קוק) על אתר ד"ה לסטים אתם שכתב: ...ולא אמנע מלהעיר עד כמה משתקף כאן טהרת נשמתו של רבינו, דהנה בחר מכל עשרות מאמרים שבמדרשים לפתוח את פירושו עם מאמר אשר בילקוט שמטרתו היא להגן על כבוד ישראל, "שמא יאמרו האומות וכו'". והנה אחרי תשע מאות שנה שנכתבו הדברים הללו עדיין אנו עומדים במדוכה זו עם אומות העולם. אין זאת אלא שרוה"ק הדריך את רבינו "מאור הגולה" (כן הוא הוכתר בתואר כבוד זה בתוספות סנהדרין פט ע"ב) למאמר זה אשר במרחקים בילקוט, וכל זה כדי להיות לנו לעד שנצח ישראל לא ישקר. עכ"ל. עוד יש להשיב מתוך עיון בדברי רש"י בדיבור הראשון בכל אחד מחומשי התורה. המעיין יווכח כי לעולם פתח רש"י בחיבתם ובכבודם של ישראל. הלא דבר הוא! (מהרב איתן שנדורפי שי').
פסוק א:רש"י ד"ה בראשית ברא, ...(ירמיה כז, א), ...(בראשית י, י), ...(דברים יח, ד) וכו'. יתכן שכאן אין רש"י שומר על סדר הבאת הכתובים לראיה על־פי סדר ספרי התנ"ך משום שהכתוב הראשון המובא ראיה טובה מן השני, אך אין מקום לטעון שתמיד רש"י הולך על־פי שיטה זו, כי הנה כבר בהמשך הדיבור מביא פסוקים מאיוב, ישעיה, עמוס ושוב מישעיה, וכאן קשה למצוא עדיפות כלשהי של פסוק־הוכחה זה על אחר. (פ' בראשית תשנ"ב)
פסוק א:הסתבר לי שאין שיטתיות בהבאת הוכחות מפסוקים על־פי סדר ספרי התנ"ך, וזו גם דעתו של ר' משה ארנד נ"י שעמו שוחחתי בנדון. (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק א:והסיפא של דברי רש"י קשה, שהנה אומר: ועוד, שהשמים מאש ומים נבראו וכו', כלו' מ"עובדה" זו מוכח שהמים נבראו תחילה, והרי אין זה כתוב, ומה אפוא הראיה? ואולי כוונתו על־פי מה שפירש בפס' ח. (ד' חוהמ"ס תש"ס, מלון הולידיי אין, חיפה)
פסוק א:שם. ...בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית בְּרוֹא וכו'. ולפיכך צריך לאמר שהפס' הבא נמשך אחר פסוקנו. (פ' בראשית תשנ"א)
פסוק א:שם. ...על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום. ע"כ. אבל הרי הפסוקים מציינים אחד, שני וכו', ואלה מספרים סודרים. ורא"ם פירש שלא בא הכתוב לפרט סדר הבריאה מתחילתו, אלא מבריאת שמים וארץ ואילך. ולכן פשוט שאין לפרש "בתחילת הכל נבראו שמים וארץ", שהרי לא הם נבראו בתחילה. (פ' בראשית תשס"א) ועיין בדברי רש"י להלן (פסוקים יד וכד ובפרק ב, ד וז) ובשפתי חכמים ורבנו בחיי על אתר.
פסוק ב:רש"י ד"ה תהו ובהו, ...בהו, לשון ריקות וצדו. והוא על־פי אונקלוס, אלא שלכאורה היה רש"י צריך לומר כאן רק לשון ריקניא (או רקות), שהרי אונקלוס מתרגם את שני הביטויים: "צדיא וריקניא", או היה צריך לומר את שני הביטויים מיד אחר דיבור המתחיל, ובודאי שלא היה צריך לאומרם בסדר הפוך משל אונקלוס. ור' "לפשוטו של רש"י", שבנגוד לאונקלוס המתרגם "תהו ובהו" - צדיא וריקניא, מפרש רש"י "תהו" בדרך אחרת (לשון תמה) ו"בהו" היא ה"צדיא וריקניא".
פסוק ב:ותמוה שמילון יסטרוב אינו מביא תרגום זה בע' צדו, צדותא, אבל מביא שם תרגומם של פסוקים אחרים. (פ' בראשית תשנ"ב)
פסוק ב:ור' "העמק דבר" אשר אף הוא מביא "ריקניא" בתרגומו ל"בהו", ומן הסתם אין זה בכדי. (פ' בראשית תשנ"ג)
פסוק ג:"...ויהי אור". כך רק כאן, ואלו בכל יתר הבריאות בא לשון "ויהי כן". כך שאלני אתמול (שמיני עצרת) שכני לביהכ"נ ר' יהודה גרינשפן שי', והנה ב"דעת מקרא" שתי תשובות: (א) רמב"ן - מפני שלא עמד האור בתכונה הזאת כל הימים, כשאר מעשי בראשית. (ב) דעת זקנים מבעלי התוספות - כי אין אריכות בתיבת "ויהי אור" מבתיבת "ויהי כן". ואלו בשאר המעשים כתב "ויהי כן" לקצר. (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק ד:רש"י בסוף הדיבור: ...וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. ע"כ. ור' דברי להלן (יד ד"ה להבדיל בין היום ובין הלילה). (פ' בראשית תש"ס)
פסוק ה:"ולחשך קרא לילה". אצל חושך לא מוזכר שם ה' כמו אצל האור, וכדברי התוס' (תענית ג ע"א ד"ה ואילו טל לא מיעצר) "כי אין הש"י מזכיר שמו על הרעה... וכדומה לזה ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה, וגבי חשך לא הזכיר השם יתברך" וכו'. (תשכ"ח)
פסוק ה:רש"י ד"ה יום אחד, לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתב בשאר הימים - שני, שלישי, רביעי, וכו'. ותמוה, למה אין רש"י שואל כך בפרשת קרבן התמיד (במדבר כח, ד). ואפשר שכאן נשאל ע"י אחד התלמידים והשיב, שכן מסתבר לי יותר ויותר שפירושו הוא קונטרס של שיעוריו. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק ה:ואותה השאלה אפשר לשאול בסמוך - "שם האחד פישון" (ב, יא) - שאחר כך בא (שם, יג) "ושם הנהר השני גיחון" ועוד, וה"ה באשר לתשובה. (פ' בראשית תשמ"ט) ומעניין שבסופו של דיבור זה קורא רש"י לדברי האגדה שבבראשית רבה: פירוש - "כך מפורש בבראשית רבה"! ואולי זה בהמשך לדבריו לפס' ד "...אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה", ויש כאן משום שיטה! (פ' בראשית תשנ"א)
פסוק ה:והעיקר, לא ידעתי, במה מפורש לשון "אחד" בדברי בראשית רבה. (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק ז:"ויבדל בין המים" וכו'. לכאורה זה סותר את הנאמר למעלה (א, ב) "על־פני המים", שלפי זה כבר היו מים תחתונים, שהרי יש להם "פנים". (פ' בראשית תשס"א) אלא ש"על פני המים" - הכוונה על־גבי המים העליונים (מהרב איתן שנדורפי שי').
פסוק ז:רש"י ד"ה מעל־לרקיע,על הרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע, לפי שהן תלויין באויר. ע"כ. כלו' המים העליונים הללו אינם "מונחים" על הרקיע אלא תלויים מעליו. (פ' בראשית תשנ"ו)
פסוק ז:רש"י ד"ה מעל לרקיע, ...ומפני מה לא נאמר "כי טוב" ביום שני? וכו'. יש מאן דאמר במדרש רבה (ד, ו) שהוא משום שהיה בו פירוד, הבדלה - "ויבדל בין המים" וגו'. וזה שנאמר "כי טוב" ביום הראשון אף כי גם שם היתה הבדלה (פס' ד), אינו קשה, כי שם מדובר בהבדלה בין שני דברים שונים - אור וחושך, ולא כמו כאן שההבדלה היתה בין מים למים. (פ' בראשית תשס"ב, מפי ר' יהודה גרינשפן)
פסוק ח:רש"י ד"ה ויקרא אלהים לרקיע שמים, שא מים - שם מים, אש ומים וכו'. ראה שפתי חכמים (אותיות י, כ), ולא ברור לי אם יש כאן פירוש אחד, כדבריו, או שמא יש כאן ג' פירושים, זה ליד זה. (פ' בראשית תשנ"ב)
פסוק ט:רש"י ד"ה יקוו המים, ...והקוום באוקינוס, הוא הים הגדול שבכל הימים. ע"כ. לכאורה דברי רש"י אלה קשים: (א) כיצד הקוה ית' את כל המים כולם באוקינוס, ובסיפא של הדיבור מדבר רש"י עצמו על "כל הימים"? (ב) בפס' הבא מדבר רש"י בים התיכון על אזוריו, ובלא ספק ידע שאין הים התיכון זהה עם האוקינוס? (ג) ומה צריך היה לדחוק עצמו לומר כך בשעה שהקב"ה עצמו מדבר ב"ימים" בלשון רבים (פס' י). ואם זה משום שנאמר "אל מקום אחד", הרי אפשר לפרש זאת כבנפרד מן היבשה בכל מקום ומקום. (פ' בראשית תש"ן, תשנ"ג, תשנ"ח) באמת נחלקו התנאים בפירוש פס' זה (פרה פ"ח מ"ח), רבי מאיר מפרש שהכתוב מדבר בכל הימים שבעולם ורבי יהודה מפרש שאין הכתוב מדבר אלא בים הגדול בלבד. רש"י מפרש כשיטת רבי יהודה, אך על יסוד מחלוקתם עדיין יש לעמוד.
פסוק י:רש"י ד"ה קרא ימים, והלא ים אחד הוא? אלא אינו דומה טעם דג וכו'. אין זה שלרש"י קשה, ששאר כל הימים יניקתם מן האוקינוס, כדברי בעל שפתי חכמים (אות ל), אלא פשוט משום לשון היחיד "ולמקוה המים". ועל כל פנים קשה לפי רש"י: (א) מה לעכו ולאוקינוס? על־כך משיב גור אריה שחילוק טעמי הדגים המשתנים לפי מקום עלייתם מן הים, מראה על ריבוי מיני המים, לכן אף שהמים נקוו במקום אחד, נאמר בהם "ימים" בלשון רבים. (ב) מדוע לא יפרש "ימים" כמוסב על "מקוה מים", אף־על־פי שבא משום מה בלשון יחיד, אם משמעו בלא ספק לשון רבים? (ג) ומה לפי רש"י באשר לאגמים שלכאורה אין להם כל קשר עם האוקינוס? דומה שאלמלא אמר בפס' הקודם "והקוום באוקינוס", לא היה קשה מידי. (פ' בראשית תש"ן)
פסוק י:וראה שפתי חכמים (אות מ) המוסיף, כי דגי איספמיא טעימים יותר. ולא ידעתי, מניין לו זה ולשם מה צריך להוסיף הערה זו שכלל אינה מתבקשת, שהרי שונה אינו בהכרח טוב יותר או רע יותר. (פ' בראשית תשס"ו)
פסוק יא:רש"י ד"ה תדשא הארץ דשא עשב. לשון רש"י בדיבור זה קשה, ובמיוחד צריך ביאור הקטע: ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני וכו'. (פ' בראשית תשנ"ד)
פסוק יא:דומה שהכוונה לומר, אי־אפשר לומר דשא פלוני וכו'. ואכן הלשון של רש"י מוזר. (ב' דחוהמ"ס תש"ס, הולידיי אין, חיפה)
פסוק יא:רש"י ד"ה עץ פרי, שיהא טעם עץ כטעם הפרי. ע"כ. משום מה חשבתי שלשון זו שמורה לאתרוג (ויקרא כג, מ - מס' סוכה לה ע"א). (פ' בראשית תש"ס) אחרי החטא לשון זו שמורה לאתרוג, אך לכתחילה היתה צריכה להיאמר בכל העצים (מהרב איתן שנדורפי שי').
פסוק יא:רש"י ד"ה עץ פרי, ...והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ 'עושה' פרי ולא 'העץ פרי', לפיכך כשנתקלל אדם על עונו, נפקדה גם היא על עונה ונתקללה. ע"כ. וקשה שהנה רש"י מיחס כאן לארץ רצון וגם בחירה משלה, שאלמלא כן, הרי אין מקום לענישה. ועוד, שלא נענשה מיד אלא מעין "ביום פקדי ופקדתי", וגם זה תמוה. ולבסוף, כלום זה היה טוב כל כך, אלו אפשר היה לאכול גם את העץ (שאם לא כן, מה ענין יש בטעמו? ואם כן, למה נענשה הארץ - האדמה? (פ' בראשית תשנ"א, תשנ"ח) וכתב הלבוש שאכן אין בחירה לאדמה הגשמית, אבל ישנם כח ומזל הממונים עליה מלמעלה ולהם יש בחירה. וביפה תואר כתב שלא נתקללה הארץ מיד אחר חטאה, כדי שלא ינזק האדם הניזון מגידוליה, אבל אחר שחטא גם האדם, נענשו יחדיו. ועיין בספר אורות התשובה להגרא"י קוק פרק ו פיסקא ז, ובהקדמת הרב יעקב הלוי פילבר לאורות התשובה.
פסוק יא:רש"י ד"ה אשר זרעו בו, הן גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשנוטעים אותו. ע"כ. אין כאן אבחנה בין זריעה ונטיעה, וקשה לתאר שרש"י לא ידע ההבדל. (פ' בראשית תשנ"ח)
פסוק יא:וקרוב לוודאי שיש כאן שיבוש. (פ' בראשית תשס"ו)
פסוק יד:רש"י ד"ה יהי מארת, חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרא בתינוקות וכו'. ראה הערה 45 בחומש "תורת חיים" שכוונת רש"י לחסרון הוי"ו הראשונה, שכן חסרון הוי"ו שבלשון רבים אינו מעלה ואינו מוריד. ונראה שבזה מיושבת השאלה, למה אין כל הערה באשר לחסרון הוי"ו בתיבה "למאורת" שבפס' הבא (באשר לחסרון הוי"ו בתיבה "המארת" שבפס' טו ר' להלן).
פסוק יד:ולכאורה היה רש"י צריך גם לשאול באשר ללשון הרבים, שהתיבה "יהי" שבכאן אינו הולם את לשון הרבים של "מארת". והנה מעיר כאן "גור אריה" שלשון יחיד זה בא לרמוז לכך שהתיבה "מארת" אכן נדרשת כלשון יחיד. ראה הברייתא על תעניתם של אנשי המעמד על אסכרא שלא תיפול בתינוקות, שקטע ממנה מביא רש"י כאן, והיא במס' תענית כז ע"ב.
פסוק יד:גם קשה ללשון רש"י "על שהוא יום מארה" - מיהו או מהו "שהוא" זה, והרי קשה להניח שכוונת רש"י ליום הרביעי שבבריאה שעדיין אינו מוזכר. (פ' בראשית תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ג, תשנ"ו - תשנ"ט)
פסוק יד:רש"י ד"ה להבדיל בין היום ובין הלילה, ...אבל בשבעת (נ"אבשלושת) ימי בראשית שמשו... יחד וכו'. ולענ"ד ברור כי הנוסח האחר (בשלושת) הוא הנכון, וכנראה התחלפו זי"ן בגימ"ל. אבל ראה אצל ר' אברהם ברלינר בליקוטים.
פסוק יד:שם. ...יחד בין ביום ובין בלילה. ע"כ. ולפי גירסת רא"ם ועוד: "זה ביום וזה בלילה", והמעיר בחומש "תורת חיים" מציין (הע' 51) "וגרסא זו ניחא יותר", ולא מובנת לי הערתו, שהרי זה סותר את הרישא של הדיבור. (פ' בראשית תשנ"א, תשנ"ג)
פסוק יד:אבל ראה דברי רש"י למעלה (ד): "...וקבע לזה תחומו ביום וזה תחומו בלילה". ור' מלכה של תורה. (ב' דחוהמ"ס תש"ס, מלון הולידיי אין, חיפה)
פסוק יד:רש"י ד"ה והיו לאתת, כשהמאורות לוקין, סימן רע הוא לעולם וכו' (סוכה כט ע"א). הפס' שבנביא (ירמיה י, ב) אינו מראה, אם אמנם זה סימן אובייקטיבי, או שמא צילום המציאות, כלו' האנשים קושרים תופעות שליליות המתרחשות עם ליקויי המאורות. (פ' בראשית תשנ"א, תשנ"ח)
פסוק יד:ברם, אחרי ליקוי שמש כמעט טוטאלי בשלהי דקייטי השנה באו רעש אדמה קשים בתורכיה, ביוון ובטייוואן שבכל אחד קרבנות אדם רבים ונזקים עצומים. (ב' דחוהמ"ס תש"ס, מלון הולידיי אין, חיפה)
פסוק טז:רש"י ד"ה המארת הגדולים וגו' שוים נבראו וכו'. ראה יומא סב ע"ב "שהיו שנים (כלו' שעירי יוה"כ) שווים", ומסתבר שגם כאן למד רש"י על השוויון מן המלה "שני" המיותרת לכאורה, שהרי מיעוט רבים שנים. אך אם אמנם כן למד רש"י, היתה התיבה "שני" צריכה להכתב בד"ה. ומכל מקום ר' ב"תורה שלמה" (עמ' קלב אות תרכ"ז) את המאמר ע"פ חולין ס ע"ב והערותיו שם.
פסוק טז:אבל גם אפשר שרש"י למד "שוים נבראו" מחסרון שתי הווי"ן (ולא רק וי"ו אחת, הראשונה, ר' מה שכתבתי לפס' יד), ואין הוא מביא לימודו זה "שוים היו" כבר בפס' יד משום שדרשה זו מקומה לא בציווי הבריאה אלא בביצועה.
פסוק טז:ובאשר להמשך דברי הגמרא־רש"י "...אי אפשר לשני מלכים" וגו' - מסתבר שהלבנה טענה כן אחר נסיון של ג' ימים, ר' למעלה (יד ד"ה יהי מארת וד"ה להבדיל וגו'). וקצת קשה על דברי הגמרא, למה זה נקרא קטרוג, הרי הקב"ה קיבל את הטענה ואף ראה לנכון להפיס דעתה, ר' ד"ה הבא - ואת הכוכבים, ואולי באמת היה נמשך המצב הראשוני, אלמלא טענה הלבנה מה שטענה. אך אולי אפשר ליישב על דרך המוסר - אמנם נכון הוא שאין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד, אבל מכיוון שללבנה נגיעה בדבר, לא עליה היה לטעון, שמא ישתמע שהיא רוצה להיות הגדולה. ור' מה שכתבתי להלן (לב, כג) רש"י ד"ה ואת אחד עשר ילדיו. (פ' בראשית תש"ן, תשנ"ב, תשנ"ה) וב"רש"י פירושי התורה" העיר הרב חד"ש שבלשון הגמ' בחולין אין מוזכר "קטרוג", אלא: "אמרה ירח", ואם־כן הקושיה היא רק על לשון רש"י שכתב: "על שקטרגה ואמרה", והוסיף שם שכוונת רש"י להורות שקנאת הירח לא היתה מתוך רוח טהרה, שהרי מה איכפת לירח בגודלה של החמה, היה לה לשאל רשות להקטין את עצמה. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')
פסוק טז:רש"י ד"ה ואת הכוכבים. על־ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאה, להפיס דעתה. ע"כ. כלו' אותם החלקים שהסיר ית' מן הלבנה לשם המעטתה, הפכו לכוכבים, ובזה הפיסה. (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק כ:ד"ה נפש חיה וד"ה שרץ. משום מה שובש כאן סדר ד"ה. (פ' בראשית תשמ"ז)
פסוק כ:ור' שפתי חכמים (אות י) שבמתכוון עשה רש"י כן, כדי ללמדנו פשוטו של מקרא, דהיינו "נפש חיה" הוא כאן מעין כותרת המוסבת גם על שרץ וגם על עוף.
פסוק כ:ור' בחומש רש"ר הירש, כיצד סידר ידידי ר' יוסף שמואל פוגל ז"ל דיבור זה, ולא כר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י".
פסוק כ:ומכל מקום קשה הדיבור כולו, שהרי הכתוב מדבר במפורש על שרץ המים, ולמה אפוא להרחיבו על עוף, שקצים, בריות ודגים, ולא לפרש כלל, מה זה שרץ המים, מה גם שכל אלה - עוף, שקצים, בריות ודגים - לא נבראו עדיין, וצע"ג. (פ' בראשית תש"ן)
פסוק כ:"ישרצו המים שרץ נפש חיה... ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למיניהם". בבריאת הדגים הכתוב מדבר, וקצת קשה שהכתוב מכנה אותם בשם שרץ, אלא שגם רש"י מפרש כך - "וכן הדגים" (סוף ד"ה שרץ). וצ"ע. (פ' בראשית תש"ן) ובאמת במילון אברהם אבן שושן כתוב ששרץ הוא שם כולל לכל בעלי החיים הקטנים הגדלים ביבשה או במים.
