א בָּרֲכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־יְה֫וָ֥ה יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֭וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ׃ ב עֹֽטֶה־א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה׃ ג הַ֥מְקָרֶֽה בַמַּ֗יִם עֲ‍ֽלִיּ֫וֹתָ֥יו הַשָּׂם־עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ הַֽ֝מְהַלֵּ֗ךְ עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ ד עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט׃ ה יָֽסַד־אֶ֭רֶץ עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ ו תְּ֭הוֹם כַּלְּב֣וּשׁ כִּסִּית֑וֹ עַל־הָ֝רִ֗ים יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם׃ ז מִן־גַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְנוּס֑וּן מִן־ק֥וֹל רַֽ֝עַמְךָ֗ יֵחָפֵזֽוּן׃ ח יַעֲל֣וּ הָ֭רִים יֵרְד֣וּ בְקָע֑וֹת אֶל־מְ֝ק֗וֹם זֶ֤ה ׀ יָסַ֬דְתָּ לָהֶֽם׃ ט גְּֽבוּל־שַׂ֭מְתָּ בַּל־יַֽעֲבֹר֑וּן בַּל־יְ֝שׁוּב֗וּן לְכַסּ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ י הַֽמְשַׁלֵּ֣חַ מַ֭עְיָנִים בַּנְּחָלִ֑ים בֵּ֥ין הָ֝רִ֗ים יְהַלֵּכֽוּן׃ יא יַ֭שְׁקוּ כָּל־חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י יִשְׁבְּר֖וּ פְרָאִ֣ים צְמָאָֽם׃ יב עֲ֭לֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַ֣יִם יִשְׁכּ֑וֹן מִבֵּ֥ין עֳ֝פָאיִ֗ם יִתְּנוּ־קֽוֹל׃ יג מַשְׁקֶ֣ה הָ֭רִים מֵעֲלִיּוֹתָ֑יו מִפְּרִ֥י מַ֝עֲשֶׂ֗יךָ תִּשְׂבַּ֥ע הָאָֽרֶץ׃ יד מַצְמִ֤יחַ חָצִ֨יר ׀ לַבְּהֵמָ֗ה וְ֭עֵשֶׂב לַעֲבֹדַ֣ת הָאָדָ֑ם לְה֥וֹצִיא לֶ֝֗חֶם מִן־הָאָֽרֶץ׃ טו וְיַ֤יִן ׀ יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב־אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב־אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד׃ טז יִ֭שְׂבְּעוּ עֲצֵ֣י יְהוָ֑ה אַֽרְזֵ֥י לְ֝בָנ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר נָטָֽע׃ יז אֲשֶׁר־שָׁ֭ם צִפֳּרִ֣ים יְקַנֵּ֑נוּ חֲ֝סִידָ֗ה בְּרוֹשִׁ֥ים בֵּיתָֽהּ׃ יח הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים סְ֝לָעִ֗ים מַחְסֶ֥ה לַֽשְׁפַנִּֽים׃ יט עָשָׂ֣ה יָ֭רֵחַ לְמוֹעֲדִ֑ים שֶׁ֝֗מֶשׁ יָדַ֥ע מְבוֹאֽוֹ׃ כ תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה בּֽוֹ־תִ֝רְמֹ֗שׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָֽעַר׃ כא הַ֭כְּפִירִים שֹׁאֲגִ֣ים לַטָּ֑רֶף וּלְבַקֵּ֖שׁ מֵאֵ֣ל אָכְלָֽם׃ כב תִּזְרַ֣ח הַ֭שֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפ֑וּן וְאֶל־מְ֝עוֹנֹתָ֗ם יִרְבָּצֽוּן׃ כג יֵצֵ֣א אָדָ֣ם לְפָעֳל֑וֹ וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ עֲדֵי־עָֽרֶב׃ כד מָֽה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ ׀ יְֽהוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ׃ כה זֶ֤ה ׀ הַיָּ֥ם גָּדוֹל֮ וּרְחַ֪ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם־רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם־גְּדֹלֽוֹת׃ כו שָׁ֭ם אֳנִיּ֣וֹת יְהַלֵּכ֑וּן לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק־בּֽוֹ׃ כז כֻּ֭לָּם אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּר֑וּן לָתֵ֖ת אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ׃ כח תִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם יִלְקֹט֑וּן תִּפְתַּ֥ח יָֽ֝דְךָ֗ יִשְׂבְּע֥וּן טֽוֹב׃ כט תַּסְתִּ֥יר פָּנֶיךָ֮ יִֽבָּהֵ֫ל֥וּן תֹּסֵ֣ף ר֭וּחָם יִגְוָע֑וּן וְֽאֶל־עֲפָרָ֥ם יְשׁוּבֽוּן׃ ל תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה׃ לא יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו׃ לב הַמַּבִּ֣יט לָ֭אָרֶץ וַתִּרְעָ֑ד יִגַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ׃ לג אָשִׁ֣ירָה לַיהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃ לד יֶעֱרַ֣ב עָלָ֣יו שִׂיחִ֑י אָ֝נֹכִ֗י אֶשְׂמַ֥ח בַּיהוָֽה׃ לה יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים ׀ מִן־הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים ׀ ע֤וֹד אֵינָ֗ם בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֗ה הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
זה המזמור אמרו דוד במספר עוצם מעשה האל ובפרט בסדרי מעשה בראשית עד שסיים דבריו בתשועה נצחית למשיגי כבודו ית׳ והאבדון [למשליכים] אותו אחרי גום. ואמ׳ ה׳ אלהי גדלת מאד כו׳ רמז תחלה על עוצם כבודו ית׳ ועל בריאת השכלים הנפרדים מאשר לא יוכל השכל האנושי להבינם במחיצתם קצר בדברים ואמ׳ ה׳ אלהי גדלת מאד. ובדרש אמרו גדול היית עד שלא בראת עולמך ומשבראתו נתגדלת שנתפרסם ייחודך לזולתך ואמ׳ על זה הוד והדר לבשת כלומ׳ שכמו שהמלבוש מונע עצם האדם מלהראות כן נמנע כל שכל מלהשיג כבודך. ויש מפרשי׳ הוד והדר לבשת על הגלגלים שהם למראה עינינו כלבושו ית׳ ומהודם והדרם יוכר עוצם בהיות המלך ניכר למי שאינו יודעו בלבוש המלכות שהוא לובש וזה עיקר לפי ספור סדר הבריאה כי הגלגלים והיסודות נבראו ביום ראשון קודם האור עם מציאות הנפרדים וסבבו הגלגלים י״ב שעות ועם סבובם נמצא הזמן ולבוקר לסוף שתים עשרה שעות אמ׳ יהי אור והיו שתים עשר׳ שעות ואז היה ערב ובקר יום אחד. וידוע שכל מלאכות שבמעשה בראשית נעשו ביום אחד אלא שנגלו פעולתם יום אחר יום ומלאכת היום קרובה להיות חומר ליום שאחריו וסבתה הגלות פעולת יום שאחריו. ואמ׳ גדלת מאד והוד והדר לבשת על מציאות הנפרדים והגלגלים.
פסוק ב:
ואמ׳ עוטה אור כשלמה על האור שנברא ביום ראשון. ועוטה כמו נוטה. שלמה אהיה כעוטיה (שה״ש א ז) פי׳ כנוטה וסרה לשאר העובדים וכן ויעט העם אל השלל (ש״א יד לב) פי׳ שנטה אליו. או פי׳ מלשון מלבוש והוא יוצא כמו מעיל צדקה יעטני (ישע׳ סא י) שהוא מענין זה ואם הוא שורש אחר ופירושו מעטה כלומ׳ שמלביש את העולם אורה וכל זה מלאכת יום ראשון. ומה שאמר אחר כן נוטה שמים כיריעה על הרקיע המבדיל שנקרא שמים והוא מלאכת יום שני שהאור הנברא בראשון העלה אידים מן המים ונתבקעו באויר והיו סבה לרקיע שנקשה ביום שני והרקיע ההוא היה סבה להגלות הארץ ולצאת ממנה הצמחים ונעשה זה בג׳. ובד׳ נתלו המאורות ר״ל שנגלית פעולתם להכין חמר ראוי ומוכן להתנועע לקבל החיות וקבל החומר ההוא צורתו בה׳ ולולי הגלות הארץ לא היה האפשרות למאורות להכין זה החומר מרוב הלחות ובקבל החומר ההוא צורתו החיונית היה מכה באדם לדקות הצורה החיונית שבו להיותו מוכן לקבל צורה השכלית וזה היה בו׳. והזכיר בכאן בנוטה שמים מציאות הרקיע שהיא מלאכת יום שני שהיה סבת הגלות כל זה המציאות התחתון ומכאן ואילך הוא מזכיר ד׳ יסודות ומזכירם מלמטה למעלה כפי סדר בחינת האדם בהם חוץ מן הארץ שהזכירה אחרונה למה שהיתה כוונתו להאריך בה. אבל הג׳ הנשארים הזכירם בסדר ממטה למעלה מים ורוח ואש.
פסוק ג:
אמ׳ המקרה במים עליותיו וקרא הארץ עליות להיות דירות הנבראים התחתונים בה על דרך בית תפלתי והוא בעצמו ענין השם עבים רכובו אלא שהוא כפל לשון ורצה ברכובו שמנהיגם כרצונו כבהמה שמנהיגה הרוכב עליה כרצונו. והזכיר אחר כן האויר ואמ׳ המהלך על כנפי רוח ר״ל שמנהיגו כרצונו
פסוק ד:
עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט והזכיר אחר כן האש ואמ׳ משרתיו אש לוהט
פסוק ה:
ואחר זה הזכיר הארץ ואמ׳ יסד ארץ על מכוניה ר״ל באמצע הכל בשפל המקומות בל תמוט עולם ועד כלו׳ שאינה נוטה לאח׳ משש הפיאות ומלת ועד נגזרת מענין עד כמו סמוכים לעד לעולם (תה׳ קיא) להשמידם עדי עד (שם צב) ומלות אלו כשיאמרו אצל השם עניניהם לדבר נצחי לעולם ולענין שאינו נופל תחת הזמן ובשאר הדברים פעם לדבר נצחי ופעם לכל ימי התמדת העולם הזה פעם לכל ימי האדם. ומלת מכוניה באה בחסרון ובסגול תחת הנון דרך זרות.
פסוק ו:
ועתה התחיל לספר בהגלות הארץ שהוא סבת העולם התחתון ואמ׳ תהום כלבוש כסיתו חוזר על הארץ ובכמה מקומות מצאנו לארץ לשון זכר נעתם ארץ (ישע׳ ט יח) ולא נשא אותם הארץ (ברא׳ יג ו) שרץ ארצם צפרדעים (תהלים קה ל) והמים קרא תהום על שם סופם שירדו בעמק ונקוו אל מקום אחד ואמ׳ שבעת הבריאה כסית הארץ בתהום ר״ל במים שהמים היו עומדים על הארץ והוא בעצמו ענין על הרים יעמדו מים.
פסוק ז:
ומן גערתך ר״ל ברצונך נסו המים ונקוו אל מקום אחד וכן הוא בעצמו ענין קול רעמך כי רצונך היה להם גערה וקול רעמך גדול לענין שלא יתעכבו מעשות מצותיך רגע. יחפזון לשון מהירות
פסוק ח:
ואז בהקוותם הנה והנה המים אשר כבר עלו אל ההרים ירדו עד הבקעות עד שהגיעו אל מקום זה יסדת להם וזהו הים
פסוק ט:
ושמת להם הגבול שלא יעברו משם ואילך ולא ישחיתו בריאות הארץ ולא ישובו לכסות הארץ כבתחלה ומ״מ לרחמי האל על ברואיו ולטוב הנהגתו השאיר מן המים בארץ כי מי הים לולי מלחותם היה הסרחון מצוי בהם מצד עמדם במקום אחד בלא הגדרה והיו מפסידים האויר ומתוך כך הם מלוחים
פסוק י:
והשאיר מעינות ביבשה להגיר מהם נחלים בבקעות שבין ההרים
פסוק יא:
ולא סוף דבר להשקות בהם בני אדם אלא שגם ישקו כל חיתו שדי וזכר הפראים שהם ביותר מדברים שבכלל שלא יכנסו לעולם לישוב. וישברו פי׳ יזונו כלומ׳ ירוו עצמם מצמאם כי הוא כלל למזון מאכל ומשתה הבא בתאבון.
פסוק יב:
עליהם ר״ל סמוך להם כדרך ועליו מטה מנשה עוף השמים ישכון כי רוב העופות שוכנים במקום המים. לאחר שנתגלגל הדבור בעופות אמר שיתנו קול ויצפצפו סמוך למים מבין עלי האילנות והעלים יקראו עפאים והוא לשון ארמי עפיא בדניאל (ד ט).
פסוק יג:
ואחר כן זכר ירידת המטר לצורך יציאת הצמחים וקרא הנה העבים עליותיו ואמר שמשקה כרצונו ההרים ומפרי מעשיך ר״ל שהעננים מעשה האל ומפרים שהוא הגשם תשבע הארץ
פסוק יד:
ועל יד המטר מצמיח מה שראוי לאדם להוציא לחם ר״ל מזון דרך כלל מן הארץ.
פסוק טו:
והזכיר מהם ג׳ שהם עיקר יין ושמן ולחם שהוציא מן הארץ יין המשמח לבב אנוש והשמן להצהיל הפנים ממנו בסבת אורו בהדלקו או בסבתו כי יהיה דרכם אז בכך. ויש מפרשים אותו דרך אכילה כי הוא חם ולח ומשמין. ופי׳ להצהיל פנים מצד השומן אולי דרך הקדמונים היה כן. ועל הלחם המתוקן אמר ולחם לבב אנוש יסעד כמאמ׳ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (ברא׳ יח ה) וכן סעד לבך פת לחם (שופטים יט ה).
פסוק טז:
ואמ׳ שהמטר מועיל ג״כ להצמיח ולהפרות האילנות, והעצים הגדולים יחס לשם דרך הפלגה כמו ארזי אל (תה׳ פ יא) שלהבת יה (שה״ש ח ו) או קרא עצי ה׳ עצי היער שאין בנטיעתם יד אדם וכן הענין באשר נטע כלומ׳ שנתן בטבע הארץ להוציאם
פסוק יז:
שהצפורים והם כלל העופות מקננים שם והזכיר בפרט חסידה שדרכה לחזור לקנן בברושים והכוונה שאף בעודם צומחים יש בהם זה התועלת כ״ש אחר קציצתם שיש בהם תועלות אחרות לקירות הבתים ולעשות אניות ולהדלקה.
פסוק יח:
וזכר מתועלת אותם האילנות ואחר שהזכיר האילנות למדור העופות הזכיר ההרים למדור החיות והזכיר בפרט היעלים שהם מחזרים אחר ההרים הגבוהים כמו שמצי׳ יעלי סלע (איוב לט א). ומחסה לשפנים יראה שמצד שמדורם ביערים השפלים מתיראים הרבה מבני אדם ובורחים בהרים הגבוהים.
פסוק יט:
ושב עתה לספר מלאכת [יום] הרביעי שנתלו בו המאורות ואמ׳ עשה ירח למועדים כלומ׳ שנמשך ממנו שנודע זמן המועדות ומצד שתנועותיו מבוכות כמו שנודע בתכונה וכן שאחז״ל פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה (דב״ר כח) עד שנדמה כאילו לא ידע ולא ירגיש אמר על השמש שהוא ידע מבואו. או נאמ׳ מצד שהירח אין לו אורה מעצמו אלא מצד השמש
פסוק כ:
ומצד שבסבת תנועת השמש בהכרחי נעשה יום ולילה, אמ׳ תשת חשך ויהי לילה ויש בלילה תועלת שבו תרמוש כל חיתו יער ר״ל תתנודד שטבעם באכילת בשר וטורפים משאר הבהמות ובלילה משוטטות הנה והנה לבטח אין אימת האיש עליהם
פסוק כא:
והוא ענין הכפירים שואגים לטרף ר״ל שהכפירים והם גורי אריות שואגים אז לטרף לבקש מאל אכלם וייחס הענין לבקשתם לאל דרך הרחבה כי הוא הנותן טרף לכל חי.
פסוק כב:
ובזריחת השמש ייראו מהאדם ויאספו למקומם לרבוץ במעונותם
פסוק כג:
והאדם יצא לפעלו לבטח ולעבודתו עדי ערב ובכלל שבח הלילה נכלל תועלת השינה והמנוחה לאדם.
פסוק כד:
ואמ׳ דרך כלל מה רבו מעשיך ה׳ ושכולם עשאם האל בחכמה לא שנזדמן כן במקרה ושמלאה הארץ קניינו.
פסוק כה:
וזכר אחר כן בריות הים והם עיקר בריאת יום חמישי והעופות אע״פ שהם מבריאת יום ה׳ כבר נזכרו ע״י גלגול. ורחב ידים ר״ל רחב המקומות וקרא הדגים חיות על שם שהם ב״ח או שיש מהם בצורת חיות
פסוק כו:
ואע״פ שאין בו מדור לאדם נתת לו לב משכיל לעבור באניות. והזכיר הבריאה הגדולה שבים והשלטתה בכל מה שבתוכו והוא אמרו לויתן זה יצרת לשחק בו כלומ׳ לשחק בתוך הים לעשות בכל כחפצת נפשו כדרך ורוזנים משחק לו (חבק׳ א י)
פסוק כז:
ואמ׳ דרך כלל שכלם ישברו לאל לתת אכלם בעתו כלו׳ שטבעם אשר יצרת להם מבקש זה.
פסוק כח:
ואמ׳ תתן להם ילקטון כלומ׳ שתזמין להם צורכם כאילו ימצאו ולא יצטרכו עוד ללקוט ותפתח ידך דרך הרחבה להזמנתו להם.
פסוק כט:
וכשתסתיר פניך מלהזדמן להם טרפם יבהלון ואז תוסף רוחם ר״ל תאסוף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון ולא ישאר דבר מהם כי לא דבר מהאדם עדיין. ותוסף כמו תאסוף על דרך ויוסף עוד דוד (ש״ב ו א).
פסוק ל:
ואמר תשלח רוחך יבראון כלומ׳ שאחר כלות אותם האישים תשלח רוחך ליחס אליו הכל וכן תמיד יום יום כאמרם ז״ל המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית
פסוק לא:
ובזה נמצא כבוד ה׳ לעולם וישמח במעשיו דרך משל כמי ששמח בהצלחתו לקיום המצאתו הפך אמרו ויתעצב אל לבו (ברא׳ ו ו).
פסוק לב:
ואמ׳ המביט וכו׳ כלו׳ שהאל ישמח לקיום המינים אע״פ שיסבב לפעמים השחתת הפרטים דרך עונש והוא אמרו המביט לארץ ותרעד לרעת יושבי בה כענין על זאת תאבל הארץ (ירמ׳ ד כה) והוא בעצמו יגע בהרים ויעשנו כלומ׳ שידלק בהם אש ואולי הארץ משל על ההמון וההרים על המלכים והשלטונים.
פסוק לג:
ועד הנה לא דבר בבריאת האדם שביום הששי והזכירו עכשיו ואמר אשירה לה׳ בחיי על שהמציאני בנפש אצולה מרוח קדשו
פסוק לד:
ויערב עליו שיחי בהצלחת נפשי ואשמח בה׳ בשוב רוחי אלי שהוא תכלית השמחה והעדן. ואמ׳ שזה על הצדיקים השרידים אשר ה׳ קורא והם תכלית שבח הבריות
פסוק לה:
אבל החטאים כשיתמו עוד אינם כי תלך נפשם לאבדון ולכן אמ׳ על עצמו ברכי נפשי את ה׳ הללויה. וי״מ על חמשה פסוקים האחרונים שהם תפלה לזמן המשיח שיהפכו הכל לעבדו שכם אחד והמביט לארץ ותרעד במלחמת גוג ומגוג ובסוף אשירה לה׳ בחיי וכו׳ ואז יתמו חטאים מן הארץ וגו׳ והמשך הסדר יחייב יותר כפי׳ ראשון.