פסוק א:מִזְמוֹר לְדָוִד שעניינו לְהַזְכִּיר כביכול לה' את המתפלל ואת ייסוריו.
פסוק ב:המשורר פותח בדברי תחינה בעקבות מחלה קשה הפוקדת אותו: ה', אַל בְּקֶצְפְּךָ, בכעסך תוֹכִיחֵנִי, ואל בַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי.
פסוק ג:כִּי חִצֶּיךָ, חצי הכאב והמחלה ששלחת בי נִחֲתוּ, פגעו בִי, וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ במהלומה.
פסוק ד:אֵין מְתֹם, מקום שלם שאיננו מוכה בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי, בעצמותי, כולן כואבות מִפְּנֵי חַטָּאתִי. המשורר אינו בא בטענות אלא מתחנן. הוא מודה שהכאבים הם גמול על חטאיו, אבל עדיין הוא מתפלל ומבקש.
פסוק ה:כִּי עֲוֹנֹתַי כה רבים וגדולים עד שעָבְרוּ את רֹאשִׁי, כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי, למעלה מכוח סבלי.
פסוק ו:הִבְאִישׁוּ, נָמַקּוּ, הסריחו, נרקבו חַבּוּרֹתָי. פצעי המכות לא רק שאינם מבריאים, אלא אף מעלים מוגלה וריח רע מִפְּנֵי אִוַּלְתִּי, כעונש על חטאי.
פסוק ז:נַעֲוֵיתִי, התעקמתי, עמידתי התערערה, שַׁחֹתִי, נכפפתי עַד מְאֹד, וכָל הַיּוֹם קֹדֵר, עצב ורוגז הִלָּכְתִּי בגלל הכאבים והייסורים.
פסוק ח:כִּי כְסָלַי, מותני שבדרך כלל אמורים לייצב את עמידתי, אינם מחזיקים אותי עוד; אני חש שהם מָלְאוּ נִקְלֶה, בדבר בזוי – במוגלה, וְאֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי, כי כולו מוכה וכואב.
פסוק ט:נְפוּגוֹתִי, נחלשתי וְנִדְכֵּיתִי, נשברתי עַד מְאֹד, שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי מעצמת הכאבים והייסורים. וכאן הוא מוסיף:
פסוק י:בעצם אינני צריך לצעוק כדי להישמע, שהרי אֲדֹנָי, נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי, רצוני, וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה. גם אם אינני צועק בקול רם אלא רק נאנח, אתה יודע את כאבי.
פסוק יא:לִבִּי סְחַרְחַר, חסר מנוחה ואינו פועם ביציבות, עֲזָבַנִי כֹחִי, וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי. בגלל החולשה והמחלה אני חש כאילו עיני מתכהות.
פסוק יב:אני כאוב ומתייסר, ונוסף על כך אין לי גם כל סיוע מבחוץ. להפך, אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד, מרחוק לנִגְעִי יַעֲמֹדוּ. הם עומדים ומסתכלים בסבלי אבל אינם מתקרבים. וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ, ואינם ניגשים לעזור לי.
פסוק יג:ומצד אחר – וַיְנַקְשׁוּ, מניחים מוקש, זוממים רע מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, משום שהם מקווים ומניחים שכבר אבדה תקוותי, וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ עלי הַוּוֹת, דיבורים פוגעים, וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ עלי.
פסוק יד:וַאֲנִי כה חלש ומסכן, עד שנעשיתי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע, וּכְאִלֵּם שלֹא יִפְתַּח פִּיו. אינני יכול להגיב,
פסוק טו:וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת, דברים המוכיחים את צדקתו, או: דברי נזיפה.
פסוק טז:ואולם שתיקתי נובעת לא רק מחולשה, אלא גם מאמונה: כִּי לְךָ, ה', הוֹחָלְתִּי, אני מקווה, ואַתָּה תַעֲנֶה, אֲדֹנָי אֱלֹהָי. אני אמנם אינני מגיב על הדברים הרעים שאומרים עלי, אבל אתה יכול לענות למעני.
פסוק יז:כִּי אָמַרְתִּי: פֶּן יִשְׂמְחוּ לִי שונאי, בְּמוֹט רַגְלִי, כאשר אני נכשל, עָלַי הִגְדִּילוּ, הם מתרוממים ונהנים ממפלתי.
פסוק יח:כִּי אֲנִי עצמי לְצֶלַע, לצליעה, לכישלון נָכוֹן, מוכן, וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי, לנגד עיני תָמִיד.
פסוק יט:כִּי עֲוֹנִי אַגִּיד, אני מתוודה על עווני, אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי. ומשום כך אינני בא בטענות על עצם העונש והסבל.
פסוק כ:וְאֹיְבַי חַיִּים עָצֵמוּ, הם גדלים ומתחזקים בחייהם, וְרַבּוּ שׂנְאַי שָׁקֶר,
פסוק כא:וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, כל אותם אנשים שעשיתי להם טובות והם גומלים לי רעה, יִשְׂטְנוּנִי, שונאים אותי תַּחַת רָדְפִי, מכיוון שרדפתי טוֹב.
פסוק כב:אַל תַּעַזְבֵנִי, ה' אֱלֹהַי, אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי.
פסוק כג:חוּשָׁה, מהר לְעֶזְרָתִי, אֲדֹנָי, שאתה תְּשׁוּעָתִי.