א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְ֭הֹוָה מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ׃ ב הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים וּפֹעֵ֥ל צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֥ר אֱ֝מֶ֗ת בִּלְבָבֽוֹ׃ ג לֹֽא־רָגַ֨ל ׀ עַל־לְשֹׁנ֗וֹ לֹא־עָשָׂ֣ה לְרֵעֵ֣הוּ רָעָ֑ה וְ֝חֶרְפָּ֗ה לֹא־נָשָׂ֥א עַל־קְרֹֽבוֹ׃ ד נִבְזֶ֤ה ׀ בְּֽעֵ֘ינָ֤יו נִמְאָ֗ס וְאֶת־יִרְאֵ֣י יְהוָ֣ה יְכַבֵּ֑ד נִשְׁבַּ֥ע לְ֝הָרַ֗ע וְלֹ֣א יָמִֽר׃ ה כַּסְפּ֤וֹ ׀ לֹא־נָתַ֣ן בְּנֶשֶׁךְ֮ וְשֹׁ֥חַד עַל־נָקִ֗י לֹ֥א לָ֫קָ֥ח עֹֽשֵׂה־אֵ֑לֶּה לֹ֖א יִמּ֣וֹט לְעוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
מי יגור. כאלו שואל אתה ה׳‎ מי הוא הראוי לדור באהלך וזהו בית המקדש כי אין כולם ראוים וכמ״‎ש מי ביקש וכו׳‎ רמוס חצרי (ישעי׳‎ א יב):
פסוק ב:
הולך תמים. כאלו משיב ההולך בדרך תמים וכו׳‎ הוא הוא אשר יגור בה:
פסוק ב:
בלבבו. מאמת מחשבת לבו לדבר מצוה:
פסוק ג:
לא נשא. לא הטיל על קרובו דבר חרפה:
פסוק ד:
נבזה. אדם הנבזה הוא נמאס בעיניו ולא יחניף למי:
פסוק ד:
להרע. לענות נפשו:
פסוק ה:
על נקי. להטות דין הנקי:
פסוק ה:
לא ימוט לעולם. לא ינטה לנפול כי את הטוב עשה וממילא ראוי הוא לשבת בבית המקדש כי חפץ בו ה׳‎: