פסוק א:לַמְנַצֵּחַ, לִבְנֵי קֹרַח, מִזְמוֹר.
פסוק ב:רָצִיתָ, ה', את אַרְצֶךָ. אתה מגלה כלפיה חיבה ופיוס. שַׁבְתָּ שְׁבִית, החזרת למצבו הקודם את בית יַעֲקֹב.
פסוק ג:נָשָׂאתָ, סלחת עֲוֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם. העוון איננו גלוי כבר. הוא נעלם. סֶלָה.
פסוק ד:אָסַפְתָּ, העברת את כָל עֶבְרָתֶךָ, כעסך, הֱשִׁיבוֹתָ את עצמך מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ. בלמת את ביטויי כעסך.
פסוק ה:ובצד ההודיה תחינה לעתיד: שׁוּבֵנוּ, השב אותנו הלאה, או: שוב אלינו, אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְהָפֵר, בטל את כַּעַסְךָ עִמָּנוּ.
פסוק ו:הַאם לְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ, תכעס עלינו, תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ, תאריך את זעמך לְדֹר וָדֹר?!
פסוק ז:הֲלֹא בסופו של דבר אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ, וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ בשובך אליהם.
פסוק ח:אם כן, הַרְאֵנוּ, ה', את חַסְדֶּךָ, וְאת יֶשְׁעֲךָ, ישועתך תִּתֶּן לָנוּ.
פסוק ט:אֶשְׁמְעָה, אקשיב מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה', ואולי יענה לדברי. והוא מפרש: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו, וְאולם קיָים תנאי – אַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה, למעשיהם הרעים, שהם מעשי כסילות.
פסוק י:אַךְ, אכן קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ. ישועת ה' קרובה לבוא ליראיו. היא תתבטא בכך ששוב הוא יתגלה לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ. והתגלותו בעולם היא נקודת מפגש של כל הטוב –
פסוק יא:חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ, נוגעים זה בזה ונצמדים זה אל זה. בעולם המתוקן, שבו שוכן כבוד ה', הדברים מתנהלים במיטבם –
פסוק יב:אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, תתגלה מלמטה, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף ונראה גם בעולם הזה.
פסוק יג:גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב לכול, וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ.
פסוק יד:צֶדֶק לְפָנָיו – לפני ה' יְהַלֵּךְ. כביכול הצדק צועד לפני ה' המופיע בעולם, וְיָשֵׂם אחריו כבוד ה' לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו.