א מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֱ‍ֽלֹהִ֡ים בָּ֤אוּ גוֹיִ֨ם ׀ בְּֽנַחֲלָתֶ֗ךָ טִ֭מְּאוּ אֶת־הֵיכַ֣ל קָדְשֶׁ֑ךָ שָׂ֖מוּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֣ם לְעִיִּֽים׃ ב נָֽתְנ֡וּ אֶת־נִבְלַ֬ת עֲבָדֶ֗יךָ מַ֭אֲכָל לְע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּשַׂ֥ר חֲ֝סִידֶ֗יךָ לְחַיְתוֹ־אָֽרֶץ׃ ג שָׁפְכ֬וּ דָמָ֨ם ׀ כַּמַּ֗יִם סְֽבִ֘יב֤וֹת יְֽרוּשָׁלִָ֗ם וְאֵ֣ין קוֹבֵֽר׃ ד הָיִ֣ינוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ׃ ה עַד־מָ֣ה יְ֭הוָה תֶּאֱנַ֣ף לָנֶ֑צַח תִּבְעַ֥ר כְּמוֹ־אֵ֝֗שׁ קִנְאָתֶֽךָ׃ ו שְׁפֹ֤ךְ חֲמָתְךָ֨ אֶֽל־הַגּוֹיִם֮ אֲשֶׁ֪ר לֹא־יְדָ֫ע֥וּךָ וְעַ֥ל מַמְלָכ֑וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּ֝שִׁמְךָ֗ לֹ֣א קָרָֽאוּ׃ ז כִּ֭י אָכַ֣ל אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְֽאֶת־נָוֵ֥הוּ הֵשַֽׁמּוּ׃ ח אַֽל־תִּזְכָּר־לָנוּ֮ עֲוֺנֹ֪ת רִאשֹׁ֫נִ֥ים מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד׃ ט עָזְרֵ֤נוּ ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ׃ י לָ֤מָּה ׀ יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִם֮ אַיֵּ֪ה אֱ‍ֽלֹהֵ֫יהֶ֥ם יִוָּדַ֣ע בגיים (בַּגּוֹיִ֣ם) לְעֵינֵ֑ינוּ נִ֝קְמַ֗ת דַּֽם־עֲבָדֶ֥יךָ הַשָּׁפֽוּךְ׃ יא תָּ֤ב֣וֹא לְפָנֶיךָ֮ אֶנְקַ֪ת אָ֫סִ֥יר כְּגֹ֥דֶל זְרוֹעֲךָ֑ ה֝וֹתֵ֗ר בְּנֵ֣י תְמוּתָֽה׃ יב וְהָ֘שֵׁ֤ב לִשְׁכֵנֵ֣ינוּ שִׁ֭בְעָתַיִם אֶל־חֵיקָ֑ם חֶרְפָּ֘תָ֤ם אֲשֶׁ֖ר חֵרְפ֣וּךָ אֲדֹנָֽי׃ יג וַאֲנַ֤חְנוּ עַמְּךָ֨ ׀ וְצֹ֥אן מַרְעִיתֶךָ֮ נ֤וֹדֶ֥ה לְּךָ֗ לְע֫וֹלָ֥ם לְדֹ֥ר וָדֹ֑ר נְ֝סַפֵּ֗ר תְּהִלָּתֶֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
מזמור לאסף וגו׳ ענין המזמור הוא נבואה על חרבן בה״מ הראשון והגלות שגלו ממנו ואמ׳ שבאו שם גוים וטמאו את ההיכל ושמו את ירושלם לעיים ר״ל לגלים
פסוק ב:
ונתנו את נבלת עבדיך מאכל וגו׳ ואעפ״י שהיו רוב בני הדור רשעים כדכתי׳ שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט וכו׳ (ירמ׳ ה) לא אמ׳ זה אלא על ההמון אשר דרכם כסל למו לשבת בחוצות.
פסוק ד:
ואמ׳ היינו חרפה לשכינינו ר״ל בגלות
פסוק ה:
ואמ׳ עד מה ה׳ תאנף לנצח נראה שרמז על הגלות הארוך או שמא אף הראשון היה ארוך בעיניו וכמו שמצינו שאמ׳ על אותו הגלות ג״כ עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם (זכריה א יב).
פסוק ו:
ואל הגוים כמו על הגוים כדרך אל ההרים לא אכל (יחזק׳ יח ו)
פסוק ז:
ואמ׳ כי אכל את יעקב לשון יחיד על המלך הרשע אשר היה בראש צרים דרך כלל וחזר ואמ׳ ואת נוהו השמו על העם כולו.
פסוק ח:
ועונות ראשנים פי׳ חטאת נעורים וי״מ שרומז על חטא האבות וי״מ לשון צחות כלומ׳ שבעת יביאנו במשפט לא יזכור העונות תחלה אבל מהר… כי דלונו מאד ולא נוכל לסבול עול הגלות.
פסוק ט:
וכן על רוב צרות הגלות אמ׳ עזרנו אלהי ישענו וגו׳. על דבר כבוד שמך כלומ׳ אם לא תעשה למעננו עשה למען כבודך שמחולל בגוים ויתפרסם בגוים ענין נקמתנו.
פסוק יא:
ותבוא לפניך צעקת הנאסר בגלות וכגודל זרועך כלומ׳ כמו שכחך גדול כן הותר ר״ל השאר בחיים בני תמותה ר״ל הסמוכים למות מרוב צרות וי״מ הותר כמו התר.
פסוק יב:
והשב לשכינינו וגו׳ גמולם חרפתם ר״ל חרפתם שלהם שיחרפוך באמרם איה אלהיהם.
פסוק יג:
ואנחנו עמך… נודה לך וגו׳ ורבותינו תמהו מזמור לאסף קינה מיבעי ליה ודרשו בו לפי שנ׳ כלה ה׳ את חמתו (איכה ד יא) ובמה כלה את החמה ויצת אש בציון (שם) וזהו מזמור ששפך חמתו על העצים והאבנים ולא עשה כלייה בבניו. ולפי פשוט המקראות אין צורך בכך כי כלי הניגון מהם שהיה קולם משמח ומהם שהיה מרעיד הלבבות כמו שאמ׳ החכם בעל הניגון לתלמידו עורר מיתר הדאגה ומתוך שהיה נאמ׳ על כלי הניגון היה נקרא מזמור.