פסוק א:הַלְלוּיָהּ, קריאה לנוכחים להלל את ה'. הַלְלוּ, עַבְדֵי ה', אין אלו בעלי תפקיד או מעמד מסוים, אלא הרואים עצמם כעבדיו ונוהגים כך. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'.
פסוק ב:שתי פנים לתהילה הזו: מצד אחד היא עוסקת בגדולת ה' בממד הזמן ובממד המרחב: יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, לנצח.
פסוק ג:מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ, מקצה המזרח עַד מְבוֹאוֹ, מקום השקיעה, קצה המערב – בכל מקום מְהֻלָּל שֵׁם ה'.
פסוק ד:רָם, גבוה עַל כָּל גּוֹיִם, העמים ה', עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. הוא מעל למציאות ומעבר לכל שלטון ושררה מוכָּרים.
פסוק ה:מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי, מגביה לָשָׁבֶת.
פסוק ו:צדה השני של תהילת ה' הוא שה' משגיח גם על פרטי העולם הנמוכים ביותר: דווקא משום שהקדוש ברוך הוא נשגב כל כך, הוא גם הַמַּשְׁפִּילִי, משפיל לִרְאוֹת ממרומיו בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, ודואג ליצורי ארץ לא פחות משהו מטפח את שוכני השמים.
פסוק ז:משום כך הוא מְקִימִי, מקים מֵעָפָר את הדָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים את האֶבְיוֹן, העני.
פסוק ח:לְהוֹשִׁיבִי, להושיב את הדל והאביון במקום גבוה – עִם נְדִיבִים, מכובדים ועושי חסד, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. ה' רואה בצערם של העניים והמושפלים ומעלה את קרנם.
פסוק ט:וכן הוא מוֹשִׁיבִי, מושיב במנוחה וקיום יציב את העֲקֶרֶת, העקרה בתוך הַבַּיִת, בכך שהוא פוקד אותה כך שתהיה אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. הַלְלוּיָהּ.
