מעלת התשובה
אין כספר תהלים המבטא את שירת הנפש בימי בריאותה ובימי עוניה, את זעקתה המשוועת והצמאה לא-ל חי. פרקנו מיטיב להאיר את תחושותיו של החוזר בתשובה בתהליכים השונים. רבים ומורכבים הם השלבים. נעסוק בכמה מהם.
נקודת המוצא בפרקנו שהתשובה היא חסד אלוקי. "חָנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ"(תהילים נא ג) – כי לפי כל לוגיקה אנושית אין תיקון רטרואקטיבי. כפי שמבטאים חז"ל (ירושלמי מכות ב ו): "שאלו לחכמה חוטא מה ענשו, אמרה חטאים תרדוף רעה ..שאלו לנבואה ...אמרה הנפש החוטאת היא תמות ...שאלו לקב"ה ...אמר יעשה תשובה ויתכפר". זהו סוד א-להי שהוא מעל הזמן ולכן מאפשר לנו בחסדו לתקן את העבר. במצווה זו מצויה גם ההנחה שהאדם הוא טוב ביסודו ונשמתו טהורה, לכן יש לו תמיד אל מה לחזור ומהיכן לשאוב קדושה ולהתחדש. זו ראייה אופטימית המעצימה את המוטיבציה להשתפרות. לכן בהמשך מתאר דוד את החטא כלכלוך, שהוא חיצוני לאדם, "כבסני מעווני", "מחה פשעי". הכביסה והמחיקה מועילות ללכלוך שהוא על הבגד, על הנייר, ולא חודר לתוכיותו. כפי שמורים לנו חז"ל בפרקי אבות: "אל תהי רשע בפני עצמך"(אבות ב יג) – הכוונה, בעצמותך – בפנימיותך, דע שהנך חיובי (הקדמה לשב שמעתתא) וממילא אין להתייאש. אך כדי לתקן צריך שלחוטא תהיה מודעות המצריכה תעצומות נפש לעמוד מול הראי של עצמו, ולא ניסיון להתחמק לכן "כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃"(תהלים נא ה). "האדם שם חטאו נוכח פניו ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא" (אורות התשובה ג).
אלא שהאדם כבר מעצם לידתו קשור לחטא: "הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶֽחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי׃"(תהילים נא ז). דהיינו, עצם זה שהאדם נברא קשור לחסרון, וממילא קשור לחטא בבחינת "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". הארציות טומנת בחובה את החטא – החסרון (גור אריה בראשית, "עץ עושה פרי" א יא), ומובן מדוע "תשובה קדמה לעולם", כי הקב"ה הטביע גם את יכולת התיקון הנצרכת לעולמנו כדי שנוכל להתמודד. "אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת"(תהילים נא ח), דהיינו מוטבעות בכליותיי, ומכאן יש באדם מציאות של מוסר כליות, כפי שמתאר הרב קוק: "יותר פנימיות היא התשובה הטבעית הנפשית הרוחנית – מוסר כליות... טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה. 'אשר עשה האלוקים את האדם ישר'(קהלת ז כט), וכשסר מן הדרך כשנפל בחטא, אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי, הרי החוש הזה של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב [זהו כאב בונה]"(אורות התשובה פרק א פסקה ב). כמובן שהמודעות יוצרת "לב נשבר ונפש שחה מדוכאה שהוא מרגיש בקרבו, שגם רגש זה עצמו הנאה לו לפי מצבו, מוסיף לו עונג רוחני פנימי ושלמות אמיתית". המודעות לחטא אינה מונעת את הקבלה העצמית אלא מהווה גורם מדרבן לתיקון, כפי שכותב הרמב"ם: "בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר"(משנה תורה הל' תשובה ו ח), ולכן יש להם מוטיבציה להשתלם. החוטא "מזדרז לשוב ולתקן את המעוות"(אורות התשובה שם), וכדי שאדם יוכל למצוא דרכו, הרי מבקש שהקב"ה "וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי׃" – שתעזרני למצוא עצות כיצד לתקן ולהמנע מלהיכשל בעתיד. וכן: "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" – קבל זאת ותן לי כוחות להתמודד.
בהמשך הפרק כתוב: "תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר"(תהילים נא ט) – מלבד הבקשה יש כאן רמז להיטהרות מטומאת מת, הנובעת מחטא האדם הראשון. אם כן, מעגל זה הוא הכרחי לכל הנולד אחרי החטא הקדמון, וזו בקשתו: "תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין׃"(תהילים נא ט), בבחינת "לעולם יהיו בגדיך לבנים". בגדיך הם רמז למידות – מדי הנפש. תיקונם וטהרתם הוא היסוד לכל תיקון ומניעה בעתיד.
"תַּ֭שְׁמִיעֵנִי שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֑ה תָּ֝גֵ֗לְנָה עֲצָמ֥וֹת דִּכִּֽיתָ׃"(תהילים נא י) – דהיינו שכדי שאוכל להתקדם אני זקוק לשמחה, לשמוע אותה מתוכי ולהפנימה "הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאוד"(אורות התשובה שם). "מי הוא האשם בעצבות הנוראה השוררת בעולם, העוונות המעשיים והעיוניים – הוצאת האדם מטבעו, בין מטבע חומריותו בין מטבע רוחניותו היא מעמידה אותו במצב איום פנימי, מצוקי שאול באים עליו בשטף"(קובץ א [שנח]).
"[כ]שאין אור ה' מאיר עליו אין רוח נדיבה בקרבו"(אורות התשובה) וכאן: "וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי׃"(תהילים נא יד) – הבריחה האנושית או החטא והטומאה מביאים למצב: "לבו אטום"(אורות התשובה) ולכן הוא מבקש: "לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱ-לֹהִ֑ים"(תהילים נא יב), "מידותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישר והרצוי, הראויה למלאת חיים הגונים לנפש טהורה. השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים בקדחת וצימאון שמעורר לו גועל רוחני"(אורות התשובה שם). וכפי שמבקש דוד המלך: "וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃... וְר֥וּחַ קָ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי׃"(תהילים נא יב-יג).
ואכן מרן הרב קוק זצ"ל בראייתו הרוחנית מתאר: "הנני רואה איך העוונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר הא-להי, הזורח ברב זהרו על כל נשמה, והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה"(אורות התשובה ז ג).
לעיתים קיימת בחוטא התחושה: "יודע הוא, כי אין א-לוה בקרבו" (אורות התשובה שם), "אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ"(תהילים נא יג) – הוא מרגיש עזוב, ללא נקודת אחיזה יציבה ובעלת עוצמה. ואז הוא מבקש: "השיבה לי ששון ישעך" – אוכל לשמוח בזה שה' יושיעני ואוצף בכוחות חיוביים, וממילא "וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי"(תהילים נא יד). האדם המרגיש שנמחלו עוונותיו הרי הוא מתמלא בנדיבות, יוצא מהאנוכיות, מן ההגדרה של רשע, שמשמעותו היות בעל רצון של עצמו, ללא התכווננות לרצון ה' (רצון חיצוני) לעומת ההמלצה: "עשה רצונו כרצונך"(פרקי אבות ב ד) לפיה האדם מפנים את הרצון הא-להי, מטמיעו בתוך רצונו, ומתחבר אל ההרמוני, כפי שמתבטא דוד בהמשך הספר: "ברכי נפשי את ה', הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי [דוד מבטא את הרגשת החטא כמחלה] המעטרכי חסד ורחמים"(תהילים קג ב-ד).
בפרקנו, הרצון לתקן בא לידי ביטוי גם על ידי תרומה לאחרים: "אֲלַמְּדָ֣ה פֹשְׁעִ֣ים דְּרָכֶ֑יךָ וְ֝חַטָּאִ֗ים אֵלֶ֥יךָ יָשֽׁוּבוּ׃".
"הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְ-הוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ ונשוב (וְֽנָשׁ֔וּבָה) חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃"(איכה ה כא).
באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"