שיר המעלות לדוד. גם זה המזמור יש לפרשו על בני הגלות או על דוד עצמו. ואם נפרשהו על דוד בעצמו יהיה ביאורו כשאמר דוד לנתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון א׳ יושב בתוך היריעה והשיבו נתן כל אשר בלבבך עשה כי האל׳ עמך עד שבאתהו הנבואה לא אתה תבנה הבית (ש״ב ו) ואמ׳ שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך ר״ל במה שאמר לי נתן כל אשר בלבבך עשה והייתי בטוח לבנותה ושיהיו רגלינו עומדות בשעריך, והיו עבר במקום עתיד ושתהיה בנויה ויעלו שם שבטיםושישבו שם כסאות למשפט הכל עבר במקום עתיד וכשראה שלא נתקיימה מחשבתו דבר דבריו כחושק המתאונן על שלא יוכל להפיק רצונו כחשקו מעורר בני גילו שמאחר שאינו זוכה בבנינה לא הוא ולא הם עמו שיברכנה וישאלו בשלומה לאל ובשלום אוהביה ולמען אחי ורעי הם השבטים ובית ה׳ בית המקדש. ואם על לשון הגלות יתנבא בשורת הגאולה שבהגיע תור הגאולה ויצא קול הישועה תגדל שמחת העם בבשורה ולהפליג במעלת הישועה האריך בשבחי ירושלים
פסוק ב:
ואמ׳ עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כלומ׳ כשהיית במלואך היו רגלינו עומדות בשעריך לראות יופי החומות, או פי׳ עומדות היו רגלינו בשעריך שלרוב העם אשר היה שם לא היינו יכולים כלנו לעמוד בתוכך או פי׳ לדעתי ענין קיום כלומ׳ עמידתנו וקיומנו בזכות שעריך והוא כנוי על מצבי החכמים כמו אוהב ה׳ שערי ציון (מזמ׳ פז) ודרשו בו שערים המצויינין בהלכה (ברכות ח.) וזה לב׳ סבות אחת לסדר ההנהגה שבתוכה או בזכות התורה כאמרם כי לה׳ מצוקי ארץ אלו העוסקים בתורה וישת עליהם [תבל] שבזכותם העולם עומד (ע׳ יומא לח).
פסוק ג:
וירושלם הבנויה ר״ל שלימה בבנין הדור ומשוכלל. או יאמ׳ בנויה מענין בנים כדרך ואבנה גם אנכי ממנה (בראש׳ ל ג). או לדעתי יאמ׳ בנויה על שהיא מלאה מחכמים מענין ורב שלום בניך ודרשו בו אל תקרי בניך אלא בוניך (סוף ברכות) וכן אמרו בדרש ר׳ יוסי הגלילי אזל לאחר חד למגמול חסדין אמ׳ להון אינון חרובי קרתא אלא מאן נינהו נטורי קרתא רבנן. וכעיר שחברה לה יחדו לפי׳ הראשון שאין שם מקום פנוי שלא בנוי והכל מלא, ולפי׳ השני כלומ׳ שבאו סביבותיה בתוכה מפה ומפה כדרך עיר גדולה שמתקבצים כל סביבותיה בתוכה ולפי׳ השלישית לדעתי כדרך אמרו אזכיר רהב ובבל וגו׳ זה יולד שם (לעיל פז) כלומ׳ שמעטים הם בני אדם של צורה שבתוכה והם המתכנסים בעת הצרה לצורך הנהגותיהם אבל ציון איש ואיש יולד בה כלומ׳ שכלם חכמים ונבונים ואין בהם בחירה מי מהם יבקשו לחתישב לצורך הנהגתם ועצתם אבל כלם משכילים וחכמים כלם ראויים להתקבץ לעצה וזהו כעיר שחברה לה יחדו,
פסוק ד:
ששם עלו שבטים רמז לעולי רגלים וקראם שבטי יה להיותם שם אגודה אחת שפה אחת ודברים אחדים להודות לשם ה׳ וקראם עדות לישראל ר״ל עטרה ונזר. וי״מ עדות לישראל על הנסים שהיו שם שלא אמר אחד לחבירו צר לי המקום (אבות פ״ה) נראה לפרש עלו לשון עלוי כלומ׳ ששם נתעלו השבטים והושלמו באמונתם תכלית השלימות והיא האמונה שהיא עדות לישראל והיא האמונה הנכללת במלת עדות והוא כשיאמן מה שראוי להאמין מצד המורגש והמפורסם או מצד החקירה והעיון לא תשלם האמונה עד שיאמן מה שתכריח הקבלה להאמין בו וזה ממה שידוע שהדברים יאמנו על אחד מד׳ עניינים הא׳ המורגש מצד החושים הב׳ המפורסם והוא מה שנודע לכל העולם אם מצד הסכמה כללית כמו שיאמן שכבוד אב ואם טוב והגזלות והחמסים רע וכיוצא בהם במה שיאמ׳ עליו טוב או רע ולא אולת ושקר אם במה שיאמר עליו אמת ושקר במה שלא יצטרך לחקירה כידיעה שהכל גדול מחלקו ושהאלכסון המרובע יתר על צלעו ושאר המושכלות הראשונות. הג׳ המוקש והוא הדבר שידיעתו מגעת מצד החכמה בדרך ההיקש והמופת וזה החלק נודע לחכם מצד החקירה קשה וכבדה לא ישיגוה רוב בני אדם כי היא תצטרך לחכמות רבות ולהצעות ארוכות, כמאמר החכם שאמ׳ האמת כבד על כן נושאיו מעטים וצריך להמוני עם שידעוה דרך קבלה ויאמינוה וזה אמרו בדרש ארור אשר לא יקים את דברי התורה אלו נאמר אשר לא ילמד את דברי התורה לא היה לעולם תקומה וכן עץ חיים היא למחזיקים אלו נאמר לעמלים בה לא היה לעולם תקומה. הד׳ המקובל והם הדברים שאף לחכמים לא יודעו רק דרך קבלה מצד שלא יצא על א׳ מהם מופת להיותו או להעדרו וזאת האמונה מיוחסת לבעל דת ועליה אמר שהיא באה להודות לשם ה׳ כי בהיאמן אמונת חדוש העולם ויכלתו במופתים ושנוי הטבעים.
פסוק ה:
כי שמה ישבו כסאות למשפט שבחה על הנהגת היושר שבה.
פסוק ו:
ואמ׳ כדרך מבשר ומשמיע ישועה שאלו שלום ירושלים כלומ׳ התפללו על בשורת הישועה ואמ׳ דרך צחות שיקראו בשלומה ויתפללו עליה ויאמרו לה דרך תפלה ישליו אוהביך.
פסוק ז:
וכן יהי שלום בחילך ר״ל בחומותיך מלשון חיל וחומה (איכה ב ח) וארמנותיך רמז על הבתים וההיכלות.
פסוק ח:
ואמ׳ שהכונה בתשוקתו אליה הוא לשלימות היושבים בה ולמעלת המקדש והוא ענין למען אחי ורעי וגו׳ למען בית ה׳ אלקינו אבקשה טוב לך.