פסוק ב:"ומקצה אחיו לקח...". למעלה (מו, לג) אמר יוסף "והיה כי יקרא לכם" וגו', והנה פרעה לא קרא, ואעפ"כ הוא מציג לו חמישה מאחיו (פסוקנו) וגם את יעקב (פס' ז). ואולי זה כדי להראות את גודלו בממלכת מצרים - אין הוא צריך לבקש ראיון לאחיו ולאביו, והוא מציגם לו כרצונו. וזה שאמר "והיה כי יקרא לכם" (מו, לג) - אולי מסימני ענוותנותו של יוסף הוא. (פ' ויגש תש"ן) ור' העמק דבר על אתר.
פסוק ב:רש"י ד"ה ומקצה אחיו. ראה מה שכתבתי להלן (דברים לג, יח). (פ' ברכה תש"ן)
פסוק ג:"...רעה צאן עבדיך". לשון היחיד תמוה, שהרי היינו מצפים ללשון רבים - לחמשת האחים המוצגים. ולא ראיתי עדיין מי שיעיר על כך. (פ' ויגש תשמ"ט)
פסוק ג:כך שאלני גם חיים בן מיכאל שי', ולא ידעתי תשובה וגם לא מצאתי עדיין הערה בנדון. (פ' שמות תשס"ג) ור' דעת מקרא שכל אחד אמר רועה צאן אנוכי.
פסוק ד:"...לגור בארץ באנו". ואולם בסוף הפרשה (מז, כז) נאמר "וישב ישראל בארץ מצרים" וראה "כלי יקר" שם שכתב: כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות... הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה "לגור בארץ באנו", מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה. אבל בתורה שלמה על אתר (אות עב) הביא מדרש תדשא (יז) וז"ל: הארץ היתה אוחזת בהם ותופסת אותם ואלו היו מבקשין לצאת מתוכה קודם לכן לא היו יכולין עד שבא הקץ שהם חייבים, לפיכך כתיב "ויאחזו בה" כאדם שבעל כרחו אחוז בה. ובזה סרה האשמה מעל בני ישראל. (פ' ויגש תשנ"ג) ור' דברי "שם משמואל" בדרשה (שנת תרע"ה ד"ה וישב ישראל) שהביא דברי ה"כלי יקר" וכתב: ואני אומר שריה ליה מריה שהעמיס גנות בקדושי עליון אלו... . ור' שם מה שהקשה עליו. ור' "שמעתין" גליון 144 עמ' 42 מאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' - מדוע לא שבו יעקב ובניו לארץ כנען אחרי הרעב? ור' מש"כ להלן (יח).
פסוק ז:רש"י ד"ה ויברך יעקב, היא שאילת שלו', כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים. ע"כ. רש"י מתאמץ להדגיש שמדובר כאן רק בשאילת שלו', כלו' ענין שבנימוסין בלבד, ור' גם להלן (י). ואם כן, מה מחדש הכתוב בספרו זאת? כלום יעלה על הדעת שיכנס אל מלך אדיר בלא "שאילת שלו'"? וכלום צריך ללמדנו שמותר וצריך לעשות כן? (פ' ויגש תשמ"ד) ורמב"ן על אתר חולק.
פסוק ח:"ימי שני חייך... ימי שני מגורי... ימי שני חיי... ימי שני חיי אבתי". ברי שיש משמעות לגיוון שבדברי יעקב, ויפה פירשו רש"ר הירש: המונה שנים, אינו מחשב ימים. רק אנשים נבחרים יחשבו כל יום ויראו בו תפקיד מיוחד. האדם האמתי אינו חי שנים, אלא ימים... - וכך אומר גם פרעה: כמה ימים חיית בשני חייך? ובהציגו כך את שאלתו, הוא מגלה את הרושם העמוק שעשתה עליו דמותו של יעקב. בתשובתו מבדיל יעקב בין חיים לבין מגורים: שאלתני על ימי שני חיי? לא חייתי הרבה, אך גרתי עלי אדמות מאה ושלושים שנה. ימי השנים שאוכל לקרוא להם חיי (בהם מילאתי את תפקידי במלואו) - היו רק מעטים, ודוקא הם היו רעים, מלאי מרירות ודאגה. הוטל עלי התפקיד לקיים בצרה את חובת הצרה. אין להשוות את תוכן חיי עם תוכן חיי אבותי: הם "חיו" יותר, כל ימי מגוריהם היו "חיים", והם זכו למלא את תפקיד חייהם בתנאים של אושר. אין זו תלונה על מיעוט שנותיו, אלא ענוה בהשקיפו אחורה על ערכם המוסרי של החיים שעברו עליו. (פ' ויגש תש"ן)
פסוק ח:והשוה להלן (מז, כח). (פ' ויחי תשס"ז)
פסוק י:רש"י ד"ה ויברך יעקב, כדרך כל הנפטרים מלפני שרים וכו'. כלו' ברכה כמשמעה, שלא כביאורו למעלה (פס' ז) (פ' ויגש תשמ"ב) ור' גור אריה שלא בירכו שבכל פעם שיצא אל היאור יעלה היאור לקראתו, כי ודאי לא ייעשה נס מפורסם לעובד עבודה זרה, אלא הכוונה שעליית היאור כדרכו דבר יום ביומו תהיה בעת ביאת פרעה אל היאור. נמצא שלא בירך את הרשע, רק תלה בו ברכת הארץ הנתונה מכבר.
פסוק י:וראה מש"כ להלן (יט, לרש"י ד"ה ותן זרע). (פ' ויגש תשס"ב)
פסוק יב:רש"י ד"ה לפי הטף, לפי הצריך לכל בני ביתם. ע"כ. וראה שפתי חכמים (אות ל) ביאור המרחיב את דברי רש"י, והוא נחמד. אך הנה למעלה (מה, יט) "לטפכם ולנשיכם" אין רש"י מעיר מאומה ולהלן (כד) ד"ה לטפכם מפרש רש"י - בנים קטנים. (פ' ויגש תשנ"ג) ור' מלכה של תורה להלן (כד) שדווקא שם פירש רש"י מהו "טף" מפני שהכוונה לקטנים דווקא, שלא כפירושו לפסוקנו, שהכוונה לכל בני הבית. ור' דברי דוד שכאן אין רש"י מפרש - בנים קטנים, כיון שלשון הכתוב הוא "לפי הטף" ולא "והטף".
פסוק יג:רש"י ד"ה ולחם אין בכל הארץ, חוזר לענין הראשון, לתחלת שני הרעב. ע"כ. ותמוה שאין רש"י אומר כרגיל - אין מוקדם ומאוחר בתורה. (פ' ויגש תשנ"ח)
פסוק טו:"ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען" וגו'. באשר לגמול אנשי ארץ כנען אחר שתם כספם, ראה רד"ק, ור' גם רמב"ן. (פ' ויגש התשמ"ז, תשנ"ב)
פסוק יח:רש"י ד"ה בשנה השנית, לשני הרעב. ע"כ. ור' רמב"ן החולק עליו ומנמק היטב. ועם כל זה לא הבינותי כראוי, מדוע זה לא חזרו יעקב ובניו לא"י עם תום שנות הרעב, שהרי כשם שיעקב ראה שיש שבר במצרים, כך גם ראה־שמע שבא"י חזרו שנים כתיקונן. (פ' מקץ תשנ"ז)
פסוק יח:כלום פסק הרעב רק במצרים, אך לא בא"י? אך אם כך היה, אימתי פסק הרעב בא"י? (פ' ויגש תשמ"ז) ר' רש"י להלן (מז, כט; שמות א, י; שמות יג, יט) שהיו המצרים מונעים את ישראל מלצאת מארצם. ורמב"ן (מו, א-ב) ורבנו בחיי (מז, כז) כתבו שמנועים היו מלצאת מפני הגזירה האלקית שנגזרה בברית בין הבתרים. ור' מש"כ למעלה (ד).
פסוק יט:רש"י ד"ה ותן זרע, ...מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו וכו'. הרי למעלה (י ד"ה ויברך יעקב) תולה רש"י (תנחומא נשא כו) את סיום הרעב בברכת יעקב, ולא בבואו, ואף כי אין הבדל גדול בין שתי סיבות אלה מבחינת הזמן, הבדל יש. (פ' ויגש תשס"ב)
פסוק כא:רש"י ד"ה ואת העם העביר, ...אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים. ע"כ. זה מזמן התקשיתי בהבנת דברים אלה. כלום ראוי להכביד עול על אוכלוסיה שלמה ולגרום סבל קשה כדי למנוע מיחידי סגולה (ואפילו מבניהם הרבים) נחיתות פסיכולוגית, ואף רשמתי זאת בשעתו. רק עתה ראיתי שאלה הם דברי גמרא (חולין ס ע"ב). ואכן צ"ע. (פ' וישב תשנ"ב)
פסוק כא:אלא שלא שמתי לב לרישא של דברי רש"י, כלו' שיוסף עשה כן לזכרון - לצרכי מדיניות פנים מצרית, להבטיח את הקרקע לפרעה. פירוש שהמעשה משמש שתי מטרות. (פ' ויגש תשנ"ו) ור' מש"כ למעלה (מא, כח).
פסוק כא:ולשון הכתוב "ואת העם העביר אתו" קשה, ולא ראיתי מעיר. ומענין שגם אונקלוס וגם יונתן בן עוזיאל מתרגמים גם את התיבה "אתו" המיותרת לכאורה. (פ' ויגש תשנ"ט) ור' דעת מקרא שלשון "אתו" בא להטעמה יתרה.
פסוק כב:רש"י ד"ה הכהנים, ...חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו כהן מדין (שמות ב, טז) וכו'. ולא ידעתי מנין לו לרש"י ששם אין זה לשון משרת לאלוהות אלא לשון גדולה. (פ' ויגש תשנ"ד) ור' רא"ם שם שקשה לומר שהכתוב יכנה את יתרו "כומר" אחר ששב ופרש מעבודה זרה.
פסוק כד:רש"י ד"ה טפכם, בנים קטנים. ע"כ. וקצת קשה, למה צריך לבאר כאן, והרי זו מלה שכבר הופיעה קודם. ועוד, למעלה (יב) הביאור - לפי הצריך לכל בני ביתם. ור' מה שכתבתי שם. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק כז:"וישב ישראל בארץ מצרים...". אע"פ שלמעלה (פס' ד) אמרו: "לגור בארץ באנו". ור' מה שכתבתי שם. (פ' ויגש תשנ"ו)
פסוק כז:רש"י ד"ה ויאחזו בה, לשון אחוזה. ע"כ. ולא ידעתי, מה רש"י מוסיף לביאור הכתוב ומה גם למעלה (פס' יא) אינו מפרש את התיבה "אחזה" כלל ועיקר. (פ' ויגש תשנ"ג)
פסוק כז:מכיוון שלשון אחוזה לכאורה לא שייך כאן, בדקתי־מצאתי. (א) בדפו"ר ליתא. (ב) "לפשוטו של רש"י" גורס: לשון אחיזה, ולפי זה הכל אתי שפיר. כוונת המוסיף על רש"י היתה לומר שאין מדובר כאן באחיזה ביד אבל מדובר בהיאחזות - אחוזה, וכמו למעלה (פס' יא) "ויתן להם אחזה בארץ מצרים". (פ' ויגש תשנ"ו) וראה תרגום יונתן בן עוזיאל שתרגם: "ואחסינו בה אחסנת חקלין וכרמין" וכן כתב ראב"ע: "שקנו שם אחוזה". וכבר הבאנו למעלה (ד) דברי מדרש תדשא וזו לשונו: "הארץ היתה אוחזת בהם ותופסת אותם ואלו היו מבקשין לצאת מתוכה קודם לכן לא היו יכולין עד שבא הקץ שהם חייבים, לפיכך כתיב "ויאחזו בה" כאדם שבעל כרחו אחוז בה".
פסוק כח:רש"י ד"ה ויחי יעקב, ...לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם. ע"כ. לפי פשוטם של הכתובים להלן (שמות א, ח-ט) לא החלה הגלות־השעבוד אלא אחרי מות יוסף, ודברי שפתי חכמים (אות ב) אינם נראים כלל. (פ' ויחי תש"ן)
פסוק כח:ואכן כך שאלו גם הילדים בשבת פ' ויגש כשלמדנו. וצריך לומר שהיחס אל בני־ישראל הפך כבר עם מות יעקב במידה מורגשת. (פ' ויגש תשנ"א) וכן בחזקוני על אתר.
פסוק כח:וכמה שכתבתי להלן (שמות י, טז) בדבר תחילת השיעבוד. (פ' וארא תשס"ב)
פסוק כח:רמב"ן ד"ה ויחי יעקב וגו'. כבר הזכרתי (מג, יד) כי רדת יעקב למצרים ירמוז בגלות השלישית, שהוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית היא רומי וכו'. גם כאן לומד רמב"ן מאורעות הבנים ממעשה האבות, לפי הכלל שהביא למעלה (יב, ו) - "מעשה אבות סימן לבנים". מאורעות ירידת מצרים שעברו על יעקב ובניו רמז הם לגלות שלנו ביד רומי ואדום. כי מה אירע ליעקב: (א) בניו עצמם גרמו את ירידתם לשם על־ידי מכירת יוסף אחיהם. (ב) יעקב ירד לשם בגלל הרעב. (ג) הוא חשב שינצל אצל בנו בבית אוהבו, כי פרעה אהב את יוסף והיה לו כבן (למעלה מה, ח), והיה בדעתם לעלות משם כשיכלה הרעב מארץ כנען (למעלה ד), אך למעשה נשארו בגלות זמן ארוך. (ד) יעקב מת שם ועצמותיו עלו. (ה) זקני פרעה ושריו העלוהו. (ו) עשו לו אבל כבד.
פסוק כח:וכל זה עובר גם עלינו בגלות רומי ואדום: (א) אחינו גרמו את בואנו לידם, כי כרתו ברית עם הרומים (הכוונה לברית שכרת עמהם יהודה המכבי, ולחידושה על־ידי יונתן - זכרון יצחק). (ב) אנשי ירושלם נלכדו בגלל הרעב. (ג) גלותנו ארוכה ואין קיצה ידוע, שלא כשאר גלויות. (ד) דומים אנו בגלותנו למתים שיבשו עצמותיהם ואבדה תקוותם. (ה) יעלו אותנו מכל העמים מנחה לה'. (ו) יהיה להם אבל כבד כשיראו את כבודנו - ואנחנו נראה בנקמת ה' אשר יקים אותנו מגלותנו ולא נלך עוד בגלות לעולם.
פסוק כח:יצוין שבחומש "רב פנינים" אין קטע זה ברמב"ן מצוי. (פ' ויחי תשנ"ה, תשנ"ו, תשנ"ט) וראב"ע כתב בס' דניאל (ז, יד) שהחיה הרביעית היא מלכות ישמעאל ולא אדום.
פסוק כח:"ימי יעקב שני חייו". אם אמנם צרוף מלים זה שוה ל"ימי שני חייך" שלמעלה (ח-ט), יהיה קצת קשה על ההבחנה היפה של רש"ר הירש שם בין זה ולבין "ימי שני מגורי" ואולי אפשר להבחין בין שם וכאן בשל השם יעקב המופיע כאן. (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק כח:ואולי אין להבחנתו של רש"ר הירש מקום אלא כאשר שני הנוסחים באים זה ליד זה. (פ' ויחי תשנ"ט) ור' דברי רש"ר הירש על אתר.
פסוק כט:"ויקרבו ימי ישראל למות". ומנין ידע? והרי מחלה באה עליו רק מאוחר יותר (מח, א). (פ' ויחי תשס"ד) ור' רמב"ן שידע מהרגשת אפסות כוחותיו ור' אור החיים הק' על אתר.
פסוק כט:רש"י ד"ה חסד ואמת, ...הוא חסד של אמת שאינו מצפה וכו'. ולא ידעתי, למה רש"י הפשטן הופך ו' ל"של" ומביא מדרש (בראשית רבה צו, ה). (פ' ויחי תשנ"א)
פסוק כט:ומדוע אינו מנסה לבאר לפי פשוטו של מקרא, כמו ראב"ע ורד"ק. כי אמנם יעקב ביקש שני דברים נפרדים המחוברים בו"ו החיבור, הוא ביקש חסד, לכאורה עצם מעשה הקבורה בארץ הקשור לטורח גדול, וגם ביקש אמת, כלו' לא רק הבטחה לעשות מבוקשו כי אם גם ביצועו. (פ' ויחי תשס"ג)
פסוק כט:רש"י ד"ה אל נא תקברני במצרים, סופה להיות עפרה כנים. ע"כ. והוסיף מי שהוסיף "ומרחשין תחת גופי". ולכאורה פשוט הרבה יותר להבין ע"פ הכתוב "ואל עפר תשוב" (ג, יט) שאין יעקב רוצה ליהפך לכנים.
פסוק כט:ומעניין שרש"י מביא כאן שלושה מדרשים, וב"תורה שלמה" מביא עשרה, ומהם יפים ביותר המדרשים בשבחה של א"י. (פ' ויחי תשנ"א, תשנ"ז, תשנ"ט)
פסוק ל:רש"י ד"ה ושכבתי עם אבתי, ו"ו זו מחוברת למעלה לתחלת המקרא וכו'. כלו' אין זו ו"ו הניגוד - "אל נא תקברני במצרים", אבל "ושכבתי" וגו', שהרי רש"י מסביר שלשון "ושכבתי" הוא לשון גויעה, משום הסדר הכרונולוגי של הדברים, תחילה מיתה ורק אחר כך קבורה. (פ' ויחי תשמ"ח)
פסוק ל:"ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם (של האבות)" - לכאורה ברור שהכוונה למערת המכפלה, ואעפ"כ חוזר יעקב באריכות רבה על מקום הקבורה הרצוי לו להלן (מט, כט-לב), כאשר הוא מצוה על הבנים כולם, ולמרבה הפלא חוזר הכתוב עוד פעם באריכות "ויקברו אתו" (נ, יג), והחזרה והאריכות טעונות הסבר. (פ' ויחי תשמ"ז)
פסוק ל:ואולי זה קושאן שנחוץ ביותר, גם עתה, וגם לטענות מפנים. (פ' ויחי תשנ"ה)
פסוק לא:"וישבע לו". בשעה שלמדתי עם אתי ועדו (ועמיחי קריגר) שי', שאלתי עצמי, למה לא עשה יוסף כדרישת אביו ונשבע מיד אחר שימת ידו תחת ירך יעקב, כדברי רש"י שם (כט, ד"ה שים נא ידך), אבל המתין ונשבע רק אחר דרישה נוספת מצד יעקב לעשות כן. וראיתי רק אצל הנצי"ב בהעמק דבר שנדרש לשאלה זו והוא מבחין בין שימת יד תחת הירך ולבין שבועה. וראה שם ביאור נאה לשלבים השונים של מפגש זה. (פ' ויחי תשנ"א)
פסוק לא:והנה רק עתה שמתי לב שגם רש"י מבחין בין שני מונחים אלה, שהרי רש"י אומר "שים נא ידך והשבע", כלו' יש כאן שני דברים, וכדברי שפתי חכמים (אות ה). (פ' ויחי תשנ"ט)
פסוק לא:ועתה קצת קשה לי, למה רש"י צריך להוסיף־לבאר כבר כאן "והשבע", עם שימת היד תחת הירך, והרי לכאורה אין זו אלא הכנה לשבועה, ודומה שיוסף ביקש לדעת תחילה, על מה נדרש להישבע. גם קצת תמוה, מדוע זה דרש יעקב אבינו שבועה ולא הסתפק בהבטחתו של יוסף. ואף אפשר לשאול להיפך - מדוע מבטיח יוסף בלשון "אנכי אעשה כדברך" בשעה שהוא נדרש להישבע. (פ' ויחי תש"ס) ור' גור אריה למעלה (כט) שכך היה דרך האומות לשים הנשבע ידו תחת ירך המשביע להראות שהוא תחתיו לעשות את אשר יצוונו, וכיוון שכל השבועה לא הוצרכה כאן אלא כדי שלא יעכב פרעה עליו כמבואר ברש"י להלן (נ, ו), לכן השביעו כנימוסיהם. ור' רמב"ן על אתר.
פסוק לא:רש"י ד"ה וישתחו ישראל, תעלא בעידניה סגיד ליה (מגילה טז ע"ב). ע"כ. לא רק שאיני יודע את מגבלותיה של עצה זו - אימתי, לאיזה "תעלא" וכמה להשתחוות, גם לא ידעתי למה הצטרך רש"י לנקוט ביטוי קשה זה ולא כתב כאן כדבריו להלן (מח, ב ד"ה ויתחזק ישראל), והרי אלה דברים פשוטים ומובנים ויוסף אינו יותר מלך עתה מאשר שם. (פ' ויחי תשנ"ב) ור' לבוש להלן (מח, ב) ששם אין לומר משום "תעלא בעידניה" כמו כאן, כי זה שייך דווקא כשמכבדו בפניו בהשתחוואה, אבל כאן לא ידע יוסף כלל שקודם לכן שכב ורק לכבודו התיישב.
פסוק לא:ושמא זוהי ההשתחוויה של יעקב בחלומו השני של יוסף, ראה למעלה (לז, ט), אך ראה לענין זה העמק דבר להלן (מג, כח). (פ' ויחי תשנ"ח)
פסוק לא:רש"י ד"ה על ראש המטה, הפך עצמו לצד השכינה וכו'. וקשה לי שהנה יש בכך משום סתירה לאמור בד"ה הקודם, וראיתי ששפתי חכמים (אות מ) מנסה ליישב, אך דבריו אינם מתקבלים על דעתי. (פ' ויחי תש"ן)
פסוק לא:באות ס' הולך שפתי חכמים אחר מהרש"ל ובודק את היתרונות והחסרונות של הפירושים השונים שרש"י מביא, דרך אופינית למהרש"ל בפירושו לרש"י, אך קשה לי להתלהב ממנה, כי יש שאין שני הפירושים שרש"י מביא משלימים זה את זה, או שיכולים לעמוד זה לצד זה, אלא שהם סותרים זה את זה. (פ' ויחי תשנ"א)
פסוק לא:שם. ...מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה וכו'. גם כאן יש לשאול, והרי המחלה באה לראשונה רק מאוחר יותר, "אחר הדברים האלה" (מח, א). (פ' ויחי תשס"ד) ור' גור אריה שכבר היה חלוש ביותר וכחולה.