ויבא יוסף ויגד לפרעה. לא כתיב ויעל יוסף. שהקב״ה היסב אשר בבוא יוסף לבית התחתון מושב השרים מצא את פרעה שמה. והי׳ מוכרח להגיד לפני פרעה שמה ענין ביאת אביו ואחיו בכל הפרטים: ויאמר. לצורך הענין שינה דברו ממה שחשב ואמר אבי ואחי וגו׳. לא הי׳ אפשר לומר באו אלי שהרי השרים ידעו כי לא באו לבית יוסף. וגם לא הי׳ מוצא שעת הכושר להבזות את אחיו לעיני השרים לומר עליהם שהם רועי צאן. כי באמת לא ידעו השרים מזה גם אח״כ כשישבו בארץ גושן לא היו רועי צאן כלל. ורק לפני פרעה הי׳ ההכרח לבזות א״ע כדי להגיע לתכלית המבוקש על כן אמר אבי ואחי וגו׳ והנם בארץ גשן. והנה לפי אשר חשב תחלה לומר לפרעה. הי׳ רצונו לומר אחי ובית אבי. ולא להזכיר את אביו. כדי שלא יבזה גם אותו בעיני פרעה. והוא אך למותר. אבל עתה אמר אבי וגו׳: ומקצה אחיו וגו׳. היסב הקב״ה לב פרעה שלא יקרא אותם מיד. ולא היו יודעים אשר יוסף שינה דברו ממה שחשב ולא היו מבקשים לשבת בארץ גושן וא״כ לא היו מגיעים לכך ע״כ היסב ה׳ שלא יקרא. אלא יוסף בעצמו הציגם לפני פרעה בעת הכושר שלא היו השרים עמו: אל אחיו. באשר עמדו יחד עם יוסף שהציגם. דקדק פרעה לדבר רק עמהם. לכבודו של יוסף. לומר שהוא יודע שאין הוא שוה להם: רעה צאן עבדיך. היו מוכרחים ג״כ לתכלית המבוקש להגיד מילתא דמיגני׳ דידהו שהמה רועי צאן ולא אמרו כי אנשי מקנה היו באשר שעתה לפי תשובתם שהמה רועי צאן אין דברים הללו שהיו אנשי מקנה כ״א התפארות ושמירת כבוד עצמם. ואל תתהדר לפני מלך כתיב. ורק יוסף לפי שחשב הוא להודיע כי אחיו רועי צאן לו נאה לשמור כבוד אחיו לפני המלך. וכן בתשובתם אנשי מקנה היו עבדיך אין זה הידור הכבוד אלא תשובה על השאלה אבל עתה שהתשובה הנחוצה להודיע כי המה עתה רועי צאן א״כ היו דבריהם אנשי מקנה היינו רק להתהדר: גם אנחנו שהננו במעלת הליכות עולם כשארי אנשים: גם אבותינו. שהיו אנשי אלהים: ויאמרו אל פרעה. עתה הגיעו לבקשתם שהרי כבר יודעים מטוב ארץ גושן: לגור בארץ באנו. כחשו לו ולא הודיעו דבר ה׳ שישארו כל ימי חייהם במצרים עד עת קץ אלא באו לגור על משך שני הרעב: כי אין מרעה וגו׳. ואע״ג שודאי היו מאכלי בהמה בא״י וכמ״ש לעיל מ״מ אחרי כי כבד הרעב בארץ ואוכלים האנשים עשבי השדה ואין מרעה לצאן אשר להם. ע״כ. ישבו נא עבדיך בארץ גשן. והנה אמנם לא דברו כזב לפרעה שבאו לגור כי באמת כיוונו בזה שרצונם להיות גרים ולא כאזרחי הארץ וכדבר ה׳ לא״א כי גר יהי׳ זרעך וכמו שביארנו במקומו: אביך ואחיך באו אליך. לב מלך ביד ה׳. והטהו לומר כי אע״ג שבאו כולם עם בתיהם. מ״מ אחרי שהם מארץ כנען. ואין בדעתם לישאר בארץ מצרים הרי באו רק אליך. ואין לפרעה מחשבות להסכן בם לטובת המדינה אלא ארץ מצרים וגו׳. עשה מה שאתה חפץ: במיטב הארץ וגו׳. מצדי לא יבצר להושיב אותם ולתת להם מקומות טובים מגושן ולא כמו שחשב יוסף שיהיו מתועבים בעיני פרעה בשביל שהיו רועי צאן. אך לבקשתם ישבו בארץ גשן. רצונם הוא כבודם וטובם: ואם ידעת וגו׳. הרי שלא היו מתועבים בעיני פרעה. ונשארו בארץ גושן בדרך כבוד: ויעמידהו לפני פרעה. ולא השתחוה כאשר הודיע יוסף לאביו דבר פרעה כי חושבם כאורחים ליוסף. ואינם עבדים לפרעה: כמה ימי שני חייך. כבר ביארנו כ״פ דחיים משמע פעם חיים פשוטים ופעם על ימי הצלחה. וביומא דע״א א׳ אי׳ כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינם של חיים אר״א אלו שנותיו של אדם המתהפכות מרעה לטובה א״כ פירשו משמעות שנות חיים של הצלחה. ובאשר ראה פרעה את יעקב בשעה זו בהצלחה נפלאה אשר בעת כל ארץ כנען נענים ברעב הנה בנו מושל במצרים ובניו גדולי ערך ומ״מ ראה פניו חולניות ביותר. ע״כ שיער שזקנתו הוא יותר מאשר הי׳ באמת ושאל ע״ז כמה ימי שני הצלחתך: ימי שני מגורי. בכלל החיים היו שני מגורי שלשים ומאת שנה: מעט ורעים היו ימי שני חיי. שני הצלחתי היו מעט ורעים דאפילו בעת היותי מוצלח בשפע עושר רב ולא בפחד לבן ועשו. היו רעים בצרות רחל ודינה וכדומה: ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. ימי הצלחתי בשעה שלא הי׳ בשעבוד לבן. היו רעים ולא השיגו את הצלחת אבותי בימי מגורותם היינו גלותם. שהרי אברהם ויצחק בשעה שהיו גרים בפלשתים היו להם ימים טובים מאלה שהיו ליעקב גם כשהי׳ בן חורין לעצמו. (אח״כ ראיתי זאת בס׳ תולדת יצחק) והודיע לו כ״ז שא״כ אינו באמת מוצלח במזלו. וא״כ מה שהוא רואה עתה אינו אלא השגחת ה׳ מבטח עוזו. והיא שעלתה לו לאשר הוא עתה. ודבר זה נצרך להודיע לפרעה כמה עולה השגחת אלהי העברים על עובדיו. וכי אין מזל לישראל: ויצא מלפני פרעה. לא כתיב מעם פרעה כדכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף משום דלפני פרעה משמעו שהלך יעקב לאחוריו והיו פניו של יעקב לפני פרעה עד שנתעלם מעיניו וכדאי׳ ביומא פ׳ הוציאו לו בענין ההולך מאת פני רבו: ויושב יוסף את אביו ואת אחיו. כבר נתבאר שהושיבם בארץ גושן. והושיב לכל אחד באחוזה בפ״ע שהרי כמה עיירות היו באותו מחוז והנה כבר נתבאר שהיתה רק ארץ מרעה לצאן ולא היתה ראויה כ״א לרועי צאן מוקצים שבעם. אך יעקב ובניו בקשו אותה כדי להיות עם בדד בפ״ע וא״כ לא הי׳ להם מיטב הארץ ע״כ ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס. נתן להם נחלת שדה וכרמים בארץ רעמסס הסמוכה לגושן: כאשר צוה פרעה. במיטב הארץ הושב את אביך ע״כ נתן להם גם מיטב הארץ. ופרש״י דארץ רעמסס הי׳ בארץ גושן לא נראה כלל. דא״כ לא ישבו ישראל בכל ארץ גושן אלא בחלק אחד שבה שהוא רעמסס והרי בס׳ שמות במכת ברד וערוב משמע שלא היו המכות בארץ גושן כולה מפני ישראל אלא כמש״כ דארץ גושן נתמלא׳ כולה מישראל. ובארץ רעמסס הסמוכה לה הי׳ להם אחוזת נחלה: לחם לפי הטף. דסתם לחם הנאכל לאדם הוא הנאפה עם הסובין שבה. אבל הטף שהם יונקי שדים וזקנים וחולים כמו לשון המקרא בס׳ שמות שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ונכלל בזה גם יונקים גם זקנים למעלה מששים שלא היו במנין ישראל. וה״נ הפי׳ לחם לפי הטף. שיוסף הספיק אפי׳ לחם הנדרש לטפלים בלי סובין וע׳ להלן כ״ד: ולחם אין בכל הארץ. אע״ג שנקנה הרבה תבואה מ״מ לא נאפה לחם הרגיל לכל אדם כ״א בתערובת סובין ומורסן וזה לא מקרי לחם כדתנן במס׳ חלה פ״ב מ״ו לענין חיוב חלה. וכן לענין לחם עוני של פסח הובא ברא״ש פ״ב סי״ד: כי כבד הרעב מאד. מש״ה לא יכלו לאפות לחם הרגיל אלא מעט תבואה נתערב במורסן וכדומה: ותלה ארץ מצרים וגו׳. משום שהי׳ קשה לסבול מאכל כזה ע״כ היו כמתלהלהים כפרש״י. אבל לא כמ״ש רש״י שהוא מהוראת עיפות. אלא מלשון שעמום הדעת ועושה כמתלהלה ומשתגע שלא בדעת ד״א. ומזה הכונה בא הכתוב כמתלהלה משחק ועושה תנועות נבערות מדעת ד״א וכן מרעבון עושין בשגעון ובלי דעת. וע״כ קרא הכתוב ביחזקאל ל״ו ל׳ חרפת רעב שהוא בזיון לפני ב״א: וילקט יוסף וגו׳ ויבא יוסף וגו׳. הביא הכתוב אמונת יוסף כמה העשיר את המלוכה ולא העלים דבר ע״כ נתברך מעשה ידיו היינו האוצרות כי איש אמונים רב ברכות: ויתם הכסף וגו׳ ומארץ כנען. שוב אינו מספר מה נעשה בארץ כנען. וכבר ביארנו שהיו שם מאכלי בהמה הנאכלים לאדם בדוחק רק בעלי הכסף המפונקים השתדלו להביא בר אבל במצרים עד שלא עלה היאור לא הי׳ שום צמחי אדמה. ע״כ. ויבאו כל מצרים וגו׳ הבה לנו לחם. תיבת לנו מיותר והרי להלן כתיב ותן זרע וממילא מובן הבקשה שיתן להם אלא כאן הפי׳ הבה לנו לחם לא ביקשו לחם הרגיל. אלא לפי שהורגלנו ברעב יהי לנו לחם: כי אפס כסף. הבטיחו לו שלא יחשדם שמטמינים ממנו: אם אפס כסף. לא האמין להם ע״כ אמר אם אמת שכן הוא. הבו מקניכם ובזה הבחינה ברורה. שהרי לבעה״ב המקנה נחוץ יותר מכסף: בסוסים ובמקנה הצאן וגו׳. מבואר מן הכתוב דכל בהמות ביתיות בכלל מקנה כמו שכתוב כאן בכל מקניהם. ובס׳ שמות במכת דבר כתיב במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן. והא שפירש הכתוב כאן בסוסים ובחמורים בפ״ע ובמקנה הצאן ומקנה הבקר בפ״ע. וגם הפסיק בצאן ובקר בין סוסים לחמורים היינו משום שאין דרך מכירתם שוה. וגם אין הצורך למלוכה בשוה. הסוסים נמכרים כל סוס בפ״ע וגם אין ערך כל סוס שוה. שיש סוס מחירו הרבה ומכש״כ סוסי מצרים המובחרים כמבואר בס׳ דברים ובס׳ מלכים א׳. ויש סוס שאינו שוה הרבה. והמה נצרכים למלוכה יותר מכל בהמה כידוע. ע״כ הסוסים נישומו תחלה ואח״כ קנה הצאן ובקר. והצאן מוכשרים יותר לתועלת המלוכה בשביל הצמר ונעשה מזה בגדי החיל וכדומה. וצאן ובקר דרך להמכר ולישום כל העדר בכלל בלי דקדוק מצומצם כמה יש בהעדר כמבואר בפרש״י זבחים דע״ב א׳ שיש מוכרין העדר בלי מנין מש״ה כתיב מקנה הצאן ומקנה הבקר פי׳ העדר בכלל כמ״ש בס׳ שמות י׳ כ״ו דזהו משמעות מקנה. ואח״כ נמכרו חמורים גם המה במנין מצומצם ובמחיר כל חמור כך וכך: ותתם השנה ההיא. לפי הפשט היא הראשונה והשניה משני הרעב והית׳ השגחה העליונה לפנות בזה ארץ גושן לפני ישראל. ובחמש שנים האחרות משעה שבא יעקב ועלה היאור. הי׳ גדל מעט להתפרנס בדוחק. וכבר נרמז כ״ז בחלום פרעה כמ״ש לעיל מ״א: כי אם תם הכסף וגו׳. באשר השער מתבואה העמיד יוסף כפי רצונו ע״כ כשמסרו לו כספים והוא נתן תבואה לפי הסך של הכסף. לא ידעו בעצמם אם תם הכסף לפי חשבונו או לא. ואע״ג שלפני זה כתיב כי אפס כסף. מ״מ ודאי היו עוד כמה עשירים גדולים שלא כלה להם עדיין. עד שבאו גם המה ושאלו אם תם הכסף. ובעלי המקנה שאלו אם תם חשבון מקנה הבהמה. (אח״כ ראיתיו בס׳ ת״י): קנה אתנו. כך הי׳ רצונם שיקנה פרעה אותם ג״כ לעבדים והיו כמו עבדים כנענים שהאדון זן ומפרנס אותם והמה עושים בשלו לדעתו ובלי חשבון המזונות: ונחיה ולא נמות. חיותנו יהי׳ בעבדות ואין לקוות עוד לחיות של טובה כ״א שלא נמות: ויקן יוסף את כל אדמת וגו׳. כבר כ׳ הרמב״ן שלא קנה אותם. ויבואר לפנינו דיוק הכתוב בזה. והטעם הוא שכך הי׳ רואה טובת המלוכה כי אם היו עבדי המלוכה הרי מוטל על המלוכה לדאוג לפרנסם אפי׳ לא יהיו עמלים לפיהם כ״כ. משא״כ עתה כל א׳ ראה עמל לפיהו. וגם לטובת ישראל לא הי׳ נצרך אלא להעבירם מאחוזתם כדי שיהי׳ בידו לפנות ארץ גושן בלי שום עולה. אבל האנשים טוב הי׳ לפני ישראל במה שהיו בני חורין. ואם הי׳ מי חפץ לקנות עבד הי׳ משיג בנקל ממה שהי׳ נצרך לקנות מאוצר המלוכה. משא״כ שדות לא קנו ישראל בכל ארץ מצרים שהרי לא ישבו כ״א בגושן ופי׳ הכתוב כל הענין ללמדנו דעת כמה השתדלה ההשגחה העליונה לפנות הענינים לפני ישראל בבואם למצרים: כל אדמת מצרים. בכלל אדמה גם חצרות שאינם לזריעה כ״ז נמכר לפרעה. ופי׳ הטעם. כי מכרו מצרים איש שדהו. שדות של זריעה כבר נמכר ע״כ מכרו עתה גם אדמתם. ובזה. ותהי הארץ לפרעה. כל הארץ שבכלל׳ גם השדות גם החצרים: ואת העם העביר אותו לערים. כבר נתבאר טעמו של יוסף שהי׳ כדי לפנות ארץ גשן. ומש״ה נכתב כ״ז בתורה לבאר כמה השתדל יוסף בשימת עינו להיות ישראל יושבים בדד. ופי׳ לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים. אלא כל עיר לעיר אחרת כדי שלא יאבדו חברתם: רק אדמת הכהנים וגו׳. שדות לא היו להם אבל אדמתם בחצרות הי׳ הרבה: הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם. האדמה קנה לחלוטין אבל אותם בעצמם לא קנה באמת. מש״ה דקדק בלשונו קניתי אתכם היום. רק היום באשר אין לכם מאומה במה להתפרנס הרי קנויים אתם לשעה זו לקבל ממני זרע וגו׳. ע״כ הפסיק בתיבת היום בין אתכם לואת אדמתכם: והיה בתבואת. בשני תבואות. וגם דקדק בזה שלא יקח החמישית אלא בתבואות ולא בתבן ומוץ: לזרע השדה. הוא תבואה כמו שהיא: ולאכלכם. דרך מאכל בעה״ב שטוחנים חטים ואוכלים עם הסובין כמש״כ לעיל י״ב: ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם. דרך אדון עם עבדיו לטחון ולהפריד הסובין והמורסן מן הסולת ומאכילין הסובין ומורסן לעבדים ובהמות והסולת לטף היינו זקנים וילדים. וזהו עוד חלק יהי לאשר בבתיכם זהו עבדים ושפחות. ואכילת הטף. וע׳ ספ׳ ויקרא כ״ב י״א: החיתנו. חיים של חירות. והיא טובה מצד זה. אבל נמצא חן בעיני אדני. יותר מבוקשנו למצוא חן: והיינו עבדים לפרעה. אז הי׳ מספיק צרכינו אם עשה השדה מעט או הרבה. אבל יוסף לא נתרצה לדבריהם: בארץ מצרים בארץ גשן. להיפך מיבעי בארץ גשן בארץ מצרים. היינו שבארץ מצרים כפרש״י. וכמו בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלא משום דישיבת ישראל משמעו שתים. א׳ ישיבה גשמית דירה לכל אחד. ב׳ קדושת כנ״י וישוב הכלל. ופי׳ וישב ישראל שדירת כל אחד הית׳ בכל ארץ מצרים. כמו שיבואר בס׳ שמות א׳ ז׳ שאח״כ נתמלאו בכל הארץ. וישיבת הכלל וקדושת כנ״י הית׳ בארץ גושן. וקרוב לזה פי׳ בת״י דבתי מדרשות וב״כ היו בארץ גשן: ויאחזו בה. קנו שדות ואחוזות בכל מקום:
ויחי יעקב וגו׳. כ״ז מיותר שהרי כתיב ויהי ימי יעקב שבע שנים ומאה וארבעים שנה וכבר כתיב שהי׳ בבואו למצרים מאה ושלשים שנה. אלא הפי׳ ויחי יעקב שהיה חי חיים טובים ומתוקנים מה שלא הורגל בזה בא״י : ויהי ימי יעקב שני חייו. אין הלשון מדוקדק. והכי מיבעי. ויהי ימי שני חיי יעקב. אלא משמעות ימי כאן חליפות הזמנים שנשתנה הרבה על יעקב ונתהפך מטובה לרעה ומרעה לטובה כ״פ. וכך משמעות המקרא ובימי אקרא היינו בחליפות הזמנים עלי. וע׳ בס׳ דברים ל״ג כ״ה עה״פ וכימיך דבאך. וסיפר הכתוב שכל חליפות הזמנים הי׳ בשני חייו וגו׳ בזה המשך עברו עליו כמה חליפות מה שעובר על אנשים אחרים רוב חליפות כאלה במשך הרבה שנים יותר מזה הסך של קמ״ז שנה והיינו משום שהיה בהשגחה ונעשה פתגם ההשגחה מהרה דבר בעתו: ימי ישראל. ולא כתיב יעקב. באשר לא הרגיש חולי וחלישות שיבין מחמת זה כי קרבו ימיו. אלא מחמת שהוא ישראל הי׳ לו הערה רוחנית שקרבו ימיו: ויקרא לבנו ליוסף. לא רצה להמתין עד שיחלה ויגיע לברכות הבנים ואז יקום על מבוקשו בדבר הקבורה. דא״כ יאמרו דמש״ה העלהו בבכורה כדי שיבטיחו על הקבורה. וא״כ אין זה מרוה״ק. מש״ה הקדים להתברר על הדבר טרם ידע יוסף שמץ מדבר הבכורה: שים נא ידך תחת ירכי. לעיל כ״ד ב׳ ביארנו שעיקר דבר זה אינו לשבועה. אלא כמו כריתת ברית שבין אדם לחבירו. שהי׳ מנהג ליתן יד על יד. כלשון המקרא ביחזקאל י״ז י״ח והנה נתן יד. אבל אב עם בנו ואדון עם עבדו אין ד״א להשוות יד ליד. ע״כ נהגו להניח היד תחת הירך: חסד ואמת. אמר שתבטיח יהי׳ חסד ואמת שמקיים הבטחה: ושכבתי עם אבתי וגו׳. ביאר לו הכונה שלא יאמר שרק על קבורה מוחלטת הוא מבקש שלא ישאר בקבורה במצרים וכמו שהי׳ עם יוסף וכל הבנים. אלא תומ״י אחר השכיבה: ונשאתני ממצרים וגו׳. זהו פשטא דקרא. ובגמ׳ נזיר דס״ה יליף מהאי קרא דמת יש לו תפוסה מדכתיב ונשאתני ממצרים היינו עפר קבורה. ולכאורה הוא תמוה. הא יעקב לא נקבר במצרים אף לשעה אלא הגמ׳ מפרש יתור הלשון הכי שלא יהי כן אשר ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. כלומר שמתחלה תקברני במצרים ואח״כ תקח תפוסה משם וקברתני בא״י אל נא יהיה כן. וקאי אל נא גם על ושכבתי וגו׳. (מפי חותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל): אנכי אעשה כדברך. מיאן יוסף להניח ידו תחת ירך יעקב שלא היה לפי כבודו. ע״כ אמר לו אנכי לפי ערכי די הבטחתי אשר אעשה כדברך: ויאמר השבעה לי. אחרי שאינך רוצה לעשות כריתות ברית בין אדם לחבירו: השבעה לי. בשבועה שבין אדם לשמים. אבל לא השביע הוא אותו. שאין האב יכול להשביע את בנו בע״כ: על ראש המטה. להקב״ה השתחוה. ורק באשר יוסף עמד לפניו לא רצה להשתחוות על פניו כדרך ישיבתו. שלא יהי נראה משתחוה ליוסף והי׳ בזה הקפד הרבה כמש״כ לעיל מ״ו כ״ט ע״כ היסב ראשו על צדו לראש המטה:
