פסוק ב:ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו ואלה הם ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין, אותם שלא כפל משה שמותם כשברכם, אבל שמות הגיבורים כפל, וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד. ולנפתלי אמר נפתלי. ולדן אמר דן. וכן לזבולן, וכן לאשר זה לשון בראשית רבה שהיא אגדת ארץ ישראל אבל בגמרא בבלית שלנו (בבא קמא צ"ב) מצינו שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר כדאיתא בבבא קמא ובברייתא דספרי שנינו בה בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו:
פסוק ו:אנשי חיל. בקיאין באומנותן לרעות צאן:
פסוק ו:על אשר לי. על צאן שלי:
פסוק ז:ויברך יעקב. היא שאילת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים, שלידי"ר בלע"ז [גריסען]:
פסוק ט:שני מגורי. ימי גרותי כל ימי הייתי גר בארץ:
פסוק י:ויברך יעקב. כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות ומה ברכה ברכו שיעלה נילוס לרגליו לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ [תנחומא]:
פסוק יא:רעמסס. מארץ גושן היא:
פסוק יב:לפי הטף. לפי הצריך לכל בני ביתם:
פסוק יג:ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון לתחלת שני הרעב:
פסוק יג:ותלה. כמו ותלאה לשון עייפות כתרגומו ודומה לו (משלי כו) כמתלהלה היורה זיקים:
פסוק טו:אפס. כתרגומו שלים:
פסוק יח:בשנה השנית. שנית לשני הרעב:
פסוק יח:כי אם תם הכסף וגו'. כי אשר תם הכסף והמקנה ובא הכל אל יד אדוני:
פסוק יח:בלתי אם גויתנו. כמו אם לא גויתנו:
פסוק יט:ותן זרע. לזרוע האדמה ואע"פ שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר מכיון שבא יעקב למצרים באה ברכה לרגליו והתחילו לזרוע וכלה הרעב וכן שנינו בתוספתא דסוטה:
פסוק יט:לא תשם - לא תהא שממה. לא תבור לשון שדה בור שאינו חרוש:
פסוק כ:ותהי הארץ לפרעה. קנויה לו:
פסוק כא:ואת העם העביר. יוסף מעיר לעיר לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ והושיב של עיר זו בחברתה, ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס):
פסוק כא:מקצה גבול מצרים וגו'. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים מקצה גבולה ועד קצה גבולה:
פסוק כב:הכהנים. הכומרים כל לשון כהן משרת לאלהות הוא חוץ מאותן שהם לשון גדולה כמו כהן מדין כהן און:
פסוק כב:חוק לכהנים. חק כך וכך לחם ליום:
פסוק כג:הא. כמו הנה כמו (יחזקאל טז) וגם אני הא דרכך בראש נתתי:
פסוק כה:נמצא חן. לעשות לנו זאת כמו שאמרת:
פסוק כה:והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה לחק שלא יעבור:
פסוק כז:וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גושן שהיא מארץ מצרים:
פסוק כז:ויאחזו בה. לשון אחוזה:
פסוק כח:ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו:
פסוק כט:ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו [יצחק חי מאה ושמונים ויעקב מאה ארבעים ושבע. בדוד נאמר קריבה, אביו חי ארבע מאות שנים והוא חי שבעים]:
פסוק כט:ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות:
פסוק כט:שים נא ידך. והשבע:
פסוק כט:חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול:
פסוק כט:אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים ומרחשין תחת גופי ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחלות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:
פסוק ל:ושכבתי עם אבתי. וי"ו זו מחבר למעלה לתחלת המקרא (פסוק כט) שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים ואין לומר ושכבתי עם אבותי, השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם. ועוד, מצינו בכמה מקומות לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו (מ"א ב י) וישכב דוד עם אבותיו, ואחר כך ויקבר בעיר דוד:
פסוק לא:וישתחו ישראל. תעלא בעדניה סגיד ליה:
פסוק לא:על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה דבר אחר על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלמה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו: