יש מאין

כתב הרמב"ן:

ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן. ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם. והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תֹּהוּ", והמלה נגזרה מלשונם: "בתוהא על הראשונות"(קידושין מ:). מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בֹּהוּ", והמלה מורכבת, כלומר "בּוֹ הוּא", כמלת "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ"(שמות יח יח), שמחוסר הו"ו והאל"ף, עֲשׂוֹ הוּא. וזהו שאמר הכתוב: "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ"(ישעיהו לד יא), כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן "קַוֵּה אֶל י-הוה"(תהלים כז יד), והאבנים הם צורות בבניין. וכן כתוב: "מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ"(ישעיהו מ יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה: "יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו". ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר): אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו"? מאי משמע "היתה"? שכבר היתה תהו. ומאי "בֹהוּ"? אלא תֹהוּ הייתה, ומאי "תֹהוּ"? דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבֹהוּ. ומאי "בֹהוּ"? דבר שיש בו ממש, דכתיב "בּוֹ הוּא". ואמר "אֱ-לֹהִים", בעל הכחות כלם, כי המילה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מילה מורכבת, "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכוחות; כלומר, כוח הכוחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה. אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו, בתחילה "בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם", כי הוציא חומר שלהם מאין, "וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃", שהוציא החומר שלה מאין. "וְהָאָ֗רֶץ" תכלול ארבע היסודות כולם, כמו "וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃"(בראשית ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת"(תהלים קמח ז), וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ. ומלת "אֵ֥ת", כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה"(ישעיהו כא יב). וכן אמרו רבותינו (בראשית רבה פרשה א): "אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם", לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; "וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃", לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף. ואחר שאמר כי בתחילה – במאמר אחד ברא א-להים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תֹהוּ", כלומר, חומר אין בו ממש; והיתה "בֹהוּ", כי הלביש אותה צורה.
(רמב"ן בראשית א א)

והקשה אבן עזרא על המפרשים הקדמונים שהלך הרמב"ן בעקבותיהם:

רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין וכן "וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְ-הֹוָ֗ה?". והנה שכחו "וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים"(כא); ושלוש (פעמים) בפסוק אחד: "וַיִּבְרָ֨א אֱ-לֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙... בָּרָ֣א אֹת֑וֹ... בָּרָ֥א אֹתָֽם"(כז); "וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ"(ישעיה מה ז) שהוא הפך האור שהוא יש.
(אבן עזרא בראשית א א)

תירוץ הבריאה יש מאין בפסוק כ"א

תירץ רבינו בחיי שהתנינים הגדולים הכוונה כמו שפירשו חז"ל שנבראו להיות לצדיקים לעתיד לבוא, כעניין שנאמר במן, שהוא מאכל גופני שניתן בזמן התורה אל עם ישראל שהיו מעותדים לדעת האמיתות ולהתבונן במושכלות השכלים הנפרדים (מלאכים), והוא רמז למזון הצדיקים לעתיד לבוא. אם כן התנינים הגדולים הם בריאה רוחנית שנבראה יש מאין והיא שכר לעולם הבא.

תירוץ הבריאה יש מאין בפסוק כ"ז

כך יש לפרש גם את בריאת האדם; נשמת האדם היא בריאה יש מאין, ואיננה מן החומר הקיים. וכתב ר' משה אלשיך: "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ" - היא נשמה מאיתו.