ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. איתא במדרש והביאו רש"י למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרות השעבוד דבר אחר שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. ויש להתבונן בזה דהא השעבוד לא התחיל רק אחר מיתת כל השבטים כדכתיב וימת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא ואח"כ התחיל השעבוד ואיך אמר דמשנפטר יעקב נסתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד ועל הפירוש השני קשה כיון שיעקב ידע את הקץ וביקש לגלות לבניו למה נסתם ממנו. ולחבר שני הפירושים לאחד נראה דאיתא במסכת מגילה על נבואת דניאל וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר עמי לא ראו אבל חרדה גדולה נפלה עליהם איהו עדיף מינייהו ואינהו עדיפי מיניה איהו עדיף מנייהו דאיהו חזי ואינהו לא חזו אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא וכיון דלא חזו מ"ט אבעית ומשני אע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי והנה יש לשאול כיון שהם נביאים למה באמת לא חזו הם את המראה כמו דניאל ועוד מה היה החרדה שחרדו ונראה דהחילוק הוא בין נבואה לחזון דהנביא צריך לדבר מה שהוא רואה בפני כל דאל"כ הוא כובש נבואתו וחייב מיתה בידי שמים משא"כ אם רואה הנביא רק בחזון ולא במראה שלימה אינו צריך לגלות החזון משא"כ מי שאינו נביא אף אם רואה במראה שלימה אינו צריך לגלותו ואיתא בזוהר הטעם דהגאולה היה נעלם מכל חזון כדי שיקבלו ישראל הצרות בנחמה שיהיו סבורים דהוא חבלי משיח דכתיב עת צרה ליעקב וממנה יושע ואם יודע דעדיין לא הגיע עת הגאולה היה הצרות נחשבות אצלם בכפלים מעכשיו ולכך הם לא ראו את המראה ממש כדי שלא יצטרכו לגלות את הקץ כיון שהם נביאים והוא נעלם מכל חזון מטעם שכתב הזוהר והם הבינו זאת שלכך לא ראו שלא יגלו עת קץ וכמה צרות שיעברו על ישראל קודם הגאולה שיקבלם בנחמה ולכך חרדה גדולה נופלת עליהם וע"ז היה הנביא מתאונן במסתרים תבכה נפשי על מה שהוא במסתרים היינו עת הגאולה תבכה נפשי דמאותו טעם שהוא נסתר אני יודע שכמה צרות יעברו על ישראל עד ביאת הגואל ולפי זה שני הפירושים הם אחד דפרשה זו סתומה שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו וצ"ל הטעם כמ"ש הזוהר כדי שיקבלו הצרות בנחמה ומזה מוכח שביציאת מצרים לא תהא גאולה שלימה רק יהיה עוד צרות ושעבוד וע"כ נסתמו עיניהם מצרות השעבוד שיהיה אחר גאולת מצרים שהבינו זאת ממה שלא גילה יעקב את הקץ:
פסוק כח:
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. הא דחלק הכתוב שנותיו של יעקב לשני חלקים דבמצרים חי י"ז שנה ואח"כ כלל כל שנותיו לבד שהם קמ"ז שנה נראה דאמרו חז"ל דיעקב אבינו לא מת והענין הוא דבשאר מתים כל י"ב חודש הנשמה הולכת למעלה ויורדת אבל ביעקב כל העתים שווים ותמיד הנשמה הולכת למעלה ויורדת וזה שאמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ובאמרו ויחי משמע שיש אחריו מיתה זה דוקא בארץ מצרים אבל בארץ ישראל חי לעולם ויהי ימי יעקב שני חייו. הא דנקט ימים ואח"כ שנים ומה הם הימים דנקט נראה לבאר דכתיב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה ופירושו הוא דהצדיק בכל יום מתקן כמה עולמות וכשהיום יפנה נדמה אצלו כשנה שקיים כמה וכמה מצות וברשע הוא להיפך שהשנה עוברת ברשעו ולא תיקן נשמתו רק אוכל ושותה ותמיד כל הזמנים כלים מהרה ונחשבים לאין וגם כי יזקין לאין נחשבים לו שניו אשר היה בעולם וזה שכתוב יראת ה' תוסיף ימים דימים נחשבים לו כשנים ושנות רשעים תקצרנה דגם השנים אינם נחשבים לו לכלום. וזהו הפירוש ויהי ימי יעקב היינו שני חייו דהימים נחשבים לו כשנים:
פסוק כט:
ויקרבו ימי ישראל למות. איתא במדרש אמר לו הקב"ה חייך נטמן אתה ואין אתה מת נראה לבאר דהוקשה להם דלמה כתיב ישראל דהא אין שלשון ביום המות וישראל הוא לשון שררה לכך דרשו דמזה מוכח שאמר לו הקב"ה אין אתה מת ועוד באופן אחר נראה לפרש דאיתא גם שם במדרש על פסוק זה דקרבו הימים לפני הקב"ה ואמרו כבר הגיע הזמן שימות יעקב וקשה דאדרבה דהיה להיות שמחה להימים בחיי הצדיק שמסגל בהם תורתו תמיד ועבודת ה' רק דמשום הכי אמרו הימים כבר הגיע הזמן דרבקה אמרה למה אשכל את שניכם ביום אחד שצפה בנבואה שימותו שניהם ביום אחד ושמחו על מיתת עשו באבוד רשעים רנה ועדיין יש לשאול מה תועלת יש לימים אם ימות רשע כיון שגם צדיק ימות באותו יום הלא מדה טובה מרובה ולכך דריש מאותו הפסוק שאמר לו הקב"ה שיהיה נטמן ולא ימות ע"כ צפו הימים על מיתת עשו כיון דיעקב לא מת:
פסוק כט:
ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. במדרש איתא ג' טעמים למה לא רצה יעקב להיות נקבר במצרים האחד שסופה להיות עפרה כנים והשני שאין מתי ח"ל חיים אלא בצער גלגול מחילות ושלא יעשוני מצרים עבודת כוכבים ומזלות ונראה דהוצרך לג' טעמים דוקא דלא סגי בחד דהנה הקשו על החכם הכוזרי שהשיב למלך הכוזרי דגושן היא מא"י ולא שחטו הפסחים בחוץ וא"כ קשה למה הטריח יעקב ליוסף לקוברו בא"י בשביל גלגול מחילות ולא צוה לקוברו בגושן אלא דידע דגושן לא ילקה עפרו בכנים ויאמרו מצרים בשביל שיעקב נקבר שם היה זאת ויעשהו עבודת כוכבים ומזלות רק למה לא צוה להקבר אותו בנילוס וצ"ל הטעם משום גלגול מחילות וגם בלא"ה יש לדקדק דהא נמי יכולין לעשותו בא"י עבודת כוכבים ומזלות וכן מה איכפת ליה אם יהיה על קברו כנים מלמעלה ע"כ צ"ל כל הטעמים:
פסוק ל:
ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. הענין הוא שאין קוברין צדיק שאינו גמור אצל צדיק גמור מפני שנשמתם אינה במדרגה אחת לכך אמר יעקב אין אתה צריך לחוש לזה כי ושכבתי עם אבותי דקאי על הנשמה היינו שהיא במדרגת נשמת אבותי ע"כ רשאי אתה לקבור אותי בקבורתם:
פסוק ל:
ויאמר אנכי אעשה כדבריך ויאמר השבעה לי וישבע לו גו'. ויש להתבונן דאמר יעקב תחלה שים נא ידך תחת יריכי דהיינו לישבע כמו שפירש רש"י למה אמר לו עוד הפעם השבעה לי ואי משום שהשיב לו יוסף תחלה אנכי אעשה כדבריך ולא קיבל עליו שישבע לו על זה הא גופא תקשי דלמה לא קיבל עליו בשבועה ועוד נראה שפת יתר דכתיב אנכי אעשה כדבריך דלמה זה אנכי דזה נשמע ממלת אעשה שפירושו אני אעשה ע"כ נראה לפרש שיוסף אמר אנכי אעשה היינו ממני לא יהיה מניעה לעשות זאת. אבל איך אוכל לישבע על זה כיון שדבר זה תולה בדעת פרעה אם יניחני לילך. ולזה אמר לו יעקב השבעה לי ואם תשבע לי ע"כ יסכים פרעה שתלך שאם יאמר לך שתתיר לך השבועה תאמר לו א"כ תתיר לך גם השבועה שנשבעת לו שלא לגלות שאינו מכיר בלה"ק ועוד יש לומר שיוסף רמז לו במה שאמר לו אנכי אעשה כדבריך היינו שגם אנכי אשביע לישראל כשיצאו ממצרים שיקברו עצמותי בא"י. לכך נתירא יעקב שיתרשלו עד שיבוא עת פקידה לשאת עצמות יוסף ליטול עמו שני ארונות ע"כ אמר עוד הפעם השבעה לי שתקברני מיד אחר מותי בקבורת אבותי:
פסוק לא:
וישתחו ישראל על ראש המטה פירש רש"י הפך עצמו לצד השכינה מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. והטעם לזה הוא מחסדי ה' אשר השגיח על הרהורי הטובים מהחולה מה שאין המלאך יכול לידע כי החולה אינו יכול לתקן ע"י מעשה עבודה ועוד נוכל לפרש וישתחו ישראל על ראש המטה דקודם יעקב לא היה אדם חולה ולכך נאמר מיד אחר זה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה דהוא דבר שלא נהייתה בימים ההם עד יעקב: