פסוק א:מִזְמוֹר לְדָוִד. הָבוּ, תנו שבח לַה', בְּנֵי אֵלִים, אנשים גדולים בעלי עָצמות. לאחר הקריאה הכללית באות ההנחיות כיצד להלל: הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז. ספרו את כבודו ועוזו.
פסוק ב:הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ. קִראו לו והתייחסו אליו בכבוד הראוי לשמו. הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ, בקדושה שיש בה הדר, ביראת כבוד.
פסוק ג:מכאן תיאורי כבוד ה' ועוזו בהתגלותם בעולם. קוֹל ה', התגלותו עַל הַמָּיִם, זוהי התגלות של עצמה – אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, משמיע קול רעם, ה' משמיע קולו עַל מַיִם רַבִּים.
פסוק ד:קוֹל ה' מופיע בַּכֹּחַ, ועם זאת, קוֹל ה' בֶּהָדָר, בתפארת וגדולה.
פסוק ה:קוֹל ה' בעצמתו שֹׁבֵר אֲרָזִים, שהם הענקים שבעצים, וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן,
פסוק ו:וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, שדרכו לקפץ ולרקד. ה' מזעזע גם את ההרים הגבוהים – לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן, חרמון – כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. ה' מרעיד את העולם כולו, גם את הברואים העצומים ביותר.
פסוק ז:קוֹל ה' חֹצֵב, מפיק בהכאת ההרים המתפרקים לַהֲבוֹת אֵשׁ.
פסוק ח:קוֹל ה' יָחִיל, ירעיד את המִדְבָּר, יָחִיל ה' את מִדְבַּר קָדֵשׁ. זה רמז ברור למעמד הר סיני ולחרדה שהתלוותה אליו.
פסוק ט:קוֹל ה' יְחוֹלֵל, יוצר, מפרה אַיָּלוֹת. מופע זה של גדולת ה' אינו מתבטא בעצמתו המרעידה עולם אלא דווקא ברכותו: הוא גורם לדברים להיוולד. ואותו קול גם יֶחֱשׂף יְעָרוֹת, כאשר כל עציהם יתמוטטו, וּבְהֵיכָלוֹ, בסמוך אליו, במקומו, כביכול, קולות אלו אינם מזעזעים. שם הכול שלֵו ויציב – ההיכל כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד.
פסוק י:ה' בהיכלו לַמַּבּוּל, לשטוף את העולם יָשָׁב על כיסא הדין, ואולם – וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם, הוא יושב על כיסא מלכותו לנצח, וברחמיו הוא דן את העולם לקיום, לצמיחה ולבנייה.
פסוק יא:ומסיים בברכה: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, כדי שעמו יהללוהו כראוי בכבוד ועוז, כאמור בפתיחה, ובצד העוז והעצמה ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם, מתנת השקט והשלווה.