פסוק כ:רש"י ד"ה נפש חיה, נפש שיש בה חיות. ע"כ. ובדומה פירש למעלה (כ) ולהלן (כד), וראה דברי שפתי חכמים (אות ק) באשר לשוני שבביאור, שאינם משכנעים ביותר, ולכאורה גם קשה עצם החזרה ג' פעמים, אף כי בשינויים קלים (מוסברים?)
פסוק כ:גם קשה ה"א־הידיעה שב"החיה" שמשום מה אינה בד"ה שבכאן. ועוד: רש"י חוזר לעניין זה ברביעית להלן (ב, ז), ושם קשה לשונו "אך זו של אדם חיה שבכולן", דברים שלכאורה אין להם רמז בכתוב שם. (פ' בראשית תשמ"ח)
פסוק כ:וראה גם להלן (ב, יט). (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק כ:וראה להלן (ט, י וטו), שם אין רש"י אומר מאומה. וה"ה באשר לפס' ל דלהלן. (פ' בראשית תשנ"ב)
פסוק כ:ור' בחומש "תורת חיים" הע' 63 בשם "דבק טוב" שכתב: הוצרך לפרש כן עוד פעם שנית "נפש חיה", לפי שנכתב בה"א־הידיעה משמע שהוא חיה ממש לכן פירש פעם שנית שאין פירושו כן מדכתיב "אשר שרצו המים", וראה שם הע' 69. (פ' בראשית תשנ"ג)
פסוק כ:ועוד קצת קשה לי. הלשון נפש חיה בא בפסוקים כ, כא וכד, ובעל שפתי חכמים (אות ק) ממתין בהערתו עד פס' כד ולא העיר מיד. (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק כ:ור' מה שכתבתי להלן (ב, ז לד"ה נפש חיה). (ד' דחוה"ס תש"ס, מלון הולידיי אין, חיפה)
פסוק כא:רש"י ד"ה התנינם, ...שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב. ע"כ. שמעתי מפי ר' אורי פיקסלר בשם ר' מיכאל פרלמן, כי קושיתו של רש"י היתה בטעמי המקרא, השונים כאן לעומת יתר הפסוקים "וירא אלהים כי טוב", כי רק כאן בא פס' זה שלא אחרי האתנחתא, וזה כדי לא לכלול את התנינם ב"טוב", שהרי "אם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם". ע"כ. ומשבדקתי, ראיתי שהתוספת "התנינם כתיב", לכאורה אינה מדברי רש"י, אלא תוספת של מי שראה את קושיו של רש"י ביו"ד החסרה וביקש להסביר. (פ' נח תשמ"ח)
פסוק כא:ולכאורה היתה תוספת זו צריכה להיות כתובה בראשית הביאור ע"פ האגדה. (ג' דחוה"ס תש"ס, הולידיי אין, חיפה)
פסוק כא:ויש לבדוק, אם אמנם "תנינם כתיב" הוא מדברי הגמ' בבבא בתרא עד ע"ב. שאם לאו, צריך למחוק כל הסיפא, וצריך לבדוק בדפו"ר. (פ' בראשית תש"ס)
פסוק כא:אכן בגמ' ב"ב (שם) אין, וה"ה אצל ר' אברהם ברלינר. בצילום דפו"ר שבידי מתחיל בפס' ד בערך. גם ב"לפשוטו של רש"י" אין. וכן ביתר הפירושים שבידי. כלו' אכן זוהי תוספת מי שביקש להסביר את קושיית רש"י. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק כב:רש"י ד"ה ויברך אתם, לפי שמחסרים אותם וצדין מהם וכו'. והוא על שם העתיד לבוא, שהרי לפי שעה לא היה מי שיצוד, וכמו ענין החיות - שלא נתברכו על שום העתיד, וכדברי רש"י בהמשך. וקצת תמוה שלא אמר: על שם העתיד, כבר ברישא. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק כד:רש"י ד"ה ורמש, ...כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמוברי"ש. ע"כ. הביטוי "בלשוננו" מאד תמוה בעיני, שהרי בדרך כלל כותב רש"י "בלע"ז", מתוך הנחה ש"לשוננו" הוא לשון הקודש, ומה שינה אפוא כאן?
פסוק כו:"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו" וגו'. משמע אדם כשם ציבור, שהרי מיד בא לשון הרבים "וירדו", וקצת תמוה שאין הערה לזה, לא במפרשים שבמקראות הגדולות ואף לא "בדעת מקרא", ואני שמתי לב לזה עתה לראשונה. מכל מקום, דומה שיש בזה משום רמיזה מוקדמת לבריאת האישה אשר הצורך בה התעורר לכאורה רק עם ראות אדם הראשון שלכל בעלי החיים יש "עזר כנגדו" "ולאדם (כלו' לעצמו) לא מצא עזר כנגדו" (ב, כ). ועכ"פ - ראה רס"ג. וירדו - ישלוט. (פ' בראשית תשס"ב)
פסוק כו:וראה רמב"ן על אתר. (פ' בראשית תשס"ח)
פסוק כו:"בצלמנו כדמותנו" (כו), "בצלמו בצלם אלהים" (כז). "בדמות אלהים" (ה, א), "בדמותו כצלמו" (שם, ג). הרבה תמהתי, אם יש משמעות שונה בגוונים השונים המנויים כאן. ולא זו אף זו.
פסוק כו:רש"י לפסוקנו, ד"ה בצלמנו - בדפוס שלנו. ואלו בפס' הבא, ד"ה ויברא אלהים את האדם בצלמו - בדפוס העשוי לו. ע"כ. ועד כאן שפיר. אך אחרי כן בד"ה בצלם אלהים ברא אותו - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא. ע"כ. ולא ידעתי, מה טיבו של השינוי הדק בדבריו ז"ל. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק כו:רש"י ד"ה נעשה אדם, ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן וכו'. עצם ההימלכות עם המלאכים היא סימנה של ענותנות זו, והנימוק שרש"י נותן להימלכות זו - דמיון האדם למלאכים - לכאורה אינו נחוץ להוכחת הענותנות, אבל הוא נחוץ להימלכות עצמה, וזה מקשה קצת על עיקר הדברים. (פ' בראשית תשנ"ב) ור' לבוש שלשון נעשה משמע שהיה ח"ו צריך סיוע מאחרים, על זה מתרץ רש"י שמתוך ענוה נמלך בהם. אלא שעדיין קשה למה לא הראה ענותנותו בשאר הבריאות, לכך פירש שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק כו:שם. ...ויש מקום למינים לרדות... ע"כ. לא מצאתי מי שיבאר פועל זה כאן אלא נחמה ליבוביץ ומשה ארנד, ר' בספרם "פירוש רש"י לתורה - עיונים בשיטתו" עמ' 140: הזדמנות לאפיקורסים להרים ראש ולהסתייע בלשון הפס'. (פ' בראשית תשנ"א)
פסוק כו:"...בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל־הארץ ובכל הרמש הרמש על־הארץ". שאלתי, מה שייך כאן "ובכל־הארץ" בתוך שורת בעלי־החיים השונים, וביקש בני שלו' שי' לומר שכנראה אין מקום לשליטה על הרמש הרומש על הארץ בלא שליטה על הארץ, וראינו שהרש"ר הירש הולך בדרך זו. ברם, ראה פס' כח, שם נאמר: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל־חיה הרמשת על־הארץ" - בלי איזכור לשלטון על הארץ. (פ' בראשית תשס"ה)
פסוק כח:רש"י ד"ה וכבשה, ...ללמדך... ועוד ללמדך... . ולכאורה שתי הדרשות קשות למדי, וקרוב הרבה יותר לדרוש מכאן: האיש דרכו לכבוש, ואין דרכה של אשה לכבוש. (פ' בראשית תשמ"ח)
פסוק כט:רש"י ד"ה לכם יהיה לאכלה, ולכל חית השדה, ...וכשבאו בני נח, התיר להם בשר וכו'. מנין לו לרש"י זה, ולמה להם להתיר ולא לאדה"ר? צריך לבדוק במקורותיו של רש"י. (פ' בראשית תשס"א, סמוך לבר־מצוה של יובל שי') ור' רמב"ן על אתר וגם ספר העקרים לר"י אלבו (מאמר ג, טו) ומערכי לב לרב אלימלך בר שאול עמ' 173.