א לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב בְּֽבוֹא־אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֝֗א אֶל־בַּת־שָֽׁבַע׃ ג חָנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי׃ ד הרבה (הֶ֭רֶב) כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֺנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי׃ ה כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ ו לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ ׀ חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ׃ ז הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶֽחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי׃ ח הֵן־אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי׃ ט תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין׃ י תַּ֭שְׁמִיעֵנִי שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֑ה תָּ֝גֵ֗לְנָה עֲצָמ֥וֹת דִּכִּֽיתָ׃ יא הַסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵחֲטָאָ֑י וְֽכָל־עֲוֺ֖נֹתַ֣י מְחֵֽה׃ יב לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃ יג אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קָ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי׃ יד הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי׃ טו אֲלַמְּדָ֣ה פֹשְׁעִ֣ים דְּרָכֶ֑יךָ וְ֝חַטָּאִ֗ים אֵלֶ֥יךָ יָשֽׁוּבוּ׃ טז הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִדָּמִ֨ים ׀ אֱ‍ֽלֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י תְּשׁוּעָתִ֑י תְּרַנֵּ֥ן לְ֝שׁוֹנִ֗י צִדְקָתֶֽךָ׃ יז אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ׃ יח כִּ֤י ׀ לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה׃ יט זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃ כ הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת־צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם׃ כא אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי־צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל־מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק ב:
בבא אליו נתן הנביא - בהתנבאות נתן על דוד ואמר לו: גם ה' העביר חטאתך לא תמות, כי מלת גם תורה כי כבר עשה תשובה, על כן אמר לו: העביר חטאתך וכבר פירשתי דבר בת שבע כי לא היתה אשת איש באמת.
פסוק ג:
חנני - כאילו התאוה עשתה לו חמס שהתגברה על דעתו.
פסוק ג:
וטעם פשעי – בעבור דבר בת שבע ודבר אוריה.
פסוק ד:
הרב - לשון ציווי, כמו הרף ואגידה לך ויהיה כבסני שם הפועל, כמו לכבסני, או יהיה הרב שם כמו הרבה ויהיה כבסני ציווי, והנה דימה הנשמה שנתגאלה לעשות מה שאיננו נכון, כדבר מטונף שהוא צריך לכיבוס וטהרה.
פסוק ה:
כי - וטעם חטאתי בעבור מחשבתו, בעבור שלא שמר מצות השם, והנה פשעי כנגד האדם.
פסוק ו:
לך - זאת היא החטאת שהיא נגדי תמיד היא שחטאתי לך לבדך.
פסוק ו:
וטעם למען תצדק – קשור עם פשעי אני אדע. הטעם: אני מודה ואין צריך להוכיחני, או יהי קשור עם חנני, כי אני מודה ואתה אמרת כי תסלח לשבים מתודים מעונם.
פסוק ז:
הן - בעבור התאוה הנטועה בלב אדם כאילו בעון חוללתי. והטעם: כי בשעת הלידה היצר הרע נטוע בלב.
פסוק ז:
ומלת יחמתני – זרה כאילו יחמה ממני על דרך: ליחמנה. ויש אומרים: כי זה רמז לחוה שלא ילדה רק אחר שחטאה.
פסוק ח:
הן אמת - הטעם אע"פ שחטאתי, אמונת לבי באלהותך לא השתבשה וזה הוא אשר תחפוץ ותרצה מן האדם.
פסוק ח:
בטוחות - המקומות הנעלמים שהם מכוני הלב. וקדמונינו ז"ל אמרו: אלו כליות שהם מכוסות בחלב, כמו: מי שת בטוחות חכמה.
פסוק ח:
ובסתום - תוריני ותודיעני הדבר הנעלם ממני. ולפי דעתי: כי הטעם כפול, ותי"ו תודיעני שבה אל אמת, כי עקרו אמנת והתי"ו לשון נקבה אמת מארץ תצמח, כדרך בת והנה בתו הוא בנתו, וככה אמתו ולשון רבות אמנות לא אמתים, כאשר לא יאמר מן בת בתים כי אם בנות.
פסוק ט:
תחטאני - דמה זה המקרה שקרה לנשמה כנגע צרעת בגוף, על כן: תחטאני באזוב.
פסוק ט:
ומלת אלבין – מהפעלים העומדים הלבינו שריגיה.
פסוק י:
תשמיעני - טעם ששון - בעבור היות נפשו מתאבלת.
פסוק י:
תגלנה - כן לתוקף כח הגוף.
פסוק יא:
הסתר - דרך משל. והטעם: שלא יראה חרון אף השם.
פסוק יב:
לב - בעבור שהזכיר כי חולל בעון. והטעם: התאוה הנטועה הביאתהו לחטא, יתפלל אל השם שיעזרהו על יצרו, שלא יחטא פעם אחרת חטא כזה, וזה לב טהור.
פסוק יב:
ורוח נכון - הטעם כפול.
פסוק יג:
אל - פחד שיפול ממעלת אנשי רוח הקדש ומצאנו באחרית ימיו שאמר: רוח ה' דבר בי.
פסוק יד:
השיבה - בעבור היותו קודם שיחטא שמח כי לא חטא מימיו, על כן טעם השיבה.
פסוק יד:
ותי"ו תסמכני קשורה עם רוח נדיבה. והטעם שתסמכני רוח נדיבה, להתנדב עד אלמדה.
פסוק טו:
פושעים - כנגד כי פשעי אני אדע.
פסוק טו:
וחטאים – כנגד וחטאתי.
פסוק טז:
הצילני - בעבור הריגת אוריה.
פסוק טז:
וטעם תרנן לשוני צדקתך – כי אינני רוצח וחייב מיתה כי הוא לא צוה להרוג אותו, רק מחשבתו רעה היתה לשומו במקום הסכנה.
פסוק יז:
ה' - תעזרני להגיד תהלתך.
פסוק יח:
כי - לא שאלת בתורתך ובקשת להקריב עולה, או חטאת בעבור עון כזה.
פסוק יט:
זבחי - חשובה היא התשובה כזבחי אלהים. והתשובה היא: לב נשבר ונדכה.
פסוק כ:
היטיבה - אמר אחד מחכמי ספרד: כי אלה השנים פסוקים הוסיפם אחד מהחסידים שהיה בבבל, שהיה מתנפל לפני השם ומתפלל המזמור הזה והצריכו לדבר זה, בעבור שלא נודע כי ציון הוא המקום הנבחר רק בעת זקנות דוד, גם נכון הוא שנאמר ברוח הקודש.
פסוק כא:
אז, זבחי צדק - הם השלמים.
פסוק כא:
ועולה - היא עולת תמיד ומוספים.
פסוק כא:
וכליל - מנחת כהן.