א בָּרֲכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־יְה֫וָ֥ה יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֭וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ׃ ב עֹֽטֶה־א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה׃ ג הַ֥מְקָרֶֽה בַמַּ֗יִם עֲ‍ֽלִיּ֫וֹתָ֥יו הַשָּׂם־עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ הַֽ֝מְהַלֵּ֗ךְ עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ ד עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט׃ ה יָֽסַד־אֶ֭רֶץ עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ ו תְּ֭הוֹם כַּלְּב֣וּשׁ כִּסִּית֑וֹ עַל־הָ֝רִ֗ים יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם׃ ז מִן־גַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְנוּס֑וּן מִן־ק֥וֹל רַֽ֝עַמְךָ֗ יֵחָפֵזֽוּן׃ ח יַעֲל֣וּ הָ֭רִים יֵרְד֣וּ בְקָע֑וֹת אֶל־מְ֝ק֗וֹם זֶ֤ה ׀ יָסַ֬דְתָּ לָהֶֽם׃ ט גְּֽבוּל־שַׂ֭מְתָּ בַּל־יַֽעֲבֹר֑וּן בַּל־יְ֝שׁוּב֗וּן לְכַסּ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ י הַֽמְשַׁלֵּ֣חַ מַ֭עְיָנִים בַּנְּחָלִ֑ים בֵּ֥ין הָ֝רִ֗ים יְהַלֵּכֽוּן׃ יא יַ֭שְׁקוּ כָּל־חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י יִשְׁבְּר֖וּ פְרָאִ֣ים צְמָאָֽם׃ יב עֲ֭לֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַ֣יִם יִשְׁכּ֑וֹן מִבֵּ֥ין עֳ֝פָאיִ֗ם יִתְּנוּ־קֽוֹל׃ יג מַשְׁקֶ֣ה הָ֭רִים מֵעֲלִיּוֹתָ֑יו מִפְּרִ֥י מַ֝עֲשֶׂ֗יךָ תִּשְׂבַּ֥ע הָאָֽרֶץ׃ יד מַצְמִ֤יחַ חָצִ֨יר ׀ לַבְּהֵמָ֗ה וְ֭עֵשֶׂב לַעֲבֹדַ֣ת הָאָדָ֑ם לְה֥וֹצִיא לֶ֝֗חֶם מִן־הָאָֽרֶץ׃ טו וְיַ֤יִן ׀ יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב־אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב־אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד׃ טז יִ֭שְׂבְּעוּ עֲצֵ֣י יְהוָ֑ה אַֽרְזֵ֥י לְ֝בָנ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר נָטָֽע׃ יז אֲשֶׁר־שָׁ֭ם צִפֳּרִ֣ים יְקַנֵּ֑נוּ חֲ֝סִידָ֗ה בְּרוֹשִׁ֥ים בֵּיתָֽהּ׃ יח הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים סְ֝לָעִ֗ים מַחְסֶ֥ה לַֽשְׁפַנִּֽים׃ יט עָשָׂ֣ה יָ֭רֵחַ לְמוֹעֲדִ֑ים שֶׁ֝֗מֶשׁ יָדַ֥ע מְבוֹאֽוֹ׃ כ תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה בּֽוֹ־תִ֝רְמֹ֗שׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָֽעַר׃ כא הַ֭כְּפִירִים שֹׁאֲגִ֣ים לַטָּ֑רֶף וּלְבַקֵּ֖שׁ מֵאֵ֣ל אָכְלָֽם׃ כב תִּזְרַ֣ח הַ֭שֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפ֑וּן וְאֶל־מְ֝עוֹנֹתָ֗ם יִרְבָּצֽוּן׃ כג יֵצֵ֣א אָדָ֣ם לְפָעֳל֑וֹ וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ עֲדֵי־עָֽרֶב׃ כד מָֽה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ ׀ יְֽהוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ׃ כה זֶ֤ה ׀ הַיָּ֥ם גָּדוֹל֮ וּרְחַ֪ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם־רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם־גְּדֹלֽוֹת׃ כו שָׁ֭ם אֳנִיּ֣וֹת יְהַלֵּכ֑וּן לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק־בּֽוֹ׃ כז כֻּ֭לָּם אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּר֑וּן לָתֵ֖ת אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ׃ כח תִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם יִלְקֹט֑וּן תִּפְתַּ֥ח יָֽ֝דְךָ֗ יִשְׂבְּע֥וּן טֽוֹב׃ כט תַּסְתִּ֥יר פָּנֶיךָ֮ יִֽבָּהֵ֫ל֥וּן תֹּסֵ֣ף ר֭וּחָם יִגְוָע֑וּן וְֽאֶל־עֲפָרָ֥ם יְשׁוּבֽוּן׃ ל תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה׃ לא יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו׃ לב הַמַּבִּ֣יט לָ֭אָרֶץ וַתִּרְעָ֑ד יִגַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ׃ לג אָשִׁ֣ירָה לַיהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃ לד יֶעֱרַ֣ב עָלָ֣יו שִׂיחִ֑י אָ֝נֹכִ֗י אֶשְׂמַ֥ח בַּיהוָֽה׃ לה יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים ׀ מִן־הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים ׀ ע֤וֹד אֵינָ֗ם בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֗ה הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
בָּרְכִי, נַפְשִׁי, אֶת ה'. הברכה הראשונה שמברכת הנפש היא ברכה ישירה, לה' עצמו: ה' אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ, גדול אתה מְּאֹד. הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ, אתה לובש. הבריאה כולה היא מעין לבוש של אלוקים.
פסוק ב:
עתה מתחיל המהלל להתבונן בפרטי הלבוש ההדור הזה: ה' עֹטֶה, עוטף את עצמו או את העולם באוֹר כַּשַֹּלְמָה, כשמלה, כגלימה או כטלית. ה' נוֹטֶה את כיפת השָׁמַיִם כמו שפורסים יְרִיעָה, כאוהל גדול.
פסוק ג:
הַמְקָרֶה בַמַּיִם, את עֲלִיּוֹתָיו, יצר תקרת מים (הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ) מעל עולמותיו העליונים. הַשָֹּם עָבִים, עננים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, העננים והרוח הם כביכול כלי רכבו.
פסוק ד:
עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. ה' משתמש ברוחות כשליחיו. ובין מְשָׁרְתָיו – גם אֵשׁ לֹהֵט.
פסוק ה:
ומן העליונים לתחתונים: יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, יסודה, קבעהּ במקומה באופן שבַּל, לא תִּמּוֹט, תתמוטט מאליה לעוֹלָם וָעֶד.
פסוק ו:
ומתחת לארץ תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, הלבשת אותו בלבוש הארץ כדי שמימיו לא יתפרצו. אולם בתחילת בריאתו של עולם עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. המים אפפו את כל המציאות.
פסוק ז:
מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, המים יברחו, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן, יזדרזו.
פסוק ח:
ובבריחתם המהירה יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, עד שלבסוף הגיעו אֶל הים, שהוא מְקוֹם זֶה שיָסַדְתָּ לָהֶם.
פסוק ט:
גְּבוּל שַׂמְתָּ למים, בַּל יַעֲבֹרוּן אותו, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. המים יישארו במקום שנקבע להם. על מי התהום ומי הים נוסף מופע אחר של מים:
פסוק י:
הַמְשַׁלֵּחַ מי מַעְיָנִים, מעיינות לזרום בּאפיקי הנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּ המים.
פסוק יא:
חלקים דוממים אלה של המציאות מצויים גם באזורים הבלתי מיושבים של העולם. אבל הם גם קשורים ליצורים החיים. מי המעיינות הללו הם אשר יַשְׁקוּ את כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי, חיות השדה. מהם יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים, חמורי הבר, שאינם ניתנים לאילוף וחיים בשממה, את צְמָאָם.
פסוק יב:
עֲלֵיהֶם – סמוך למעיינות הללו ועל שפעת הצמחייה שעל גדותיהם גם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן, והעופות הללו מִבֵּין עֳפָאיִם, ענפים יִתְּנוּ קוֹל.
פסוק יג:
ה' מַשְׁקֶה הָרִים, שאינם מקבלים את מי המעיינות משום שהם מתנשאים מעליהם, מֵעֲלִיּוֹתָיו, ממטר השמים, ומִפְּרִי, כתוצאה ממַעֲשֶׂיךָ, גשמיך, תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ וישבעו גם כל היצורים החיים בה. והרי הפירוט:
פסוק יד:
מַצְמִיחַ חָצִיר, דשא, מספוא לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם, הן למרעה ולהזנה של בעלי חיים שבהם הוא עובד, והן לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הדגנים שבאָרֶץ.
פסוק טו:
וְהארץ הגשומה מצמיחה גם יַיִן, שיְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, ומאפשרת לְהַצְהִיל, לשמח ולהאיר פָּנִים מִשָּׁמֶן, המשמש לסיכתם והמבהיק אותם, וְלֶחֶם אשר את לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, יתמוך. הלחם, היין והשמן, מאכלי היסוד של האדם, באים מן האדמה.
פסוק טז:
מן הארץ המומטרת יִשְׂבְּעוּ גם עֲצֵי ה', עצים אדירים, אַרְזֵי לְבָנוֹן, שבהגיעם למלוא גידולם ממדיהם עצומים, אֲשֶׁר נָטָע ה'.
פסוק יז:
לכל חיה מקום גידולה: אֲשֶׁר שָׁם – בעצים הללו צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ, דוגמת חֲסִידָה, אשר בבְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ, קִנהּ.
פסוק יח:
ההָרִים הַגְּבֹהִים הם בית גידול מובהק לַיְּעֵלִים, והסְלָעִים שבהרים הם מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
פסוק יט:
ומכאן לבריאה אחרת: הזמן. ה' עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים. לפי תנועת הירח וצורותיו המשתנות האדם החי בטבע קוצב לו יחידות של זמן. שלא כירח המשתנה, השֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ, המראה שלה ומקום היראותה קבועים ויציבים הרבה יותר. שינויי הזמן משפיעים על תפקודם של החיים:
פסוק כ:
לאחר שקיעת השמש תָּשֶׁת, אתה שם בעולם חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה, בּוֹ תִרְמֹשׂ, נעה ומשוטטת כָּל חַיְתוֹ, חיות היָעַר, שכן רובן, ובעיקר חיות הטרף הם יצורים ליליים.
פסוק כא:
הַכְּפִירִים, האריות שֹׁאֲגִים בלילה מתוך רעב לַטָּרֶף, ואולם אין אלה רק קריאות לטרף אלא מעין תפילה של האריות לְבַקֵּשׁ מֵאֵל את אָכְלָם.
פסוק כב:
כאשר תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וישובו למקומות המסתור שלהם וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.
פסוק כג:
ואז, בתחילת היום יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ ויעסוק בהם עֲדֵי עָרֶב.
פסוק כד:
כאן באה קריאת התפעלות מן היצורים הרבים והשתלבותם בסביבתם ובחייהם של יצורים אחרים: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'! כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ, יצירתך.
פסוק כה:
ולא רק על פני האדמה, גם במחוזות חשופים פחות לעין אנוש: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם, שָׁם רֶמֶשׂ, מיני יצורים חיים וְאֵין מִסְפָּר להם, חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת: רכיכות, דגים ושאר יצורי ים.
פסוק כו:
שָׁם – במרחביו העצומים של הים אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן. שם נמצא הלִוְיָתָן העצום זֶה, אשר יָצַרְתָּ, כביכול כדי לְשַׂחֶק בּוֹ; אף שהוא חורג בממדיו משאר ברואים, ואינו משתלב במערכות החיים האחרות, הרי בידך אף הוא אינו אלא כלי משחק.
פסוק כז:
כֻּלָּם – כל היצורים החיים ביבשה ובים אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן, מקווים ופונים לָתֵת את אָכְלָם בְּעִתּוֹ, בזמנו.
פסוק כח:
פעמים שתִּתֵּן לָהֶם להזינם ולהעניק להם חיים, ואז יִלְקֹטוּן מה שהם יכולים למצוא; פעמים שתִּפְתַּח יָדְךָ בהרחבה גדולה, ואז כולם יִשְׂבְּעוּן טוֹב;
פסוק כט:
אולם יש שתַּסְתִּיר פָּנֶיךָ ולא תעניק להם מטובך ומחסדך, ואז יִבָּהֵלוּן, שהרי פרנסתם תלויה רק בך; ויקרה שתֹּסֵף, תאסוף מהם את רוּחָם, והם יִגְוָעוּן, וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
פסוק ל:
ומנגד, כאשר תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ היוצרת והבוראת הם יִבָּרֵאוּן מחדש, וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה לאחר המוות.
פסוק לא:
לאחר שהמשורר פירט את הברואים המגוונים על מצביהם המשתנים, הוא מסכם: יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו, ביצוריו ובפעולותיו. גם אם במסלולי החיים היציבים כבודו גלוי, יש שכוחו מתגלה בצורה דרמטית יותר:
פסוק לב:
הַמַּבִּיט לָאָרֶץ בהקפדה, וַתִּרְעָד כעבד, שדי במבט של אדוניו כדי להעביר בו רטט, יִגַּע ה' בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ, יעלו מהם להבות ועשן.
פסוק לג:
וכאן מוסיף המשורר את חלקו הפרטי, שהוא גם תוצאה של ההתבונות במעשי ה' המתוארים עד עתה: אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי, כל עוד אני חי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי, כל עוד אני קיים ומסוגל לזמר.
פסוק לד:
לוואי שיֶעֱרַב, ינעם עָלָיו שִׂיחִי, שיחתי המהללת ומכבדת אותו, ומכל מקום, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'.
פסוק לה:
לאחר שהסתכל בהרמוניה שבין מגוון צורת החיים והעולם, אין המשורר פוסח גם על אלה המקלקלים ומכערים במזיד. עליהם הוא מבקש בסיומו של המנון התהילה הזה: יִתַּמּוּ, יִכלו חַטָּאִים, אנשי חטא מִן הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד, כבר אֵינָם. והוא חותם במלים הפותחות את המזמור: בָּרְכִי, נַפְשִׁי, אֶת ה'. הַלְלוּיָהּ.