פסוק א:שיר. זה המזמור נאמר על המלחמה שהיתה בימי יהושפט כשבאו עליו בני שעיר ועמון ומואב כמו שאמר בדברי הימים והיו עמהם גוים אחרים שהיו שכנים וקרובים זה לזה אף על פי שלא נזכרו שם בפרט:
פסוק ב:אלהים אל דמי. אל תדום לעת הצרה הזאת:
פסוק ג:כי הנה אויביך. כי הנה נתקבצו גוים רבים עלינו הומים להשמידנו:
פסוק ג:ונשאו ראש. להתגבר עלינו:
פסוק ד:על עמך. יקחו עצה וסוד גוי עם גוי בערמה לבא עלינו:
פסוק ד:צפוניך. ישראל שהם צפונים בסתרך:
פסוק ה:אמרו לכו ונכחידם מגוי. מהיות גוי, שיהיו הנשארים מועטים ומפוזרים בנוסם עד שלא יהיו עוד גוי ולא יזכר שמם עוד:
פסוק ו:כי נועצו. אף על פי שהיו נלחמים זה עם זה הגוים האלה עתה נועצו לב יחדיו כדי להלחם בישראל: וטעם עליך. כי יאמרו לא תוכל להושיענו מידם:
פסוק ז:אהלי. שבאו עם אהליהם להאריך המלחמה על ישראל אם לא יוכלו להם במהרה:
פסוק ז:אדום. כמו שכתוב בדברי הימים בני שעיר:
פסוק ז:וישמעאלים. ושאר הנזכרים הם בכלל העמונים כי לא נזכרו שם בפרט כי אם בני שעיר עמון ומואב:
פסוק ז:והגרים. שאר בני הגר שהיו מבעל אחר או מאברהם אם היא קטורה:
פסוק ט:גם אשור. אמר גם לפי שהוא רחוק מארץ ישראל יותר משאר הגוים הנזכרים, ואדוני אבי ז"ל פי' כי אמר גם כלומר עדיין מחזיק ברשעתו ולא זכר מפלתו כשיצא מלאך והכה את מחניהו ולפירושו היתה מלחמה זאת אחר חזקיהו:
פסוק ט:לבני לוט. עמון ומואב:
פסוק י:בנחל קישון. כי שם היתה מלחמת סיסרא:
פסוק יא:נשמדו בעין דאר. על מדין אמר ואף על פי שלא נזכר זה בספר שופטים ויש מפרשים כי על מלחמת סיסרא הוא ועין דאר היה בחלק מנשה עם תענך ומגידו הנזכרים שם בבשירת דבורה:
פסוק יא:היו דמן. היו מדרך רגל כמו דומן האדמה שהוא הזבל שבאשפה:
פסוק יב:נדיבמו. הידיעה אחר הכינוי כמו ותראהו את הילד, אמר ישית נדיביהם והם השרים כעורב וכזאב שהם שרי מדין:
פסוק יב:וכזבח והצלמנע. שהיו גם כן שרי מדין:
פסוק יב:נסיכמו. הם מלכיהם:
פסוק יג:אשר. כי הם חשבו לירש את נאות אלהים כלומר ארץ ישראל ונפלו ביד גדעון וישראל כן שית אלה המלכים והשרים שבאו גם כן לירש את נאות אלהים כמו שאמר יהושפט:
פסוק יד:כגלגל. הוא הקש המתגלגל מפני הרוח:
פסוק טו:כאש תבער יער. ביער ויש אומרים כי תבער פעל יוצא אם כן אין יער חסר בי"ת השימוש ומה שאמר כאש תבער לפי שביער העצים ביחד הרבה וכיון שהאש בעץ אחד יבער חבירו בחבירו עד כלות כל היער כן האויבים תהיה מהומה בהם איש ברעהו:
פסוק טו:תלהט הרים. העצים והעשבים פי' שהרוח נושבת בהרים ותדחה הלהבה מעץ לעץ עד שישרפו כלם כן תרדפם:
פסוק יז:מלא פניהם קלון. שהם היו סבורים להתכבד בקלונינו ואתה מלא פניהם קלון שיהיו נקלים לפנינו ונבזים תחת אשר היו חושבים להיותם נכבדים עלינו. ואדוני אבי ז"ל פירש קלון מן קלוי באש כאלו אמר מלא פניהם בושת כי המתבייש יהיו פניו כאש:
פסוק יז:ויבקשו שמך. ואז יבקשו שמך כי ידעו כי אין זולתך ובידך הכל ואין ביד אדם כח וגבורה לעשות דבר אם לא ירצה האל:
פסוק יח:ויחפרו. כמו יבושו:
פסוק יט:וידעו כי אתה ה'. ושמך לבדך אין עוד זולתך ופירושו אתה ושמך שידעו כי אין אל זולתך אלא אתה הוא האל ולא אלהים אחרים וזהו שאמר עליון על כל האץ כי הכל תחת ידו וברשותו: