א שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד הִנֵּ֣ה מַה־טּ֭וֹב וּמַה־נָּעִ֑ים שֶׁ֖בֶת אַחִ֣ים גַּם־יָֽחַד׃ ב כַּשֶּׁ֤מֶן הַטּ֨וֹב ׀ עַל־הָרֹ֗אשׁ יֹרֵ֗ד עַֽל־הַזָּקָ֥ן זְקַֽן־אַהֲרֹ֑ן שֶׁ֝יֹּרֵ֗ד עַל־פִּ֥י מִדּוֹתָֽיו׃ ג כְּטַל־חֶרְמ֗וֹן שֶׁיֹּרֵד֮ עַל־הַרְרֵ֪י צִ֫יּ֥וֹן כִּ֤י שָׁ֨ם ׀ צִוָּ֣ה יְ֭הוָה אֶת־הַבְּרָכָ֑ה חַ֝יִּ֗ים עַד־הָעוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד. הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים, בני ישראל, ובעיקר בני ירושלים גַּם יָחַד. הטובה והנועם ששורים עליהם דומים למראה שהם רואים, כשהם צופים בתפארת הכהנים:
פסוק ב:
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב, המבושם עַל הָרֹאשׁ הנוטף ויֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן ובניו הכהנים אחריו, שהוא זקן ארוך שֶׁיֹּרֵד עַל, עד פִּי, פתח מִדּוֹתָיו, מדיו, לבושו. השמן המבושם המחליק שיורד על זקן הכהן מבטא שפע, כבוד, תפארת ונחת.
פסוק ג:
הרווחה הגדולה מתוארת באמצעות תיאור פנטסטי: כְּטַל, כמים היורדים מהר חֶרְמוֹן, שבגלל גובהו ומיקומו מרובים בו הגשמים והטללים, שֶׁיֹּרֵד במקום שאין בו טללים לרוב – עַל הַרְרֵי צִיּוֹן, כִּי שָׁם – בציון צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה, שהיא חַיִּים על כל תכונותיהם ומעלותיהם, עַד הָעוֹלָם, לעולם.