א בָּרֲכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־יְה֫וָ֥ה יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֭וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ׃ ב עֹֽטֶה־א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה׃ ג הַ֥מְקָרֶֽה בַמַּ֗יִם עֲ‍ֽלִיּ֫וֹתָ֥יו הַשָּׂם־עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ הַֽ֝מְהַלֵּ֗ךְ עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ ד עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט׃ ה יָֽסַד־אֶ֭רֶץ עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ ו תְּ֭הוֹם כַּלְּב֣וּשׁ כִּסִּית֑וֹ עַל־הָ֝רִ֗ים יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם׃ ז מִן־גַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְנוּס֑וּן מִן־ק֥וֹל רַֽ֝עַמְךָ֗ יֵחָפֵזֽוּן׃ ח יַעֲל֣וּ הָ֭רִים יֵרְד֣וּ בְקָע֑וֹת אֶל־מְ֝ק֗וֹם זֶ֤ה ׀ יָסַ֬דְתָּ לָהֶֽם׃ ט גְּֽבוּל־שַׂ֭מְתָּ בַּל־יַֽעֲבֹר֑וּן בַּל־יְ֝שׁוּב֗וּן לְכַסּ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ י הַֽמְשַׁלֵּ֣חַ מַ֭עְיָנִים בַּנְּחָלִ֑ים בֵּ֥ין הָ֝רִ֗ים יְהַלֵּכֽוּן׃ יא יַ֭שְׁקוּ כָּל־חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י יִשְׁבְּר֖וּ פְרָאִ֣ים צְמָאָֽם׃ יב עֲ֭לֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַ֣יִם יִשְׁכּ֑וֹן מִבֵּ֥ין עֳ֝פָאיִ֗ם יִתְּנוּ־קֽוֹל׃ יג מַשְׁקֶ֣ה הָ֭רִים מֵעֲלִיּוֹתָ֑יו מִפְּרִ֥י מַ֝עֲשֶׂ֗יךָ תִּשְׂבַּ֥ע הָאָֽרֶץ׃ יד מַצְמִ֤יחַ חָצִ֨יר ׀ לַבְּהֵמָ֗ה וְ֭עֵשֶׂב לַעֲבֹדַ֣ת הָאָדָ֑ם לְה֥וֹצִיא לֶ֝֗חֶם מִן־הָאָֽרֶץ׃ טו וְיַ֤יִן ׀ יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב־אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב־אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד׃ טז יִ֭שְׂבְּעוּ עֲצֵ֣י יְהוָ֑ה אַֽרְזֵ֥י לְ֝בָנ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר נָטָֽע׃ יז אֲשֶׁר־שָׁ֭ם צִפֳּרִ֣ים יְקַנֵּ֑נוּ חֲ֝סִידָ֗ה בְּרוֹשִׁ֥ים בֵּיתָֽהּ׃ יח הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים סְ֝לָעִ֗ים מַחְסֶ֥ה לַֽשְׁפַנִּֽים׃ יט עָשָׂ֣ה יָ֭רֵחַ לְמוֹעֲדִ֑ים שֶׁ֝֗מֶשׁ יָדַ֥ע מְבוֹאֽוֹ׃ כ תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה בּֽוֹ־תִ֝רְמֹ֗שׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָֽעַר׃ כא הַ֭כְּפִירִים שֹׁאֲגִ֣ים לַטָּ֑רֶף וּלְבַקֵּ֖שׁ מֵאֵ֣ל אָכְלָֽם׃ כב תִּזְרַ֣ח הַ֭שֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפ֑וּן וְאֶל־מְ֝עוֹנֹתָ֗ם יִרְבָּצֽוּן׃ כג יֵצֵ֣א אָדָ֣ם לְפָעֳל֑וֹ וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ עֲדֵי־עָֽרֶב׃ כד מָֽה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ ׀ יְֽהוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ׃ כה זֶ֤ה ׀ הַיָּ֥ם גָּדוֹל֮ וּרְחַ֪ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם־רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם־גְּדֹלֽוֹת׃ כו שָׁ֭ם אֳנִיּ֣וֹת יְהַלֵּכ֑וּן לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק־בּֽוֹ׃ כז כֻּ֭לָּם אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּר֑וּן לָתֵ֖ת אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ׃ כח תִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם יִלְקֹט֑וּן תִּפְתַּ֥ח יָֽ֝דְךָ֗ יִשְׂבְּע֥וּן טֽוֹב׃ כט תַּסְתִּ֥יר פָּנֶיךָ֮ יִֽבָּהֵ֫ל֥וּן תֹּסֵ֣ף ר֭וּחָם יִגְוָע֑וּן וְֽאֶל־עֲפָרָ֥ם יְשׁוּבֽוּן׃ ל תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה׃ לא יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו׃ לב הַמַּבִּ֣יט לָ֭אָרֶץ וַתִּרְעָ֑ד יִגַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ׃ לג אָשִׁ֣ירָה לַיהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃ לד יֶעֱרַ֣ב עָלָ֣יו שִׂיחִ֑י אָ֝נֹכִ֗י אֶשְׂמַ֥ח בַּיהוָֽה׃ לה יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים ׀ מִן־הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים ׀ ע֤וֹד אֵינָ֗ם בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֗ה הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
עוטה. מלביש את העולם באור כשלמה המעטף גוף האדם:
פסוק ב:
נוטה שמים. סביב הארץ כאדם הנוטה יריעה:
פסוק ג:
המקרה. עשה תקרת עליותיו במים והם המים העליונים אשר מעל השמים שהם כתקרה לעלייה:
פסוק ג:
רכובו. להיות מרכבה לכל אשר יחפוץ יטם כהרוכב את מרכבו:
פסוק ג:
המהלך. מוליך העבים במרוצה על ידי הרוח הנושב ועופף כבעל כנף:
פסוק ד:
מלאכיו רוחות. עושה הרוחות להיות שלוחיו:
פסוק ה:
על מכוניה. על כנה ובסיסה לבל תהיה נוטה לפול עד עולם:
פסוק ו:
תהום. כסית את התהום לבל יעלה וישטוף את העולם כמו שמכסים דבר מה במלבוש על ההרים. יש מימי הים על ההרים ואינם נשפכים למטה כדרך המים:
פסוק ז:
מן גערתך. כשאמרת יקוו המים נסו אל המקום שהמה שם:
פסוק ז:
מן קול רעמך. בעת השמעת להם קולך שהוא כקול רעם מהרו אז ללכת אל מקומם:
פסוק ח:
יעלו הרים. בעת נסעו הלכו בדרך מהלכם על ההרים חוץ מטבע המים ומשם ירדו אל הבקעות ולא נשארו שמה כטבע המים רק הלכו אל המקום הזה אשר יסדת להם:
פסוק ט:
גבול שמת. חול הים שמת להם לגבול לבל יעברו הגבול ההוא לבל ישובו למקומם לכסות הארץ כאשר בתחילה:
פסוק י:
בנחלים. שלא יפסק מימיהם והמה שוטפים והולכים בין ההרים להשקות אותם:
פסוק יא:
ישקו. הנחלים ההם משקין את חיות השדה המצויים בין ההרים והפראים ישברו את צמאם במימיהם ר״‎ל יבטלו הצמאון בשתיית המים:
פסוק יב:
עליהם. אצל הנחלים ההם ישכנו העופות:
פסוק יב:
מבין עפאים. מבין עלי האילנות המצוים אצל הנחלים משם יתנו קול שיר:
פסוק יג:
מעליותיו. הם העננים שהמה לצד השמים:
פסוק יג:
מפרי מעשיך. הם פרי העננים והוא הגשם וכפל הדבר במ״‎ש:
פסוק יד:
לבהמה. למאכל בהמה:
פסוק יד:
לעבודת האדם. מצמיח עשב למלאכת האדם כמיני צבעים וכדומה:
פסוק יד:
להוציא. מצמיח להוציא לחם וגומר:
פסוק טו:
ויין. מצמיח היין המשמח לב שותהו:
פסוק טו:
להצהיל. מצמיח השמן להאיר פני האדם על ידי כשירבה לאכול ממנו ולמשוח בו:
פסוק טו:
ולחם. מצמיח הלחם להסעיד לב האדם מחולשתו:
פסוק טז:
ישבעו. מן המטר ישבעו עצי ה׳‎ וחוזר ומפרש ארזי הלבנון אשר נטע הם אילני סרק שאין מדרך האדם לנטעם וגדלים מאליהם ומעשי ה׳‎ המה:
פסוק יז:
אשר שם. על ארזי הלבנון יעשו הצפרים לעצמן קן ומקום מדור וכאלו ברא הארזים לתועלת הצפרים:
פסוק יז:
ברושים ביתה. מקום מדורה על הברושים וכאילו נבראו לתועלתם:
פסוק יח:
ליעלים. למדור היעלים וכן סלעים להיות מחסה לשפנים ור״‎ל על הכל ישגיח לתת לכ״‎א לפי טבעו ומנהגו:
פסוק יט:
למועדים. למנות ע״‎י מועדי ה׳‎ לפי עת חדושה:
פסוק יט:
ידע מבואו. יודע הוא דרך בואו ולא שנה סדר מהלכו ולא כן הירח כי פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה כן ארז״‎ל:
פסוק כ:
תשת. שמת את החושך ועשית גבולו להיות בלילה:
פסוק כ:
בו. בעת הלילה תלך חית היער על כי בלילה אינם מצויים בני אדם כמו ביום:
פסוק כא:
הכפירים. אז ישאגו הכפירים למצוא טרף:
פסוק כא:
ולבקש. שואגים לבקש מאל אכלם:
פסוק כב:
יאספון. יאספו עצמם ללכת למקום מחבואם:
פסוק כב:
ואל מעונותם. רובצים במקום מדורם ולא יצאו ביום החוצה:
פסוק כג:
יצא. אז בזרוח השמש עת שבו החיות למקומם יצא אדם אל השדה לעשות מלאכתו ויתעכב שמה עד הערב עת ישובו החיות ללכת:
פסוק כד:
מה רבו. מה מאוד רבו:
פסוק כד:
כולם. כל מעשיך עשית בחכמה:
פסוק כד:
קניניך. כל הדברים הממלאים את העולם שלך המה וקנוים לך:
פסוק כה:
זה הים. הים הזה הידוע והנראה גדול הוא באורך ורחבת מקום:
פסוק כה:
שם רמש. שם יש רמש והזזת בריות ואין מספר להם:
פסוק כה:
חיות וגו׳‎. כי כל מה שיש ביבשה יש בים:
פסוק כו:
שם אניות יהלכון. והוא מנפלאות ה׳‎ אשר נתן חכמה בלב מנהיגי הספינה להשיטה אל המקום הנרצה:
פסוק כו:
לויתן זה. זה הלויתן הידוע ברוב גדלו אותו יצרת להיות משחק ומטייל בהים ההוא ולא יחת מכל הבריות והמה לו למאכל:
פסוק כז:
כולם. כל הבריות שבעולם יקוו אליך לתת מאכלם לכ״‎א בזמן הצריך לו:
פסוק כח:
תתן. אתה תתן להם מזונם אשר ילקטון ואתה תפתח ידך והמה ישבעון טוב ור״‎ל פעמים בצמצום עד ילקטון מעט מעט ופעמים בהרווחה עד ישבעון טוב:
פסוק כט:
תסתיר פניך. אבל בעת תסתיר מהם פניך מכל וכל אז יאחזם בהלה ופחד:
פסוק כט:
תוסף. כאשר תאסף רוחם אל מקום גניזתם אז יגועון וישובו לעפרם אשר נבראו ממנ׳‎:
פסוק ל:
תשלח. וכאשר תשלח רוח החיוני בפגרי המתי׳‎ בזמן התחי׳‎ אז יבראון כבתחילה ותחדש בהם פני האדמה (ועם כי בראשונה יאמר על כל החי עתה ידבר על האדם לבד שהוא מבחר הברואים):
פסוק לא:
יהי כבוד ה׳‎. כבודו יתמיד כל ימי עולם על כי נראה פלאי ברואיו והשגחתו על כל:
פסוק לא:
ישמח ה׳‎ במעשיו. כי לב״‎ו יבוא לפעמים עצבון במעשה ידיו כאשר תהיינה לרעתו אבל לא כן בהמקום ב״‎ה:
פסוק לב:
ותרעד. משא״‎כ ב״‎ו אשר לפעמים ירעד הוא ממעשה ידיו:
פסוק לב:
ויעשנו. יהיו שרופים ויעלו העשן:
פסוק לג:
בחיי. בעת אני חי:
פסוק לג:
בעודי. בעוד אני בקיומי וכפל הדבר במ״‎ש:
פסוק לד:
יערב. יומתק עליו תפלתי לקבלה ברצון ואשמח אני בישועתו:
פסוק לה:
יתמו. תפלתי היא שיתמו חטאים ר״‎ל שבני אדם יתגברו על יצרם ולא יעשו חטאים וא״‎כ לא יהיו עוד רשעים בעולם:
פסוק לה:
ברכי. כאשר כן יהיה תברך נפשי את ה׳‎ וגם אתם כולכם הללו יה על זאת: