א לַ֭מְנַצֵּחַ עַלְמ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב אוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה בְּכָל־לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃ ג אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ אֲזַמְּרָ֖ה שִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃ ד בְּשׁוּב־אוֹיְבַ֥י אָח֑וֹר יִכָּשְׁל֥וּ וְ֝יֹאבְד֗וּ מִפָּנֶֽיךָ׃ ה כִּֽי־עָ֭שִׂיתָ מִשְׁפָּטִ֣י וְדִינִ֑י יָשַׁ֥בְתָּ לְ֝כִסֵּ֗א שׁוֹפֵ֥ט צֶֽדֶק׃ ו גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ ז הָֽאוֹיֵ֨ב ׀ תַּ֥מּוּ חֳרָב֗וֹת לָ֫נֶ֥צַח וְעָרִ֥ים נָתַ֑שְׁתָּ אָבַ֖ד זִכְרָ֣ם הֵֽמָּה׃ ח וַֽ֭יהוָה לְעוֹלָ֣ם יֵשֵׁ֑ב כּוֹנֵ֖ן לַמִּשְׁפָּ֣ט כִּסְאֽוֹ׃ ט וְה֗וּא יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק יָדִ֥ין לְ֝אֻמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים׃ י וִ֘יהִ֤י יְהוָ֣ה מִשְׂגָּ֣ב לַדָּ֑ךְ מִ֝שְׂגָּ֗ב לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה׃ יא וְיִבְטְח֣וּ בְ֭ךָ יוֹדְעֵ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְהוָֽה׃ יב זַמְּר֗וּ לַ֭יהוָה יֹשֵׁ֣ב צִיּ֑וֹן הַגִּ֥ידוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִֽילוֹתָֽיו׃ יג כִּֽי־דֹרֵ֣שׁ דָּ֭מִים אוֹתָ֣ם זָכָ֑ר לֹֽא־שָׁ֝כַ֗ח צַעֲקַ֥ת עניים (עֲנָוִֽים׃) יד חָֽנְנֵ֬נִי יְהוָ֗ה רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי מִשֹּׂנְאָ֑י מְ֝רוֹמְמִ֗י מִשַּׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת׃ טו לְמַ֥עַן אֲסַפְּרָ֗ה כָּֽל־תְּהִלָּ֫תֶ֥יךָ בְּשַֽׁעֲרֵ֥י בַת־צִיּ֑וֹן אָ֝גִ֗ילָה בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃ טז טָבְע֣וּ ג֭וֹיִם בְּשַׁ֣חַת עָשׂ֑וּ בְּרֶֽשֶׁת־ז֥וּ טָ֝מָ֗נוּ נִלְכְּדָ֥ה רַגְלָֽם׃ יז נ֤וֹדַ֨ע ׀ יְהוָה֮ מִשְׁפָּ֪ט עָ֫שָׂ֥ה בְּפֹ֣עַל כַּ֭פָּיו נוֹקֵ֣שׁ רָשָׁ֑ע הִגָּי֥וֹן סֶֽלָה׃ יח יָשׁ֣וּבוּ רְשָׁעִ֣ים לִשְׁא֑וֹלָה כָּל־גּ֝וֹיִ֗ם שְׁכֵחֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ יט כִּ֤י לֹ֣א לָ֭נֶצַח יִשָּׁכַ֣ח אֶבְי֑וֹן תִּקְוַ֥ת ענוים (עֲ֝נִיִּ֗ים) תֹּאבַ֥ד לָעַֽד׃ כ קוּמָ֣ה יְ֭הוָה אַל־יָעֹ֣ז אֱנ֑וֹשׁ יִשָּׁפְט֥וּ ג֝וֹיִ֗ם עַל־פָּנֶֽיךָ׃ כא שִׁ֘יתָ֤ה יְהוָ֨ה ׀ מוֹרָ֗ה לָ֫הֶ֥ם יֵדְע֥וּ גוֹיִ֑ם אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
על מות לבן. יש פותרין על מות לבן על מת בנו אבשלום ולא יתכן פתרונו מפני אומ' לבן ולא אמר הבן ואין לו במזמור עדות וזכרון לאמץ זה הפתרון ויש פותרין על מות לבן נבל ואף זה לא יתכן להפוך את השם ואין במזמור זכרונו (סא"א) וראיתי במסורה הגדולה שהיא תיבה אחת שהרי חיבר לה (לקמן מח) והוא ינהגנו עלמות פתרו מנחם ודונש מה שפתרו ואינו נראה בעיני, וראיתי בפסיקת' שהענין מדבר בעמלק גערת גוים שמם מחית ואומר אני למנצח על מות לבן שיר זה לעתיד לבא כשיתלבן ילדותן ושחרותן של ישראל ותגלה צדקתם ותקרב ישועתם שימחה עמלק וזרעו, עלמות ילדות, לבן כמו ללבן, ומנחם פתר עלמות לבן, נגינות ללמד וכה פתרונו למנצח על מות לבן למשורר נגינות ללמד, ויהי לבן כמו להבין ולבונן, עלמות ע"ש כלי שיר ששמו עלמות כמו שאמר (להלן מו) על עלמות שיר ודונש פתר לבן שם אדם שהי' שמו לבן שהי' נלחם בדוד בימים ההם ומה שהוא אומר גערת גוים אבדת רשע הרשע הזה הוא לבן ההורג עם נקיים ואע"פ שאין אתה רואה במקום אחר אדם שהי' שמו לבן רק במקום הזה כן אתה מוצא בשמות אחרים שאינן נכתבים במקרא רק פעם א':
פסוק ב:
כל נפלאותיך. גאולה האחרונה ששקולה כנגד כל הנסים כמו שנאמ' (ירמיהו ט״ז:י״ד) לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו':
פסוק ה:
משפטי ודיני. תיבות כפולות במקרא ואין חילוק ביניה' כמו עדי וסהדי במרומים (איוב ט״ז:י״ט) עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל (שם מ):
פסוק ה:
משפטי ודיני. בשמים:
פסוק ה:
ישבת לכסא. כסא המשפט:
פסוק ו:
גערת גוים. עמלק ראשית גוים (במדבר כד):
פסוק ו:
אבדת רשע. אבותיו:
פסוק ו:
שמם מחית. כי מחה אמחה (שמות י״ז:י״ד):
פסוק ז:
האויב תמו. כי חרבות השנאה לנצח הם עליו כחרב חדה, ד"א חרבות לנצח אותו אויב שחרבות שנאתו היתה עלינו לנצח וזהו עמלק שנאמ' בו ועברתו שמרה נצח (עמוס א׳:י״א-י״ב) חרבות לשון חרבן וכן פתרונו האויב תמו חרבות לנצח, וכן נאמר (ביחזקאל ל״ה:ט׳) שממות עולם אתנך ועריך לא תשובנה:
פסוק ז:
וערים נתשת. כי תאמר אדום רששנו וגו' ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס (מלאכי א׳:ד׳):
פסוק ז:
אבד זכרם. אותה השעה:
פסוק ח:
וה' לעולם ישב וגו'. שם שלם וכסא שלם כמו שנאמר כסאו, אבל קודם שימחה כתוב כי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז) כס חסר ושם חלוק:
פסוק ט:
והוא ישפט תבל בצדק ידין לאמים במישרים. עד בא הקץ הי' רגיל לשפטם ברחמים לפי מישרים המצווין בהם דן אותם בלילה כשהם ישנים מן העבירות:
פסוק י:
ויהי ה' משגב לדך. לשון דכא אילאמינשי"ה בלעז לעתיד כשיכונן למשפט כסאו יהי משגב לישראל שהם דכים:
פסוק י:
לעתות בצרה. עתים של צרה:
פסוק יב:
זמרו לה' יושב ציון. כשיחזיר ישיבתו לציון יזמרו לו כן:
פסוק יג:
אותם זכר. את הדמים שנשפכו בישראל:
פסוק יד:
חננני ה'. עתה בגולה:
פסוק יד:
מרוממי. בגאולתך:
פסוק טז:
טבעו גוים. זו היא התהלה אשר אספר:
פסוק יז:
נודע ה'. כל זה מן התהלה נודע ה' לבריות כי שליט הוא ומושל ונוקם לאויביו שהרי משפט עשה בהם יושטיצ"א בלעז:
פסוק יז:
נוקש רשע. נכשל רשע:
פסוק יז:
הגיון. נהגה זאת סלה:
פסוק יח:
לשאולה. אמר רבי נחמי' כל תיבה הצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה כגון (בראשית יב) מצרימה מדברה התיבון לי' והכתיב ישובו רשעים לשאולה א"ר אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול ומהו ישובו לאחר שיצאו מגיהנם ויעמדו בדין ויתחייבו ישובו למדריגה תחתית של גיהנם:
פסוק יט:
כי לא לנצח ישכח. ישראל האביון מלפקוד עליהם מה ששיעבדו בו, ותקות עניים לא תאבד לעד:
פסוק כ:
קומה ה'. דוד הי' מתפלל לפני הקב"ה שיקום וימהר לעשות זאת:
פסוק כ:
אל יעז. עמלק לאורך ימים בגדולתו:
פסוק כ:
על פניך. בשביל הכעס שהכעיסוך במקדשך:
פסוק כא:
מורה. מרות ועול ד"א מורה לשון השלכה לשון ירה בים (שמות ט״ו:ד׳) וי"א מורה לשון תער (סא"א):
פסוק כא:
ידעו גוים. שהם אנוש ולא אלהות להיות גבורתם שולטת: