דוד מקבל עליו את הדין ומקדש שם שמים

עם מות בנו של דוד שנולד מבת שבע חיבר דוד את הפרק: "אוֹדֶה ד' בְּכָל לִבִּי... כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי"(תהילים ט). עם מות בנו נשתנה מצב רוחו, וכאילו קיבל בשמחה את דינו של הבורא. הוא הבין שבזאת נתכפר עוונו על פי החלטת ד'. דוד מודה לד' על העונש, כי הוא בטוח שגם בכך ד' מיטיב אתו. העונש האישי מעיד עד כמה האדם טוב בעיני ד', עד שד' לא רוצה להשאיר אצלו פגם כלשהו. דוד מעיד עד כמה העונש האישי והכפרה האישית שלו ערכה רב לעם ישראל כנגד אויביו: "הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח"(תהילים ט ז). על מידה זו של דוד, שהיה שמח בייסוריו, נאמר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ"(שופטים ה לא). 

יתר על כן, בזאת מתיישב כסא ד' בעולם, כאשר נראה גודל ישרותו ומשפטו אפילו עם אוהביו. בזאת הייתה תשובת דוד שהביאה את תוצאות חטאו לקידוש שם שמים. בעקבות אותה תשובה מאהבה, שעליה נאמר (יומא פו:) שהיא הופכת זדונות לזכויות, נוכל להבין כי מרגע זה הייתה בת שבע רצויה כאשתו של דוד, כי על ידה נתקדש שם ד' בחטא ובעונש גם יחד.

מכאן התחיל חיבור חדש ומתוקן בין דוד לבת שבע, חיבור שהביא לעולם את שלמה, בונה המקדש, שהפך את האהבה בין ישראל לאביהם שבשמים לבניין קבוע ומיוסד על צור עולמים. כעת מובן מדוע נבחר שלמה כבר מרגע לידתו ומדוע נקרא כבר בתחילת דרכו "ידיד ד' "(שמואל ב יב כה) . לידתו של שלמה באה לאחר קבלת ייסורים מאהבה גדולה, של מלך, שמאז ימות עולם לא קם ולא יקום כמוהו. מלך שצערו על מיעוט בכבוד שמים גדול מאהבת חייו עצמם. מלך שעליו אמר ד' בפי נביאיו: "כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי"(תהילים פט ד).