פסוק א:לַמְנַצֵּחַ, אַל-תַּשְׁחֵת, כנראה סימון שיר ישן שעל פיו חובר מזמור זה, לְדָוִד מִכְתָּם שנתחבר בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה.
פסוק ב:חָנֵּנִי, אֱלֹהִים, חָנֵּנִי, כִּי בְךָ חָסָיָה, חסתה נַפְשִׁי, וּבְצֵל-כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר מעלי הַוּוֹת, הפורענות.
פסוק ג:אֶקְרָא לֵאלֹהִים העֶלְיוֹן, לָאֵל אשר גֹּמֵר, גומל עָלָי. אפשרות אחרת: זו הבעת תקווה שה' יגמור את ההצלה הזאת; שהרי דוד מצא מחסה זמני, וטרם נמצא פתרון שלם לבעייתו.
פסוק ד:יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם את עזרתו וְיוֹשִׁיעֵנִי, חֵרֵף, ייתן לחרפה את שֹׁאֲפִי, זה המשתוקק לבלעני. סֶלָה, סימן מוסיקלי, או: אכן. יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ.
פסוק ה:נַפְשִׁי נתונה בְּתוֹךְ לְבָאִם, בין אריות, אֶשְׁכְּבָה בתוך בעלי חיים טורפים הנראים לֹהֲטִים לטרוף אותי, כלומר בקרב בְּנֵי-אָדָם ששִׁנֵּיהֶם הטורפות הן חֲנִית וְחִצִּים, וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה. חיות אנושיות אלו מסוכנות ביותר, מכיוון שבמקום הכלים הטבעיים שלהם יש בידיהם כלי נשק, ובפיהם דיבורים פוגעים המכוונים כנגדי.
פסוק ו:המשורר פונה אל אלוקים: רוּמָה, היגלה ברוממותך עַל הַשָּׁמַיִם, אֱלֹהִים, וממילא עַל כָּל-הָאָרֶץ ישכון כְּבוֹדֶךָ.
פסוק ז:רֶשֶׁת לוכדת הֵכִינוּ לִפְעָמַי, לרגלי, כָּפַף נַפְשִׁי, כדי להוריד ולכפות אותי. כָּרוּ לְפָנַי שִׁיחָה, שוחה, חפירה, שבסופו של דבר נָפְלוּ הם עצמם בְתוֹכָהּ. סֶלָה.
פסוק ח:מכאן ממשיך המזמור בדברי תשבחות: נָכוֹן, מכוון, מוכן לִבִּי, אֱלֹהִים. נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה, לשיר ולזמר. והמשורר פונה אל עצמו:
פסוק ט:עוּרָה, כְבוֹדִי. נפשי, התעוררי. עוּרָה, עורו בראשית הבוקר גם הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר שאני משתמש בהם. אָעִירָה שָּׁחַר, אני מעורר, כביכול, את הבוקר. עוד בטרם האיר היום אני מתחיל בשירתי.
פסוק י:אוֹדְךָ בָעַמִּים, אֲדֹנָי, אֲזַמֶּרְךָ, אזמר לך בַּלְאֻמִּים,
פסוק יא:כִּי גָדֹל וממלא את כל המציאות, מן הארץ ועַד לשָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, וְעַד-שְׁחָקִים מגיעה אֲמִתֶּךָ, האמת שלך, קיום הבטחתך.
פסוק יב:המזמור מסתיים במעין פזמון חוזר: רוּמָה עַל-שָׁמַיִם, אֱלֹהִים, עַל כָּל-הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ.