פסוק א:לַמְנַצֵּחַ, הממונה על המקהלה או הנגנים אַל-תַּשְׁחֵת – שם השיר שלפי הלחן שלו ישירו את המִזְמוֹר שלְאָסָף שִׁיר.
פסוק ב:הוֹדִינוּ, אנחנו מודים לְּךָ, אֱלֹהִים, הוֹדִינוּ וְקָרוֹב אלינו שְׁמֶךָ. אנחנו קשורים בשמך, קוראים בו ומהללים אותו תמיד. סִפְּרוּ אבותינו; חכמינו; או: הקהל כולו את נִפְלְאוֹתֶיךָ.
פסוק ג:כאן באים דברים הנאמרים כביכול מפי ה': כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, כשיגיע הזמן הראוי, אֲנִי מֵישָׁרִים, ביושר אֶשְׁפֹּט את העולם.
פסוק ד:אז יהיו נְמֹגִים, ימסו ויתמוטטו אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ, אז יהיה ניכר כי אָנֹכִי תִכַּנְתִּי, כוננתי, ייסדתי את עַמּוּדֶיהָ, ואני יכול לזעזע אותם או להשאירם עומדים. סֶּלָה, סימן מוסיקלי; אכן; ואולי: לעולם.
פסוק ה:שוב נשמע קולו של המשורר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים: אַל תָּהֹלּוּ, תתהוללו, תשתובבו ותשתעשעו, כי לא לעולם תתמיד שמחתכם; וְלָרְשָׁעִים אמרתי: אַל תָּרִימוּ קָרֶן, אל תגביהו את עצמכם.
פסוק ו:אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם את קַרְנְכֶם בבוז ובגאווה, ואל תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר מורם מתוך עָתָק, התרברבות, עזות והרגשת ניצחון.
פסוק ז:כִּי אין מקור לתקווה וביטחון מסביב – לֹא מִמּוֹצָא השמש, ממזרח וגם לא מִמַּעֲרָב, וְלֹא מִן המִּדְבּר שבדרום, ולא מההָרִים שבצפון.
פסוק ח:על כל אלה אי-אפשר לסמוך, כִּי אֱלֹהִים הוא השֹׁפֵט – את זֶה יַשְׁפִּיל, וְאת זֶה יָרִים. רק בידו מצוי הכוח, ואין מקור של עצמה מלבדו.
פסוק ט:כִּי כוֹס בְּיַד ה', וְיַיִן חָמַר, תוסס או צורב, מָלֵא מֶסֶךְ, תערובות בשמים וסמים. וַיַּגֵּר, ה' שופך מִזֶּה – מן הכוס הזו, שהיא גם כוס ישועה וגם כוס נקמה, אַךְ את שְׁמָרֶיהָ של הכוס, שאינם ראויים לשתייה, יִמְצוּ, ימצצו, יסחטו ויִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ.
פסוק י:וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם את שבחו של ה', אֲזַמְּרָה לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
פסוק יא:ושוב, דברי ה' בקולו של אסף: וְכָל קַרְנֵי, כוחם וגדולתם של הרְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ, אכרות, תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק.