תנ"ך על הפרק - בראשית מז - מתווה החיטה של מצרים / הרב חיים דרוקמן שליט"א

תנ"ך על הפרק

בראשית מז

47 / 929
היום

הפרק

מפגש יעקב ופרעה, קניית יוסף את הארץ, שבועת יוסף ליעקב

וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֮ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃וּמִקְצֵ֣ה אֶחָ֔יו לָקַ֖ח חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֑ים וַיַּצִּגֵ֖ם לִפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־אֶחָ֖יו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה רֹעֵ֥ה צֹאן֙ עֲבָדֶ֔יךָ גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבוֹתֵֽינוּ׃וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָרֶץ֮ בָּאנוּ֒ כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ־נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֥יךָ וְאַחֶ֖יךָ בָּ֥אוּ אֵלֶֽיךָ׃אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הוֹשֵׁ֥ב אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אַחֶ֑יךָ יֵשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם־יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ־בָּם֙ אַנְשֵׁי־חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל־אֲשֶׁר־לִֽי׃וַיָּבֵ֤א יוֹסֵף֙ אֶת־יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יו וַיַּֽעֲמִדֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹֽה׃וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלֹשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת־יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגוּרֵיהֶֽם׃וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹ֑ה וַיֵּצֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃וַיּוֹשֵׁ֣ב יוֹסֵף֮ אֶת־אָבִ֣יו וְאֶת־אֶחָיו֒ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם אֲחֻזָּה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּמֵיטַ֥ב הָאָ֖רֶץ בְּאֶ֣רֶץ רַעְמְסֵ֑ס כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה פַרְעֹֽה׃וַיְכַלְכֵּ֤ל יוֹסֵף֙ אֶת־אָבִ֣יו וְאֶת־אֶחָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֑יו לֶ֖חֶם לְפִ֥י הַטָּֽף׃וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב מְאֹ֑ד וַתֵּ֜לַהּ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ וְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן מִפְּנֵ֖י הָרָעָֽב׃וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֙יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר־הֵ֣ם שֹׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה׃וַיִּתֹּ֣ם הַכֶּ֗סֶף מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֮ וּמֵאֶ֣רֶץ כְּנַעַן֒ וַיָּבֹאוּ֩ כָל־מִצְרַ֨יִם אֶל־יוֹסֵ֤ף לֵאמֹר֙ הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃וַיָּבִ֣יאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם֮ אֶל־יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַחֲמֹרִ֑ים וַיְנַהֲלֵ֤ם בַּלֶּ֙חֶם֙ בְּכָל־מִקְנֵהֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽוא׃וַתִּתֹּם֮ הַשָּׁנָ֣ה הַהִוא֒ וַיָּבֹ֨אוּ אֵלָ֜יו בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם־תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל־אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם־גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ׃לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא־לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת־הָאֲדָמָֽה׃וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאָכְלְכֶ֛ם וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבָתֵּיכֶ֖ם וְלֶאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם׃וַיֹּאמְר֖וּ הֶחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא־חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה׃וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה׃וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים דרוקמן שליט

מתווה החיטה של מצרים

בפרקנו ישנה אריכות רבה בתיאור התנהלותו הכלכלית של יוסף, כממונה מטעם פרעה, בשנות הרעב במצרים. והדבר מפליא: לשם מה מפרטת לנו התורה כל זאת? מה לנו ולכלכלה המצרית שלפני אלפי שנים?

בעיון בפסוקים אנו מגלים את חכמתו הרבה של יוסף, ולומדים על יושרו והגינותו כלפי המצרים וכלפי אדונו. מתוך כך עולים לפנינו מסרים חשובים, בעלי אמירה ערכית לחיים שלנו, ועל כן הובאו הדברים. במאמר זה נזכיר מעט שבמעט מגדולת יוסף העולה מהפסוקים.

התחשבות בגורם הרגשי

אחת הבעיות בעתות מחסור היא תחושת החוסר. כשאנשים חשים מחסור חמור הם עלולים לפעול ללא שיקול דעת וליצור בהלה חסרת פרופורציות המחמירה את המצב. בפירוש "אור החיים" מובא שמסיבה זו פתח יוסף את כל מחסני התבואה בבת אחת, ולא בשלבים: "כשיראו אנשי העיר כל הריבוי – לא ירעבו, כי הרעבון ייכנס בלב אדם כשיראה שיש מחסור, וכשיראו כל אוצרות הנפתחות יתקרר חום הרעב שבלבם בוער"(אור החיים בראשית מא נו). הווה אומר: יוסף מצמצם ככל האפשר את תחושת המחסור בלבבות האנשים על ידי פתיחת מחסני המזון בבת אחת. כך הוא מעניק לציבור תחושה של שפע וביטחון.

חלוקה שוויונית

יתרה מכך; על הפסוק "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת… כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף"(בראשית מז יב), כותב הספורנו: "אף על פי שהיה בידו להרבות להם מזון, נתן להם במידה מספקת". מכאן אנו למדים על יושרו המופלג של יוסף. כממונה על חלוקת המזון יכול היה בקלות להעניק העדפה לקרובי משפחתו, ובכל זאת הוא נתן להם במידה שווה כמו כולם, לפי צורכי הקיום בלבד.

לא זו אף זו; בחלוקת המזון יוסף היה יכול להסתפק בחלוקה שווה של המזון לפי מספר נפשות למשפחה, אך הוא נותן "לְפִי הַטָּף". מסביר הרא"ם שיוסף הכיר בכך שעבור הטף צריך לתת מעט יותר לחם, כיוון שהקטנים מפוררים את המזון וחלק ממנו יורד לטמיון. מסיבה זו נותן יוסף קצת יותר כנגד הטף, לכסות על המזון שאובד באכילתם. זוהי דאגה מושלמת לשוויון וירידה לפרטים שאדם אחר לא היה שם לב אליהם.

נאמנות על הכסף

בשנות הרעב סוחר יוסף בתבואה וממון רב חולף תחת ידו. בלי מאמץ מיוחד יכול היה יוסף לספח חלק מהממון לכיסיו. אך התורה מעידה עליו: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה"(בראשית מז יד). כאן רואים נאמנותו ויושרו של יוסף; ובלשונו של הרמב"ן: "כי היה איש אמונים… ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים… אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף".

לעתים שומעים אנו על אנשים בתפקידים בכירים שמעלו בכספים. אפשר שהמניע הנפשי של חלק מאותם אנשים הוא מעבר לסתם תאוות ממון שפלה; ייתכן שהאדם כלל אינו רואה במעשיו גנבה, מתוך מחשבה שממון זה מגיע לו מן הדין, שכן בזכותו מצליח כל העסק ומשכורתו איננה משקפת את מה שבאמת מגיע לו. כך הוא סובר שכל מה שהוא נוטל משלו הוא נוטל. יוסף היה נקי מכל מחשבה כזו. הוא מעביר את כל הכסף לפרעה, ולא נוטל לעצמו אפילו פרוטה אחת שלא כהוגן.

ניהול משאבי אנוש

כאשר הרעב מתחזק מבקשים המצרים: "וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה"(בראשית מז יט). בבקשה זו הם מסכימים לאבד את עצמאותם, ולהפוך לעַם של עבדים. הרמב"ן מדייק, שיוסף קיבל את בקשתם באופן חלקי בלבד. הוא אמנם קנה את אדמותיהם (בראשית מז כ), אך לא את גופם. לאמור, העם המצרי נשאר חופשי וברשות עצמו [הרמב"ן מעיר שהגינותו של יוסף עם המצרים באה לידי ביטוי גם בפרטי חוזה החכירה. הוא אינו נוהג כעריץ במידת הדין בגביית רוב תבואת השדה אלא בדיוק להיפך – הוא משאיר בידם את חלק הארי של הרווחים ("וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם". בראשית מז כד) – כאילו הם בעלי השדות, ולא רק הפועלים שעובדים בהם]. האזרחים רק מתחייבים לעבד את שדות פרעה כאריסים בחוזה חכירה.

כאן מתגלה חכמתו של יוסף והבנתו בנפש האדם. הוא יודע שאינה דומה עבודת עבד לעבודת אריס. העבד לא מרוויח מאומה אם יתאמץ יותר בעבודתו והשדות ירבו תנובה, בעוד אצל האריס – ככל שעבודתו תהיה רווחית יותר לבעל השדה כך גם הוא ירוויח יותר, שהרי שכרו הוא באחוזים מרווחי היבול. ממילא האריס מתאמץ להצליח בעבודתו, והרווח לאוצר המלך גדל. יוצא אפוא שכולם נהנו מהעסקה שרקם יוסף: המצרים ניצלו מהרעב בלי להפוך לעבדים נרצעים, ופרעה הרוויח עובדים חרוצים לשדותיו, בעלי אינטרס ששדותיו יצליחו.

סיכום

נמצאנו למדים שבסיפורי התורה על כלכלת מצרים מסתתרים מסרים גדולים ונכבדים עבורנו. אנו לומדים מהם על חכמתו הרבה של יוסף, על יושרו, נאמנותו, מוסריותו והנהגתו השלמה מכל צדדיה, בתכלית היושר והצדק. אנו רואים כיצד הנהיג יוסף את מצרים בצורה אחראית וישרה. הנהגות אלו צריכות להדריך אותנו לדורות.

© המאמרים מעובדים ומקוצרים מתוך "התורה לדורנו", הוצאת אור עציון

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך