א לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּ֭שְׁחֵת לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בְּבָרְח֥וֹ מִפְּנֵי־שָׁ֝א֗וּל בַּמְּעָרָֽה׃ ב חָנֵּ֤נִי אֱלֹהִ֨ים ׀ חָנֵּ֗נִי כִּ֥י בְךָ֮ חָסָ֪יָה נַ֫פְשִׁ֥י וּבְצֵֽל־כְּנָפֶ֥יךָ אֶחְסֶ֑ה עַ֝֗ד יַעֲבֹ֥ר הַוּֽוֹת׃ ג אֶ֭קְרָא לֵֽאלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן לָ֝אֵ֗ל גֹּמֵ֥ר עָלָֽי׃ ד יִשְׁלַ֤ח מִשָּׁמַ֨יִם ׀ וְֽיוֹשִׁיעֵ֗נִי חֵרֵ֣ף שֹׁאֲפִ֣י סֶ֑לָה יִשְׁלַ֥ח אֱ֝לֹהִ֗ים חַסְדּ֥וֹ וַאֲמִתּֽוֹ׃ ה נַפְשִׁ֤י ׀ בְּת֥וֹךְ לְבָאִם֮ אֶשְׁכְּבָ֪ה לֹ֫הֲטִ֥ים בְּֽנֵי־אָדָ֗ם שִׁ֭נֵּיהֶם חֲנִ֣ית וְחִצִּ֑ים וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם חֶ֣רֶב חַדָּֽה׃ ו ר֣וּמָה עַל־הַשָּׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃ ז רֶ֤שֶׁת ׀ הֵכִ֣ינוּ לִפְעָמַי֮ כָּפַ֪ף נַ֫פְשִׁ֥י כָּר֣וּ לְפָנַ֣י שִׁיחָ֑ה נָפְל֖וּ בְתוֹכָ֣הּ סֶֽלָה׃ ח נָ֘כ֤וֹן לִבִּ֣י אֱ֭לֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י אָ֝שִׁ֗ירָה וַאֲזַמֵּֽרָה׃ ט ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃ י אוֹדְךָ֖ בָעַמִּ֥ים ׀ אֲדֹנָ֑י אֲ֝זַמֶּרְךָ֗ בַּל־אֻמִּֽים׃ יא כִּֽי־גָדֹ֣ל עַד־שָׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ וְֽעַד־שְׁחָקִ֥ים אֲמִתֶּֽךָ׃ יב ר֣וּמָה עַל־שָׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לַמְנַצֵּחַ, אַל-תַּשְׁחֵת, כנראה סימון שיר ישן שעל פיו חובר מזמור זה, לְדָוִד מִכְתָּם שנתחבר בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה.
פסוק ב:
חָנֵּנִי, אֱלֹהִים, חָנֵּנִי, כִּי בְךָ חָסָיָה, חסתה נַפְשִׁי, וּבְצֵל-כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר מעלי הַוּוֹת, הפורענות.
פסוק ג:
אֶקְרָא לֵאלֹהִים העֶלְיוֹן, לָאֵל אשר גֹּמֵר, גומל עָלָי. אפשרות אחרת: זו הבעת תקווה שה' יגמור את ההצלה הזאת; שהרי דוד מצא מחסה זמני, וטרם נמצא פתרון שלם לבעייתו.
פסוק ד:
יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם את עזרתו וְיוֹשִׁיעֵנִי, חֵרֵף, ייתן לחרפה את שֹׁאֲפִי, זה המשתוקק לבלעני. סֶלָה, סימן מוסיקלי, או: אכן. יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ.
פסוק ה:
נַפְשִׁי נתונה בְּתוֹךְ לְבָאִם, בין אריות, אֶשְׁכְּבָה בתוך בעלי חיים טורפים הנראים לֹהֲטִים לטרוף אותי, כלומר בקרב בְּנֵי-אָדָם ששִׁנֵּיהֶם הטורפות הן חֲנִית וְחִצִּים, וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה. חיות אנושיות אלו מסוכנות ביותר, מכיוון שבמקום הכלים הטבעיים שלהם יש בידיהם כלי נשק, ובפיהם דיבורים פוגעים המכוונים כנגדי.
פסוק ו:
המשורר פונה אל אלוקים: רוּמָה, היגלה ברוממותך עַל הַשָּׁמַיִם, אֱלֹהִים, וממילא עַל כָּל-הָאָרֶץ ישכון כְּבוֹדֶךָ.
פסוק ז:
רֶשֶׁת לוכדת הֵכִינוּ לִפְעָמַי, לרגלי, כָּפַף נַפְשִׁי, כדי להוריד ולכפות אותי. כָּרוּ לְפָנַי שִׁיחָה, שוחה, חפירה, שבסופו של דבר נָפְלוּ הם עצמם בְתוֹכָהּ. סֶלָה.
פסוק ח:
מכאן ממשיך המזמור בדברי תשבחות: נָכוֹן, מכוון, מוכן לִבִּי, אֱלֹהִים. נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה, לשיר ולזמר. והמשורר פונה אל עצמו:
פסוק ט:
עוּרָה, כְבוֹדִי. נפשי, התעוררי. עוּרָה, עורו בראשית הבוקר גם הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר שאני משתמש בהם. אָעִירָה שָּׁחַר, אני מעורר, כביכול, את הבוקר. עוד בטרם האיר היום אני מתחיל בשירתי.
פסוק י:
אוֹדְךָ בָעַמִּים, אֲדֹנָי, אֲזַמֶּרְךָ, אזמר לך בַּלְאֻמִּים,
פסוק יא:
כִּי גָדֹל וממלא את כל המציאות, מן הארץ ועַד לשָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, וְעַד-שְׁחָקִים מגיעה אֲמִתֶּךָ, האמת שלך, קיום הבטחתך.
פסוק יב:
המזמור מסתיים במעין פזמון חוזר: רוּמָה עַל-שָׁמַיִם, אֱלֹהִים, עַל כָּל-הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ.