מזמור דוד בברחו מפני שאול במערה
לַמְנַצֵּ֣חַ אַל-תַּ֭שְׁחֵת לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בְּבָרְח֥וֹ מִפְּנֵי-שָׁ֝א֗וּל בַּמְּעָרָֽה:
(תהילים נז א)
בפרק קמ"ב כתוב זמן חיבורו, "בהיותו במערה" סתם, ופה, "בְּבָרְח֥וֹ מִפְּנֵי-שָׁ֝א֗וּל בַּמְּעָרָֽה", אות הוא כי פרק זה חובר מיד לבוא דוד אל המערה. ויש סימן לכך שפרק זה קודם בזמן לפרק קמ"ב, מהאמור שם: "זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים"(תהילים קמב ו), אשר מרמז כנראה על האמור פה: "חָנֵּ֤נִי אֱ-לֹהִ֨ים חָנֵּ֗נִי כִּ֥י בְךָ֮ חָסָ֪יָה נַ֫פְשִׁ֥י וּבְצֵֽל-כְּנָפֶ֥יךָ אֶחְסֶ֑ה".
חָנֵּ֤נִי אֱ-לֹהִ֨ים חָנֵּ֗נִי כִּ֥י בְךָ֮ חָסָ֪יָה נַ֫פְשִׁ֥י וּבְצֵֽל-כְּנָפֶ֥יךָ אֶחְסֶ֑ה עַ֝֗ד יַעֲבֹ֥ר הַוּֽוֹת:
(תהילים נז ב)
"כִּ֥י בְךָ֮ חָסָ֪יָה נַ֫פְשִׁ֥י וּבְצֵֽל-כְּנָפֶ֥יךָ אֶחְסֶ֑ה" - הכוונה: כי לפני זה ביקש מחסה בארץ פלישתים וחסה בצל כנפי אכיש, אכן מהיום והלאה אינו חוסה אלא בה' לבדו וּבְצֵֽל כנפיו.
אֶ֭קְרָא לֵֽא-לֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן לָ֝אֵ֗-ל גֹּמֵ֥ר עָלָֽי:
(תהילים נז ג)
"לֵֽא-לֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן" - העליון על אכיש ועל שאול; "לא-ל גומר עלי" - שיגמור להצילו: הצילו מיד אכיש ועתה יצילנו גם מיד שאול.
יִשְׁלַ֤ח מִשָּׁמַ֨יִם וְֽיוֹשִׁיעֵ֗נִי חֵרֵ֣ף שֹׁאֲפִ֣י סֶ֑לָה יִשְׁלַ֥ח אֱ֝-לֹהִ֗ים חַסְדּ֥וֹ וַאֲמִתּֽוֹ:
(תהילים נז ד)
יש, שבעל המאמר מתוך התרגשות, או לכוונה פיוטית, כדי לעורר ולהמריץ ההתעניינות, טרם קרא בשם נושא או נשוא המאמר, מתאר אותו ומרמז עליו [כמו: "ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה"(אסתר ז ו)]; ויש צורה פיוטית כזו: שבעל המאמר מתחיל בחלק מן המאמר ומפסיקו ולבסוף חוזר עליו ומשלימו. שתי הצורות האלה נזדווגו בפסוק זה יחד, וכוונתו: "יִשְׁלַ֤ח מִשָּׁמַ֨יִם וְֽיוֹשִׁיעֵ֗נִי", ואת מי ישלח? - את אלה שחֵרֵף שֹׁאֲפִ֣י, ומי הם אלה? - אלה הם, כאשר הוא משלים לבאר לבסוף, חַסְדּ֥וֹ וַאֲמִתּֽוֹ של ה'; וענין החירוף הוא: כי שאול, ברדפו את דוד, כאילו מחרף ומלעיב במידות החסד והאמת של ה'.
אפס, לא ייתכן לומר, כי על דרך הכתוב בתהילים: "זְכָר זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְ-הוָה"(תהילים עד יח), כן גם פה "חֵרֵ֣ף" חוזר (=מתייחס) אל א-להים. כי שם אכן מדבר באויב מעם נכר; לא כן פה שמדובר בשאול ואנשיו, וחס לו לדוד לומר עליהם כי הם מחרפי ה', ואין לייחס החירוף אלא למידותיו של ה', החסד והאמת המוזכרים לבסוף.
נַפְשִׁ֤י בְּת֥וֹךְ לְבָאִם֮ אֶשְׁכְּבָ֪ה לֹ֫הֲטִ֥ים בְּֽנֵי-אָדָ֗ם שִׁ֭נֵּיהֶם חֲנִ֣ית וְחִצִּ֑ים וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם חֶ֣רֶב חַדָּֽה:
(תהילים נז ה)
פרק זה, כפי שמוכח מתוך לשונו למטה: "אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר"(תהילים נז ט), חובר בלילה, ובהתאם לזה בא לשונו פה: "אֶשְׁכְּבָ֪ה לֹ֫הֲטִ֥ים בְּֽנֵי-אָדָ֗ם", כלומר, גם בזמן השכיבה והמנוחה עתה לא ירפו ממני.
"שִׁ֭נֵּיהֶם חֲנִ֣ית וְחִצִּ֑ים" - הכוונה: כי הם מזיקים בחיתוך דיבורם בין מקרוב על דרך החֲנִית ובין מרחוק על דרך החִצִּים.
ר֣וּמָה עַל-הַשָּׁמַ֣יִם אֱ-לֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל-הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ:
(תהילים נז ו)
"ר֣וּמָה עַל-הַשָּׁמַ֣יִם אֱ-לֹהִ֑ים", לשלוח משם חסדך ואמתך, והם יפיצו עַ֖ל כָּל-הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ.
רֶ֤שֶׁת הֵכִ֣ינוּ לִפְעָמַי֮ כָּפַ֪ף נַ֫פְשִׁ֥י כָּר֣וּ לְפָנַ֣י שִׁיחָ֑ה נָפְל֖וּ בְתוֹכָ֣הּ סֶֽלָה:
(תהילים נז ז)
בדרכו מארץ פלשתים שמו לו אורבים, וכאילו רֶ֤שֶׁת הֵכִ֣ינוּ לִפְעָמַיו וכָרוּ לְפָנַיו שִׁיחָה.
נָ֘כ֤וֹן לִבִּ֣י אֱ֭-לֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י אָ֝שִׁ֗ירָה וַאֲזַמֵּֽרָה:
(תהילים נז ח)
הוא בטוח כי כאשר הצילהו ה' עד היום, כן יוסיף להצילו, ועל כן עוד לפני ההצלה נָכ֣וֹן לבו לשיר ולזמר ישועת ה'.
ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר:
(תהילים נז ט)
"ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י", לדבר שיר, "ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר" ללוות בניגונם שירי, אשר לא יחדל עד כי בקול אדיר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר לקום ולהציץ על פני הארץ.
אוֹדְךָ֖ בָעַמִּ֥ים אֲ-דֹנָ֑י אֲ֝זַמֶּרְךָ֗ בַּלְאֻמִּֽים:
(תהילים נז י)
הבטחה לעתיד; או אפשר, כי להט דמיון המשורר הגיע לידי הציור כי הוד קול זמירותיו עתה עד שמים יגיע ויעורר שם השחר, ובארץ יישמע בין עמים ולאומים בכל קצווי הארץ.