חזיון על העליה מגלות בבל
טובי קהל הגולה, שמסיבות שאינן תלויות בהן נשארו לאחר העליה הראשונה בימי כורש בבבל, נקהלו לפני הנביא לדרוש את ה' מפיו [בכיוצא בזה שקהל בא אל הנביא לדרוש את ה' מפיו פגשנו ביחזקאל פעמים - בפרק י"ד ובפרק כ'], אם ידרש ה' להם להעלות גם אותם מארץ גלותם אל ארץ מאווייהם, הארץ אשר כבר פקדה ה' לטובה ורצונו חופף על שממותיה.
רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב: נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה: אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ: שׁוּבֵנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ: הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר: הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ: הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ:
(תהילים פה ב-ח)
בתפילה ובתחנונים המובעים בפסוקים אלה ניגשים הם אל ה', והפסוקים מקושרים יחד, וכוונתם:
"רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב" - שכבר הראית סימני רצון בין לעם בין לארץ. "נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ" - כי בעוונם גלו, וניצני הגאולה הם אות מחילה לעוונות, ומסתמא כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה, אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ, שאין דרכך במחילה ורצון למחצה, ואם כן, שׁוּבֵנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ, כי למה נגרע, והלא וודאי עוד תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ, וְעַמְּךָ, בבבל, עוד יִשְׂמְחוּ בָךְ, כלומר - בישועתך, ולמה זה לך לחכות עוד לגאלנו?! "הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ" במהרה בקרוב!
[צא ותמצא בירמיהו (ירמיה לא,לג) סליחת העוונות בתור הקדמה לגאולה. וגם בדברי חכמינו זכרונם לברכה מפורש (מגילה יז:) שגאולה ורפואה לאחר סליחה היא].
אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה' כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה:
(תהילים פה ט)
"אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה' "- זה דבר הנביא הנדרש להם לדרוש את ה' בעדם.
"כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה" - זה דבר הנביא מפי ה', הנענה להם ביד נביאו בבשורת ישע וגאולה קרובה. ומילת "כִּי" באה בראש המענה בהוראת: 'אכן', ובכוונה לחזק ולאמת דבר הנביא מפי ה', כי אכן ה' מדבר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו; אבל בתנאי לבל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה. ותנאי זה בוודאי אינו חוזר אל "חֲסִידָיו", אלא אל "עַמּוֹ" בלבד.
[מילת "כי" באה פעמים רבות בתנ"ך בראשית מאמר בלי כל קשר עם מה שלפניו, לחיזוק הדבר, בהוראת "אכן", "אמנם כן"; ואב לזה: "מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר"(ישעיה טו א). וכן באיוב: "כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ"(איוב כח א), לשון מר דוד ילין בפירושו לאיוב (ה ב)].
אַ֤ךְ קָר֣וֹב לִירֵאָ֣יו יִשְׁע֑וֹ לִשְׁכֹּ֖ן כָּב֣וֹד בְּאַרְצֵֽנוּ:
(תהילים פה י)
מבשר להם בשם ה' כי קָר֣וֹב להם לִירֵאָ֣יו יִשְׁע֑וֹ, לִשְׁכֹּ֖ן כָּב֣וֹד בְּאַרְצֵֽנוּ.
חֶֽסֶד-וֶאֱמֶ֥ת נִפְגָּ֑שׁוּ צֶ֖דֶק וְשָׁל֣וֹם נָשָֽׁקוּ: אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף:
(תהילים פה יא-יב)
ביאור הכתוב: חֶֽסֶד -משמים- וֶאֱמֶ֥ת -מארץ- נִפְגָּ֑שׁוּ, צֶ֖דֶק -משמים- וְשָׁל֣וֹם -מארץ- נָשָֽׁקוּ. הכוונה: כי אם האמת והשלום יפרו בארץ, ירד אז מן השמים שפע חסד וצדק [וכן זכריהו מעמיד על שתי המידות הללו לאמר: "והאמת והשלום אהבו!"(זכריה ח יט)].
גַּם-ה' יִתֵּ֣ן הַטּ֑וֹב וְ֝אַרְצֵ֗נוּ תִּתֵּ֥ן יְבוּלָֽהּ:
(תהילים פה יג)
צא וראה, כי גם זכריהו מבטיח כזאת בשכר האמת והשלום לאמר: "כִּֽי-זֶ֣רַע הַשָּׁל֗וֹם הַגֶּ֜פֶן תִּתֵּ֤ן פִּרְיָהּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּתֵּ֣ן אֶת-יְבוּלָ֔הּ..."(זכריה ח יב).
צֶ֭דֶק לְפָנָ֣יו יְהַלֵּ֑ךְ וְיָשֵׂ֖ם לְדֶ֣רֶךְ פְּעָמָֽיו:
(תהילים פה יד)
הנביא חותם במודעה כי כבר הגיעה שעת הרצון, וכל מי שהצדק לפניו יהלך ומעיד על צדקו יכול לשום לדרך פעמיו לעלות לארץ, כי רק לאנשי-סגולה כאלה ה' והארץ קוראים.