הקדמה ללימוד התורה

התורה כולה ניתנה בהר סיני על־ידי הקב"ה ונכתבה על־ידי משה רבנו, כדברי חז"ל: 

"כִּ֤י דְבַר־יְ-הֹוָה֙ בָּזָ֔ה"(במדבר טו לא) - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה, שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו, זהו "כִּ֤י דְבַר־יְ-הֹוָה֙ בָּזָ֔ה"(במדבר טו לא).
(סנהדרין צט.)

הדברים מפורשים גם בפתיחת הרמב"ן לפירושו על התורה:

משה רבנו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקב"ה, והקרוב שכתב זה בהר סיני.

מתוך כך, עניינה של התורה מגמתי מתחילה ועד סוף וחייב להיראות באחדות אחת וברצף עניינים המשתלשלים זה מתוך זה, כדברי הכתוב: "תּ֘וֹרַ֤ת יְ-הֹוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ"(תהילים יט ח).

עניינה של התורה, כשמה כן הוא: הוראה המדריכה את המקבלים להשגת מטרה עליונה הכוללת את שלושת המישורים:

1. תיקון האדם ההולך בדרך התורה הן בעולם הזה והן בחיי הנצח, כמו שנאמר: "וַיְצַוֵּ֣נוּ יְ-הֹוָ֗ה לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְ-הֹוָ֣ה אֱ-לֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כׇּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃"(דברים ו כד).
2. מעלת האומה המושגת על־ידי שמירת התורה, כנזכר פעמים רבות: "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י"(דברים יא יג); "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ... וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ"(ויקרא כו ג-ד) ועוד.
3. תיקון העולם, עניין הנזכר בעיקרו בדברי הנביאים, המרבים לתארו ואף תולים אותו בתיקונם הלאומי של ישראל, כמפורש בדבריהם: "וְהָיָ֤ה אוֹר־הַלְּבָנָה֙ כְּא֣וֹר הַחַמָּ֔ה ...בְּי֗וֹם חֲבֹ֤שׁ יְ-הֹוָה֙ אֶת־שֶׁ֣בֶר עַמּ֔וֹ"(ישעיה ל כו); "בִּלַּ֤ע הַמָּ֨וֶת֙ לָנֶ֔צַח... וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙"(ישעיה כה ח). אמנם גם בתורה נרמז עניין זה, כפי שיתבאר.

לכאורה, התורה כולה מיועדת אך ורק לעם ישראל. כך ניתן להבין הן מן המצוות המנויות בה, שניתנו כולן לישראל, והן מן המקום הנרחב והמרכזי שהיא מקדישה לעיסוק בתולדותיהם של ישראל - החל מימי האבות, דרך יציאת מצרים ומתן תורה ועד הכניסה לארץ.

אמנם בכל זאת אנו מוצאים שהתורה הקדימה לכל אלו את המשבר הכלל־אנושי הקדום של חטא האדם הראשון, שהביא אל העולם את הייסורים הכוללים את כל המין האנושי וישראל בתוכם - המוות מצד אחד וקושי החיים מצד שני. מדוע ראתה התורה לנכון לעסוק בחטא זה, ולאחריו בחטאי דור המבול ודור הפלגה? מה עניינם של אלו לתיקונם של ישראל?

נראה הדבר כי מכאן מתברר שתיקונם של ישראל נועד להעלות בעקבותיו את האנושות כולה, ומאוחר יותר אף את טבע הבריאה עצמו, אל תיקונם השלם. מתוך כך מובן גם מדוע התורה מתבטאת ביחס לתיקונם של ישראל במילים "אחרית הימים"(בראשית מט א, במדבר כד יד), שמשמען אחרית ימי העולם כולו, שכן תיקונם של ישראל מסמן גם את זמנו העתידי של העולם כולו לבוא על תיקונו. אפשר שימים אלו רומזים גם לאותם שבעת ימים עליונים שמהם ועל־ידם משתלשלת ההוויה כולה.

סוד כוחם של ישראל להמציא תיקון כולל לבריאה כולה נעוץ בעצם העובדה שהתורה הקדושה ניתנת להם, ובהבנה שהופעת התורה בישראל היא באמת הופעת הקב"ה עצמו, הנגלה דרך מצוות התורה באופן שבו יוכל העולם לקבל את השפעתו. כך נאמר ביחס למעמד הנורא שבו ניתנה התורה לישראל: "יְהֹוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙"(דברים לג ב). כלומר: על־ידי מתן תורה הופיע ד' בעצמו, ולא רק התורה.

לאור זאת יש להסיק שמבט מעמיק בדברי התורה ובאופן שבו היא מתארת את קורות ישראל והעולם כולו, יוכל לחשוף את גילויי ההשגחה וההופעה הא-להיים המשתלשלים שלב אחרי שלב בתהליך בניין הטבע, האנושות והאומה הישראלית.

עוד נוכל ללמוד מן ההכרה הזו על גודל הזכות הנופלת בחלקנו בעת לימוד התורה וקיום המצוות, שבהם אנו נפגשים עם דבר ד' המלווה אותנו. זכות זו מחייבת אותנו לנהוג קדושה וטהרה בעצמנו כפי שנהגו אבותינו במעמד הר סיני, אמנם לא רק במובן גופני וחיצוני אלא בעיקר במובן פנימי של טהרה והתקדשות מחשבתית.

דברים ברוח זו כתב הרמב"ם; ומפאת חשיבותם נצטט אותם מילה במילה:

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ד' פן יפרוץ בו (כאזהרת ד' בזמן הגבלת ההר, קודם מעמד הר סיני), ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיוון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו – וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בם, ואפילו היה שוגג צריך כפרה – קל וחומר למצוות שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על ד' ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.
(משנה תורה הלכות מעילה ח ח)

על כך נוסיף את דברי חז"ל במשנה:

עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם... ומנין אפילו חמישה? ...ומנין אפילו אחד? שנאמר "בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ׃"(שמות כ כ).
(אבות ג ו)

ומכאן שבשעת לימוד תורה צריך שיהא האדם מדמה לעצמו כאילו עומד לפני המקום ברוך הוא ועוסק בדבריו. וכך נאמר בגמרא:

דתניא: "וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃"(דברים ד ט) וכתיב בתריה (=אחריו) "י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְ-הֹוָ֣ה אֱ-לֹהֶ֘יךָ֮ בְּחֹרֵב֒"(דברים ד י). מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע.
(ברכות כב.)

הרי שלימוד התורה מרב לתלמיד בהמשך הדורות נסמך בעניינו ונדמה במעלתו למעמד הר סיני, מצד חרדת הלב והרעדה הראויה.

על־פי הדברים הללו ניתן להתבונן על השתלשלות ההתגלות הא-להית המתוארת בתורה בחמש מדרגותיה, הנגלות לנו בחמישה חומשי תורה. יש לציין שהתגלות זו מופיעה דרך התפתחותו של עם־ישראל, כמו שנאמר: "וְאַתֶּ֥ם עֵדַ֛י נְאֻם־יְהֹוָ֖ה וַאֲנִי־אֵֽל׃"(ישעיה מג יב), ועל כן יהיה מבטנו מכוון להבחין בשלבים השונים בהתגלותם של ישראל, שהיא היא התגלות קדושת התורה ממקור קדושתה הא-להי.

ספר בראשית

ספר בראשית הוא ספר היצירה של שורשי האומה – אבותינו הקדושים – המופיעים במידותיהם המיוחדות להם, כאשר שורשים אלו עתידים ללוות את עמנו במהלך הופעותיו לאורך הדורות [על דרך אמרם ז"ל: "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו"(ביצה לב:)].

הספר כולל הקדמה העוסקת במסגרת העולמית שבתוכה יופיע העם הנבחר, כאשר הקדמה זו מחולקת לשתי בחינות:

הבחינה הראשונה עוסקת בתקופה עלומה שרק את שרידיה אנו נושאים אתנו, אולם רבה נגיעתה בתפקידים הנועדים לנו בקורות העולם אשר יתגלו בהמשך. הדברים אמורים בחטא האדם הראשון, שהוביל לגירושו מגן־עדן והשפיע עמוקות על כל צורת חיי האדם (בראשית).

הבחינה השנייה עוסקת בחטאי המין האנושי בשתי בחינותיהם: הבחינה החברתית־המוסרית והבחינה האמונית, הנוגעת לפרשת היחסים שבין האדם לבורא. אלו הם חטאי דור המבול ודור הפלגה.

סיפורים אלו משמשים כרקע להופעה הא-להית המתקנת הפועלת דרך ישראל בסיועו של המכשיר הכביר, תורת ד'. יחד עתידים שני אלו להשיב את העולם אל מעלתו הראשונה, ואולי אף להעלותו למעלה מזה.

תחילת התיקון נגלית בדמותו של אברהם אבינו, שהולך אל ארץ חדשה לבנות משפחה ועם, מתוך משמעת מוחלטת אל דבר ד' הנגלה אליו. באישיותו מראה אברהם כיצד המשמעת לדבר ד' משתלבת בתיקון מידות ובמוסריות חברתית ממדרגה ראשונה, הזוכה להכרה גם על ידי הרחוקים ביותר מדרך האמונה שאותה התווה בחייו.

קורות חייו של אברהם זרועות מפגשים ועימותים עם מלכי קדם, עובדה המלמדת על הייעוד הבין־לאומי המקופל באישיותו המיוחדת. דרכו של אברהם, שנצרפה בעשרה ניסיונות, מקבלת אישור מיוחד בברית ד' עמו ועם זרעו על נחלת ארץ הבחירה.

ממשיכו של אברהם, יצחק, מקבל אישור וחיזוק גם כבנו של אברהם וגם בכח דמותו המיוחדת, המגלה את קבלת ההשגחה הא-להית בתוקף עצום - גם בהשוואה לדמותו של אביו [למשל שלא ירד למצרים גם בעת רעב; וכן קיבל את העברת ברכותיו מעשו ליעקב ללא ערעור].

בקורות האב השלישי, יעקב, אנו נפגשים עם סיבוכי החיים הרומזים על דרכנו הלאומית בעתיד. יתר על כן, עיקר הבניין הלאומי של השבטים וחלוקתם נעשה על ידו, ואפילו שמה של האומה נקבע כשמו.

ספר בראשית מסתיים בירידה למצרים, המציינת את תקופת ההכשרה לקראת המעבר מדורות האבות - השורשים, אל בניין האומה הצומחת ומתפתחת מתוכם. הדרך למצרים רצופה השגחה א-להית נסתרת ונפתלת, שכיוונה ומגמתה מתגלים רק בסוף הדרך.

בתמצית נוכל לכנות את הספר הזה ספר ראשית האומה, או ספרם של אבות.

ספר שמות

ספר שמות עוסק בבניין האומה בהופעתה השלמה, הנבנית בשלושה רבדים:

1. יציאת מצרים, בה נבדלת האומה מן העמים ומתייחדת בצורתה הלאומית הישראלית.
2. מתן תורה, שבו נזרקת באומה הנשמה הקדושה הראויה לה.
3. מעשה המשכן, המיועד להעלאת האומה לתפקידה העתידי: ההתחברות והצעידה יחד עם א-להי עולם ברוך הוא, שאיווה את המשכן למושבו הקבוע בתוך ישראל.

יציאת מצרים מתחלקת לשלבים אחדים: תחילתה בעבדות ובסבל שפקדו את ישראל, עד כדי סיכון קיומם הלאומי והאנושי גם יחד. מתוך המציאות הקשה הזו הופיעה שליחותו האלוקית של משה לגאולת ישראל ופתחה בתהליך התגוששות של דבר ד' עם רשעותו של פרעה, כאשר לאט לאט נשברת זו האחרונה ומגלה את היד החזקה השולטת בבריאה. עם ישראל יוצא את שערי מצרים ומגלה את תחילת הופעתו הלאומית.

מערכה אדירה נוספת הופכת את היציאה ממצרים לעובדה קיימת, ובה חוברת רשעת מצרים לאיתני הטבע הגולמי (המדבר והים) כדי לעצור את ישראל ולהשיבם אל עבדותם. בכניעת העצמה האדירה הזו לפני ד', הצועד בראש מחנה ישראל, מתגלה הא-להות בפעם הראשונה מאז ימי בראשית גם בהכרתם האנושית הבהירה והנבואית של המון עם, המשמשת כהקדמה למעמד הר סיני; "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל"(מכילתא דר' ישמעאל מסכתא דשירה פרשה ג).

הכרה נבואית זו, שכללה את האומה כולה על כל פרטיה, שימשה כמבוא ראשון למתן־תורה בהר סיני; כשלאחר ההכנות המרובות התגלה כבוד ד' לא רק בנוראותיו אלא גם בעומק רצונו, המצווה את האדם ומדריכו בדרך חייו.

המעמד הגדול נקבע לדורות על־ידי הקמת מבנה הנמשך והולך עם ישראל מאז ועד עולם. זהו מעשה המשכן שבמרכזו הלוחות הכתובים באצבע א-להים - אלו שעל בסיסם תיבנה קומת התורה במלוא היקפה, בכתב ובעל־פה. תורת ד', המגלה את רצונו הטבוע בעמו הנבחר, מקפיצה בבת־אחת את ישראל מן המדרגה האנושית אל המדרגה המלאכית ומשנה את מהותו מן הקצה אל הקצה.

שינוי מהפכני זה אי־אפשר שיבוא בלי זעזועים, ואכן ברגע של חולשה נכשל העם בחטא העגל והוצרך לתיקון גדול (לוחות שניים, שניתנו על־ידי תפילתו של משה). אמנם גם המשבר הוסיף על גילוי הממד העליון שבנשמותיהם ובשליחותם של ישראל, כאשר בעקבות הסליחה והכפרה זכינו לגילוי שלוש־עשרה המידות הא-להיות, גילוי המעיד כי הברית הכרותה בין ד' וישראל חודרת עד עצם חייהם, ואין החטא יכול לפגום בה (כי תשא).

המאמץ לתיקון החטא זיכה את ישראל ברוח נדיבות נפלאה בבניין המשכן, ומתוך כך זכו להופעת השכינה בדרך קבע במרכז מחנותיהם ולכל המתחייב מהופעה זו.

בתמצית נכנה את ספר שמות ספרם של ישראל, או ספר בניין האומה (ועל כך עוד נרחיב במאמר ההקדמה לספר שמות).

ספר ויקרא

ספר ויקרא עוסק בהתעלות המתחייבת בסדרי חייהם של ישראל מתוך היותם שרויים במחיצה אחת עם השכינה, כפי שתואר בספר שמות. התעלות זו מופיעה בשלוש רמות:

1. עבודת ד' בקרבנות מעשיים ובהנהגות מיוחדות (כמו סדרי הטהרה ודיני קדושת הנישואין) השייכות לחייהם של הקרובים אל עבודת הקודש - הלא הם הכהנים.
2. התעלות צורת החיים האישית של כל אחד מישראל, הן מבחינת ההתעלות האישית בקדושה ובטהרה והן מצד ההתחייבויות החברתיות הנמשכות ממנה.
ברמה זו נכללות האזהרות החמורות על גילוי עריות מחד, ודרישות מוסריות שונות מאידך - כגון: "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ"(ויקרא יט יח); מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם"(ויקרא יט לב) - המנומקות במילים: "אֲנִ֥י יְ-הֹוָֽה׃".
מילים אלו מעידות כי הבקשה לקרבת ד' והשאיפה להגיע למצב שבו ישכון בקרב האדם הן העומדות בשורש המצוות הרבות המוטלות עלינו. קרבה זו, שהיא עובדה קיימת, מבוטאת בחדות רבה בפסוקים שונים, כמו: "וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ... אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ"(במדבר לה לד), "הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃"(ויקרא טז טז).
3. התעלות חיי האומה כולה מתוך האצילות הנמשכת אליה על־ידי קרבת השכינה. לסדר זה שייכים הציוויים על המועדים, איסור מכירת הארץ, מצוות השמיטה והיובל, יחד עם כל עשרות המצוות הנמשכות מעניינם - שדה אחוזה, עבד עברי, ערכין ועוד.

שכנות זו של האנושי והא-להי גוררת איתה אחריות הרת־גורל, הנושאת בכנפיה ברכה וקללה - " אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ... וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽא-לֹהִ֑ים... וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ... וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ (חס ושלום)"(ויקרא כו ג,יב,טו,ל); אולם לא פחות מכך היא מטביעה בעם את החותם הא-להי של נצח ישראל, שהוא אולי עיקר העיקרים ־ "וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם"(ויקרא כו מד).

בתמצית נכנה את ספר ויקרא ספר המקדש, או ספר עבודת הקודש.

ספר במדבר

בספר במדבר אנו נפגשים בקורות התמודדותו של העם הקדוש בהליכתו בשבילי העולם, בהם הוא מחויב לצעוד -

1. עם העמים הירודים בתרבותם האלילית.
2. עם היצרים הנמשכים מחולשות הגוף והטבע.
3. עם חולשות האמונה הקשורות לקוצר הדעת האנושי.

אין לתאר את הופעת התורה בעולם ללא המאבקים הנזכרים, המלווים במשברים קשים, שעליהם התגברו ישראל בדרכים שונות.

המאבקים הנזכרים מבררים את האור מן החושך -

1. בין ישראל לעמים(חקת ובלק).
2. בתוך ישראל פנימה - כנגד בעלי המחלוקת.
3. בירורים הנעשים בין קודש לקודש, מתוך בירור הכרתם המדויקת של ערכי הקדושה הישראליים [כגון: נבואת משה מול נביאים אחרים (מרים ואהרן); עבודת ה' בארץ מול הגלות (מצוות נסכים והפרשת חלה הנוהגות רק בארץ); המצב המתוקן של האדם שבו הוא ראוי להתקרב אל משכן ה', לעומת הטומאה החלה עליו במיתתו ומרחיקה את הנוגע בו ממקום הקודש] וההבחנה ביניהם.

מקור הסיבוכים והחולשות הוא חוסר ההכרה בגודל הייעוד הלאומי הקדוש. כך נולדים רפיון ורתיעה ממשימת גילוי עצמיותנו הלאומית בארץ הקודש. זהו החטא המיוחד לצדיקים, שאיננו קשור במעשה רע, בתאוות ושפלויות אחרות אלא ב"שב ואל תעשה" - שהוא בעצמו ההשחתה הגדולה - כדברי הכתוב: "גַּ֭ם מִתְרַפֶּ֣ה בִמְלַאכְתּ֑וֹ אָ֥ח ה֗֝וּא לְבַ֣עַל מַשְׁחִֽית׃"(משלי יח ט).

אמנם בחסד ד' ההולך עם ישראל בכל מצביהם השונים אנו מצליחים להתקיים ולהמשיך בדרך מתוך הנפילות וגם על־ידן, כמתואר במילים הספורות בפרשת "וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן": "קוּמָ֣ה ׀ יְ-הֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ... וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃"(במדבר י לה-לו). מסעם של ישראל הוא מסעו של ריבון העולמים, מאבקיהם הם מאבקיו ומנוחתם היא מנוחתו: על כן, בוודאי אין מפלה כלשהי יכולה להיות נפילה מוחלטת חס ושלום.

מתוך כך מוכר עם־ישראל באופן הרוחני כעם למוד מלחמה המצווה על כיבוש הארץ הקדושה ובניינה המחודש כְּלב העולם, ובזאת יתבאר מדוע ספר במדבר פותח בהגדרתם של ישראל כיוצאי צבא.

סיומו של הספר בעמידה על גבול ארץ הקודש, ארץ ההגשמה של ישראל והשתלמותה ושכלולה של התורה כולה.

בתמצית נקרא לספר זה ספר הדרכים או ספר מלחמות ישראל ונצחיותם.

ספר דברים

ספר דברים, החותם את התורה, עניינו להגיע אל התכלית היעודה: ההופעה הא-להית בתוך חיי האומה בעולם־הזה. להופעה זו נדרשת ארץ מיוחדת, המקודשת מטבע ברייתה, ועל כן עוסק ספר דברים בצורה בולטת ביותר בחיים המיוחדים הקשורים בארץ־ישראל. עובדה זו בולטת בפתיחתו (א) ובסיומו (לד), שם נמצא את קביעת גבולות הארץ.

עוד נמצא בתחילת הספר את תיאורם של שני משברים קשים, שגם הם קשורים לעניינה של הארץ הקדושה: בראשון שבהם מאבד דור המדבר את זכותו על הארץ, ובשני מאבד משה רבנו את הזכות הזו. משברים אלו והקושי הנגרם בעקבותיהם מלמדים אותנו על דרך השלילה עד כמה חיונית הארץ, הן לחיינו הלאומיים והן להופעתה של התורה [סבלו של משה לא נבע רק מרצונו האישי להיכנס אל הארץ הקדושה, אלא ממהותו כמוסר התורה לישראל. כאבו והפצרותיו לביטול הגזרה מעידים על הזיקה העצומה בין קדושת הארץ לקדושת התורה ולהופעתה השלמה].

רק אחרי הכאב הגדול על אבדנה הזמני של הארץ, אנו חוזרים על פרשת מתן־תורה וקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות הנמשכים ממנה. ייתכן וחזרה זו עניינה להעלות את התורה לרמה הגבוהה המיועדת: תורת האומה ותורת הארץ גם יחד.

מתוך כך אנו מקבלים סדרה חדשה של מצוות שכולה שייכת לעבודת ד' בארץ: ראשית, הידיעה שבארץ נמצא מרכז ומכון לשכינה הא-להית, מה שמחייב את ריכוז העבודה האישית והכללית סביבו. גם המשפט והמלכות מקבלים צביון חדש בהופעתם בארץ, כאשר התורה מחייבת את כל ישראל בציות מיוחד לחכמי ירושלים, שתורתם מושפעת מהמקום שבו הם דנים - מקום השכינה המתגלה בתורתם. מלכות ישראל וצורת גיבושו הלאומי עלולות להיתקל בהתנגדות הגויים מסביב, ועל־כן אנו מצווים במצוות המלחמה והנמשך ממנה.

ההופעה הלאומית המשוכללת מקרינה על חיי הפרטים, ואחרי מצוות השייכות לכלל האומה מתקבלת סדרה אחרת של מצוות העוסקת בחיי הפרט מצדדי המשפחה, המלאכה והחיים. השתלמות הכלל והפרטים מסתיימת במצוות מחיית עמלק, שבה נשלם בירור האור מתוך החושך וסילוקו של הרע מן העולם.

השלמת המצוות, שהיא בעצם השלמת מדרגתם של ישראל, נחתמת בברית א-להית המגלה כי פירוד בין ישראל לא-להות אינו אפשרי - לא רק בחיי הכלל, אלא גם בחיי הפרט. כל פירוד שכזה ייתקל בהתקוממות פנימית וחיצונית של השמים והארץ וכל צבאם, שתחייב את ישראל בכללותם ובפרטותם להגיע אל התשובה ולשוב אל שליחותם - שהיא גם גאולתם.

סיום הספר, שהוא גם סיום התורה, נחתם בשירת השמים והארץ שהיא שירת ההוויה, המתרכזת בתהלוכות חיי האומה בעבר ובעתיד. מתוך כך מתגלה הברכה השלוחה לאומה בכללותה ובחטיבותיה השונות.

התורה מסתיימת בסילוקו של משה איש האלוקים, שדרכו נתקבלה התורה, אולי כדי שנבין כי התורה היא תורתם של ישראל ולא תורת היחיד המופלא. ידיעה זו מתבררת במילותיו האחרונות של משה רבנו: "אַשְׁרֶ֨יךָ‏ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּי-הֹוָ֔ה"(דברים לג כט).

בתמצית נכנה את ספר דברים ספר התכלית וההגשמה, או ספרה של הארץ.