א לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּ֭שְׁחֵת לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בְּבָרְח֥וֹ מִפְּנֵי־שָׁ֝א֗וּל בַּמְּעָרָֽה׃ ב חָנֵּ֤נִי אֱלֹהִ֨ים ׀ חָנֵּ֗נִי כִּ֥י בְךָ֮ חָסָ֪יָה נַ֫פְשִׁ֥י וּבְצֵֽל־כְּנָפֶ֥יךָ אֶחְסֶ֑ה עַ֝֗ד יַעֲבֹ֥ר הַוּֽוֹת׃ ג אֶ֭קְרָא לֵֽאלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן לָ֝אֵ֗ל גֹּמֵ֥ר עָלָֽי׃ ד יִשְׁלַ֤ח מִשָּׁמַ֨יִם ׀ וְֽיוֹשִׁיעֵ֗נִי חֵרֵ֣ף שֹׁאֲפִ֣י סֶ֑לָה יִשְׁלַ֥ח אֱ֝לֹהִ֗ים חַסְדּ֥וֹ וַאֲמִתּֽוֹ׃ ה נַפְשִׁ֤י ׀ בְּת֥וֹךְ לְבָאִם֮ אֶשְׁכְּבָ֪ה לֹ֫הֲטִ֥ים בְּֽנֵי־אָדָ֗ם שִׁ֭נֵּיהֶם חֲנִ֣ית וְחִצִּ֑ים וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם חֶ֣רֶב חַדָּֽה׃ ו ר֣וּמָה עַל־הַשָּׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃ ז רֶ֤שֶׁת ׀ הֵכִ֣ינוּ לִפְעָמַי֮ כָּפַ֪ף נַ֫פְשִׁ֥י כָּר֣וּ לְפָנַ֣י שִׁיחָ֑ה נָפְל֖וּ בְתוֹכָ֣הּ סֶֽלָה׃ ח נָ֘כ֤וֹן לִבִּ֣י אֱ֭לֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י אָ֝שִׁ֗ירָה וַאֲזַמֵּֽרָה׃ ט ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃ י אוֹדְךָ֖ בָעַמִּ֥ים ׀ אֲדֹנָ֑י אֲ֝זַמֶּרְךָ֗ בַּל־אֻמִּֽים׃ יא כִּֽי־גָדֹ֣ל עַד־שָׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ וְֽעַד־שְׁחָקִ֥ים אֲמִתֶּֽךָ׃ יב ר֣וּמָה עַל־שָׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק ב:
בך, בצל כנפיך. חסיון הנפש הרוחנית מיחס אל ה' בעצמו, וחסיון הגוף אל צל כנפיו, כפי מדרגתם, וכבר התבאר שמלת נפשי יבא ברוב פעמים על נפש הרוחנית:
פסוק ג:
גמר, הוא סוף המעשה (כנ"ל ז'), והוא המסובבים האחרונים:
פסוק ד:
סלה. מלת הפסק בתוך הפסוק מורה שהוא מאמר מוסגר (כנ"ל נ"ה כ'):
פסוק ה:
להטים. (בתוך) לוהטים, והוא ענין שרפה:
פסוק ז:
כפף. בא בל"ז כמו אחד נפש:
פסוק י:
אודך בעמים, אזמרך בלאומים. ההבדל בין עמים ובין לאומים, שלאומים הם האומות שיש להם דת (כנ"ל ב' א'), והזמר מובדל מן ההודאה, שההודאה הוא מצד הטובה והזמר הוא השבח מצד עצמו, והעמים לא יכירו תהלותיו רק מצד הטובות שישיגו ממנו וע"י ההודאה, אבל הלאומים בעלי הדת יכירו תהלותיו בעצמו וביניהם יזמר לה':
פסוק יא:
מעל שמים עד שחקים, חסדך אמתך. התבאר למעלה (סי' לו):