במדרש רבה סדר שופטים. א"ר סימון בשם ריב"ל כל מי שבוטח בהקב"ה זוכה להיות כיוצא בו שנאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. אבל מי שיבטח בע"ג נתחייב להיות כיוצא בה שנאמר כמוהם יהיו עושיהם. צריך לשום לב על כונתם זוכה להיות כיוצא בו. הלא אש אוכלה הוא וכי אפשר להיות כיוצא בו. ואיזה דמות תערכו לו להיות כיוצא בו. ונראה ע"ד שארז"ל בפרשת קדושים ר' אבין אמר אוחרי משל לבני המדינה שעשו ג' עטרות למלך מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו. כך בכל יום ויום העליונים מכתירים להקב"ה ג' קדושות מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשם של ישראל הה"ד דבר אל כל עדת בני ישראל קדשים תהיו והתקדשתם והייתם קדשים מה שהמשילו הקדושה להעטרה רצו להשכיל אותנו איך כל ישראל יש לו חלק לעה"ב. כמו שהעטרה סובבת הראש להבדילו מזולתו כן ענין הקדושה היא הפרישה והנזירות. וכן ארז"ל עה"ב אין בה לא אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ביאורו שכל אחד מובדל מחבירו בהשגתו והנאתו מזיו השכינה. כל אחד לפי כח שכלו ורב עמלו בתורת ה' וידיעת שמו כשהיה בעה"ז. ככה נתוסף לו שפע שבע רצון להנות מזיו השכינה בעה"ב. וכן המשילו הנביאים דעת ה' כל אחד לפי בית קבולו. אמר ומלאה הארץ דעת ה' כמים לים מכסים כמו שאמרו הקדמונים. ולפי שהבדיל ה' את עמו מכל העמים להיות לו חבל נחלתו נקראו קדושים והוא מדרגת צדיקים. וצדיקים הם גדולים יותר ממעלת מלאכי השרת. כ"ש גדולים מעשי צדיקים יותר ממה"ש ולזה אמרו והתקדשתם והייתם קדשים אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה וביאור מלת מלמעלה פי' יותר ממה"ש מפני שהשגתם של צדיקים למעלה יותר מהשגת המלאכים לפי שהמלאכים הם קרובים יותר לכן הם משיגים קצת תהלתו. אפס אינם יודעים כי גדול ה' מכל אלהים. כי אינם בעלי בחירה לקבל אלהות אחרים. שאינם משיגים רק אמת ושקר. ואינם בעלי טעות. וכיון שכל אלהי העמים אלילים לא יבחינו ולא יביטו ליקח מהם שבח לאל עולם. לא כן בני אדם היודעים טו"ר ויכולים לטעות. כמ"ש יתרו עתה ידעתי כל גדול אלהים. לזאת המלאכים אינם רשאים להתחיל לומר שירה עד שיתחילו ישראל ששבחן של ישראל רצויה יותר לפני הקב"ה. לזאת דרשו ז"ל מי יוכל למלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. באמרם מי יוכל למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלתו. לא ידענו מי הכריחם לעשות פסק באמצע פסוק ולהוסיף מלת מי שיכול. ונראה כונתם ע"ד שאמרו. ההוא דנחית וכו' אמר סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך הנהו תלתא הגדול הגבור והנורא אלמלא לא אמרו משה ואתו אנשי כנה"ג וקבעינהו בתפלה וכו'. כי מרע"ה כלל בג' שבחים אלו. כל תהלות ה'. וז"ש משל למלך שמקלסין אותו שיש לו אלף אלפים דינרי כסף ויש לו אלף אלפים דינרי זהב הלא גנאי הוא לו. והענין הוא כי הזהב כולל הרבה של כסף לכן גנאי הוא לו לספר השבח בפרט שאין להם שיעור. כמ"ש סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך. וזה כוונתם מי יכול למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע במלות קצרות כל תהלתו דרך כלל. ונראה שזהו כוונת המאמר זוכה להיות כיוצא בו. שחיבה יתירה נודעת לו שהבוטח בה' זוכה לדברים הרבה עד כי חדל לספור ולספר מעלותיו בפרט ולכל מי שיבוא לספר צדקתו אשר עשה יגידם דרך כלל. במאמר אחד סובר שא"א לעמוד על סוף חכמתו ויראתו וחסידותו לדעת מה זאת עשה אלהים: האומנם כל המרבה לספר בשבחיו של הגאון מוה"ר אבא זללה"ה ה"ז משובח. רק מי האיש אשר מלאו לבו. להשמיע כל תהלתו. אם כל הארץ מלאה הודו כל פה מלאה תהלתו מאין הפוגות. אך לא מהם ולא מהמונם אשר יוכל לספר נוראותיו בצדק היטיב הדק. אשר ידעתי עודנה מיום הולדו עד זקנה ועד שיבה. אלהים חשבה לטובה. כי עלי החובה. לקרוא חזו מפעלות אלהים: אמנם לבי חלל בקרבי. איך אספר הן דרכו בקודש עמוק וחמוק מאד נעלה. גם במעלליו יתנכר נער בהיותו בן שמונה שנים העמיק שאלה מה למעלה. אפס רק למען דעת שמו יתברך עשה כל אלה. ולא לכבוד עצמו למד לבנת ספיר החכמה. כ"א להבין אמרי בינה אגדות רז"ל שבאו במשל ומליצה כללי חכמת האמת היה אור לנתיבותיה. וכל דרכיה שלום בלי שום לחץ ודחק. ורב מהיות קולות אלהים: ערבים עלי מה ששמעתי מפיו הקדוש והטהור על מאמר חז"ל במסכת ב"ב פרק הספינה. ארשב"נ א"ר יוחנן שלשה נקראו על שמו של הקב"ה. ואלו הן צדיקים משיח וירושלים. צדיקים הא דאמרן כל הנקרא בשמי וכו'. משיח דכתיב וזה שמו אשר יקראו ה' צדקינו. ירושלים דכתיב ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרי ה' שמה אלא ה' שמה. גילה לעיני להביט נפלאות מתורתו. כתובים באצבע אלהים: מודעת זאת כי שמא מפרש הוא ג' אותיות כי ה' אחרונה היא כפולה. ועל כל אחד מג' אלו הזכיר אות אחת משמא מפרש. אצל הצדיקים הזכיר אות יו"ד משמא מפרש כל הנקרא בשמי הוא שם יו"ד ואצל משיח הזכיר אות ו' משמא מפרש וזה שמו אשר יקראו הוא שם ו'. ואצל ירושלים הזכיר אות ה' משמא מפרש ה' שמה הוא שם ה'. ואם תזכה תבחין שהוא מדוייק בכוונה נכונה אצל ירושלים אות ה' ואצל משיח אות וא"ו ואצל צדיקים אות יו"ד כמבואר בזוהר במקומות הרבה. רוב גבורותיו בביאורים על דרך חכמת האמת מי יתבונן. לא היתה חכמה אשר שגבה ממנו. בהיותו בן י"ב שנה לא נודע כי באו כל שבע החכמות בקרבו בתכלית הדקות והאמת. זקנים שבאותו הדור צדיקים עושי רצונו אדירי התורה. בחרו בזקנתם ללמוד קדוש החודש להרמב"ם ז"ל עם מפרשיו. כי ידעו כמה יועיל זה הלימוד הנפלא להרבה ענינים התעסקו בזה חצי שנה. אז ראו הליכותיך אלהים: המה צוו לעשות להם כדורים. לידע תנועת הכוכבים דבוקיהם וניגודיהם ושימושיהם וזמני חזירתם חלילה. ואל מעמד כל אחד מהם בכל מזל ומזל ואל זמני שקיעתם ועלייתם. ויהי החודש אז נאספו ויוועדו יחדיו וכל אחד כדורו בידו ושלחו פארותיהם על פני חלקי העיון. ויצאו מאצטגנינותם ולא יכלו לכוון הכוכבים במסילותם. כי האומן שעשה הכדורים לא הביט את הטעות אשר יהיה באחרונה מקוצר השגחו ומעבודה ההיא הקשה לא כיון הקוטבים והאופקים אשר בלעדיהן עמודי החכמה ירופפו ויתדותיה גם אדניה יתפלצון. ואיזה ימים טרם התוועדו הוא היה כבן שמונה שנה. בבואו לאכול סעודת הצהרים טרם יבשלון הסיר חייבהו כח חכמתו מפאת עצמות מעלתה היותר גבוה גבוה לבלתי תכלית שיוכל לעשות כדור השמים בשכלו בעצת עצמו הטובה והנכונה. במיעוט עסק בספרי התכונה כימים עשור כשיעור חצי שעה בכל יום ובשעות האלו היה מעיין בס' תכונת השמים ונתעורר על כל דקי הספיקות כקלות כחמורות עד שמצא מלות מועטות בחכמה הזאת מחזיקות את המרובה. ומצד פקחתו נסתכל ביום הוועדם יחד. שמר את הדבר כל משך הזמן שהיו גדולי הדור קוהים ברוב הספיקות שעה הרבה ע"ד העצה והמלכה. וכאשר לא היה להם מקום לנטות אנה ואנה ויכנס בסוד עדה לישרים. וישאל ויאמר היכול אוכל דבר מאומה לא להרבות כבודי ולא למעט חלילה כבוד מרנן ורבנן. כי ידעתי מאמר חז"ל כל המרבה בכבודו וממעיט בכבוד שמים גופו מחולל על הבריות וכבוד שמים מתרבה. רק בקשתי צדדים לעשות כדור השמים מעקלות וחשוקיהם עץ בסדר נכון ומשובח. לצורך השלמת החכמה ההיא במסמרות עץ נטועים. לקחתי שמץ החכמה לחזות בנועם ה' בחידושו תורתו. והורה באצבע באיזה ענף מיוחד נשתבשו האומנים במלאכת מעשה הכדורים שלהם. ונתיישרו בעיניהם מבוכתם. והביטו אחריו בתכלית החריצות הראוי והנאות לפי גודל חכמתם ומצאו שלא נפל מדבריו הטוב ארצה. וכאשר ראו כי כיון בדבריו אל דרך הנכונה ענו ואמרו הוא יתן מפיו חכמה דעת ותבונה. בגפ"ת ובכל חכמות הרמות ידו תנחהו. הוא ידריכם באמתתו במסילה העולה בית אל. אל נכח פני ה' לתכלית יראתו ועבדתו. זה מתת אלהים: כל החכמות אליו ידרושו ספחנו נא לרקחות ולטבחות. לכה אתנו ונלכה באור ה' ונרוצה באורחותיו ונשען על אמרת קדוש ישראל באמת. שאר ישוב אליו. בראשונה היא חכמת המספר והמשנשים. הניף לה ידו והרים לה קולו בואי נא ברוכה ה' לשערי התורה והוראה. כי גם רבים חללים הפילה ואת בקיעי בני עמינו ראיתי כי רבו. אולי המאור של תורה יחזירנה למוטב ותקעתיה יתד במקום נאמן. למען יראו וידעו כי יד ה' עשתה גם זאת. ויאמר אליה ספר אתה בעישורייתא דבי רבי למען תצדק. ותורהו ותאמר אליו יתמוך דברי לבך. אם נוטלין ששה בנות עדיין נשאר לו שלשה וחצי. ועוד חלק עשרים ומעט יותר. דהיינו אחד מחמש מאות ומעט מן המעט יותר. ובכ"ד בנות יותר לו המעשר. ר"ל אחד מעשרה. והוא כלל גדול בחכמת הקבלה לך דומיה תהלה אלהים: ויאמר אנסה נא עוד הפעם אם כל חפצי תשלים. הן רז"ל אמרו כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה. וקראוהו חכמים בהיותו קרוב אחד משבעים בקירוב חסדי מאתך לא ימוש אם תאמר לי כלל הקירוב. רוח מבינתה תענהו שהוא אחד מארבעה עשר אלף בקירוב. ור"ל אחד משבעים פחות אחד מי"ד אלף בקירוב. ובחידושיו על גפ"ת. הנני נוטה אליכם כל דבריו בביאור לעין כל. ותתן לבך כלב אלהים: ויפן אל חכמת התכונה ויאמר עבדי אתה. כי הנביאים הראשונים התנבאו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם וכו' לזאת בחרתיך ולא מאסתיך הנה עתה תקום דברי עבדיו ועצת רז"ל תשלים. בקידוש החודש לפניהם תלך והדורים תיישר. להבין דברי חכמים אשר המליצו דבריהם במכמני מסתרי החכמה וסוד העיבור בשיטות החמורות בר"ה ובעירובין. כל גדולי הדור נתקבצו באו על מבועי החכמה ינהלם ומסילותיה הרים. פיהם פתחו בחכמה ויאמרו הנמצא כזה אם לא בחוזים. כאהלות נטע ה' עלי עצי ארזים. רואיו מנעוריו התענגו בו מאוד למשגב. כתענוג האוזן עלי מנים ועוגב. חכמת אדם תאיר פניו. עד זוהר חמה נגד זוהרו למאומה נחשבה. אם זוהר השמש בתבל כלה. זוהר חכמתו כעין חשמלה. משוטטת גם בעלטה ואופל. ה' אמר לשכון בערפל. וכל עצי עדן לא עממוהו בגן אלהים: בהיותו בן עשר שנים היה לו חבר מובהק דבק מאח. ש"ב הרב הגאון המפורסם מו' אריה ליב ז"ל אב"ד דק"ק טשעחאנאוויטש. והיה עמית אתו בגפ"ת הקימו להם משמורות. לכולם עתים סדורות. רק כמה שעות ביום שם שם לו לבדנה. מטמון אמונה. ללמוד תוצאות מקור הבינה: כל חלקי הזוהר וס' פרד"ס וכתבי האר"י ז"ל שם ידו הדה ושם יעדה לו לבדו בלי חבר. ובששה חדשים עבר משער לשער כל ביאור הזוהר. ופרשו אור שכלו להאיר עד מכונה לבוא לנקודה הראשונה כי ידע אלהים. בביאורו על זוהר חדש ראיתי מכתביו על כתוב. ולנעמי איש מודע. מגלה רזין מה שלא רצו תנאים הראשונים לגלות לתלמידיהם. וכתב שנתגלה לו להודיע לנו ברמז כדרכו הטובה במכתביו הרבים והשלמים. עוד גילה לנו במכתביו דבריו הסתומים מעין כל חי אולי נזכה כולנו לאורו. ואעשה עמכם חסד אלהים: בהיותו בן י"א שנה אז כל תהלה לעומתו מגרעת. וכל מתי החכמה והדעת. נלאו לשער בבינה מכרעת. רוב שכלו אשר כמעין נובעת. ביום שמחת לבו הוא ליל שמחת תורה. זכור תזכור עליו נפשו כי מזמן ידוע ומעת קבוע. נדרה נפשו. ללמוד מסכת זבחים ומנחות ולסיים בשמחת תורה. ועדיין לא החל מלאכתו כי כל השנה הפיצו מעינות שכלו בגפ"ת בארבעה סדרים הראשונים ובפוסקים ראשונים ואחרונים. אז דלג ברוב עוז אהבת ה' ותפקחנה עינו כל הלילה ההוא. וילן שם איש טוב ומעולה מופת הדור חריף ובקי חכם חרשים המנוח מה' מיכל ז"ל מדאטנאווי הקיצותו בחצות הלילה וישאל עליו איו איפה נעלם. הכי לא היה בינינו כ"א חולם ויבא החדרה אין זה כי אם בית אלהים: שמה מצאו עוסק בתורה הודה והדרה במסכת זבחים בדף חמשים. ור' מיכל בראותו את אלה בא למולו והרים את קולו. ומשפטו עליו חרץ. אדם אין צדיק בארץ. איך נדמית לי שכל מעשיך בלי שוא ותפל. עתה ראיתי המה בלי חיבור וטפל. בשתי שעות למדת חמשים דפים משיטות חמורות בלי ספק היש טעם כבריר חלמות. ויבוא לנסותו בחידות במקומות הקשות בגפ"ת באותן חמשים דפים. אם הוא מבנים כחשים. אשר נפשם יעשו באושים. ויענהו על כל דברי הקשים. לכל חפצו דרושים. בכמה פנים. ככה נסהו עשרה מונים. אז אמר ר' מיכל בלבו. מובטחני בזה שאורו תצהיר לכל יושבי האדמה. הלא מנוגה נגדו בנעוריו חפרה הלבנה ובושה החמה. מה יקר חסדך אלהים: וישכב ר' מיכל ויישן כפעם בפעם הבוקר אור ויקץ משנתו ולבו הומה: רוחו מחופפת. ונפשו נכספת. לראות ולדעת חדשים לבקרים כמה למד העלם הזה. וישב לפנות בוקר וימצאהו שהחל מסכת מנחות ולמד יותר מהחצי ויאמר בלבו מי יוכל למצוא עד תכלית חפצך. ודבר בלבו דבר כפעם בפעם היאומן קלות המרוץ בלימודו. ויחל לנסהו עוד הפעם במקומות הקשות בחצי ההוא שלמד באותו הלילה. ומצאוהו יותר מכדי מדתו בעומק החריפות יותר מכדי שיעור. ויגזור אומר אין זה כ"א מברואי ברק. ראיתי כי כל הויות דאביי ורבא הוא מפרק. ויברכהו ויאמר שמעך יבורך בסוד ישרים ועדה. זרעו יבורך כן דור דורים. וגם ישאל במשפט האורים. וימלא אותו רוח אלהים: לא שקט עד השלים נדרו וסיים מס' זבחים ומנחות קודם תפילת השחר. ויתפלל עם הציבור ברוב עליזות ועליצות נפשו ושמח בשמחת תורה בזיו זוהר שלהבת נשמתו. נורא איומה ברה כחמה אשר ממחצב צח הורמה. אשרי עין ראתה זאת למשמע אזן דאבה נפשי ונפשיכם. מה זאת עשה לנו אלהים: איך אנחם. הן הבא לחקור ולהשיג כח חכמתו ולשים גבול לגדולתו לשוא צרף צורף. הן עשה לבדו נפלאות גדולות. וכל צבאי צבאות הציב גבולות ה' נתן לו חכמה לא ישיג האדם כפי הראות. רצוני למלאות מאוויי בני עמנו להגיד המעט אשר ידעתי. אמרתי אספרה כמו יעלה כרך גדול ונורא. אגיד ראשי דברים יגדל חשוקיהם ויתמעט תכלית מאוייהם. לזאת הרפו. יזכני ה' להוציא לאור עולם צדקותיו ונוראותיו בחיבוריו הרבים והשלמים תזכו לחזות בנועם ה' ולבקר יום יום בחידושי תורתו. ישמע חכם ויוסיף לקח. נר לרגלי אמרי נועם רז"ל מ"ד עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי משל לסוחר שמבקש לילך בדרך מה עשה לקח כל פרקמטיא שלו אבנים טובים ומרגליות ונטלן בחיקו ויצא. באו עליו לסטים ותפשוהו א"ל מה בידך אמר אין בידי אלא כלי זכוכית אלו. א"ל אלו בכמה א"ל שתים בסלע ושלש בסלע. אמרו זה לזה ובשביל אלו נהרוג אותו הניחוהו והלכו להם. נכנס הסוחר אל המדינה התחיל יושב ומוכר בדמים יקרים נכנסו הלסטים אצלו א"ל זו בכמה וזו בכמה א"ל זה במאה מנה וזה בריבוא. א"ל אתה הוא שאמרת שתים בסלע ושלש בסלע א"ל באותה שעה במקום סכנה הייתי עכשיו אם אין אתם נותנין בכדי דמיה אין אתם נוטלין אותה. כך ישראל בעה"ז מי שהוא עושה מצוה אינו יודע מתן שכרה אבל לע"ל הן תמהין ממתן שכרה שאין העולם כלו יכול לקבלה עכ"ל. הנה על פי הדברים האלה תשכיל ותראה. תלמידיו הראשונים אשריהם ואשרי חלקם קבלו תורתו ויראתו באופן יותר שלם ויותר קרוב האפשרי. כי מי הוא ואי זהו אשר ימצא את עצמו רחוק ממקום חיותו. ולא יחלץ איש מהר להתקרב בהיות לאל ידו. כי היו זריזים ופקחים נתנו תמיד לבם על דרכיהם. וחושדין את עצמן ונתנו את כאת מגמתם לבוא אל תכלית כונת רבם. ותלמידיו האחרונים קבלו באופן ושיעור הפחות ולא נראה להם בידו אלא כלי זכוכית. וכאשר שמעו כי דבריו יקרים המה בקצוי ארץ וים רחוקים. עשקו בלי צדק ומשפט. ואמת הוא בכלל האדם. כי השפע היורד עליו מרבו ע"פ מדתו מתהפך בלב כל אחד כפי מה שהוא. והאיש הנבון והטוב בעצמו ישמע ויוסיף לקח וימתיק הענין בלבו ויצץ ציץ ויגמול פרי יפה תואר. כן עשו תלמידיו הראשונים צמחן עשו קמח מנופה וסולת נקי. לא כן האחרונים גם שהסתיר מהם ועשה כל פרקמטיא שלו לעת זקנותו אבנים טובות ומרגליות. ולא היה כחם יפה להשיגם והשיגו העתקות. וחוששין אנחנו להם מחטאת ושגגת תלמוד שעולה זדון. כי החיוב עליהם לברר וללבן עם כתיבת יד קדשו. והמה כאדם עברו ברית האמונה הפרו חוק דת התלמידים ההגונים. ולא עליהם בלבד תלונותינו אלא גם על המסייעים. לא די שלא השתיקו והכחישו כחם אלא שנפנו לעזור אותם ולאמת עניינם: אמנם לא יתכן. היות המעשים המכוונים מגדולי אנשים ימשך במקרה. אבל היה מעלה עמוקה אלהית למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. לבטל דמויי האנשים אשר יתפתו אחריהם לחשוד אותי בדבר שאין בי. חלילה להוסיף דברים מלבי. לערב בלשונו הנקי מה לתבן את הבר. והיתה העצה הנכונה בזה לקחת שנים ושלשה מזקני תלמידיו וחכמיו אנשי סודו אשר פתח להם שערי חכמתו. הם יבינו וישכילו כתיבת ידו ממש ומסורת החכמה בידם לסדרם. בעיון רב על התנאים ודברים הדקים שראוי לצרף עם המלאכה הזאת. והטילו איסור חמור. ויצאו אנשים מגדר היראה והמוסר וכתבו כפי אשר שמעו איש מפי איש ומפי כתבם. פעמים באו בארוכה ופעמים באו בקצרה במקום שאמרו להאריך. ואנכי שמרתי ארחותי והבאתי כתיבת ידו ממש אל החכמים הזקנים המבוררים וסידרו באופן היותר נאות לפי כחם. והמבינים ישימו וישכילו האמת לאמתתו. ויותר אשים לפי מחסום. ואעזוב אל המעיין בהם ומשים לב על תוכן כוונתו ז"ל בהגיע העיון אל מקומם ודי בזה: צריכין אנחנו למודעי. כי בזה יובדל ביאוריו ז"ל מזולתו. כי רבים וכן שלמים עמלו הרבה בתורה. ושלימותם בחותמם זכה להם והשכילו הרבה ביאורים מתוקים לחיך. דבריהם הם זכרוניהם כל חיך הטועמם אומר לי הוא. רק לא השגיחו על פרטי הכתוב ודקדוקיו ומרגלא בפומיהם. ברובי התורה כפל הענין במלות שונות ובאמת כל מדרשי רז"ל במדרשים וזוהר דקדקו הרבה לבאר כל מלות הכפולות ובדקות פשטות הענין כן היה דרכו של מר אבא הגאון זללה"ה בביאורי הכתובים יגיעות הרבה יגע ברוב חריפותו ודקות עיונו וגודל השגתו. להעמיד הכתובים על פשוטן שלא יהיה אות אחת יתירה וכל המלות כפולות יבוארו הבדילן. אחרי דבריו לא ישנו. וכל א' יבין לאשורו כפי השגתו. אם בדרך הפשט. ומי שחננו דעת אלהים ילך למישרים כפי כח השגתו. דור לדור יספרו נפלאותיו. ויאמרו מי ימלל גבורות חכמתו וקדושתו. אין אומר ואין דברים להשמיע כל תהלתו. אתה ה' לבדך לא עזבתו כל מספר ימי חייו. כאשר היית עם אבותינו אל תעזבנו ואל תטשנו. ותן בלבנו לעבדך בלבב שלם להבין חבוריו בנגלה ובנסתר למען דעת שמך הגדול. כרצונך ורצון יראיך ורצון כל בית ישראל. דברי בניו העומדים צפופים מיראת רוממותו וקדושתו: יהודה ליב בהגאון החסיד האמתי מוה' אליהו זללה"ה מווילנא אברהם בהגאון החסיד האמתי מוה' אליהו זללה"ה מווילנאבראשית ברא אלהים השמים ואת הארץ. ראוי להשים לב על ל"ב הערות בפרשה ראשונה. א. מדוע לא נאמר בראשונה. ב. הלא כל ראשית הוא סמוך וכאן הוא מוכרת כאשר תראה בהתיר הספיקו'. ג. מדוע לא הזכיר בכל מעשה בראשית רק שם אלהים. ד. שינוי הנמצא בין והארץ היתה בקמץ ובין וליבשה קרא ארץ בסגול. ה. אומרו שנברא השמי' ביום ראשון ואח"כ אמר יהי רקיע ביום שני ומלת יהי מורה על בריאה ולא על חיזוק כמ"ש ויהי אור שמקודם לא היה. ו. צריך להשכיל מהות תהו ובהו וחשך וא"ל שהם נעדרים כי מצינו לרז"ל במס' חגיגה (דף י"ב ע"א) שחשבו עשרה דברים שנבראו ביום ראשון ותהו וחשך ממניינם א"כ המה נבראים ולפי זה צריך להבין ביאור הית' תהו וכו'. ז. מדוע לא נזכר בתהו וכו' וכן במים לשון בריאה. ח. להבין מהו רוח אלהים. ט. מהו פני המים עדין לא הוזכר כלל מים. י. מדוע נאמר פעם ויברא. ופעם יהי. ופעם ויעש. י"א. מהו ויבדל וא"א שהאור והחשך ישתמשו יחד. י"ב. מדוע נאמר ביום ראשון יום אחד. י"ג. מהו ויהי מבדיל שמשמעו לשון ציווי וכן מהו ויעש ויבדל. י"ד. מהו ויהי כן. ט"ו אומרו ביום השני ויקרא אלהי' לרקיע שמים. הלא כבר הזכיר שמי' ביום ראשון. ט"ז. מהו לשון ולמקו'. י"ז. מהו תדש' הארץ דשא עשב. י"ח. מהו שאמ' ויהי כן ואח"כ אמר ותוצא הארץ. י"ט. להבין אומרו ברקי' השמי'. כ. מהו אותו' ומועדי' וכו'. כ"א. במאמ' ויתן אות' אלהים ברקיע לא חשיב לאותו' ולמועדי' וכו'. כ"ב. הלא האור נברא ביום ראשון ומהו המאורות שנבראו ביום רביעי. כ"ג מדוע לא הזכיר בריאה בכוכבים. ואומרו שני המאורות הגדולים ואח"כ אמר את המאור הגדול ואת המאור הקטן. כ"ד. מה זה לשון שרץ נפש חיה ובבהמה לא נאמ' נפש בהמה. כ"ה. מה זה את כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו. כ"ו. מה זה ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו. מהו לאמר. כ"ז. מדוע אמר פרו לשון ציווי. כ"ח. שאמר תוצא הארץ וכו' ויהי כן ואח"כ אמר ויעש וכו'. כ"ט. לשון נעשה אדם. למ"ד. ויאמר אלהים הנה נתתי וכו' והוא א' מעשרה מאמרות וסיים ויהי כן מה הויה היתה ואיזה בריאה נברא בזה המאמר. ל"א. ההבדל שבין עשב זורע זרע ובין ירק. ל"ב. מדוע לא נאמר זרע אצל ירק כמו אצל עשב. ותמצא התירן בביאורו לשכנו תדרשנו כל א' על מקומו. בראשית ב' הוא ב' הזמניי. כמו ביום. מפני שהזמן עצמו נברא והב' מורה על עת הבריאה שהיה בחלק הראשון מהזמן הנברא ודע מה שבא מאמר ראשית ולא ראשון. גם שאינו בא כמשפטו להיות דבוק כמו בראשית ממלכת יהויקים כמו שתראה בדברי רש"י ז"ל. אפס אם תתבונן. תשכיל שההכרחי לבוא בתחלת הבריאה מאמר ראשית ולא ראשונה. כי ההבדל בין לשון ראשית. לראשון. הוא. כי מלת ראשון נופל בבחינת זולתו השני לו. אבל יצוייר כי עדיין נמצא זולתו הקודם לו. ד"מ א' ב' ג'. ב' הוא ראשון לג' בערך הג' אפם לא בערך א'. ומלת ראשית הונח להורת על ראשית ההחלטי אשר לא יצוייר דבר נמצא קודם לו. לכן תמצא מאמר דבוק כמו ראשית ממלכת יהויקי' כי שם לא יתכן מלת ראשית לבד. הנופל על ראשית ההחלטי לכן הוא מצורף אל ממלכת יהויקים. כי בערך המשך ממלכתו הוא ראשית לו אפם בתחלת עצם הבריאה לא יתכן לבוא מאמר המצטרף אבל ההכרחי להיות ראשית לבד כי לו משפט הבכורה הקודם לכל הנמצאים בלתי מצורף אל זולתו להוציא מדעת המיני' שאומרי' שהיו ב' חומרים קדמוני' חלילה. ומה שהכריח רש"י ז"ל שהמים קדמו מפני שהשמים נבראי' מאש ומים. סתירתו תראה בפסוקים הבאים:ברא הבינו כל מפרשי הדת. שמורה על דבר מחודש יש מאין אבל מה יאמרו ויברא אלהים התנינים הגדולים. וכן ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכן מה שתקנו קדמונינו בכל ברכת הנהנין בורא פרי האדמה. בורא פרי העץ. ונשארה כללם הידוע מעל. ונראה כי תואר הנמצאים נחלקו אל שלש אלה והוא עצם מקרה דבוק. מקרה שאינו דבוק. ד"מ כלי עץ תמצא בו. העץ הוא עצם. תואר השולחן בכמות היא מקרה לכל אשר יחפוץ הפועל יטנו אם להיות קערורות או מרובעות בצלעותיו. וזה המקרה הוא דבוק אל העץ ולא יתפרד ממנו. אפס תקונו ואופן הדרתו הוא מקרה שאינו דבוק. כמו משיחת הששר והוד גוונו. אבל נצמד אליו ונטפל אצלו. ושלשה תנאי הנמצאות נקבו בשמות. בריאה. יצירה. עשיה. מלת בריאה הונח להורות על חידוש העצם. אשר אין בכח הנבראים אפי' כולם חכמים ונבונים לחדשו. כמו הדומם או הצומח וכל מיני מתכיות. יצירה נופל על צורת הדבר בכמות. והוא המקרה הדבוק. עשיה יתכן על תיקון עשיתו. והוא שאינו דבוק. ואצל בריאת האדם נאמר שלש אלה. ויברא אלהים את האדם בצלמו. וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו. בריאה לעומת נשמתו צלם אלהים. יצירה על ציור ותואר אבריו. ועשיה על אופן תיקונו הנטפל אליו בשמירת בריאותיו. כמו ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. לכן נאמר ויברא אלהים את התניני' כי הם בבחינת העצ'. וכן תיקנו בור' פרי כי אינו בכח כל הנבראי' לחדשו בעבור שהוא עצם פועל ה'. וכן אמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום מפני שהעצם והמקרה יבחנו. בבחינת דבר מי מהם יקום כמו שראינו בחומר המי' אשר נמצא לו ב' תכונות שונות קר ולח. ולא ידענו איזה מהם עצם ואיזה מהם מקרה. אפס נשכילם כאשר יתפשרו המים אז הקרירות הולך ממנו. רק הלחות לבדו קיים. מזה נדע שהלחות עצם לו ולא הקרירות וכן מזה תבין ותשכיל. בשני תכונות אלו. המנגדים והם אור וחושך ואין ידוע איזה מהם העצם. אפס כאשר חשך השמש בצאתו יעדר האור ונשאר החשך קיים. וכן בעצם היום כשיסוגר הבית והחלונות מבוא האור. יגיע חושך ויתפשט בכל פנות הבית ולא נודע אופן הגעתו. אז תשכיל כי הוא עצם הבריאה. אפס האור דוחה את החושך עד מקום שקרני זיוו הודו מגעת. וכאשר יעדר מקבילו אז נשאר קיים על מתכונתו. לכן על חידוש החושך נאמר בריאה בורא חושך בעבור שהוא חומר עצם שאין כח השכל לידע תוארו. ועל זכות האור מונח מלת יצירה. כי גבול שם לו. לדחות החשך כפי כח ממשלתו והפקת נוגה. כמו צורת הכלי הוא בכמות. כן צורתו הוא בגבולו אשר לא יעבור. ועושה שלום הוא תיקון העולם ומלואו. וזה לשון הזהב של מורי אבא הגאון זצללה"ה. ברא הוא עצם הדבר ואפילו יש מיש כמו כל ברכת הנהנין בורא פרי האדמ' בורא פרי העץ והרבה כיוצא. יצירה הוא ציור הדבר ההוא כמו האברי' באדם וכמותו ואיכותו בגודל ומדתו ועשיה היא תיקון הדבר בשלימותו ואף בדברים שחוץ לגופו כמו ויעש כו' כתנות כו' עשה לי את החיל כו' עשה את כל הכבוד וכיוצא עכ"ל הנבחר. אלהים הוא מורה על כח המנהיג כל העולם ומלואו. ומביט אל כל מעשיהם. ושם הזה הוא מושאל אל כל מנהיג ומשגיח. כמו עד האלהי' יבוא דבר שניהם. וכן המלאכי' לכן תמצא אצל זה השם אלהי אלהים מפני שכל כוכב במסילו הוא משפיע אל כל העולם. וז"ש רז"ל (פסחים צ"ד א') שכל הישוב כולו תחת כוכב א' יושב. אפס ההשפעות מתחלפות. בהשתנות הכוכבים. הא' משפיע חיים. הב' עושר. הג'. גבורה. ה"ד בנים. וכן כולם. ושיעור ההשפעות כמספר הכוכבים. והש"י הוא אחד באחדות. הוא המשפיע לכל כוכב וכוכב כפי הכשר קבלתו לכן נקרא אלהי אלהים. וז"ש המשורר מונה מספר לכוכבים. לכלם שמות יקרא. גדול אדונינו ורב כח וכו'. כי הש"י ב"ה השגתו לא יגיע לנו כי אם בהבטת מעשה ידיו ופועלו כמ"ש (תהלים ח' ד') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת וכו'. וכאשר נוכל להשיג כח והנהגת כל כוכב וכוכב. אז נשכיל מה רב כח המשפיע לכל א' וא' וז"ש (תהלים קמ"ז ד') מונה מספר לכוכבי' לכולם שמות יקרא פי' לכל א' יקרא בשם אחר. כפי השתנות פעולתם בעולם השפל כמו שאדם קרא שמות לחיות הארץ. כפי כחם ותכונתם. ואמר דוד ע"ה הבט נא וראה גדול אדונינו ורב כח הנותן לכל כוכב כח מיוחד וכח נקרא אל לכן נקרא אלהים בלשון רבים כי הוא סובל הכל ומשפיע לכל א' וא'. ונקרא אלהי ישראל וכן אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב לפי שהיו מושגחי' מאתו השגחה פרטיות. וכן ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים לפי שהיו מודים בבורא העולם אבל אמרו עזב ה' את הארץ ונטשו ביד המזלות וכשראו שינוי הטבע נפלו על פניהם מפני הכלימה על דעתם המשובשת והודו שה' הוא האלהים המשגיח בפרטות. ושומע בקול עבדו. וזה שאנחנו אומרים ה' אלהינו מלך העולם. עלינו משגיח בפרטות. כמו וידע אלהים ידיעה פרטית ושל חיבה. ועל כל האומות הוא מלך העול' כמ"ש ומלכותו בכל משל' בע"כ שלא בטובת' ולכן נקרא מלך הגוי' כמ"ש מי לא יראך מלך הגוים. וז"ל בלקוטין ח"ג דף קכ"ג א'. אלקים כ"כ בכל מעשה בראשית כי כל מעש' יש בו ב' דברים עצמותו וחיותו. ועצמותו נעשה בשם אלקים וחיותו הוא בשם הויה ב"ה שמחי' את כולם ואין השם שוכן אלא באחד אחר שנכללו כל הבריות. וז"ש הזכיר שם מלא על עולם מל' ר"ל מלא כנ"ל ובתולדת שהעולם מלא ועדיין עשה פעולת חדשות עד והאד' ידע נאמר ה' אלהים עכ"ל הזהב. ובדף קנ"א ב' כתב וז"ל. ברכה כתבו שהיא לשון בריכה והם מאה כמנין אדנים והם הנחלים ההולכים אל הים והם אותיות אלהי"ם והים הוא י"ם מל"א שהוא מאה שמדת הקב"ה שהמלא מחזיק את המלא עכ"ל. ורש"י ז"ל פי' בתחלה עלה במחשבה לברא במה"ד וראה שאין העולם מתקיים שתף עמה מדה"ר. ח"ו אין בו ית"ש שינוי רצון רק סוף המעשה במחשב' תחלה ובי"ה ה' צור עולמים עה"ז ועה"ב. וסוף המעשה הוא עוה"ב והוא בינה וגבורה עלה במחשבה תחלה. וראה שאין העולם מתקיים בלי עולם המעשה ושתף עמה מדת הרחמים עולם חסד יבנה והוא עוה"ז:את מונח להורות על עצם הנפעל. כמו ראובן הכה את שמעון. אם הי' נאמר ראובן הכה שמעון לא נודע מי המוכה ומי המכה. ואת יורה על המוכה והוא שמעון ומה שארז"ל (עיין בתוספת חגיגה י"ב ע"ב שהוא מדרש ופליג אגמרא דידן וע"ש) את השמים לרבות תולדות השמים רבו ספיקותיו א' איך נשמע ממלת את תולדותיהן. שנית. כי מלת את אינו מיותר והוא הכרחי כאשר ביארנו. אך תשכיל כאשר תתבונן. על מה אדני דרשות רז"ל הטבעו. והוא כי כל מלה ושם ופועל. הוא משותף בהבנתו לכמה ביאורים. והפשט מהמל' הוא כפי ביאור המלה לפי המשך ענינה. והדרש. הוא כפי הבנת ביאורו המשותף לו כמו שתרא' במלת את ותוסף לקח במלו' אחרות. כי הבנת מלת את הוא לשני פנים הא' המורה על עצם הנפעל. ואופן ה"ב בהבנת מלת את המורה על דברי המצטרף כמו אתי אתך. ולפי. השקפת ביאורו הפשוט מלת את הכרחי כאן. ודרז"ל הוא כפי הבנת המשותף את השמים. עם השמים ודרשו תולדות השמים. ובזה. יובן דברי המדרש וז"ל ר"י שאל את ר"ע וא"ל בשביל ששמשת את נחום איש ג"ז הדין את דכתיב הכא מהו א"ל אם נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ. היינו אומרים שמים אלוהות הן א"ל כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם למה שאין אתם יודעין לדרוש אלא את השמים לרבות חמה ולבנה ומזלות. ואת הארץ לרבות אילנו' ודשאין וג"ע עכ"ל. בהשקפה ראשונה תשובת ר' ישמעאל בלתי מובן כי ר"ע הראה לו שאינו מיותר והאיך ריבה ממנו. אבל תשובתו תמצא בלשונו הצח. במה שאמר שאין אתם יודעין לדרוש. כי לפי הפשט אינו מיותר והוא הכרחי. אבל לפי הבנתו השנית שהוא מצטרף אין אתם יודעין לדרוש כמו שכתבנו שהדרש יובן מאופן המשותף אל התיבה ודרש לרבות חמה ולבנה וכו' כמו שהי' כתוב עם השמים. ובזה תשכיל דרז"ל (מדרש רבה פרשה ס"ג) ורב יעבוד צעיר זכה כו' מפני שלא נאמר את צעיר או בצעיר לפיכך תלוי בבחירתו:השמים קדמונינו מפרשי הדת הבינו שהוא מלה מורכבת מאש ומים (חגיגה י"ב ע"א) ומה יעשו במלת שמי השמים. וכן בלשון רז"ל שמי קורה. אפס מלת שמי' נגזר משם. המורה על דבר המקבילו מרחוק. לעומתו. כי בשטחית הדבר או בגובהו נמצא שני ראשים הא' הקרוב אליו. והשנית פאת המקביל. על הראשון. אמר מלת פה. ועל השנית נופל לשון שם. ועל כל נמצא עולם השפל אמר שם במקרה. כפי השתנות הזמנים והמקומות. ד"מ כאשר ישכון האדם בצפון העולם יאמר על צפון. פה. ועל דרום המקבילו. שם. וכאשר יעתיק משכנו לדרום העולם אז יקרא לפאת צפון שם. ומלת שם בעצם. לא נוכל לקרות כ"א על קצה שאין באפשרות להגיע שם והוא הרקיע כמ"ש רז"ל (סוכה ה' ע"א) מעול' לא עלה משה למרום. ושמים הוא לשון גבוה כמו ערים בצורת וגדולת בשמים. וכן בלשון רז"ל שמי קורה. וכן שמי שמים לשון גבוה על כל גבוהים. ומה שהונח שמים לשון רבים כן הוא מדרך לשה"ק לקרו' על חלק א' מחלקי המתאימות בלשון רבים כמו רכב ורחיים יד ידים מפני שהמה נצמדים יחד. כן הרקיעי' ש"ץ המה למספרן יחד יתלכדו ולא יתפרדו:ואת הארץ את הוא מורה על עצם הנפעל. וי"ו הוא ו' העיטוף ודע מה שבא האלף של הארץ קמוצה לא מפני שהו' סוף פסוק כי גם בתחיל' הפסוק והארץ היתה תהו וכו' באה ג"כ קמוצה אפס הקמץ בא להורות שכוונתו לכלול כל הד' יסודות עולם ומלואן עד גלגל השני. וארץ בסגול הונח להורות רק על יסוד העפר והיא היבשה לבדנה. ודע שכל הרקיעים יחד נקראים שמים הוא שם הכולל וכל אחת לבדנה יש לה שם הפרטי. וכן הכוכבים כלם בכלל נקראים כוכבים. וכל א' יש לה שם בפני עצמה כמו ש"צ"ם חנכ"ל. ויש בהן אחת מיוחדת אשר שם הפרטי שוה לשם הכללי והוא מזל כוכב. כן רקיע התחתונה שם הפרעי שלה שוה לשם הכללי ונקרא בעצמה ג"כ שמים. ומה שבא ה"א בתחלת תיבת שמים וארץ. הוא מסוג האמור על העתיד כי בא בתחלתו להורות על ד' פנים. א' הוא הידוע. ב' הוא המפורסם והמקובל. ג' הוא הנגלה. ד' הוא האמור למטה. וכן אמר יום הששי ויום השביעי ולא אמר יום החמישי וזולתן. מפני שיום הששי והשביעי נשנו ונאמרו עוד בתורה כמו והי' ביום הששי והכינו ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אפס שאר ימי המעשה לא נשנו עוד בכל ספרי אנ"ך לכן לא נכתב בהן ה"א בתחלתן. וכן שמים וארץ נשנו ונאמרו פעמים שונות נכתב ה"א בתחלתן. הביטה וראה ותמצא בפסוק ראשון שבעה תיבות ובהן. כ"ח אותיות. ד' פעמים ז' כנגד ד' עולמות סימנן אבי"ע. בראשית ברא הוא עולם הבריאה. אלקים הוא אצילות ב"ה. את השמים ואת הארץ המה עולמות היצירה והעשי' את השמים יש בהן שבעה אותיות ונחלקו לב' תיבות של ב' וה' אותיות. לכלול שבעה הרקיעי' שנחלקו ג"כ שנים בפני עצמן וחמש בפ"ע ולא פליגי רב יהוד' וריש לקיש במס' חגיגה דף י"ב במציאות אלא שזה חשב בכללות הן נחלקים לשני' השמים ושמי השמים. וזה חשב בפרטות הן נחלקים לשבעה. וארז"ל רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם חמשה כוכבי לכת ומזלות. והקשו התוכנים הלא נראה שהם קבועים בח' גלגלים ובהן הרבה גלגלים ובאמת כולן נקרא א'. וחמשה רקיעים העליונים המה נבראו ביום ראשון וזהו את השמים שנכללו בו ה' רקיעים. ורקיע נברא ביום ב' שנא' יהי רקיע ובו נתלו המאורות ביום ד' והוא נקרא שמים והשמים שנברא ביום ראשון נקרא שמי שמים לכן נאמר בפרשה הזאת יהי מאורות ברקיע השמים וכן ועוף יעופף על פני רקיע השמים הוא רקיע התחתונה הנקרא שמים שלא לעעות שהוא השמים. הנברא ביום הראשון. ווילון הוא נכלל ברקיע התחתונ' בלילה יוצא לעה"ז וביום הוא נכנס לנרתיק והוא הרקיע. ומה שנחלקו חכמי ישראל עם חכמי האומות (פסחים דף צ"ד ע"ב) אם גלגל קבוע ומזל חוזר או גלגל חוזר ומזל קבוע. וודאי הגלגלים חוזרים כי שמם מוכיח עליהם. וכן אמרו במס' בבא בתרא (דף ע"ד ע"א) גלגלא דרקיע הוא דהדר. אלא שהרקיע שבו הגלגלי' חוזרים הוא קבוע ועומד ובו חלונות שאמרו בוקע חלוני רקיע וכן דלתי' ופתחים כמ"ש ודלתי שמים פתח. וברקיע הזאת סובבים הגלגלים שבהן המזלות ולכן אמרו שהמזלות חוזרים. וצבא השמי' העליוני' שנבראו ביום ראשון לא נזכר במ"ב. כי לא הזכירה התורה בכ"מ רק הנראה לעינים. וכן ג"ע של מעלה ועה"ב לא נזכר בתורה. והראיה שלא חשיב מעשה שמים עליוני' שנבראו ביום ראשון כי אמרו בחגינה י"ב ב' מכדי בשמים אתחיל ברישא מ"ש דקא חשיב מעש' ארץ ולא אמרו מ"ש דקא חשיב מעשה ארץ בריש' אלא שעיקר הקושיא דלא חשיב מעשה שמים הנזכרי' בפסוק ראשון בפרטי' כלל וכלל רק והארץ היתה הוא הכולל עם ארבע היסודות עד גלגל השני. ואת הארץ יש בו ג"כ שבעה אותיו' כנגד שבעה ארצות ושבעה מדורין גהינם והמה חלוקים ג"כ לשנים חמש בפ"ע ושנים בפ"ע כמ"ש (משלי ל' ט"ו) לעלוקה שתי בנות הב הב. ועוד רמז ה' של והארץ על ה' חומרים שחשב בפסוק שני: בבראשית יש ששה פעמים אמת בר"ת ובס"ת כנודע. והנה כל אמת גי' ז' פעמים ס"ג כידוע וא"כ ששה אמת הם מ"ב פעמים ס"ג סוד שם מ"ב שנבראו במעשה בראשית. ועם חסד שהוא השביעית בסוד והוכן בחסד כסאו הם גי' כל ברכת כהנים ודו"ק. ס' עיינין יש בבראשית עד ויכולו נגד ס' גלדי עינא: עשרה דברים נקראו ראשית ג' נקראו ראשי' ובכורי והן עומר ושתי הלחם וביכורים. וג' נקראו ראשית סתם והן חלה ותרומה וראשית הגז. תורה נקרא ראשית דכתי' ראשית דעת. ויראה נקרא ראשית שנא' ראשית חכמ' יראת ה' ומשה ע"ה נקרא ראשית שנא' (פ' הברכה) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. וישראל נקראו ראשית שנא' (ירמי' ב' ב') ראשית תבואתו:בראשית (פסחי' דף פ"ז ע"ב) ד' קנינים קנה הקב"ה תורה וישראל בית המקדש. שמים וארץ. וד' אלו ששה הן כי שמים וארץ הן ב'. ובית המקדש ג"כ ב' של מעל' ושל מטה. והן מרומזין במלת בראשית ב' בית של מטה ר' ראשון הוא בית המקדש של מעלה כמ"ש מרים מראשון א' ארץ ש' שמים. י' ישראל. ת' תורה. וכן מרומזין בו ששה דברי' שקדמו לעולם. ב' בהמ"ק של מעלה ושל מטה כנ"ל. א' אבות ש' שמו של משיח. י' ישראל ת' תורה. ועיין במשלי באריכות. גם מרומזין בו ששה עקרים לעבודת הבורא. ב' בטחון. ר' רצון הבורא. א' אהבה. ש' שתיקה י' יראה. ת' תורה וגם הוא נוטריקון של הפסו' פתחי לי "אחותי "רעיתי "יונתי "תמתי "שראשי אותיו' ראשית והב' הוא פתחי לי ונקוד' של בראשית ברא אלהים הוא חמשי' ול"ב ו"ע פי' בראשית ה' נקודות הם חמשים כידוע:ברא ב' קמצין וכל קמץ י"ו הם ל"ב. אלהים שבעה נקודין הם שבעים והם שלש ראשונו' חמשים ש"ב ול"ב נתיבות חכמה ו"ע של דעת ודו"ק:בראשית ברא אלהים גי' אל"ף ר' לבד ה"ב של בראשית. וה"ב הוא ב' פתחים לעולמות הנ"ל ובכללן הן י"ג. ב' ר' א' נוטריקון אלף ר' ב' הנ"ל "ב "ר "א נוטריקון "ראשית "ברא "אלהים. בראשית אותיות "ירא "בשת כי ב' מיני יראה הן יראת הרוממות ויראת העונש והן נקראין יראת שמים ויראת הארץ כמ"ש (תהלי' פ"ה י"ב) אמת מארץ תצמח וצדק משמי' נשקף כי הארץ ל"ל מגרמא כלום. רק מקיימת ומשיבה מה שנותנין בתוכה והשמים נותנת מעצמ' וכנגדן ב' יראות הנ"ל הרוממות מעצמו עושה מאהבה. ויראת העונש עושה מסיב' והם נרמזין במלת בראשי' ירא בשת. הוא ירא' שמים וירא הוא יראת הארץ ובשביל ב' יראות הנ"ל ברא אלהים כו'. ב' משמש ד' דברים תוך כמו בעיר פי' בתוך העיר. עם כמו בחרב פי' עם חרב. קרוב כמו הנוגע בהר פי' קרוב להר. זמן כמו ביום. וה"ב של בראשית משמש בזמן. דגש של ב' מורה שתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במה"ד ונתבסס בעת מתן תורה בא' של אנכי שהוא מן הרפויין: רש"י אר"י לא הי' צריך להתחיל אלא מהחדש הזה לכם. אין כוונת המדרש שלא להזכיר מעשה בראשית כי זה הוא עיקר יסוד אמונ' ישראל ורוב המצות זכרון למ"ב אלא שלא בא התור' להזכיר מעשה חם וכנען אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וק"ל. בליקוטי' ח"ג קנ"א ב' כתב וז"ל בראשית כו"י"ס כידוע. והארץ היתה תהו ר"ל אחורי' שבה וסוף המל' של בהו וחשך הן ג' קוים הידועי' של עשו וישמעאל ועמלק תהו. הן ב' קליפו' המקיפי' להו ויאמ' אלהי' יהי אור ד' הויו"ת יהי חב"ד. יהי אור ויהי אור חו"ג ויר"א הוא אויר והו' ת"ת והוא נשרש באוי' הקדמון ומשם הראי' עכ"ל ודו"ק:ע"ד הרמז בראשית ידוע שהאדם עולם קטן והכל רמוז בו. ב' של בראשית כמו עם ור"ל עם ראשית ברא הכל והוא ראשית חכמה כמ"ש כלם בחכמה עשית. אלקים ל"ב נתיבות שבו כתיב ל"ב אלקים כמ"ש בס"י בשלשים ושתים כו':את השמים ואת הארץ. כמ"ש בס"י. אש בעולם שמים. בנפש ראש. מים בעולם ארץ. בנפש בטן ששם כל מנהיגי הגוף כמ"ש בס"י:והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהו' ורוח אלהי' מרחפ' על פני המי' כבר ביארנו שמלת והארץ בא קמוצ' בתחל' הפסוק להורו' על כללו' העול' השפ' ויסודות. היתה. מלת הית' ביאור' בעת הבריא' נתהוו חמשה חומרי' אלו. א' תהו. ב' בהו. ג' חשך. ד' רוח. ה'. מי' תהו הוא קו ירוק שמקיף כל העול' כולו שממנו יוצ' חשך לעול' ביאורו תהו עצמו נעל' שאין כח באד' להשיגו. והנגלה לנו הוא החשך היוצא ממנו. בהו. אלו אבנים המפולמות משוקעות בתהום שמהם יוצא מים לעולם. כי האבנים האלו המה נעלמי' מעין כל חי. והמים אשר נראה לנו הוא רק הלחלוחית של אבנים המפולמות. וחשך על פני תהום. דמיון האגוז. תהו הוא קליפתו הירוקה החצונה. בהו. הוא קליפתו הקשה כאבן כמ"ש אבנים מפולמות. וחשך הוא קליפה הדקה המקפת האוכל. ותהום הוא חללא דאגיזא. ולכן תהו ובהו הוא בטעם מפסיק כדי שלא לקרות תהו ובהו וחשך הכל על פני תהום והרמב"ן ז"ל כתב תהו הוא חומר ההיולי. בהו הוא הצורה. והחומר אין לו זמן שיהי' בלא צורה. וכן הצורה בלתי החומר אפס בעת הבריאה היו נפרדים ולא נתלכדו. ולפי דבריו סיפר הכתוב מה שהי' בעת הבריאה ולא בהמשך הזמן. אבל יתכן שנשארו קיים אף בהמשך זמנינו. ודע כי כל מורכב מחלקים פשוטים נשארו ונמצאו פשטיות שרשם למעלה והבן:ורוח אלהים. הסכת ושמע כי כל הנמצאים למעלה מן הרקיע ואשר יגיע לנו מהם נקרבים ונסמכים למלת אלהים מפני שהם עשו דברו. בלתי פונים אל דבר מקביל רצונו. וכן ארון אלהים (ש"א ד') לפי שהיא דעת אלהים והמקיימים אותה עושים רצון אלהים. וכן ואדוני המלך כמלאך אלהים (ש"ב י"ט) כחכמת מלאך אלהים (שם י"ד) וכן אל שמעי' איש אלהים (מלכים א' י"ב) ויאמר אל איש האלהים (שם י"ג) הוא מונח על איש המיחד רעיוניו ומגמתו לעשות רצון אלהים וכן רוח אלהים. הוא הרוח השוכן למעלה מהרקיע אשר עלינו וזה אמרו רז"ל שנשמת ישראל חלק אלוה ממעל. ביאורו שהוא חלק מה. מרוח אלהים השוכן למעלה. מרחפת על פני המים. על פני מים העליונים אבל מרחפת דרשו רז"ל ואינו נוגע נוגע ביאורו שבין רוח אלהים למים עליוני' מפסיק עוד רוח ולכן הרוח אלהים הוא נוגע ואינו נוגע. והארץ כוללת מרקיע עד תהום. ומ"ש מרחפת על פני המים לא חלילה שהמים נבראת קודם אלא שסיפר והארץ היתה בהויתה נבראו כל אלו וכן מצינו קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה ולא נזכר צמיח' אצל עשב השדה ונכללת בצמיחה של קוץ ודרדר וכן בריאת המים נכללת במלת היתה של והארץ היתה תהו וכו' וכן מ"ש בדבר ה' שמים נעשו הוא שמים שנברא ביום שני שנכלל אח"כ פרטי' בפסוק שני והארץ היתה וכו' לכן נא' נעשו ולא נבראו שיצאו מן הכלל אל הפרט בפועל והפרט הן ה' דברים "תהו "ובהו וחשך "ורוח "ומים וכן הי' בכח בשמים שלכן נאמר השמים הארץ והן ה' נגד ה' שחשב בס"י בסוד ה"ח וה"ג והן כגלדי בצלים כדורים זה ע"ג זה. תהו. הוא קליפה החצונה כמ"ש שמקיף את כל העולם. ואח"כ בהו ואח"כ חשך ועוד הם שלא נזכרו בפסוק זה והם עמודי הארץ שע"ג התהום וכן למטה מחשך רוח ורוח סערה כשארז"ל בחגיגה (י"ב ע"ב) ע"ש ולמעלה מן המים רוח והוא נקרא רוח אלהים שפועלת לרצונו נגד הטבע וכן כל הדברי' שהם למעל' מן הרקיע וכל צבא השמי' נקראו אלהי' וכן החצי מן מים העליוני' נקראו ג"כ אלהי' והנביאי' נתנבאו מזה הרוח שהוא רוה"ק כמ"ש בס"י נקראו איש אלהים. וכן ורוח ה' ישאך (מ"א י"ח י"ב) ולמטה מאותו רוח יש רוח אחר שלכן ארז"ל מרחפת נוגע ואינו נוגע ועל רוח התחתון אמר משיב הרוח ומורי' הגשם ודו"ק:ע"ד הרמז והארץ הוא כלל הכל אף האויר עד השמים כידוע לכן נכלל בו גם הגויה. והארץ היתה וגו'. ד' ליחות שבו ד' מרות תהו הוא קו ירוק מרה ירוקה. בהו מרה חיוורא. חיוורא דאגוזא טינרא שבריאה אבנים מפולמות שמהן מים יוצאים וזה ריאה ששם המים. וחשך מרה אוכמא הוא טחול. על פני תהום. מרה אדומה בכבד שבולע כל המאכלים. ורוח אלקים מרחפת הוא הרוח דנשיב בכנפי הריאה ששם המים. וכל אלו אינם באיברים כי עדיין לא נוצרו רק הליחות והרוח והמים עצמם:ויאמר אלקי' יהי אור בפר"א ארז"ל שמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הקב"ה והרמב"ם ז"ל הרב' להשיב בה ידי שכלו ואחריו כל הפשטנים. איש לשכנו תדרשנו. אבל יתכן שלמד רז"ל שהאו' לא הית' בריאה מאין מפני שהשמי' והארץ נאמרו בהם בריא' המור' על עצם ואצל האור נאמר יהי שהוא לשון הויה דבר מדב'. לכן דרז"ל מאור לבושו והוא ג"כ בכלל הארץ וכן כל מה שבמ"ב וגם הרקיע שנברא ביום ב' והמאורות וכל מה שנזכר בששת ימי המעשה:ויהי אור ארז"ל בחגיגה (דף י"ב ע"א) אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט כו' עמד וגנזו מהם לצדיקים לעתיד לבא וכו' וכיון שראה אור שגנזו לצדיקים לע"ל מיד שמח שנאמר אור צדיקים ישמח זה המאמר הוא קשי ההתכה מנלן שגנז ומנלן ששמח כי ליכא מידי דרמיז באורייתא אמנם אם תשית לבך לדבריהם ז"ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. והי' לשון שמחה והוא מיוסד על אדני השכל ותעלומות החכמה. מפני שמלת יהי מורה על העתיד ואות וי"ו מהפכו לעבר. ומלת הי' מורה על העבר ואות וא"ו מהפכו אל העתיד והנה יחייב השכל. שלא ידאג האדם ויעצב על דברים הנקנים כמו העושר אם לא נקנה לו מימיו וכן ההדיוט על ההתמנות המלוכה. אפס ידאב לבבו בהעדר קנינו. לכן כל מקום שנאמר ויהי הוא המורה שנתהפך עליו עולמו דברים הראוים לו להיות ונעדרו ממנו והם בגדר שעברו הוא לשון צער אבל והי' מורה על הקנינים שראוים להיות בגדר העבר ונעדרים ממנו אפס יהיו להפך ונעשו לו קניניו בגדר ההוה ועתיד להיו' לו הוא לשון שמחה. כי הוא השמח' ההחלטי כמשר"ל ביומא (דף ע"א) כי אורך ימים ושנות חיים וכי יש ימים שאינם של חיים אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכין מרעה לטובה. ואצל האור נאמר ויהי דרז"ל שנגנז אורו. ודקדקו ממה שנאמ' ויהי אור השני ולא אמר ויהי כן כי לא נשאר עוד מתכונתו עד לע"ל אור כו' צדיקי' ישמח ודוק. ע"ד הרמז ויאמר עשר אמירן. עשר ספירן שהן מ"ב ל"ב שבילין יעשר אמירין. כ"ב אותיות ועשר נקודין. אותיות נפש ונקודות רוח. ע"ס הם ל"ב ובהם טעמי' נשמה שמנהיג אות' והוא י' אמירין וזהו שם מ"ב עד ב' דובהו שבהם נברא העולם כידוע ל"ב נתיבות במוח שבהם ברא אלקים בינה ב"י אמירין והוא רוח דליבא. יהי אור. אור דנהיר במוחא ולבא כי מוחא וריאה מים ובקד"א שם אור כמ"ש בזוהר. אויר וכן ריאה מים ובלבא אור. וז"ש יהי אור ויהי אור. ועיקר נאמר על אור דליבא כי בריאת חלקי הראש לא נכתב כאן כמ"ש (חגיג' י"ב ע"ב) מכדי בשמי' פתח בריש' מ"ש דקחשיב מעש' ארץ כי המוחא סתום ולא נגלה למשה רק בבינה ואף שער האחרון לא נגלה לו וכמ"ש חמשים שערי בינה כו'. ובינה רוחא דליבא. הוא ברא את העול' בחכמה כמ"ש בתורה נתייעץ הקב"ה וברא את העולם ותורה היא חכמה וכן הלב מתייעץ בכל מעשיו במוח כידוע שלכן אמרו כל ארוך שוטה:וירא אלהי' את האור כי טוב. ויבדל אלהי' בין האור ובין החשך וירא אלהים כי מאד נעלה מפעלי אלהי' ממעשה יצירתו והם בני אדם כי כל מלאכת חרש וחושב כאשר יצא לאור מעשהו ונגמר פעלו אז חרש חכם יבקש לו להשחית מעשהו אשר כבר עשהו לפאר וליפות המעשה. לא כן מחשבות של הקב"ה נפלאים מעשיו. כי אחרי אשר יבצע מעשהו אז הכינה וגם חקרה ולא מצא בה עול רק טוב. וטוב הוא ענין שתועלתו נגלה כי גם הרע נברא לתועלתו רק שאין תועלתו נגלה לו לכן לא נאמר בחשך כי טוב גם שתועלתו גדולה לנוח לעבדים וכמה דברים מ"מ אין תועלתו נגלה וכן ביום שני לא היתה תועלתו נגלה עד יום שלישי. ויבדל אלהים כו' שהיו נצמדים כשני חצאי כדורים האור מלמעלה והחשך מלמט'. האור מן השלשה הכי נכבד ונבדל מן החשך. הא'. שלא יתערבו יחד. הב'. שזה ישמש ביום וזה בלילה. הג'. שיהא החשך נדחה ויזור לאחור מפני האור כשיפיק קרני הודו. ויעש הבדל שלא ידחה החשך ויבטל מכל רק שיהא נגלל האור מפני החשך וחשך מפני אור ולא כחכמי האומות שאומרי' שהחשך הוא העדר האור. אבל הוא בריאה רק שאין טובו נגלה לעין השמש לכן לא נאמר כי טוב אצל החשך:ע"ד הרמז וירא וגו' ויבדל וגו'. היא טרפש הכבד מבדיל בין לב לטחול.ויקרא אלהי' לאור יום ולחש' קרא ליל' ויהי ערב ויהי בקר יום א' ערב הוא התחלת הלילה כמ"ש בנשף בערב יום. ורז"ל אמרו (ברכות דף ג' ע"ב) תרי נשפי הוו והוא בה"ש תחילת השקיעה ונטיית צללי ערב נקרא ג"כ ערב שנוטה למערב ומתחיל לשקוע והזמן שביניהם נקרא בין הערבים: ורז"ל אמרו מדת יום ומדת לילה יום יש לו ב' פנים בהבנתו. א' היום עצמו ולא הלילה. ב' מעת לעת יום ולילה נקרא יום כמו ויהי ערב ויהי בקר יו' אחד מפני שיום ולילה הם בבחינת זו"נ. והזכר בפני עצמו נק' אדם ואיש ואשה נק' שניהם אדם. מפני שהנקיבה נכללת בזכר. וכן הירח המושל בלילה נכללת בחמה המושל ביום. מפני שמקבלת אורה מהשמש לכן אמר שמש ירח עמד (חבקוק ג') ולא אמר עמדו כמשפט לשון רבים אפס מפני שהירח נכללת בשמש. והנה בפסוק הראשון שבעה תיבות לעומת שבעת ימי הבנין. וחמשה פסוקים בפרשה הראשונה נגד חמשה חומשי תורה ויש נ"ב תיבות בפרשה זאת וב' היא תיבה בפני עצמה. לעומת נ"ג סדרו' בתורה. ב'. נגד פ' בראשית המתחלת בב' ונברא בב'. ראשית. לעומת פ' נח. שהי' ראשית לכל באי עולם אחר המבול. והוא אבינו הראשון וכלם נקראי' בני נח. ברא נגד לך שמדבר מעניני אברה'. בהבראם באברהם אלהים מרמז למד"ה פחד יצחק. והוא האמו' בפ' וירא מעניני יצחק מתולדתו ועקדה. את. רז"ל דרשו בזה"ק ויזכו' אלהי' את בריתו את אברה' את יצחק ואת יעקב. שלשה פעמים מרמז על אמהות הטפל לאבות: את אברהם מרבה שרה. את יצחק מרבה רבקה. ואת יעקב מרבה רחל ולאה מפני שבו ב' רבוים את ואות וי"ו. לכן מרמז את הראשון לפ' חיי שרה. השמים מרמז למדת יעקב האמור בה תולדות יעקב ומאורעיו. ואת מרמז לרחל ולא' כאמו' נגד פ' ויצא האמור בה מעניני'. הארץ נגד פ' וישלח. האמור בה ויבא יעק' לוזה אשר בארץ כנען וכו' וירש את הארץ:ע"ד הרמז ויקרא אלקים לאור יום וגו' כי העה"ב דומה ליום והעה"ז דומה ללילה. ולב בה הרוח שכוסף לעה"ב וטחול העה"ז ולכן אמרו טחול שוחק (ברכו' ס"א ע"ב) טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעה"ז משחוק שמשחק עם הרשעים וכי' (שבת דף ל' ע"ב) והוא רשע שהשעה משחקת לו. כקול הסירי' תחת הסיר כן שחוק הכסיל. הכסיל בחושך הולך. בחושך של טחול. ולב כסילים בבית שמחה וע"ז נאמ' וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלו' כיתרון האור מן החשך שהו' חכמת הלב וכסילות הטחול אור וחשך וז"ש הנה מטתו שלשלמה ששים וגו' שתין גלגלי דכרסיא דסחרין לכורסייא גלי ימא שהן בשית כנפי ריאה דסחרין ללב מפחד בלילות של הטחול. והוא כל עסקי עה"ז ותאותו לבנוע בצע ואור זה אש נור דליק והן אמ"ש ורוח אלקים מרחפת על פני המים ויהי אור. וכל זה שאמרנו באור וחשך היא מסט' דע"ה טו"ר. אבל נשמתא דאיהו מאילנא דחייא כל איברהו לטב ברא כמ"ש בר"מ פ' פנחס ואור וחשך שהן יום ולילה הכל כמ"ש (שבת שם) כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמח' מה זה עשה ל"ק כאן בשמחה של מצוה כאן וכו' וללמדך שאין השכינה שורה כו' וכן לדבר הלכה. שיום ולילה הן תורה שבכתב ובע"פ קב"ה ושכינתי' ולכן אין השכינה שורה כו' שהיא לילה. וכן לחלום טוב. (שבת שם) חלום היא במלכות מסט' דצדיק וזהו לחלום טוב וכן לדבר הלכה וז"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שקב"ה ושכינתי' אחד וכן תורה שבכתב ושבע"פ (סנהדרין דף צט ע"א) שכל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד אין לו חלק לעה"ב שאומר אין דבר זה רמוז בתורה שבכתב. וע"ז נאמר שמח בחור כו' (שבת ס"ג ע"ב) שאמרו ע"כ לדברי תורה שמח בחור בתורה שבע"פ ויטיבך לבך בתורה שבכתב וכן אמרו ע"כ דברי יצה"ר כו' שהילדות הוא קודם לבחרות הילדות עד כ' שנה ואומר לו יצ"הר עכשיו שמח שאינך בר עונשין ואח"כ ויטיבך לבך. מכאן ואילך דברי יצ"ט. ודע כי על כל שאח"כ נענש על הכל. ואלו ב' המאמרים הם א' על נשמתו שהיא מסטר' דע"ה טו"ר וא' על נשמתא שהיא מאילנא דחיי. וכאן הוא יסורין אמ"ש שנברא ביום א' וביום ב' וג' כלים של אמ"ש כמ"ש לקמן. וכן הכפילות ופשוטות באלו ששה ימים קבל אותיות וע"ס שבתוכן הן נכללין בז' כמו ברקיעים בו' רקיעים ז"ת עטרת ביסוד וברקוע הז' נכלל ג"ר והן כפולי' נגד ז' כפולים ז' בז' מוצקות כידוע והן כאן י"ד ימים ובששי נכלל מל' ביסוד. וזהו תוספו' ה' הששי והן ז"ת וביו' השביעי ג"ר שלכן נא' בו ג"פ השביעי והן כפולי' ערב ובקר וער' נכלל' ביו' דנוק' נכלל' בדכור' ונוק' בשם דכור' כידוע וזהו ער' ובקר יו' וידוע כי הנפ' נפשט מעט מעט בולד עד שנגמ' כל הולד ולכן נכנסין הע"ס של הנפש שהן ז' ימים כל א' לבד מעט מעט עד שנגמר כל האברים שהן הנעשי' בששת הימים וז"ש אחר בריאת תהו כו' יום א' ואחר הרקיע יום ב' וכן בכולם ואחר שנגמר בא שכלו בג"ר וז"ש ויכולו השמים כו' כמש"ל וכל הי"ס כלולין בזו"נ ביום ולילה בלב וטחול ולכך והגית בו יומם ולילה:ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. יהי רקיע ע"ז ארז"ל שמים אש ומים והוא שמים השני שבו נקבעו שמש וירח כוכבים ומזלות והוא נברא ביום שני והשמים שנברא ביום ראשון נקראו שמי שמים כמ"ש לעיל. בתוך המים העליונים: הרקיע הוא חצי כדור עם מים התחתונים. ויהי מבדיל בין מים למים בין מים העליוני'. הוא חצי כדור העליון. למים הוא חצי כדור ממים התחתונים וההבדל הוא בעצמו מה שארז"ל ככסא דסחיפי הדדי. כזה % פרקיע הוא הנקרא פרגוד מפני שבו נכלל רקיע הנק' וילון והוא נגלל כפרכת. וזהו משר"זל שמעתי מאחורי הפרגוד. הם השוכנים באויר תחת הכוכבים סרים למשמעתם וארז"ל מה שנברא מאש ומי' הוא הרקיע שנברא ביום ב' והוא נעשה מאש שעליו וממים שתחתיו והפליסופים לא ידעו מאלו מים העליוני' שהוא למעלה משכלם. והנמשכין אחריהם הקשו הלא סדר של ד' יסודות הוא הן מאר"ע והחוש מעיד שהן ארמ"ע וכבר ביארתי בס"י. והרקיע הוא כחצי כדור נקובה בתוך מים עליונים כמ"ש בברייתא דשמואל ומגיע עד מים התחתונים שהוא ים אוקיינוס כמ"ש יקוו המים אל מקום א' שהוא אוקיינוס. והגלגלים הולכין ברקיע עד שמגיעין בים אוקיינוס ואז הולכין בים וכן אמרו בפר"א שבלילה השמש הולכת בים אוקיינוס והרקיע הזה אינו הולך רק במים העליונים. והמים שעליו הולכין עד מים התחתונים ושם מתחברין יחד וזהו ויהי מבדיל בין מים למי' וארז"ל כתרי כסי דסחיפי אהדדי כשני חצאי כדו' ומעט אויר מפסיק ביניה' וזהו שאמרו שמים העליונים תלוין במאמרו של הקב"ה:ע"ד הרמז ויאמר אלקים יהי רקיע כו' הוא גלגלת של הראש המקיף את כל הראש סביב סביב עד הגרון והוא מבדיל בין מים העליונים שהוא המוח ובין מים התחתונים שהוא הריא' שעדיין לא נעשו להן כלים כמש"ל ויהי מבדיל כו' שיהי' הפרש בניהם כמ"ש במ"א וכאן התחיל אמ"ש א"מ ונגמר בשלישי שלכן לא נאמר כי טוב עד שנגמר בג' אבל מעשה יום ראשון הכל דברים גנוזים כחות נפשיות לכן אמר בזוהר דחסד נגנז כו' ויעש אלקים כו' כי כל ך"ב אותיות נעשים בו ב' דברים א' כח רוחני וא' גשמי ולכן נאמר בכל א' ויהי כן וזהו רוחני ובמאמר ויעש כו' זהו גשמי:ויעש אלהי' את הרקיע. מפני שכל הנמצאות יש להן חומר הוא בנין הגוף. וצורה היא נפש הרוחני וכן הרקיע. מ"ש יהי רקיע נעשה נפש הרקי' כרוחני. ומ"ש ויעשאת הרקיע הוא חומר הרקיע גוף הדק וכן מ"ש ויהי מבדיל הוא הבדל הרוחני ומ"ש ויבדל נעשה הבדל גופני דקה בין המים אשר מעל לרקיע. הם מים העליונים השוכנים על הרקיע אשר תבניתו חצי הכדור וכלים והולכים עם החצי הכדור ובין המים אשר מתחת לרקיע הם מים התחתונים חצי כדור השנית המקביל למים עליונים ויש ביניהם אויר מפסיק מעט. וז"ש המים העליונים תלוין באויר שאינן נסמכים על חצי כדור התחתונה המקבילו. ויהי כן. בא מאמרו אחר מאמר ויעש. לא כן בשאר ימי המעשה להורות שההבדל הגופני נשאר קיים לעולמי' לא על תנאי ונס זמנו כמו בבקיעת ים סוף והרקיע וההבדל הם שני דברים ויעש הוא תיקון חומר הרקיע ויבד' הוא ההבד' הנ"ל. ויהי כן שנשארים תלוי' כדר' רז"ל. ע"ד הרמז מעל לרקיע כו' כמו שיש הבדל בין הרקיע למים התחתונים כן כו' ודעהו ויקרא לרקיע כו' ושמים נבראו ביום א' הוא המוח ומעשיו לא נחסר שהוא המחשבה כמש"ל כמ"ש כך עלה במחשב' ועמ"ש ב"פ בראשי' במעשה בראשי' שלו והן שמים ושמי שמי' שארז"ל בחגיגה (י"ב ע"ב) ב' רקיעין הן ור"ל אומר ז' שרקיע זה בו דבוק וילון שרקיע הוא יסוד וילון עוברת היסוד כידוע. ולכן לא פרטו הכתוב ובשמי השמים כלולין ה' רקיעין כמ"ש שם: וילון הוא הקרום שסביב לגלגלת דבוקה בגלגלת וז"ש וילון אינו משמש כלום אלא נכנס כו'. והענין כי כל הרגשים באים מן המוח מקרום שעליו אל הלב והלב משלח בכל הגוף ובלילה סותם הקרום הדבוק בגלגלת ואוסף המוח כל הרגשותיו אליו וכן כל הנפש כולה נאסף ללב ואז הוא ישן וכח המדמה שהו' פועל אז וה"סא סובב אותו ומתפשט בו כמ"ש בזוהר שלכן צריך נט"י וכן אמרו בגמ' האי מאן דבעי למידע להו כו' (ברכות וי"ו ע"א) וכ"ה בעולם שהוילון מתפשט וכל כחות השמים מתאספים אל השמים כמו שכל המלאכים מתכנשין להיכלין ותרעין דג"ע אסתתמו וכל הנשמות שמתפשטים בין החיים מתכנשים אליו כמ"ש בזוהר ושמים הוא הראש וג"כ הלב כמ"ש שם וס"א מתפשט בו תרמוש כל חיתו יער וזהו חמור נוער הכפירים שואגים כו' וזהו הכלבים צועקים על מזונותיו מפזרים דאתבטלו כידוע ונכנס שחרית ואז מעיר האדם ואע"ג שפעמים מעיר האדם קודם היום מ"מ אין נשמתו חוזרת בו עד היום כמ"ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו עד היו' עיין בזוהר שם וזהו מחדש בכל יום כמ"ש חדשים לבקרים כו' שמחדש בכל יום נשמתו חדשה לו כידוע שנ' הנטה כדוק כו' שהוא דוק קרום הנ"ל רקיע שבו כו' הוא הרקיע שנא' כאן כמ"ש ביום הרביעי בדף שאחר זה ע"ב וה' שמי' כלולי' במוח שמים העליונים שבו נאמר ה"פ אור ביום א' אור דמוחא דנהיר בלבא כידוע והן ה' הרגשי במוח שמתפשטים ממנו ה' חושים הידועים. והן ה' ספי' מבינה עד הוד נו"ה תרי פלגא גופא ונכללים כולהו בגלגלת שבו יוצא ה' חוטין אל הפועל כידוע. שכולהו נכללין ביסוד ולכן נאמר בו ה' פעמים רקיע והן נ' תרעין דבינה כידוע. שחקים שבו רחים כו' הן נו"ה ששוחקין הזרע לצדיק והוא כולל חוש המישוש שעיקרו בתשמיש כידוע. זבול שבו כו' ומקריב עליו קרבן כו' ת"ת והוא חוש הטעם שבו את קרבני לחמי וכל כלי האכילה הן כלי קרבן כמ"ש בר"מ פ' פנחס מכון שבו אוצרות שלג כו' וטללים רעים וסערה ודלתותיהן אש כי הוא חוש הריח בחוטם בגבורה שבו ליחות רעות ותננא ובו נאמר ויחר אף ובו ישימו קטורת באפך לבטל מותנא. ופריך הני ברקיע איתנהו הני בארעא כו' כמ"ש בזוהר דב' נוקבי' בחוטמא מחד תננ' ואשא דסליק מלבא ומחד רוחא דנחית ממוחא ואמר בא דוד כו' וז"ש שחיטתן בצפון לעשות ריח נחוח לבסם כידוע. מעון שבו כו' חסד בו חוש השמיעה. ואשמע את קול כנפיהם ובו לימוד התורה כמ"ש בס"י. וז"ש (חגיגה י"ב ע"ב) ארז"ל כל הפוסק כו' זהו דין שכלול בחסד וכן חסד בדין יפתח ה' לך את אוצרו הטוב ב' נוקבין דחוטמא וכן ב' אזני' כנ"ל והקדים מעון למכון שחוטם מתחיל גבוה יותר מאזנים: ערבות בינה והוא חוש הראות שם ואראה את ה' יושב על כסא כו' שרפים ואראה את החיות וארא והנה אופן אחד כו'. וז"ש שם אופנים ושרפים כו' וכל ההרגשות ע"י הקרום הדבק בהן והוא החכמה שהיא חיות כל האדם כמ"ש והחכמה תחיה את בעליה: ונקרא חיה כידוע. וז"ש עוד רקיע א' למעלה כו' ועליו כאבן ספיר דמות כסא קד"א כידוע. ועל דמות כו' כמראה אדם כו' היא החיה והיא נשמת האדם והכל הוא חכמה מכאן ואילך הוא כתר: וז"ש עד כאן כו' מכאן ואילך במופלא כו' וזהו מלכות דסליק לכתר שכתר דבוק בוילון בסוד נעוץ סופן וכולם בראש שנקר' שמים. ויהי ערב כו' כנ"ל:ויקרא אלהים לרקיע שמים. ויקרא גם לרקיע הזה שמים כנ"ל ויקרא רקיע השמים וז"ש בורא שמים הוא שמי השמים ונוטיהם הוא רקיע השמים ונגנז האור ע"י הרקיע הזה והוצרך למאורות להאיר על הארץ. ולכן נקרא שמים העליוני' שמי השמים שהם רחוקים עוד מהשמים כאשר ביארנו לעיל במלת שמים. והשמים העליונים הנקר' שמי השמים הוא הנברא ביום הראשון. והרקיע השני הנקר' שמי' הוא נברא מאש וממים. ובזה נסתל' הכרחת רש"י ז"ל בפסוק הראשון ורז"ל אמרו (פסחים צ"ד ב') ת"ר חממי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרין וחכמי א"ה אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועין א"ר תשובה לדבריהם מעולם לא מצינו כו'. זה המאמר יפלא מאד בעיני העם האיך אמרו חכמי ישראל דבר המנגד החוש אם הגלגלים קבועים מעולם הי' השמש והירח מהלכם שוה. אבל יבנה ויתכונן דברי חכמים ז"ל בהקדמת ביאור רקיע הוא המורה על חומר כלול ש"ץ רקיעים ושבעה גלגלים הקבועים בו שצ"ם חנכ"ל. ולחכמי א"ה לא נגלה זאת תעלומות החכמה לכן אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים כפי ראות המוחש שהמהלך גלגלים אינם שוים. אבל חכמי ישראל אומרי' שגלגל קבוע כונתם על גלגל הרקיע שבו קבועים גלגלי הכוכבים ומזלות חוזרים כונתם על הגלגלים שבו המזלות קבועים:יקוו המים. מים נקראים בלשון רבים כמו ידים רגלים רחיים לפי שיתאימו יחד ולא יתפרדו נק' חלק האחד בלשון רבים וכל המים נצמדים העליונים והתחתונים נק' אחד מהם בלשון רבים:אל מקום אחד בפר"א פרק חמישי אמרו כשיצא הדיבור מפי הגבורה יקוו המים עלו מקצות הארץ ונעשו הרים וגבעות וכו' והוא מפני כאשר הוכן כלי קבול בארץ לקבל המים ונעשה עמק גדול והי' ההכרחי לעלות הרים וגבעות במקום אחר כמ"ש יעלו הרים ירדו בקעות. ותראה היבשה מפני שכבר ידעת שיסוד המים הוא מעורב עם החול ויבחן אחרי ירידת גשמים יתחד' חול רב. והי' מאמר השם שיקוו המים אל מקום אחד העפרוריות יתאספו אל מקום אחד ותראה:ע"ד הרמז ויאמר אלקים יקוו כו' שהיו מתפשטים בכל הגוף אל מקום א' הריאה וכאן בריאותו ובו י"ג משם מ"ה. ונשאר ל"ב ללב כמ"ש בס"י והן ו' עזקאן דקנה ו' כנפי ריאה והריאה עצמה גי' אחד זהו אל מקום אחד:ותראה היבשה. היא הכרס שכולל כל הבטן שהיא ארץ הפרטו': וכאן נגלה האויר בעולם וכן בנפש. והיא מקום לנפיחת הריאה ברוח דנשיב בגוה והוא הגויה בנפש: ליבשה ארץ. הוא בסגול ארץ הפרטי אשר ביארנו. קרא ימים לשון רבים. כמו שהמים התחתונים נקוו אל מקום אחד כן המים העליוני' נקוו אל מקו' אחד. ים הוא מקום בית קבול המים וכן הוא אומר כמים לים מכסים ובנהרות נקרא הבית קבול נחל כי הולכין במקום מורד בין הרים יהלכון ואותו מקום נקרא נחל כמ"ש נחלי מים וכן נחלי איתן. וכן עיר שיושבת בנחל. ע"ד הרמז ויקרא אלקים ליבשה כמ"ש כאן בריאות הארץ הפרטי ובטן כנ"ל. ולמקוה המים ר"ל מקום המים כמ"ש במ"א והוא הריאה. והן ז' ימים וז"ש ימים ר"ל רבים. והן הריאה נשמת כנפי הריאה שסובבים לא"י לבוא נור דליק כמ"שה מי יגור לנו אשא אוכלא משכן השכינה והתורה והריאה עצמה שהן האומה היא למטה סוף הריאה למערבו כי הראש מזרח כמ"ש מראש מקדם וכן ים הגדול סוף א"י במערבו וכאן נגמר מלאכת אמ"ש וז"ש כאן וירא אלקים כי טוב.תדשא הארץ. ביאורו שיזדרע הארץ פעם הראשונה מעצמה כי אין כל חדש תחת השמש לאחר מעשה בראשית ולכן היה הזריעה עם היצירה שיהי' כן לדורות שיזרעו ואח"כ תוציא הארץ צמחה. וז"ש ויהי כן שנתעברה הארץ תחילה ואח"כ הוציאה צמחה. ומפני שכל חלקי הצמחי' הם שלש אלה. אלנות וזרעונים. והזרעונים נחלק לשנים. ירקות וזרעונים. ירקות הם אשר הירק נאכלים מהם ולא הזרע כמו לפת וצנון. והם הנקראים דשא וכן אמרו ועל הירקות אומר בורא מיני דשאים (ברכות ל"ה ע"א) והזרעונים הם אשר נאכלים הזרע ולא העשב כמו תבואה וקטניות כשאר"זל על התבוא' אומר בורא מיני זרעים כדאי' בתוספת' פרק ל"ד וזהו עשב מזריע זרע שאין עקרן אלא להזריע זרע. ומ"ש תדשא ולא אמר תעשיב מפני שהיא מתפעל על תיבה ראשונה. כי כן דרך הכתוב כמו ותדבר מרים ואהרן נאמר' לשון נקבה מפני שהזכיר מרים תחלה. עץ פרי. ביאורו שיהי' לו בכחו לגדל פירות. עשה פרי למינו. פי' שלא ימיר מעשהו עץ תפוחים לא יעשה רמונים. וההיקש. רק למין של אילן. משא"כ בעשב שלא נתן בו כח אלא להוציא הזרע לשנה זו אבל האילן מתקיים לדורות ולכן לא נאמר בדשא ועשב למינהו וגם באילן לא נאמר למינהו אצל עץ פרי אלא עשה פרי למינו:אשר זרעו בו. שיהי' בו גרעינים שיוכל לטעת עוד. עץ פרי באורו שלא יצטרך לרכוב אותו בתוך עצו אפס יהי' כח בזרעו כשישתלו בארץ. יגדל עוד עץ פרי. ויהי כן שנעשה הכח בארץ כן.ע"ד הרמז ויאמר אלקים תדשא כו'. כאן התחיל בריאת י"ב מנהיגים שהן בארץ בבטן והן כלולים ב"ט. ב' ידים באחד ב' רגלים בא' ב' כליות באחד. והן ג' פעמים ג'. והן נבראו בג' ימים. יום שלישי וחמישי וששי בכ"א ג' וביום ד' ז' שערים כמ"ש. וכאן הן ג' מינים. דשא. עשב. עץ פרי. והן ג' כלי האכילה. קיבה קורקבן. ודקין. שאלו ג' מינים הח' לאכילה כמ"ש לקמן ביום הששי הנה נתתי לכם כו' והן ג' כחות בנפש הצומחת שבא ע"י האכילה. כח המגדל. וכח הזן וכח המוליד בדומ'. והן נגד ג' מינים הנ"ל. ולכן נאמר אצל עץ פרי למינו כו' שהיא המוליד בדומה. ותוצא הארץ כו' האמירה בלב נגד ג' חושים שבג' האברים הנ"ל: ועשי' נגד ג' איברים עצמם הנ"ל ונאמר כאן אצל עשב ג"כ למינה כמ"ש שנשאו ק"ו בעצמ' והו' הזן שג"כ זן למינהו כמשר"זל אבר מחזי' אבר. ועץ עושה פרי כו' שהזרע כלול מכל האיברי' ומכל אבר נעשה אבר. וז"ש אשר זרעו כו' וכן הן ג' נפשות הצומח' והחיוני והמשכלת נר"ן וכולן ניזונין ע"י האכילה שהם נגד ג' כחות הנ"ל המגדל נגד הצומחת שמגדל האברים והמוליד והזן נגד החיוני ששומר רוח האדם בקרבו ע"י שזן את האיברים והמוליד בדומה נגד המשכלת שמוליד ג"פ בדומה שמבין דבר מתוך דבר והשכל הוא עה"ח למחזיק ואהביה יאכל פריה נצר תאנה כו' מפרי פי איש תשבע בטנו בטן כו' וז"ש ושלא יהיה שכלך עיקר כו':ותוצא הארץ רבו בו השינוים. ויתכן ע"ד הפשט. כי במאמר הציווי לא בא מאמר מזריע זרע למינהו וכן אשר זרעו בו למינהו. כי בארנו כי מאמר תדשא הארץ הוא שיהא כח בארץ שיזדרע ויוציא עשב. ובעשב יהי' זרע להזדרע עוד לא יתכן בו למינו כי בעשב יהי' גדל הזרע כמו בתבן התבוא' מה איכפת אם יהי' בתבן דגן או שעורים. וכן מהדגן יצמח עוד תבן ובו תבואה. וכן אשר זרעו כונתו שיצמח מזרע הפירות אילנות. ומהאילנות יגדל פירות ואצל הפירות נאמר למינו אבל האילנות אין מן ההכרח להאמ' בו למינו אפס אצל מאמר ותוצא הארץ סיפר הכתוב מה שעשה הארץ בפעל שהוציאה עשב מזריע זרע ההכרחי להיות מזריע למינהו עשתה ב' דברים א' שהוציאה עשב וגם זרע שיוכל עוד לזרוע ויצמח למינו. אפס אצל הציווי לא אמר הזרע למינהו מפני שהוא כח כחו והבן. כי טוב אחר שהוציאה הארץ נגלה תועליותיה כי טוב.יהי מאורות ולא נאמר אורות ביאורו לשון חלונות כמו מאורת צפעוני (ישעי' י"א) מפני כאשר נשתטח רקיע השמים. נשאר האור למעלה בא מאמרו ית"ש שיתהווה גופים מוכנים לקבל אור השמש הגנוז למעלה והם יאירו שבעת ימי המעשה והמה במורידי האור לנו וז"ש יהי מאורות מן אור שלמעלה והכל נברא בסדר נכון. כי כל יום הוא הכנה ליום שלאחריו. כי ביום ראשון נברא הרוח שהוא הכנה לרוחו של אדם שנא' ויפח כו' והוא נקרא רוח אלהים חיים לכן אמר תחלת המחשבה סוף המעשה וכן אמרו ורוח אלהים זהו רוח של משיח ותהו ובהו ומים הם הכנת הארץ כמ"ש בס"י. והאור והחשך להכנת המאורות. וסילוקן. והבדל המים והתקוות המים היו להכנת הזרעים. וזרעים הם הכנת מאכל הבהמ' והאדם. והמאורות הם הכנה לבעלי החיים ובעה"ח הוא למאכל האדם ותשמישו כמ"ש שלכן נבראו באחרונה (סנהדרין ל"ח ע"א) שיהי' הכל מתוקן שהוא צריך להכל. ברקיע השמים. ביאורו ברקיע הנק' שמי'. להבדיל בין היום ובין הלילה השמש להאיר ביום והכוכבים בלילה וע"י יהא ידוע יום ולילה. וכן הלבנה במחשבה הראשונה קודם מיעוטה שהיתה שלימה בצורה. והיתה מעמד' נגד השמש תמיד והיתה על הארץ כל הלילה תמיד בכל השנ'. והיו לאותות כמו אותות השמים כי אות מונח להורות על העתיד. והכוכבי' מורים על תולדות האדם כפי קבלתם מלמעלה כמו ומאותות השמים אל תחתו (ירמי' י') ואותותם לא תנכרו (איוב כ"א) ולמועדים הם הזמנים הנועדים בין איש לרעהו הוא מחובר המספר הימים ולימים הוא מעת לעת יום ולילה נק' יום ולשנים הוא תקופת השנה פי' אחר (מדרש רבה פי' וי"ו) לאותות אלו שבתות שנא' והיה לאות ביני וכו'. ולמועדי' אלו שלש רגלים ולימים אלו ראשי חדשים כמו חדש ימים (בראשית כ"ט) ושנים אלו ראשי השנים. וחשב ממשלת הירח: לאותות זה ממשלת השמש שכל השבוע מחובר מימים. ולמועדים היא ממשלת הירח שהם מועדים עפ"י קביעות החדש בחמשה עשר בו ובששה בו. ולימים הוא ג"כ ממשלת הירח הוא קידוש החדש עפ"י ראיות המולד. ולשנים הוא ממשלת השמש שאנו מונין שנת החמה לכן באו העיבורים והבן שלא חשב יום הכפורים מפני שעשרת ימים שבין כסא לעשור נקראים ראש השנה לפי ששנות החמה יתרים על שנת הלבנה כמספרם ולכן המעשים הנאותים הנפעלים בימים אלו חשובי' ככל השנה. ולכן אין מזכירין ראש חדש בראש השנה מפני שזכירה אחת עולה לכאן ולכאן מפני שהחדש נכלל בשנה כי השנה היא ממשלת החמה והסיהרא נכלל בחמה כלילה ביום שיום ולילה נקראים יום כמו שביארנו וכן השמש זכר המשפיע נגה לסיהרא ולכן היא כלולה בחמה:ע"ד הרמז ויאמר אלהים יהי מאורות כו' הן ז' שערים בנפש שהן נגד ז' כוכבים כמ"ש בס"י. ברקיע השמים בגלגלת הראש כו' והן ז' כפולין וזהו להבדיל שע"י ניכר האותות לחוזין בכוכבים כן ע"י ז' שערים האלו כמ"ש בת"ז ת"ע בעיינין בקריצא דעיינין בחוטמא בקמיטו כו' באודנין נ' בפומא כו'. ולמועדים שהן נגד ז' תתאין כמ"ש בז"ח ונגד ז' כוכבים כידוע. וכן נגד ז' שערים ולימים שהיום י"ב שעות וכן י"ב שעות הלילה והן ע"י י"ב מזלות בדכורא ובנוקבא כמ"ש בס"י וכן הן בראש כמש"ל ולשנים ג"כ י"ב חדשים נגד י"ב מזלות כמ"ש שם:והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן. ברקיע השמי' בארנו. להאיר על הארץ כי מ"ש והיו לאותות כו' הם משמשים רק לאדם. לכן אמר להאיר על הארץ בקמץ שכולל הארץ עם ד' יסודותיה אדם ובהמה וכל מיני צמחים:ע"ד הרמז והיו למאורות כו' והקשו בגמ' אור ביום ראשון נברא והכתיב ויתן אותם כו' כדר"א (חגיגה י"ב ע"א) אור שנברא ביום הראשון אדם צופה בו כו' כיון כו' עמד וגנזו כו' שאור הראש הוא אור השכל אור דנהיר בלבא שאדם מסתכל בו ומשיג בו את כל העולם והוא אור הגנוז לע"ל שאז ותמלא הארץ דעה. להאיר על הארץ. להתנהג בו גבולות עמים שהן למספר ב"י י"ב מנהיגים את הארץ הגוף אבל לב"י אין מזל. לישראל שהן למעלה מן הטבע ומתנהג באור דנהיר בה:ויעש אלהי' את שני המאורו' הגדולי' בערך הכוכבי' המה שניהם גדולים:ואת הכוכבים. הוא נמשך אחר מאמר ויעש. ונמשך אחר לממשלת הלילה שהמה מושלי' בלילה להאיר על הארץ. מאמר יהי מאורות הוא אמו' על נפש המאורות הרוחני. ומאמ' ויעש היא גוף וחומר המאורות. אח"כ ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. כי האור נגנז למעלה לתן אותם להאיר על הארץ:ע"ד הרמז ויעש כו' את שני המאורות הגדולים חמה ולבנה הם ב' עינים שהן עיקר המאורות שמאירין לאדם שרוא' בם כמ"ש ועינינו כשמש וכירח וכמ"ש בה"ת אע"ג שסדר יצירתם אינ' כן כמ"ש בס"י:את המאור הגדול כו' עין ימין ועין שמאל וע"י מתנהגין הלב כמ"ש עינא וליבא סרסורא דעבירה והלב כולל ימין ושמאל ששמאל בטחול לב כסיל לשמאלו וזהו לממשלה כו' עין ימין מתנהג לב ימין וזהו המאור הגדול לממשלת היום ובשמאל השמאל וזהו את המאור הקטן וז"ש שורייקא סומקא דעינא בלבא תלי. ואת הכוכבים הן י"ב מזלות ושאר הכוכבים והן שערות הראש כמ"ש בת"ז. ת"ח בנימין דרישא שהן כוכבים ומזלות דל"ל חושבנא והן י"ג נימין. וי"ג ארחין דשערי שהן י"ב מזלות. ותלי הכולל אותן כמ"ש בס"י. ושאר השערות שאר הכוכבי' והן ע"ג ז' השערים כמו המזלות וכוכבים שהן בגלגלת ח' ע"ג ז' הכוכבים וז"ש ראיתי עיני דנשקי אהדדי אלב אחותו כמ"ש פתחי לי אחותי כו' כמ"ש בת"ז והיו הכרובים שידוע שהן תפארת ומלכות הכרובים כרובי עינא פורשי כנפים גדפי עינא כו'. בזמן דמסתכלין בארח מישור. ופניהם איש אל אחיו יחוד בזו"נ ובזמנא דלא מסתכלין כו' נחש עקלתון כו' כי המות יפריד כו' שהוא ס"א המפריד היחוד כו'. ערוה ע"ר ו"ה כידוע וזהו אסור להסתכל בעריות וזהו בעה"ז טו"ר. אבל באילנא דחיי שנא' בכל לבבכ' שני המנהיגי' ופניהם כו':ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך וירא אלהים כי טוב ולא הזכי' כאן בנתינה אותם ברקיע:והיו לאותות ולמועדי' ולימים ולשנים מפני שאף אם לא היו נתוני' ברקיע היו קביעות המועדי' והחדשי' כמו שאנו עושי' ע"פ החשבון:ויאמר כו' שרץ נפש חי'. פי' גוף וחומר של המין שרץ שיוכל לקבל נפש חי'. ועוף יעופף על הארץ ביאורו שהמי' ישרצו חומ' גם העו' שתכונת' להיו' יעופף על פני הארץ ועל פני רקיע השמים והוא באויר כי על רקיע שמים משמע ממעל לרקיע לכן נאמר על פני. ואמר ועוף יעופף שיהי' לו ב' מיני עפיפו' על הארץ ולפני הרקיע כמשרז"ל (ברכות ד' ע"ב) גבריאל בשתים שנאמר מעוף ביעף ואמר ישרצו המים ולא אמר יעופף המים מפני שמלת שרץ היא ראשונה:ע"ד הרמז ויאמר אלקים ישרצו כו' הן הידים והכליות והרגלים שעיקרן ב' בצים ע"כ נקרא נו"ה השוחקים מן כנ"ל וזהו שרץ נפש חיה הכליות ובצים שהן ממים של הריאה שהן מבשלין הזרע כמ"ש בר"מ פ' פנחס ותרין כוליין כו' דמבשלין הזרע דנחיתי מן מוחא ומבשלין מיא דמקבלין מן כנפי ריא' וכן הביצים וכאן כוללן יחד. ועוף יעופף כו' הן הידי' שהן הגדפים שמעופפי' בהן כידוע וז"ש ועוף זה מיכאל. יעופף זה גבריאל שהן חו"ג ב' ידי' כידוע על הארץ באויר בגוף בגויה. על פני רקיע השמים שמעופפים על פני רקיע שמגביהים הידים עד הראש. רום ידיהו נשא כו':ויברא וכו'. בעבור התנינים הגדולים היתה בריאה מיוחדת נפש עם בשר נברא בבת אחת מה שאמרו בריאה יש מאין כאן פירושו ממה שלמעלה ממנו. כי חומר העליון הוא צורת התחתון מפני שכל נברא שהיא רחוק ב' מדרגות נק' יש מאין. כי אין ביאורו שאינו ממש ולכן נאמר אצל התנינים ויברא:ואת כל נפש חי' הרומשת אשר שרצו המים. מקודם ברא הקב"ה את נפשם כי המים המציאו חומרי אלו המינים בלבד והוא ית"ש גמר על ידם בהבראות את נפשם. ואת כל עוף כנף. ביאורו את כל נפש עוף כי חומר העוף שרצו המים. עוף היינו עופות. וכנף היינו חגבים וידוע כי האויר נחלק לג' אוירים הבהמה והחיות נבראו מאויר התחתון הסמוך לארץ לכן היו כבדים בתנועתם ולכן לא נאמר בריאה בנפשותם ודגים נבראו מאויר האמצעי ולכן הם שטים וקלים בתנועתם. ועופות הם מאויר העליון לכן הם קלים ביותר עד שמעופפים קרוב למקום יצירת נפשם ולכן נאמר בריאה בנפש הדגים והעופות ונפש החומרי של האדם הוא למטה מכולם. ונפש השכלי שלו למעלה מכולם לכן נאמר בגופו נעשה ובנפשו ויברא:ע"ד הרמז ויברא אלהים את כו' עכשיו פרטן התנינים הגדולים הן ב' הרגלים שהן גדולים והן לויתן נחש בריח ונחש עקלתון כמ"ש כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם ואף לויתן כו' והן הב' ביצים. ואלמלא מזדווגים זה לזה היו מטשטשים את כל העולם שכל האיברים עושים פעולתם תמיד חוץ מן הבצים כי אם ע"י מחשבה וזהו סרסן כו' שהם מצונני' בעצמ' שלכן אמרו (נד' י"ג ע"א) מותר לסייע בבצי' מלמט' והאמ' כוללן וז"ש לויתן זה יצרת לשחק בו כמ"ש הבאת לנו כו' לצחק כו' וז"ש י"ב שעו' כו' ג' ראשונות כו' שי"ב נחלקין ד' פ' ג' כמ"ש בס"י בד' אותיו' הוי"ה וז"ש (ע"ז) ג' הראשונות יושב ועוסק בתורה מימינו אש דת למו שניות יושב ודן כו' בשמאל. שלישיות יושב וזן כו' בת"ת ואתה מחיה את כולם וזהו כ"ו כל"ח נגד שם הויה שכלול בת"ת. רביעית יושב ומשחק עם לויתן זה הזיווג עם מל' וז"ש מיום שחרב בהמ"ק אין שחוק כו' ברביעית מה עביד כו' שאין זיווג בזמן הגלות יושב ומכלכל. ואת כל נפש כו' הן כליות. ואת כל עוף כו' ידים כו':ויברך וכו' פרו נתן בהם כח ההולדה לפרות ולהשאיר מינם. ורבו שלא יהי' במקרא אבל פעמים רבות יפרו וירבו. ומלאו את המים בימים ולא בא מאמרו ומלאו בימים. מפני שא"כ היו מונחים בשולי קרקעות הים ולא היה כח ביד האדם לאסוף אותם. לכן בא מאמרו י"ת ומלאו את המים בימים. והעוף ירב ביאורו שלא יהי' פרה ורבה במים כמו עיקר תולדתו שהיה במים. אבל ירב בארץ ולא הגיע אל העוף ברכת ומלאו. פן יכסו את עין הארץ. וכן בבהמות וחיות לא הי' ברכה כלל פן ירבה עליך חית השדה. וכן אל התנינים לא הגיע ברכתו י"ת כלל אבל הרג את כו' (ב"ב ע"ד ע"ב):ע"ד הרמז ויברך אותם כו' פרו ורבו כו' כי מן הכליות ובצים כו"ר. וזהו שנתברכו זרעו של יוסף וידגו לרוב כו' ויוסף הוא הצדיק מה דגים אין העין שולטת כו' שהן מחופין בבטן והן ב' שבטים שיצאו מיוסף כי י"ב שבטים י"ב מנהיגין בגוף כמ"ש בס"י והעוף ירב כו' שהן ב' מוחין שמתלבשין בב' ידים וחו"ג בה' אצבעות הימין וה' אצבעות ביד שמאל כמ"ש חכמה נחית בימינא ובינה נחית בשמאלא וכל ברכה שריא בידים. וישת אביו יד כו' והידים צריכים לברכה כמ"ש ולברך את כל מעשה ידך ואמרו איזה מעשה ידיו של אדם כו':ויאמר אלהים וכו' הזכיר כאן הארץ בקמץ. לפי שנפש בהמות וחיות נברא מכלל הארץ ויסודות השרצים נבראו גופם מן המים והיפך בבהמות וחיות:נפש חי'. ביאורו כי תכונת האדם הוא משלש אלה. נפש והיא הצומח. והמגדל. והזן: ורוח הוא החיוני. ונשמה. ויסוד הבע"ח הם אפם משנים נצמדים והם נפש הצומח. ורוח החיוני. וז"ש נפש חי' מרמז על שני אלו. וחלקי הבע"ח המה נכללים בשלש אלה. הבהמות מגורתם בישוב ומשועבדים למין האדם ומזונותם על האדם שאוכלים באבוס. והיפך בחיות ביערות ביתם וחפשים מעבודת האדם ומזונותם מן הארץ ולכן המה נקראי' חיתו ארץ על שם הארץ שמזונותם מן הארץ: והוי"ו נוספת והוא סמוך אל הארץ לפי שגדלה ממנו שלא ע"י אמצעי כבהמות הישוב. ומלת ויאמר ביאורו הוא רצון. ואף במקום שנא' אצל הדיבור הוא מורא ג"כ על רצון. וידבר ה' אל משה לאמר כונתו שזהו רצון המאמר. ולכן נאמר ויאמר ה' בנחש אבל לא הי' מדבר עמו לכך לא שאל לנחש מה זאת עשית. כי לא דיבר עמו שיכנס עמו הדברים אלא קלל אותו בלא ידיעתו. וכל ענין האמירה שרומז אל הנאמר אליו מדבר הכתוב כאלו מדבר עמו וזהו כי עשית זאת וכן פרו ורבו כאלו מדבר עמו. ע"ד הרמז ויאמר אלקים תוצא הארץ כו'. הן מרה כנגד טחול בהמה מרה שהוא גיהנם כמ"ש בזוהר ובר"מ מרה דאיהו גיהנם כו' והוא שור המזיק שהוא כלחוך השור בזוהר פ' בלק דא גלים בדיוקנא דשור וכל כו' לאעלא בגיהנם לחיך לנו כו': ורמש כבד עם יותרת שיותרת היא נחש כמ"ש בזוהר בכמה מקומות וחיתו ארץ טחול זוחלי עפר וכ"ז בנשמתא דטו"ר כמ"ש בר"מ אבל בנשמתא דאילנין דחיי כלזה היא בסטרא דקדושה כמ"ש שם:ויעש ביאורו שעשה גוף לכל נפש ונפש למינה לפי כח ועצם וטבע כל נפש כן עשה תיכון גופו למינו. ואת כל רמש האדמה לרבות שקצים ורמשים ושרץ העוף. כי מיני השרצים המה ארבע. שרץ המים. ושרץ העוף. ושרץ הארץ מחולקים לשנים שקצים ורמשים והמה נגזרים מארבע יסודות. שרץ המים מיסוד המים. ושרץ העוף מיסוד האויר. ושרץ הארץ מיסוד הארץ. וסוגי שרץ הארץ. המה מחולקים לב' מינים שקצים. ורמשים הוא מין א' רמשים המה הפרים ורבים והשקצים המה הנולדים מעיפושים. והמין הב' הוא נגזר מיסוד האש מחמום האשפות:למינהו נכתב באות ה' וי"ו. כי רז"ל דרשו על ישקני מנשיקות פיהו כנשיקות חתן וכלה ובא דרשתם ז"ל בעבור תוספות אות ה' ו' אילו נאמר פיו הי' נשמע מנשיקות זכר ואלו נאמר פיה הי' נשמע נשיקות נקיבה עכשיו שנא' פיהו נשמע נשיקות זכר ונקבה וז"ש כנשיקות חתן וכלה וכן רמז כאן למינהו בה"א וי"ו על מין זכר ונקבה:ע"ד הרמז ויעש כו' רוחני' וגשמיים כו' וכאן נשלם ג' וז' וי"ב:ויאמר אלהים כו' נעשה אדם ביאורו מפני שהאדם נברא אחרון לכל הנבראים לכן אמר הקב"ה אל כל הנבראים שיתנו חלק מתכונתם בגוף האדם. כי הגבורה מיוחס אל הארי. והמהירות אל הצבי. והקלות אל הנשר. והערמימיות אל השועל. וההיקש וכן נפש הצומחת. הוא הצומח ונפש החיוני בבע"ח ויתאימו כלם באדם. ומלת צלם נופל על צורת הדבר וגמרו ובעה"ח יתעלו על הצומח בנפש החיוני. והיא צרותו. וכן הצומח על הדומם וז"ש בצלמנו שצורת כל המינים יתאחדו במין האדם כדי שיכבשו כלם תחת ידו דצח"מ וע' כחות הטבע והשכל שלכן הוא רודה בכל. ונתן בו חלק אלוקי ממעל שהוא יעבוד להש"י. כדמותנו כל מה שיש בעולם יש באדם וכן נשמתו נדמה לקונו בה' דברי' מה הקב"ה מלא כל העול' כו' (ברכות יו"ד ע"א) וז"ש כדמותנו: ומ"ש בצלמו ביאורו בצלם הראוי לפי נשמתו. בצלם אלהים פי' בצלם המלאכי'. ואמר כדמותנו לפי שמניי בע"ח יובדלו זה מזה באבריהם כשארז"ל (בבכורות פ"ז מ"ד) עיניו גדולו' כשל עגל קטנות כשל אווז וכן ארז"ל שבת ע"ד ב') מ"ט גמלא זוטרא גנובת' ותורא אריכת' גגובתי' קרנא דקמצא רכיכא ע"ש והסימנים האלו מיוסדים על אדוני תכונתם ומזגם ויוכרו בסימני איבריה'. וכן אלו הסימנים באברי האדם כפי תכונתם וטבע' יורו עליהם סימני איבריהם וז"ש כדמותינו. וירדו בדגת הים והוא שרץ המים. ובעוף השמים. המה עופות. ובבהמה המה בהמות. ובכל הארץ המה חיות הארץ אשר חיותן מהארץ כדלעיל. ובכל הרמש הרומש הוא רמש הארץ ושרץ העוף ובכל מרבה שרץ העוף. כי שרץ העוף נכלל בשרץ הארץ כשארז"ל (פסחים כ"ד ע"א) אכל פוטיתא לוקה ארבע. נמלה לוקה חמש. צרעה לוקה שש. מפני ששני לאוין נאמרו על כלל השרצים וכשאוכל פוטיתא הוא שרץ המים לוקה ארבע. ב' על ב' כללי הלאוין וב' בשביל הנאמר ששרץ המים וכשאכל נמלה לוקה חמש. שנתוסף עוד א' בשביל שרץ האויר שנכלל בשרץ הארץ. ולמדו רז"ל זה מלשון הכתוב (ויקרא י"א) זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במי'. הוא שרץ המים ולכל נפש השורצת על הארץ. הוא שרץ הארץ. ושרץ העוף לא נזכר כלל משום שנכלל בשרץ הארץ ומ"ש וירדו לשון רבים הוא מוסב על אדם ואשתו כמ"ש זכר ונקב' בראם וכן בפ' נח בא מאמרו ית"ש ומוראכם וחתכם יהי' כו' בכל אשר תרמוש האדמה. הוא שרץ האדם ובכל דגי הים הוא שרץ המים ושרץ העוף לא נזכר כלל מפני שהחטא גרם שנלקחו מהם רדיות הבע"ח אפס ניתן להם המורא והחתת. וידוע כי כל דבר הנעדר לא יוחזר לאיתנו בלתי דבר הנחסר ונפחת אף שחזר להם אחר המבול המורא וחתת נעדר להם מור' וחתת של שרץ העוף כאשר מצאנו ראינו בזבובים ושאר המינים אשר יעמדו על פני האדם ממש וזהו מחסדי הש"י שלא נלקח המורא מבהמות וחיות הארץ:ע"ד הרמז ויאמר אלהים נעשה אדם כו' לבא שהוא כלל האדם והוא א' ע"ג שלשה כו' בצלמנו כדמותנו זוגות המים בזה לב' תיבות ובזה לב שלם. ולכן נקרא לב בזה נשמה ובזה רוח ובמוח אש שורפו' וכן לב נור דלוק וכן הוא בצלמו כנז' ואמר בצלמנו דכורא. כדמותנו נוקבא כי ב' בתי לבא דכורא ונוקבא יצ"ט ויצ"הר ואמרו בזוהר זכה נעשה לו עזר בכל לבבך. ועיקר העבודה ביצר הרע כידוע והוא בעץ החיים. לא זכה בעונותינו הרבים טוב ורע כנגדו והוא בצלמנו כדמותינו שמוח כולל חו"ג זו"נ. וירדו בדגת הים כו' שהן כל מנהיגי הגוף וכן נאמר למטה הנה נתתי כו' שלב מושל בכולם למשוך לרצונו כמ"ש איזה דרך כו' רואה אני כו' ואמרו זכה רודה בכולם לא זכה ירוד שכולן מושלין בו שלבא ביניהם בדוחקא בצערא וימררו את חייהם כו' וידיע בהרבה מקומות:ויברא כו' בצלמו ביאורו בצלם הגבוה והמעולה בצלם אלהים. כבר ביארנו כי כל הנמצאים העומדי' למעלה מן הרקיע נקראי' אלהים כמו פלג אלהים מלא מים. ביאורו מים העליוני' שנפלג ממים התחתוני' הם מלא מים. לפי שהמים התחתוני' אינם מלאים כמ"ש והים איננו מלא (קהלת א') אבל חצי העליוני' המה מלאים ואינם חסרי' ע"י אידים. לכן בא מאמרו ית"ש שיברא האדם בצלם כל המלאכי' והעולמות והנמצאי' שהם למעלה מן הרקיע. ואמר ברא אותו ואח"כ ברא אותם שבתחלה עלה במחשבה לברוא אחד (ברכות ס"א ע"א עירובין י"ח ע"א) ואח"כ נבראו שנים. כי נבראו שנים נפרדים בגופם וכן בנפשות'. והי' זה כדי שיוכלו להוליד נפש בלולה מנפשות האב והאם. שהם היו בתחלה מחוברים וכלולים ביחד ואח"כ נפרדו ובוולד נכלל' ג"כ יחד וכמו שפי' הרשב"א ז"ל בחי' אגדות. ואמר ויברא הוא בריאת הנשמה והוא בצלמו והוא עיקר האד' כי הגוף נקרא בשר האד' ואח"כ פרט הכתוב סדר בריאתם כי מתחלה קוד' היצירה לא הי' לו רק נפש א' כלולה מב' ואח"כ חלק לשתים וז"ש בצלם כו' כי נשמת הזכר והנקיבה הן בשלימות ונקראו אדם כמ"ש כל השרוי בלא אשה כו': (יבמות ס"ב ע"ב):ויברך וכו' ויאמר להם אנהי' כל המאמרות הראשונות. ביאורם על רצונו ית"ש כמו ויאמר ה' לדג (יונה ב' י"א.) לפי שהשגחתו ורצונו נמצא אל כל הנמצאי' בדרך נסתר. ואל הדג בדרך נוכח. וכן ברכת הדגים הי' אל נוכח. וכן אל האד' בא מאמרו בנכח. וזהו כוונת רז"ל (בכורות ח' ע"א) ג' משמשים פנים כנגד פנים לפי שה' דבר עמהם. כוונתם שבא להם דיבור לשון נכח. כמו שיש חילוק בין הנביאי' בין דיבור לדיבור אעפ"י שלכלם היה מדבר אבל לא דיבר פנים בפנים אלא עם משה. כן הוא באמירה שלכלם לא היתה אמירה ברמז לנכח אלא עם שלשה אלו שלכן נאמר אצל הדגים פרו ורבו בלשון נכח. והעוף ירב בארץ לשון נסתר. וענין הנכח הוא בהשגחה יתירה שלכן קללת הנחש היתה גדולה וכן ברכת הדגים היתה גדולה מאד שלכן נאמר וידגו. וכן ויאמר ה' לדג ולכן ארז"ל עשרה מאמרו' הן והא תשעה הוי כו' כי ויאמר אלהים פרו ורבו אינה חשובה מן מאמרות הבריאה כי היא לברכה. פרו שיהיו פרים ורבים ולא יהי' עקרות. רבו שיולידו פעמי' רבות. ומלאו את הארץ ביאורו שלא יהיו נמצאי' במקו' אחד. אבל ומלאו את כל כדור הארץ. וזה הי' חטא דור הפלג' שיזמו לעשות נגד כוונת הבריאה ורצונו ית"ש לאסוף במקום אחד. אמנם נהרס עצתם מאתו ית"ש מפני שהי' מקביל לעומת כונת הבריאה כנ"ל:וכבשה ביאורו שיעשו עמה כפי מגמת לבם. הן להרוס ולחפור ולפתח ולשדד האדמה:ורדו' כו' כבר ביארנו. ובכל חיה כו' פיו נפש חיה כתרגומו והוא כולל כל מה שנברא מהארץ בהמה וחיה ורמש:ע"ד הרמז ויברך כו' פרו ורבו כו' חיבור ב' הבתים של הלב ומהן כמה ענפים מתפשטים כל המדות טובים שכליות ומעשיות וכולם לטוב. בזמן שהן מסכימים לדעת א' ופניה' איש אל אחיו כנ"ל.וכבשה. ארז"ל (מדרש רבה פ' ח' יבמות ס"ה ע"ב) וכבשה כתיב איש דרכו לכבוש כו' מס"ט דימינא והיא נכללת בו:ויאמר אלהים הנה נתתי לכם הוא ג"כ מעשרה מאמרות מפני שנתן כח בזרע ופירות שיזונו ויסעדו את לב האדם לא כן עשב השדה. ולכל בעה"ח נתן כח בעשבי השדה שיזונו מהם ולא מתבואות וזרעים ופירות כי לא יסעדו את לבם:ע"ד הרמז ויאמר אלקים הנה נתתי כו' כלי האכילה לזון את כל האיברים ומברירו דכולא נטיל לבא והשאר משלח לכבד ולשאר איברים שהן ולכל חית כו' הצומחת כנ"ל:וירא. אלהים וכו' את כל אשר עשה. ביאורו כי ראינו שדבר אחד יהי' טוב בעצמו וכאשר יתאימו לנמצא זולתו יהי' בלתי טוב אמנם מפעלי הש"י המה טובים בעצמם וגם עם חבור זולתם. רז"ל דרשו (מדרש רבה פרש' ט') טוב זה מלאך חיים מאד זה מלאך מות. כוונתם לא שהמות הוא יותר טוב מהחיים. אפס כונתו בעבור שכתב מאד משמע שהמות הוא ג"כ טוב שאין דבר מהנמצאים שיהיו בלתי טוב ויוצא מן הגדר. ואמר מאוד שתכלית הכל בשביל האדם שיעבוד לבוראו לכן נאמר בו מאוד:יום הששי כבר ביארנו.ע"ד הרמז וירא אלקים את כל אשר עשה כו' וכולם נכלל באדם שהוא עולם קטן וזהו את כל כו' שכל הבריות שנברא בימי המעשה נכלל בו וז"ש בצלמנו כו' כמ"ש במ"א. והכל נברא בשבילו וכן בלב שהכל נכלל בו ובשבילו וז"ש בצלמנו בצלם כו'. וכן בעול' שאדם הוא לב העולם. והוא נוטל שפירו דכולא ומבחר שבו משלח למוח שהיא נשמתו שבשמים. וז"ש הקרבנות ואילולי האכילה. אש המוח שורף כל הגוף וכן משבטלו הקרבנות אין לך יום (סוטה מ"ט ע"א) כו'. וזהו לחמי לאשי אש שבמוח בשמים אריה נחית שהוא מורה על מזבח ששם לבא והשאר משלח התמצית כו':והנה טוב מאד. ארז"ל טוב זה יצ"ט. מאד זה המות יצה"ר שהוא באד' לבא כנ"ל זכה כו' ועיקר העבודה בו ולכן נאמר מאד.
