ביאור פרק ההלל הראשון
יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְ-הוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃
מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְ-הוָֽה׃
רָ֖ם עַל־כָּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְ-הוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃
(תהילים קיג ב-ד)
יש כאן שלשה עניינים שבהם כבוד ה' מהולל:
א. בכל חלקי הזמן, "מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃".
ב. בכל חלקי העולם, מצד מזרח ועד צד מערב.
ג. בפי כל הבריות, "רָ֖ם עַל־כָּל־גּוֹיִ֥ם".
חלוקה משולשת זו היא החלוקה מספר יצירה, עש"ן, דהיינו עולם שנה נפש. שנה היא בחינת הזמן; עולם הוא בחינת המקום; נפש בחינת הנפשות והבריות.
מִ֭י כַּי-הוָ֣ה אֱ-לֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃
(תהילים קיג ה)
פסוקי דזמרה פותחים בפסוק "ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה", ואילו כאן נחשב מושבו גבוה מן השמים והארץ, אשר ממקום ישיבתו למעלה הוא משפיל לראות בשמים ובארץ. אלא שפסוקי דזמרה עוסקים בהנהגת ה' את העולם בדרך וסדר הטבע, ומשום כך נחשב מושבו וכסא מלכותו בשמים. כי השמים הוא חלק מהבריאה, וכן ההנהגה הטבעית היא בתוך סדר ומסגרת הבריאה. אבל ההנהגה הניסית המתוארת בפרקי ההלל, הרי היא למעלה מסדר הטבע, ולכן כאן נחשב שיושב למעלה מן השמים והארץ כי הנהגה זו היא מחוץ למסגרת וסדר הבריאה, ולכן מקומו למעלה מן השמים ומשם הוא משפיל לראות ולהנהיג את הניסים בשמים ובארץ.
מְקִֽימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵֽ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃
(תהילים קיג ז)
האביון קשה מן הדל, וכמו שאמרו חז"ל: "אביון - שתאב לכל", ואילו דל הוא כל מי שנתדלדל מנכסיו. משום כך הדל הוא בעפר ואילו האביון הוא באשפות. ובסדר זה נכתב הפסוק: 'לא זו אף זו'. וכן 'הרמה' היא גדולה מ'הקמה'; את הדל צריך רק להקים ולהעמיד ממקום נפילתו בעפר, אך האביון העלוב הוא שקוע באשפתות, ויש לחלצו ולהגביהו ולהרימו מתוך עומק האשפות שמונח בהם.
לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֝֗ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃
(תהילים קיג ח)
כאמור, עוסק ההלל בהנהגה המיוחדת שמנהיג הקב"ה את עם ישראל. הפרק ראשון של ההלל מכוון כלפי האבות, אשר התחסד הקב"ה עמהם, ובהם היה תחילת ההנהגה המיוחדת עם ישראל. הקב"ה הרימם מעפר בהיותם נרדפים על ידי נמרוד, פרעה, אבימלך, עשו ולבן. הקב"ה הנהיגם בהנהגה מיוחדת והושיבם בכבודו של עולם, עד שהיו "נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ", כלומר, נכבדי העולם, וכמובא בחז"ל: " 'בת נדיב' - בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר 'נדיבי עמים נאספו עם א-להי אברהם' "(חגיגה ג.). וכן "מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה" היא ההנהגה המיוחדת שעשה הקב"ה עם האמהות, שהיו עקרות בטבען, והפכן הקב"ה בדרך נס ועשאן הקב"ה ל"אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה".