פסוק א:אלהים. אתה אלהים איך תתאפק על אשר באו גוים בנחלתך:
פסוק א:לעיים. כן דרך החרבות להיות מלאים מגלי אבנים:
פסוק ב:נתנו וכו׳. כי לא נתנום לקבורה:
פסוק ג:ואין קובר. כי הנשארים פחדו לצאת ממקום מחבואם ולקברם:
פסוק ד:היינו חרפה. השכנים היו מחרפים אותנו:
פסוק ה:עד מה. עד מתי יהיה כן וכי תאנף לנצח וכי תבער קנאתך כמו אש שהולך ושורף עד תומו:
פסוק ו:שפוך. הסר החמה מאתנו ושפוך אותה על הגוים אשר לא יירצו לדעת אותך:
פסוק ז:נוהו השמו. החריבו מדורו זה בה״מ:
פסוק ח:אל תזכר וכו׳. אם אמנם עתה נשוב אליך:
פסוק ח:מהר. במהירות רב תקדים לנו רחמיך כי דלונו מאד בתכלית העוני ואין לנו כח לסבול עוד:
פסוק ט:על דבר. בעבור כבוד שמך לבל יחולל:
פסוק ט:למען שמך. המורה שאתה רחום וחנון:
פסוק י:למה יאמרו וגו׳. למה יאמרו הגוים איה אלהיהם אם אלהים הוא יריב ריב עמו יודע לזאת יודע:
פסוק יא:אנקת:. צעקת האסיר:
פסוק יא:הותר. התר קשרי הנאסרים להוציאם להריגה:
פסוק יב:והשב. כמו שעשה לנו כן השב גמול פורעניות אל שכנינו:
פסוק יב:שבעתים. שני פעמים שבעה ר״ל רבת פעמים השב להם גמולם:
פסוק יב:אל חיקם. הפורעניות תביא אל חיקם ולא יטה לכאן ולכאן:
פסוק יב:חרפתם. גמול חרפתם אשר חרפוך:
פסוק יג:ואנחנו. ואז אנחנו שאנו עמך וגו׳ נודה לך לעולם בעבור זה ונספר תהלתך להדורות הבאים: