א שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף׃ ב אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ אַל־תֶּחֱרַ֖שׁ וְאַל־תִּשְׁקֹ֣ט אֵֽל׃ ג כִּֽי־הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ׃ ד עַֽל־עַ֭מְּךָ יַעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִתְיָעֲצ֗וּ עַל־צְפוּנֶֽיךָ׃ ה אָמְר֗וּ לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא־יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם־יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד׃ ו כִּ֤י נוֹעֲצ֣וּ לֵ֣ב יַחְדָּ֑ו עָ֝לֶ֗יךָ בְּרִ֣ית יִכְרֹֽתוּ׃ ז אָהֳלֵ֣י אֱ֭דוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִ֗ים מוֹאָ֥ב וְהַגְרִֽים׃ ח גְּבָ֣ל וְ֭עַמּוֹן וַעֲמָלֵ֑ק פְּ֝לֶ֗שֶׁת עִם־יֹ֥שְׁבֵי צֽוֹר׃ ט גַּם־אַ֭שּׁוּר נִלְוָ֣ה עִמָּ֑ם הָ֤י֥וּ זְר֖וֹעַ לִבְנֵי־ל֣וֹט סֶֽלָה׃ י עֲשֵֽׂה־לָהֶ֥ם כְּמִדְיָ֑ן כְּֽסִֽיסְרָ֥א כְ֝יָבִ֗ין בְּנַ֣חַל קִישֽׁוֹן׃ יא נִשְׁמְד֥וּ בְֽעֵין־דֹּ֑אר הָ֥יוּ דֹּ֝֗מֶן לָאֲדָמָֽה׃ יב שִׁיתֵ֣מוֹ נְ֭דִיבֵמוֹ כְּעֹרֵ֣ב וְכִזְאֵ֑ב וּֽכְזֶ֥בַח וּ֝כְצַלְמֻנָּ֗ע כָּל־נְסִיכֵֽמוֹ׃ יג אֲשֶׁ֣ר אָ֭מְרוּ נִ֣ירֲשָׁה לָּ֑נוּ אֵ֝֗ת נְא֣וֹת אֱלֹהִֽים׃ יד אֱ‍ֽלֹהַ֗י שִׁיתֵ֥מוֹ כַגַּלְגַּ֑ל כְּ֝קַ֗שׁ לִפְנֵי־רֽוּחַ׃ טו כְּאֵ֥שׁ תִּבְעַר־יָ֑עַר וּ֝כְלֶהָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט הָרִֽים׃ טז כֵּ֭ן תִּרְדְּפֵ֣ם בְּסַעֲרֶ֑ךָ וּבְסוּפָתְךָ֥ תְבַהֲלֵֽם׃ יז מַלֵּ֣א פְנֵיהֶ֣ם קָל֑וֹן וִֽיבַקְשׁ֖וּ שִׁמְךָ֣ יְהוָֽה׃ יח יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד וְֽיַחְפְּר֥וּ וְיֹאבֵֽדוּ׃ יט וְֽיֵדְע֗וּ כִּֽי־אַתָּ֬ה שִׁמְךָ֣ יְהוָ֣ה לְבַדֶּ֑ךָ עֶ֝לְי֗וֹן עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
אל דמי לך. לא יהיה לך דומיה:
פסוק ב:
אל תחרש. אל תשתוק ואל תנוח מלהפרע:
פסוק ג:
יהמיון. לכלות את ישראל:
פסוק ג:
נשאו ראש. מרימים ראש ועולים מעלה מעלה:
פסוק ד:
יערימו סוד. מערימין עצה בסוד לבל יגלה עצתם לחשוב רע על ישראל הצפונים ונסתרים בצלך לבטוח בך:
פסוק ה:
אמרו. אומרים זה לזה נכריתם מהיות עוד גוי ולא יזכרו עוד:
פסוק ו:
עליך. כרתו ביניהם ברית לקום עליך להשחית עמך:
פסוק ז:
אהלי אדום. והם בני אדום הקדמונים יושבי אוהלים:
פסוק ז:
והגרים. המה בני הגר שילדה מבעל אחר לא מאברהם:
פסוק ט:
גם אשור. עם כי ראו גבורת ה׳‎ במחנה סנחריב מ״‎מ לא לקחו מוסר חברו עצמם עמהם והיו מעולם לעזור לבני לוט המה עמון ומואב הנלחמים בישראל:
פסוק י:
כמדין. שנפלו בידי גדעון כמ״‎ש בשופטים:
פסוק י:
כסיסרא כיבין. שנשטפו בנחל קישון בימי דבורה וברק:
פסוק יא:
נשמדו בעין דאר. על מדין הוא חוזר:
פסוק יא:
היו דומן. היו למדרך כף הרגל כדומן שע״‎פ האדמה:
פסוק יב:
שיתמו. שים הנדיבים שבהם:
פסוק יב:
כעורב וכו׳‎. והם היו שרי מדין:
פסוק יג:
אשר. על אשר אמרו נירש מקום המקדש והוא מדור אלהים:
פסוק יד:
כגלגל. הוא הגדל בראש הקוצים המתגלגל ע״‎י הרוח:
פסוק טו:
תבער יער. כי על שהעצים סמוכים זה לזה לכן כשבוער בו האש הולך ושורף הכל:
פסוק טו:
תלהט הרים. כי הרוח המצוי בהרים נושב בהלהב ואין נוח לכבותו:
פסוק טז:
כן תרדפם. מאמר דוד ע״‎ה לכלות הכל מבלי שארית:
פסוק יז:
ויבקשו. אז יתחרטו על מעשיהם ויבקשו שמך:
פסוק יח:
יבושו. אבל לא יועילו בבקשתם כי יבושו ויבהלו עד עולם:
פסוק יט:
וידעו. אז ידעו הכל כי אתה לבדך שמך ה׳‎ המורה שהממשלה בידך ואין זולתך ואתה הוא העליון על כולם ור״‎ל שאפילו חלש למעלה לגבור יחשב ומכ״‎ש גבור למעלה: