פסוק ב:ומקצה אחיו וכולי אבל בגמרא בבלית וכו׳ דהגמ׳ שלנו סבר דכפל שמותם מורה על חולשתן שהם צריכין חיזוק והירושלמי סובר דאדרבא הוי כמו ריבוי אחר ריבוי שהוא למעט ה״נ מורה שאינם צריכין חיזוק א״נ סובר הירוש׳ דהיא הנותנת לפי שהיו גבורים ומשונים צריכין חיזוק בתפלה שלא תשלוט בהם עין רעה:
פסוק ו:על אשר לי על צאן שלי איכא למידק דהא פירש״י לעיל בסמוך כי תועבת מצרים כל רועה צאן לפי שהם להם אלהות א״כ מהיכ׳ תיתי שפרעה יהיה לו צאן לרעות וימסרם להם שירעו׳ וי״ל שדוקא המצריים היו עובדי׳ לצאן אבל פרעה לא שהוא היה מחזיק עצמו לאלוה והיה אומר לי יאורי ואני עשיתיני א״נ י״ל דמה שכתוב כי תועבת מצרים וכולי היינו כלפי מה שרועים אותם אדעתא לשחטן ולאכלן אבל הרועים אותם לפטמן בלבד אדרבא היו אוהבים אותן וגם הם עצמם היו רועים אותן לתכלית זה ותדע מדחזי׳ בסוף הפרשה ויביאו מקניהם וכולי ובמקנה הצאן וכולי ובפ׳ וארא חזי׳ במכת דבר דכתיב הנה יד ה׳ הויה וכולי בבקר ובצאן הרי שגם המצריי׳ היו רועים הצאן אלא צ״ל כדאמרן:
פסוק ט:ולא השיגו בטובה דליכא לפ׳ במספר הימים ממש דלא שייך לא השיגו רק אם כבר היה מת אז י״ל לא השיגו אבל כה״ג לא ולפחות הול״ל ועד הנה לא השיגו:
פסוק י:ויברך וכולי שיעלה נילוס וכולי לאו למימרא דדבר זה חידש יעקב שיעלה נילוס וישקה את הארץ שזה היה במצרים מאז ומקדם וכדפירש״י בר״פ מקץ אלא מיהא השתא עברו ב׳ שנים שלא עלה נילוס ומחמת זה היה הרעב לפי שאין גשמים יורדין למצרים ומאחר שאין נילוס עולה היאך תצמיח הארץ ועכשיו ברכו יעקב שיעלה נילוס לרגליו וכן עשה מיד הלך פרעה על נילוס ועלה ולכך מיד זרעו ועבר הרעב:
פסוק יג:ולחם אין וכולי חוזר וכו׳ עיין מ״ש לעיל בפסוק ויוסף הורד מצרימה וה״נ דכוותה דאי לאו דחוזר לענין ראשון אלא דחידוש קמ״ל דהשתא נמי אחר שבא יעקב אכתי הוה כפנא הול״ל ולא היה לחם בארץ או ל׳ כיוצא בזה ומדכתיב ולחם אין ש״מ שאין זה חדוש אלא חוזר על הראשונות לפי שהפסיק בכל סיפור אחי יוסף וביאת יעקב ומכאן הוכחה לפי׳ רז״ל דכשבא יעקב מיד פסק הרעב והכא קרא קאמר ולחם אין וכולי כלומר מתחלה כמו שנכתב למעלה אלא דהשתא חוזר לענין ראשון ואע״ג שדברי חכמים א״צ חיזוק מ״מ אפי׳ מי שרודף אחר הפשט כאן צריך להודו׳ לדרש׳ זו ומזה סתירה לפי׳ הראב״ע ז״ל דמייתי הרא״ם ז״ל דלפי שרדף אחר הפשט פי׳ אותו לפי מקומו זאת ועוד אחרת יש ראיה לדברי רבותינו מדכתיב לקמן ויבאו אליו בשנה השנית וכו׳ ומדלא כתיב בשנה אחרת מוכח דלא הוי אלא שתי שנים בלבד:
פסוק יט:לא תשם לא תהיה שממה וכולי ז״ל הרא״ם ז״ל אף על פי שמלת תשם היא על משקל תדע ושרשה ישם ומלת שממה שרשה שמם יהיו ב׳ שרשים בענין אחד ע״כ לע״ד א״צ לזה אלא לעולם שרשו שמם מהכפולים והוא העתיד מבנין נפעל ומשפטה תשמם אלא שמצינו כמה פעמים שיבא הציר״י באית״ן תמורת הדגש הראוי בפ״ה הפעל להורות נו״ן הבנין כמו ימד שכר ובוזי יקלו ועוד מצינו בכפולים שחסר אות הכפל ותמורתה בא הדגש כמו אשר לא ימד ששרשו מדד ובא בדגש המ״ם ובפת״ח ופעמים נחלף הפת״ח לקמ״ץ במקום הדגש ובזה מורה על אות הכפל כמו אל תירא ואל תחת ששרשה חתת וה״נ כן וברור:
פסוק כא:ואת העם וכו׳ לזכרון וכולי דליכא למימר שהוצרך לזה כדי לקיים המקח שהרי מכיון שהיה נותן להם הלח׳ הרי שוה כסף ככסף ונכרי כל קניינו בכסף כדאיתא בפ״ק דקדושין ובפרק חזקת הבתים כדאשכחן בשדה עפרון וישקול אברהם לעפרון וכולי ויקם השדה וכו׳ וכיון שכן מוכרח לומר שלא היה זה אלא לזכרון והכתוב הוצרך לכתוב להודיעך צדקתו של יוסף:
פסוק כב:הכהנים הכומרים וכו׳ חוץ וכו׳ כלומר דכהן משמע בין ל׳ גדולה בין ל׳ שירות לאלהות צריכים לפרשו כפי הענין והכא ודאי ליכא למימר שרים דמה טעם יש שפרעה יתן חק לשרים כ״כ לחם ליום הרי השרי׳ אינם צריכי׳ לצדקה לכך צריך לפ׳ כומרים ואין נר׳ מ״ש בש״ח בשם הנח״י דכל מקום שנאמר כהנים סתם היינו משרת לאלהות רק כשמזכיר שם מדינה כמו כהן מדין כהן און אז דוקא הוא ל׳ גדולה שהרי מצינו ובני דוד כהנים היו והתם הוא ל׳ גדולה אעפ״י שנכתב כהנים סתם א״ו העיקר כדאמרן דהכל לפי הענין:
פסוק כד:ולאשר בבתיכם וכו׳ העבדים וכו׳ והטף הזכירם באחרונה לפי שאכילתם מועטת:
פסוק כח:ויחי פירש״י ז״ל למה פ׳ זו סתומה וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דק״ל לרש״י שתיבות הללו ויחי יעקב בארץ מצרים וכו׳ יתירי נינהו דהא כתיב לעיל בסמוך וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן והתם הו״ל לסיומי ולמכתב וישב ישראל וכו׳ י״ז שנה ובהך קרא לא הול״ל אלא ויהי ימי יעקב שני חייו וכו׳ אלא מוכח דה״ט דאי הוה כתב הכי הוה משתמע שהפסוק הזה הוא נקשר עם ההוא דלעיל שהכל פרשה אחת הואיל והוצרך הכתוב להסמיכם בלי הפסק כלל ככל שאר הפרשיו׳ לטעם שכתב רש״י ולכך כדי להודיע שזו פרשה אחרת הדר וכתב אלה הדברים ויחי יעקב וכו׳ להודיע שזה ענין נפרד ואינו דבק עם הפסוק דלעיל ולכן חזר לכתוב והשתא מאחר שידענו שהיא פרשה בפ״ע קשה ולמה באמת פ׳ זו סתומה ומשני שכיון שנפטר וכו׳ ואין להק׳ לטעם זה דא״כ הו״ל לסתום פ׳ שמות דהכא אכתי יעקב קיים הוה דהתם א״א לסתום לפי שהוא תחלת ספר אך ק׳ דהיכי קאמר שמיד שנפטר יעקב התחיל השעבוד והלא רש״י גופיה כתב בפ׳ וארא על פ׳ ושני חיי לוי שכל זמן שא׳ מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד והכי מוכחי קראי דבריש פ׳ שמות והרא״ם ז״ל תירץ שמיד שמת יעקב היה בפה רך ואחר כך בפרך ק׳ דהא הך דויעבידו מצרים וכו׳ בפרך דמניה דרשי בפה רך ההוא נמי כתיב אחר וימת יוסף וכל אחיו תדע דפליגי אמוראי דאיכא מ״ד בפה רך ואיכא מ״ד בפריכה ופשיטא דבההוא זימנא דמיירי מ״ד בפריכה מיירי נמי מ״ד בפה רך דאל״כ לא פליגי ונלע״ד דמ״מ מיד אחר מיתת יעקב אע״ג דהוה יוסף קיים מיד ראו סימני שעבוד וכדאמרי׳ נמי בפ״ק דסוטה מ״ש מעיקרא דכתיב ויעל יוסף לקבור וכו׳ ויעלו אתו כל עבדי פרעה וכו׳ והדר וכל בית יוסף ואחיו וכו׳ ומ״ש לבסוף דכתיב וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו והדר וכו׳ אר״י בתחלה עד שלא ראו בכבודן של ישראל לא נהגו בהן כבוד וכו׳ הרי דמיד אחר מיתת יעקב התחיל סימן לשעבוד שהיו המצריים רוצים להשתרר עליהם ובר מן דין חזי׳ נמי שיוסף עצמו לא היתה גדולתו כ״כ כמו אביו שהוצרך לדבר עם בית פרעה ולחלות פניהם שיתחננו לפרעה שיניחהו לילך לקבור את אביו שכן כתיב אם נא מצאתי חן וכו׳ והיכן גדולתו וקורבתו עם המלך אלא שמיתת הזקן עשתה רושם ולפי׳ זה דייקי שפיר דברי רש״י שכתב מצרת השעבוד וכו׳ ולא קאמר מן השעבוד שלא היה שעבוד ממש אלא סימן המורה צרת השעבוד שהיה עתיד לבוא ומה שהוצרך להביא ד״א היינו דלפי׳ זה ק׳ דסוף סוף מאי קמ״ל הא כל זה מעצמו מובן מקראי דלקמן ולא היה צריך סתימה זו ללמד זה ואין לומר דלפי׳ שני נמי ק׳ הכי דהא נמי מובן מעצמו ממ״ש שם האספו ואגידה וכו׳ באחרית הימים והדר אמר הקבצו ושמעו וכו׳ ואמר מילי אחריני לפי שנסתם ממנו וכדפירש״י התם ליתא דמנא לן דמ״ש את אשר יקרא אתכם וכו׳ דר״ל שעת הקץ דילמא מקרים אשר יקראו באחרית וכדחזי נמי שאמר להם לא יסור שבט וכו׳ אוסרי לגפן וכו׳ וכן כמה מילי העתידים להיות וזהו אשר יקרא וכו׳ ולכך הוצרך לסתימה זו להודיע דהקץ דוקא הוא שרצה לגלות אלא שנסתם והא דלא סגי ליה בהך פירושא לחוד משום דק׳ דליסתמיה התם בפ׳ ויקרא יעקב וכו׳ דשפי׳ מינכרא מלתא אף על גב שאינו בתחלת הפרשה דמהענין בעצמו מוכח דמלתא באפי נפשה היא דעד האידנא היה מדבר עם יוסף והשתא קרא לבניו וגם הלשון מוכיח כן מדהדר והזכיר יעקב ואם הוא ענין אחד הול״ל ויקרא אל בניו לחוד:
פסוק כט:ויקרבו וכו׳ כל מי וכו׳ ק׳ דבשלמא גבי דוד דכתיב ויקרבו ימי דוד ניחא דמשום דמקרא לא חזי׳ כמה שנותיו של ימי דוד מש״ה קמ״ל ויקרבו וכו׳ שישי אביו חי טובא טפי מניה שחיה ת׳ שנים כמ״ש רז״ל אבל הכא מאי קמ״ל זיל קרי בי רב ואמאי הוצרך לכתוב ויקרבו ונלע״ד שהוצרך הכתוב לכתוב כן בכל הצדיקים שלא הגיעו לימי אבותיהם כדי שלא יעלה על הדעת שמחמת איזה עון נתקצרו ימי הבן כידוע שאם לא זכה פוחתין לו מש״ה כתיב ויקרבו ימי וכו׳ דלעולם מעיקרא לא נקצב לו טפי מהכי שהקב״ה ממלא שנותיהם של צדיקים וה״ט נמי דגבי משה כתיב הן קרבו ימיך וכו׳ אע״ג דמקראי חזי׳ בהדיא שעמרם אביו חיה טפי מיניה דאיהו בן ק׳ ועמרם קל״ג ושוב ראיתי להר״ב דבק טוב שהק׳ כן ותירץ להיפך מדברינו ולעד״ן עיקר כדכתיבנא ובש״ח הק׳ בשם הנח״י דמאין ידע יעקב שלא יגיע לימי אבותיו עד ששלח לבנו ליוסף ונדחק בזה ע״ש ולפי מאי דאי׳ בזהר א״ש דהתם מקשי דהול״ל ויקרב יום וכו׳ דאטו בכמה יומין מית בר נש והא בשעתא חדא מית אלא הכי תאנא כד קב״ה בעי לאתבא רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים ב״נ בהאי עלמא אתפקדן מניה ועאלין בחושבנא וכו׳ וכדין מית ב״נ ע״ש ובהא ניחא דיעקב אבינו ידע דהא אתפקדין יומוי למעאל בחושבנא ש״מ דקריבא מיתתיה מיד ויקרא לבנו ליוסף א״נ אפשר שהרגיש בצולמא שזה היה ל׳ יום לפני מותו כידוע של׳ יום קודם מיתה מסתלק הצלם כדאי׳ בזוהר בפ׳ אך בצלם יתהלך איש:
פסוק כט:ויקרא וכו׳ למי וכו׳ דק״ל דהול״ל לבנו יוסף מאי ליוסף ר״ל לפי שהוא יוסף שהיה מלך ויכול לעשותו:
פסוק כט:שים וכו׳ והשבע אע״ג דטעם חביבות המילה כמו באברהם לא שייך הכא דדוקא באברהם ניחא שהיתה ראשונה לו ובאה לו ע״י צער כדפירש״י התם מ״מ הכא שייך חביבותא כדאי׳ בזוהר בפ׳ לך לך ויאמר יוסף וכו׳ גשו נא אלי דאחזי להו האי קיימא דמילה וא״ל מלכו דא בגין דא רווחנא בגין מטרית ליה ע״ש ולכך השביעו יעקב בקיימא קדישא דברית דידע דהוה חביב ליה טובא דרווח בגיניה מלכותא ויהא זהיר מאד לקיימו מיד ועוד שידע יעקב שה״ס מדתו של יוסף הצדיק יסוד עולם:
פסוק כט:חסד וכו׳ שאינו מצפה וכו׳ אע״ג דהכא יעקב שילם ליוסף כדכתיב בתר הכי ואני נתתי לך שכם וכו׳ ופירש״י לפי שאתה טורח וכו׳ מ״מ רצה יעקב אביו שיקבל עליו תחלה בשבועה לעשותו בתורת חסד ואמת ומחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה ואח״כ נתן לו דרך מתנה כדכתיב ואני נתתי וכו׳ וזה נר׳ טפי ממה שנדחק הרא״ם ז״ל בזה ע״ע ומ״ש רש״י לתשלום משום דלגמול ודאי מצפה הוא שהקב״ה ישלם גמולו כמ״ש ז״ל דיקבר יקברוניה דידל ידלוניה וכו׳ מ״מ לתשלום מההוא גברא אינו מצפה:
פסוק כט:אל נא וכו׳ סופה וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י בקרא תרתי חדא דמדכתב בתר הכי ושכבתי וכו׳ ונשאתני וכו׳ וקברתני בקבורת׳ סגי דממילא משמע שלא יקברנו במצרים ותו ק׳ דהול״ל אל תקברני במצרים ומאי נא ואם ר״ל בקשה הא כתיב ב׳ זימני אחריני אם נא מצאתי וכו׳ שים נא ידך וכו׳ ולכך מתרץ דה״ק תחלה אני מקפיד שלא ליקבר במצרים לפי שסופה להיות עפרה כנים וכי תימא א״כ תקברני חוץ ממצרים במדינה היותר קרובה שלא להטריח עצמך עד א״י לא סגי לי בהכי דאיכא דברים בגו לפי שאין מתי ח״ל וכו׳ וכ״ת א״כ תתנני כאן בארון של שיש דתו ליכא כנים עד בא זמן הגאולה ואז ישאוני ליקבר בא״י בהא נמי לא סגי דאכתי איכא חשש שמא יעשוני ע״ז והילכך אל נא אפילו שעה אל תניחני כאן במצרים משום חשש ע״ז וכי תימא אכתי תקברני כאן במקום צנוע בסתר שלא ידע בו שום מצרי עד שעת הקץ איכא טעם כנים דלעיל ואי נמי תאמר נפשך לשים אותי בארון של שיש ובמקום מוצנע עד שעת הקץ דתו ליכא חששא מידי הא נמי ליתא דכיון דצריכת למעבד ארון של שיש אוושא מלתא ותו דכיון דאין כאן קבורה בעי׳ חנטה כדי שלא יסריח והרופאים דעבדי חנטה ידעו ומגלי למצרים ומ״ש רש״י בצער גלגול מחילות לכאורה ק׳ דבפ״ג דכתובות מקשי׳ בגמ׳ ולר״א צדיקים שבח״ל אינם חיין א״ר אילעא ע״י גלגול מתקיף לה ר׳ אבא גלגול לצדיקים צער הוא אמר אביי מחילות נעשות להם בקרקע ופירש״י ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד א״י וא״כ ק׳ מהו זה צער גלגול מחילות הרי ליכא צער ולא גלגול לפי מסקנת הגמ׳ אמנם לק״מ דבתר הכי איתא התם ונשאתני ממצרים וכו׳ אמר קרנא דברים בגו יודע היה יעקב שצדיק גמור היה ולמה הטריח את בניו שמא לא יזכה למחילות ע״כ פי׳ דהא דאמרי׳ שהקב״ה עושה להם מחילות שיעמדו על רגליהם זהו דוקא לצדיקים גדולים אבל לשאר עמא לא יהיה מחילות גבוהות אלא נמוכות ויהיו צריכים לצער גלגול ויעקב היה ירא לעצמו שמא לא יזכה ויצטרך לצער גלגול והיינו דכתב רש״י הכא שאין מתי ח״ל וכו׳ ולא קאמר צדיקים שבח״ל דהנהו ודאי ליכא להו צערא דגלגול:
פסוק לא:וישתחו ישראל תעלא וכו׳ קשיא ליה לרש״י דהו״ל לפ׳ למי השתחוה ולכך משני שלא הוצרך לפ׳ דלגבי יוסף קאמר דבדידיה משתעי וקאי ורצה ללמד לו שכך הדין נותן דתעלה בעידניה סגיד ליה ומיהו כדי שלא יחשב עון לגבי יוסף שאביו ישתחוה לו לכך מיד הפך פניו מלגבי יוסף לצד השכינה כאילו משתחוה לשכינה כדפירש״י בסמוך ומשום דק׳ לרש״י דהיכי אפשר לומר דעל ראש המטה הוא לצד השכינה אדרבא הא קי״ל שצריך לתת מיטתו בין צפון לדרום (ופירש״י ראשה לדרום ורגליה לצפון או איפכא ואע״ג דאיכא מאן דמפ׳ איפכא מ״מ הכא לשיטת רש״י קיימי׳) וקי״ל דשכינה במערב א״כ הי״ל ליעקב להפוך פניו לצדדי המטה לצד מערב לכך פי׳ דשאני יעקב דשכינה הוא קיימא עמיה תדיר שכך הבטיחו אנכי ארד עמך וכו׳ וקמ״ל קרא שזה מקום מנוחת השכינה למעלה מראשו נמצא דמהכא שמעי׳ דכל מאן דשכינה עמיה קיימא למעלה מראשו א״כ מדאשכחן נמי בחולה דשכינה עמו דהכי ילפי׳ בש״ס פ״ד דנדרי׳ מדכתיב ה׳ יסעדנו על ערש דוי מהכא שמעי׳ ששורה למעלה מראשותיו נ״מ למבקרו שאסור לישב למעלה מראשותיו שהוא מקום השכינה והיינו דבפ״ק דשבת די״ב אמרי׳ מנין שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנא׳ ה׳ יסעדנו וכו׳ וק׳ דבשלמא שהשכינה עליו מצינן למילף מהך קרא כדכתיב על ערש מ״מ אימא על כוליה ומנ״ל שהוא למעלה מראשותיו ותו ק׳ דהכא אמרי׳ למעלה מראשותיו ובנדרים אמרי׳ סתם מנין לשכינה למעלה מהחולה ת״ל ה׳ יסעדנו וכו׳ אבל ע״פ דרכנו ניחא דאיברא דמההוא קרא ליכא למשמע אלא ששורה למעלה הימנו ולכך בנדרים אמרו למעלה סתם מיהו בסוגיא דשבת סמך אקרא דהכא דשמעי׳ מניה דכי אתיא שכינה עליה דאיניש למעלה מראשותיו שורה וז״ש רש״י מכאן אמרו וכו׳ ובהכי יתיישב כל מה שהק׳ המפרשים דהא יעקב בההוא שעתא לא הוה חולה דבתר הכי כתיב ויאמר ליוסף הנה אביך חולה והיכי כתב רש״י מכאן אמרו וכו׳ ותו הקשו דהא מהכא שמעי׳ מהתם שמעי׳ דכתיב ה׳ יסעדנו וכו׳ כדאי׳ בסוגיין דלעיל וע״פ האמור הכל ניחא ואחר זמן זכיתי לאור הנח״י שהיה בידי ימים מועטים בתורת שאלה ומצאתי שפי׳ כך ושמחתי ואעיקרא דמלתא למה הפך עצמו לצד השכינה יכולני לומר טעם אחר נכון מאד ע״פ מאי דאי׳ בזהר וז״ל תמן תנינן מאן דנפיק נשמתיה ברשותא אחרא וגופא דיליה אתקבר בארעא קדישא עליה כתיב ותבאו ותטמאו את ארצי וכו׳ ויעקב אמר ושכבתי וכו׳ וקברתני בקבורתם אמר ר׳ יהודה שאני יעקב דשכינתא הוה אחידת ביה ואדבקת ביה הה״ד אנכי ארד עמך וכו׳ ואנכי אעלך וכו׳ לאזדווגא נשמתך בי לאתקברא וכו׳ ע״ש והשתא א״ש דחשש יעקב דילמא יוסף יקשה ליה מההוא דותבאו ותטמאו את ארצי וכו׳ ולכך הפך עצמו על ראש המטה להודיעו דשאני איהו דשכינתא הוה אחידת ביה כדאמרי׳ ומאי דמייתי רש״י ד״א היינו דלהך פי׳ קמא איברא דהלשון ניחא דלכך לא הוצרך הכתוב לפרש למי השתחוה כדלעיל מיהו יש קושי בענין עצמו לפ׳ שני הפנים בנושא א׳ שהשתחוה ליוסף והפך עצמו לצד השכינה ולר״א ניחא הענין אבל יש קושיא דהו״ל לפ׳ וישתחו לה׳:
